[סימנים צ”ה-צ”ו]

אחת השאלות המצויות ביותר עוסקות באכילת דבר פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי, עם המין השני. בכלל הדברים דבר חריף – בצל, למשל – שטוגן בכלי בשרי או חלבי ורוצים לאכול אותו עם המין השני.

          א. נ”ט בר נ”ט בהיתרא ובאיסורא

הגמ’ בחולין קי”א: אומרת: “איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ”ט הוא”. ובהמשך שם: “אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח”.

ידוע שטעם כעיקר (ולא משנה כרגע אם זה דאורייתא או דרבנן), כלומר שמתייחסים לטעם של מאכל כדין המאכל עצמו. טעם שנבלע מהמאכל בכלי (ע”י בישולו בכלי), חוזר ונפלט למאכל אחר שמבושל באותו כלי שבלע קודם לכן את הטעם, וזה מקרה פשוט של טעם כעיקר. והגמ’ כאן באה לחדש שיש הבדל בין המקרה הרגיל של נתינת טעם כזו באיסורים, או בחלב שמבושל בכלי של בשר ולהיפך, שזה מה שלמדו מכלי מדין, שבלעו תבשילים אסורים של גויים, לבין טעם בשר או טעם חלב בפני עצמם (כלומר לפני שהטעמים התערבבו ונהיו אסורים כדין בשר בחלב) שנפלטו מכלי לתוך מאכל פרווה.

הקערה כאן היא קערה שבלעה טעם בשרי, וכעת דגים חמים שניתנים בקערה בולעים את הטעם שהיה כנוס קודם לכן בקערה. הדגים בלעו טעם בשרי ולכן היינו מצפים שייאסרו באכילה עם חלב (כותח). והגמ’ אומרת שאע”פ שבלעו טעם בשרי מותר לאוכלן בחלב כיוון שאין כאן נתינת טעם אחת, אלא זהו נ”ט (נותן-טעם) בר נ”ט – כלומר שני מעברים של טעם, מעבר אחד מהבשר לקערה ומעבר שני מהקערה לדגים. המעבר הכפול הזה של הטעם מקליש את הטעם, ולכן מקילים בו יותר מטעם ראשון (כך מבואר בר”ן ועוד).

צריך להדגיש את ההבדל שבין שני מעברים של טעם שקיים בכל פליטת טעם מכלי, לבין המקרה שלנו כאן. כאשר איסור מבושל בכלי ואח”כ מבשלים באותו כלי דבר היתר, ברור שדבר ההיתר נאסר, ואין זה דין נ”ט בר נ”ט. כי אם האיסור מגיע בו זמנית עם יציאת הטעם מהכלי – זה לא נידון כמעבר נוסף של הטעם אלא כטעם ראשון. וה”ה אם מבשלים חלב בסיר בשרי או להיפך, שכיוון שמיד עם יציאת הטעם יש עירוב של הטעמים זה לא דין נ”ט בר נ”ט אלא התבשיל נאסר. נ”ט בר נ”ט הוא רק כאשר ישנם שני מעברים של טעם לפני שאנחנו דנים על הדבר האם נאסר או לא.

מבואר בר”ן ובעוד פוסקים (וזה נראה מוסכם על כו”ע) שאם נצייר מקרה של נ”ט בר נ”ט באיסור – המאכל יהיה אסור. למשל אם מבשלים מים בכלי שבלע איסור ואח”כ שופכים אותם, ואח”כ מבשלים באותו כלי איזה מאכל, הטעם שייפלט למאכל החדש יהיה טעם רביעי: ממאכל האיסור לכלי, מהכלי למים, מהמים בחזרה לכלי, ושוב מהכלי למאכל החדש. ולכן צריך להבין מאי שנא בענין זה טעם של איסור מטעם של היתר. ושאלה זו נוגעת לשאלה נוספת, והיא האם החילוק הזה בין נ”ט בר נ”ט של איסור לנ”ט בר נ”ט של היתר הוא חילוק בדאורייתא או בדרבנן. כלומר האם מה שבאיסורים אסרו נ”ט בר נ”ט זה דאורייתא או דרבנן.

והפמ”ג (סי’ צ”ד, לש”ך ס”ק כ”ב) דן בשאלה זו האם נ”ט בר נ”ט הוא דאורייתא או דרבנן, ואומר שבסמ”ק (רי”ג, הג”ה אות ו’) ובאיסור והיתר (ל”ד, ז’) מבואר שהטעם הוא משום שיש דין חנ”נ, כלומר שהמים שקיבלו טעם מהקדרה נאסרו כאיסור חדש (נעשו נבלה), וכיוון שמתייחסים אליהם כאיסור חדש, הספירה של מעברי הטעם מתחילה מחדש, לפי השבח שבמים עצמם ולא לפי שבח הטעם שנבלע בתוך המים. ולכן גם אם זה יקרה שוב ושוב כל פעם הדבר יידון כאיסור חדש ואף פעם לא נגיע לנ”ט בר נ”ט. אך לפי”ז יוצא שדין איסור נ”ט בר נ”ט באיסורים הוא דרבנן, כי מקובל שנ”ט בר נ”ט בשאר איסורים (להבדיל מבשר בחלב) הוא דין דרבנן. ונמצא שבין בהיתרא ובין באיסורא האמת היא שהטעם נקלש והיה צריך להיות מותר, אלא שבאיסורים גזרו חנ”נ, ובהיתרא אין כזו גזירה (כלומר מים שמקבלים טעם חלב בפחות מפי שישים מהמים, כך שאין ביטול, לא הופכים את כל המים להיות חלביים, אלא המציאות נשארת כך שיש כאן מים עם מעט טעם חלבי).

אך הפמ”ג אומר שברשב”א (בתשובה ח”א סי’ תקט”ז) נראה שדין נ”ט בר נ”ט שאסור באיסורים הוא דין דאורייתא. ואין זה מפורש שם בתשובה, אלא שהרשב”א שם אומר שפשיטא שגם אחרי כמה וכמה מעברים של טעם האיסור לא מפסיק להיות אסור כי איסור שבו להיכן הלך. אז רואים שההסבר שלו לא בנוי על חנ”נ בשאר איסורים (והרי רבים מהפוסקים בכלל לא סוברים את הדין של חנ”נ בשאר איסורים), אלא על סברא פשוטה שהאיסור לא נעלם. ולזה הפמ”ג קורא שהאיסור הוא דאורייתא.

אך באמת חוזרת השאלה הנ”ל מאי שנא נ”ט בר נ”ט באיסור או בהיתר, אם באיסור האיסור ממשיך להיות אסור גם בנ”ט בר נ”ט.

והתשובה היא (כמו שממש רואים להדיא בלשון הרשב”א עצמו בתשובה, וכן הוא בדרכי תשובה ס”ק ח’ בשם ספר מקור מים חיים) שיש הבדל ידוע בין לתת שם חדש, לבין לשמור על שם קיים; שיותר קל לשמור על שם קיים מאשר לתת שם חדש. למשל בגרדומי ציצית רואים להדיא שיש תנאים קשים יותר להכשיר ציצית מתחילתה, מאשר לשמור על הציצית ככשרה אחרי שהוכשרה לרגע אחד, שבאופן זה הגרדומים כשרים הגם שאינם באורך הלכתחילאי הראוי לציצית. וגם כאן, איסור שכבר נאסר ושמו עליו, ממשיך להיות אסור ולא פוקע בכדי הגם שהוא הולך ונקלש, כל שבמציאות סו”ס מורגש טעמו. אך בהיתרא שהולך ונקלש, אנחנו רוצים להחיל עליו שם של איסור אחרי ההקלשה, ועל זה אומרת הגמ’ שטעם כזה קלוש שבא לההיאסר בתורת בשר וחלב לא ייאסר כי לא על טעם כזה דיברה התורה כשאמרה שבישול של בשר וחלב אסור.

          ב. באלו אופנים קיים ההיתר של נ”ט בר נ”ט

הגמ’ אמרה שדגים עלו בקערה מותרים מדין נ”ט בר נ”ט. ‘דגים שעלו’ פירושו בראשונים באחד משני אופנים: או שהניחו דגים חמים על קערה צוננת, או שהניחו דגים קרים על קערה חמה. אך אם רוצים לתאר מציאות שבה הכול חם, זה נקרא דגים שנצלו (על שיפוד, למשל) או דגים שהתבשלו (אם יש מים), ולא דגים שעלו.

יש שלוש דעות בראשונים מה הדין באופנים האחרים, כלומר נ”ט בר נ”ט בצלייה או בבישול.

דעת רש”י (כמו שלומדים בו תוס’ ועוד, ועיין לקמן מה שנעיר בזה), הרמב”ם, הרשב”א והר”ן [בחלק מהראשונים הללו לומדים כך רק משום שלא חילקו] שבכל גווני נ”ט בר נ”ט מותר. דגים שעלו לפיהם זו רק דוגמא, אולי מצויה, ובכל אופן כל מעבר כפול של טעמים ועדין כולו היתר הוא בכלל ההיתר של נ”ט בר נ”ט. 

דעת ריב”ן (שמובא בתוס’) שדווקא עלו מותרים, כי שם הבליעה של הדגים מהקערה מועטת, אך בנתבשלו ששם הבליעה מרובה – אסור [ובפסוקים מבואר שהוא מחמיר גם בנצלו]. ולכאורה צ”ע מה החילוק בין בליעה מרובה או מועטת, אם סו”ס אין ביטול בששים. ומזה לכאורה נראה שהחילוק כאן הוא בדרבנן. ואו שסוברים שכל הנ”ט בר נ”ט גם באיסור הוא רק דרבנן, כנ”ל שיש סוברים כן, או שבאיסור זה דאורייתא, ועכ”פ בנתבשלו זה דרבנן. ומוכח שחז”ל אסרו זאת, כי אל”כ למה נקטו דווקא דגים שעלו ולא את המקרה שבד”כ דנים בו – בישול רגיל.

וכמו שתוס’ אומרים יש להביא ראיה לחילוק הזה מדברי רש”י לקמן על צנון שחתכו בסכין, שרש”י שם אומר שגם אם הסכין נקייה הצנון נחשב בשרי כמו הסכין כי הוא בולע מהסכין, ורש”י שם אומר שזה חמור מנ”ט בר נ”ט כי בולע יותר. אז רואים שיש בליעה מרובה שהופכת להיות אסורה גם באופן של נ”ט בר נ”ט, וכך נגיד גם בבישול.

ומזה נראה שרש”י באמת סובר כריב”ן, וריב”ן באמת הביא את פירושו בשם רש”י. ומה שהקשו תוס’ שרש”י לא פירש כך בסוגיה, לא מוכרח, כי ההוכחה שלהם היא מזה שרש”י כתב שאם בושלו דגים יחד עם בשר או שעלה חלב רותח בקערה בשרית אין זה נ”ט בר נ”ט. ואמרו תוס’, מזה שרש”י לא אמר את החידוש הגדול יותר, שגם אם בושלו דגים בקערה של בשר (ולא רק כשהתבשלו עם בשר) אסור לאוכלם בחלב, משמע שכה”ג באמת זה נ”ט בר נ”ט דהיתר לפרש”י. אך כיוון שרש”י בסמוך פירש כנ”ל לגבי צנון, לכאורה נוח יותר לומר שהוא לא סותר עצמו (כי באמת נראה שבישול מוציא טעם לא פחות מחריפות של צנון, ולדחוק שרש”י רצה להראות מה זה נ”ט בר נ”ט, אז בתחילה נקט דוגמא של טעם גמור בבישול עצמו, ואח”כ הדגיש שצריך שיהיה עדין היתר אחרי הנ”ט בר נ”ט, אך אין לדייק כתוס’.

אכן, צ”ע, שאם זה באמת נכון להוכיח מצנון נמצא שקשה בפוסקים, כי כולם פוסקים כרש”י על צנון שבולע מהסכין גם כשהיא נקייה, ולא כולם מסכימים לחילוק בין עלו לבין בישול.

ונראה לכאורה שצ”ל לפי הפוסקים שלא מחמירים בנ”ט בר נ”ט בבישול, ובכ”ז אוסרים בסכין שחתכו בה צנון, שהמעלה של הצנון הוא לא רק בכמות שהוא בולע מהסכין אלא באיכות שהוא נותן לטעם הנפלט מהסכין, וזו כנראה כוונת הש”ך והגר”א בתחילת הסימן. ועיין עוד לקמן, בענין דבר חריף. 

דעת הרא”ש (וכך מביא בשם התרומה) שדגים שעלו מותרים, אך אם נצלו אסורים כי שם נפלט יותר טעם מאשר בעלו, ואת זה אסרו (וגם כאן צריך לומר כנ”ל לענין שזה כנראה איסור דרבנן). אך בנתבשלו הם מתירים כי למרות שבבישול יוצא הרבה טעם, מ”מ יש בו צד קל, שכדי שהטעם יגיע מהקדרה לדגים הוא צריך לעבור מתחילה דרך המים, ורק מהמים לדגים. ולכן יש כאן מעבר נוסף של טעם, ואת זה לא אסרו [ובאופן שמבשל בשר עצמו בקדרה חלבית ודאי שהבשר ייאסר, ולפי דעה זו צ”ל שכאן חמור יותר כי בשלב שהטעם מהקדרה נמצא במים הוא עדין לא בכלל ההיתר כי יש רק שני מעברים אז, ובבישול כה”ג אסור כמו בצליה. והמעבר הבא מהמים לבשר לא נחשב כי זה שלב האיסור עצמו כמו שאמרנו לעיל שנ”ט בר נ”ט זה רק באופן שאחרי המעברים הטעם עדין היתר, כלומר בתוך מאכל פרווה].   

והחולקים על הרא”ש כנראה סוברים שמעבר שמקליש את הטעם הוא רק מעבר מאוכל לכלי או להיפך, ולא מעבר בתוך התבשיל מחלק אחד שבו לחלק אחר שבו.

השו”ע פוסק כרמב”ם וסיעתו שמתירים בכל גווני (בין בעלו, בין בנצלו ובין בנתבשלו). והרמ”א (בשם איסור והיתר הארוך, ושכן המנהג) פוסק שלכתחילה יש לאסור גם בנצלו וגם בנבשלו, אך בדיעבד (כלומר אם התערבב אותו מאכל פרווה עם טעם נ”ט בר נ”ט עם המין השני) מותר. הש”ך מביא שמהרש”ל אוסר בנצלו גם בדיעבד, אך מ”מ בפוסקים נוקטים להיתר בדיעבד כדעת הרמ”א.

עוד כתב הרמ”א בשם איסור והיתר הארוך, שמותר לתת את התבשיל שהוא נ”ט בר נ”ט בתוך כלי נקי של המין השני.

והש”ך הקשה שלקמן בהמשך הסימן (בסע’ ג’) הרמ”א אוסר לערות דבר פרווה שבושל בכלי בשרי (למשל) על כלי חלבי. ובדעת הרמ”א הש”ך מחלק בין עירוי שהוא כמו בישול, וזה דומה לערבוב של הטעמים בתוך הכלי הראשון שהתבשל בו הפרווה, לבין לשים דבר מוצק שהתבשל בכלי בשרי בכלי חלבי, ששם זה לא דין עירוי, וכמו כן יהיה מותר מכל שכן לערות מהכלי הבשרי לכלי בשרי אחר וממנו לכלי חלבי. אך הש”ך עצמו מקל גם בעירוי, מצד שכל הענין של נ”ט בר נ”ט גם בבישול נתון במחלוקת, ועירוי זו תוספת חומרא שאין הכרח לקבל.

יש להדגיש שגם לפי הרמ”א האוסר לכתחילה נ”ט בר נ”ט ודאי שמותר לאכול אחריו (בנ”ט בר נ”ט בשרי) מיד חלבי ואין צורך להמתין כלל, כמו שכתוב ברמ”א בסימן פ”ט.

         ג. נ”ט בר נ”ט לכתחילה

הב”י מביא שלפי ר’ ירוחם אסור לסמוך לכתחילה על ההיתר של נ”ט בר נ”ט. כלומר, באופן שמתירים נ”ט בר נ”ט, למשל בדגים שעלו שמותר לכו”ע, אין לתת את הדגים החמים לכתחילה בקערה של בשר כדי לאוכלם בכותח. אלא רק נתנו אותם כבר, בדיעבד, מותר לכתחילה לאוכלם בחלב. והב”י עצמו חולק ומתיר לעשות כן לכתחילה, והלשון דגים שעלו שנראית כדיעבד היא לאו דווקא, וגם לכתחילה מותר להעלות את הדגים בקערה על דעת לאכול עם המין השני.

לפי הרמ”א אין נ”מ לשאלה זו בבישול, שזה המקרה המצוי (ועיין לקמן בסמוך לגבי אינו בן יומו), כי בכל מקרה הוא מחמיר לכתחילה שלא לאכול את הדבר שכבר התבשל עם המין השני. אך מ”מ גם לפיו יש נ”מ בדגים שעלו, כנ”ל.

השו”ע לא מתייחס לשאלה זו (וגם לא הרמ”א). והש”ך לומד בדעת השו”ע שהוא סובר שאסור לעשות כן לכתחילה. וכן דעת הכף החיים, שהלשון עלו, שהיא דיעבד, היא בדווקא. והרב עובדיה (יבי”א ח”ט יו”ד ד’) מתיר לכתחילה (בשם כמה פוסקים), ואומר שהשו”ע רק העתיק לשון הגמ’, אך אם אין לנו הכרח לומר שחזר בו ממש”כ בב”י לא נגיד כן.

          ד. נ”ט בר נ”ט באינו בן יומו

עד עכשיו דיברנו על בישול פרווה בכלי שהוא בן יומו, כלומר שהכלי הוא בשרי או חלבי מבישול שנעשה ב-24 שעות האחרונות. בכלי כזה יש טעם משובח, והוא יכול לאסור מה שמתבשל בתוכו. אך כלי שאינו בן יומו, כלומר שהבישול נעשה בו לפני היממה האחרונה, הטעם שבתוכו נחשב לפגום ואין הוא אוסר מה שמתבשל בסיר [וה”ה סתם כלים שאין לנו ידיעה לגביהם, שהדין הוא שסתם כלי אינו בן יומו. ואם מה שמתבשל בסיר הוא חריף, הוא יכול להיאסר גם בכלי שאינו בן יומו, ונתייחס לכך בהמשך בעז”ה].

לגבי בישול נ”ט בר נ”ט לכתחילה בכלי שאינו בן יומו, יש לדון האם מותר לכתחילה. לפי הרב עובדיה ודעימיה בודאי שאין נ”מ לשאלה הזו, שהרי לפיו גם בבן יומו מותר לכתחילה. אך לפי הש”ך והכה”ח יש לדון גם אליבא דהשו”ע, ובכל אופן לפי הרמ”א השאלה בודאי במקומה עומדת.

ולכאורה הסברא הפשוטה היא לאסור, כמו שאנחנו אוסרים תמיד לבשל בכלי שאינו בן יומו, גזירה אינו בן יומו אטו בן יומו. אך כאן יש צד שכיוון שכל האיסור של נ”ט בר נ”ט שנוי במחלוקת, ואנחנו רק מחמירים בבישול להתייחס לכך כאיסור (והרי בדיעבד אם התערב עם המין השני מתירים), ייתכן שאין להחמיר בהרחקה של אינו בן יומו אטו בן יומו.

והחכמת אדם (מ”ח, ב’) מחמיר בזה אליבא דהרמ”א שכתב בהג”ה כך: “וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחילה לאכלו עם המין השני” [ולפי השו”ע צ”ב, אך נראה עכ”פ שגם אם יהיו שיחמירו, למעשה בודאי יש לסמוך להקל גם למי שנוקט ככה”ח]. ומ”מ אם יש צורך גדול החכמת אדם מתיר מדין שצורך גדול נידון כדיעבד.

ועיין בד”מ כאן (ס”ק א’) שכותב בזו הלשון: “אם לא היתה הקדרה שנתבשל בה ב”י אף לכתחילה שרי דהואיל והוא נותן טעם לפגם וגם נ”ט בר נ”ט עכ”ל”. והנה לא ברור האם הלכתחילה כאן עוסק במי שבא לבשל על דעת לאכול עם המין השני, או במי שכבר בישל ושואל אם מותר לאכול עם המין השני. אך לפי הענין ע”כ שמיירי שמי שבא לבשל לכתחילה, שכן אם מדובר שכבר בישל הדין פשוט שמצד שזה אינו בן יומו התבשיל לא יכול להיאסר, כי לא גרע מכלי הבלוע מאיסור והוא אינו בן יומו שמה שבישלו בו בדיעבד מותר לאוכלו לכתחילה; ואם כן מהו שהוסיף הרמ”א שזה גם מצד שהוא נ”ט בר נ”ט, כאילו צריך צירוף זה כדי להתיר. אע”כ שהד”מ מיירי במי שבא לכתחילה לבשל על דעת לאכול עם המין השני, ועל זה הוא אומר שכיוון שהכול זה רק נ”ט בר נ”ט, יש להקל בכלי שאינו בן יומו לעשות כן לכתחילה. ואם כן יוצא שממקור הדין פשוט שזה היתר לכתחילה, ולכן עדיף לכאורה לפרש כך להיתר גם את דברי הרמ”א בהג”ה, ואין זה כל כך דוחק בלשון.

אכן כל זה לפלפולא בעלמא, כי באו”ה בפנים (ל”ד, ו’) כתוב להדיא כחכמת אדם שאסור להדיא. ומה שהוא מצריך גם נטל”פ וגם אינו בן יומו באמת צ”ע סו”ס. והיה אפשר לומר אולי שאם היה רק אינו בן יומו היה נידון כלכתחילה כי עדין לא עירבו עם המין השני. אך נראה שעדין קשה כי יצא מזה שבבן יומו באמת יהיה חילוק בין אם כבר עירבו לאם עדין לא עירבו, למשל בדגים שעלו שאז לכו”ע שייך הדין של היתר נ”ט בר נ”ט. וזה לא שמענו בשום פוסק שיאסור לכתחילה לאכול בחלב, עכ”פ אחרי שכבר עלו בקערה. ויש לומר שבעלו זה היתר גמור של חז”ל, אך בנתבשלו שאנחנו מחמירים ומתייחסים לזה כאיסור, בזה אומר האו”ה שהיתה הו”א לאסור לערבב כי הערבוב הוא לכתחילה, ועל זה אומר שלא חוששים לכך כי נ”ט בר נ”ט זה רק חומרא.

ועיין בגר”א שם על דברי הרמ”א שאומר בהתחלה שמותר באינו בן יומו כמו שמותר אפילו באיסורים. וזה שייך באם כבר התבשל כי לבשל לכתחילה ודאי אסור באינו בן יומו של איסורים. אך מיד אח”כ מסיים שכאן בנ”ט בר נ”ט קל יותר, וזה צ”ע מה צריך עוד להקל יותר ממה שמקילים באיסורים. ומזה היה נראה שהסיפא של הגר”א באה להתיר גם לכתחילה לבשל באינו בן יומו בנידון דידן, אך זה לא מפורש מספיק, וצ”ע עוד בדבריו. וצ”ל גם בגר”א, שבא להתיר רק את הסברא שלא נגיד שלערבב זה נידון כלכתחילה ויהיה אסור בנתבשל כמו שאמרנו באו”ה.

          ה. ערבוב פליטה מכלי בשרי ומכלי חלבי לתוך מאכל פרווה

יש מחלוקת האם כאשר שני כלים בני יומן פולטים יחד בבישול (כגון שהם מודחים יחד בכלי ראשון, או כאשר כלי מוכנס לתוך כלי אחר כמו כף שנתחבת לתוך סיר) וכל אחד פולט היתרא, האם זה נחשב שכל טעם בפנ”ע מגיע למים ועומד שם בפנ”ע ונחשב נ”ט בר נ”ט ואז לא אוסר בדיעבד אם חוזר ומתערב עם הטעם השני או חוזר ונבלע לתוך הכלי השני; או שיש חיבור בין שני הטעמים יחד מיד עם ההיפלטות מהכלים ועוד לא הספיקו לעמוד רגע אחד בפנ”ע ואין כאן את הקולא של נ”ט בר נ”ט (כמובן שהכול מדובר דווקא בכלים נקיים). התוס’ ב-קי”א: מחמירים (וכותבים שם סברא נוספת, שהטעם עובר ישר מכלי לכלי על ידי המים, ואז מיד נוצר ערבוב של טעמים בתוך כל אחד מהכלים) וכן התרומה שמובא בטור ב-צ”ה, והרמב”ן והרא”ש מקלים.

השו”ע (צ”ה, ג’) מקל והרמ”א מחמיר. לכן אם בוחשים בכף חלבית, דבר פרווה שמטוגן במחבת בשרית ושני הכלים בני יומן, לפי הספרדים הכול מותר ולפי האשכנזים הכול אסור, גם האוכל שנאסר וגם הכלים שחוזרים ונאסרים מהאוכל. ואם מדובר בכף שנתחבה לתוך סיר הרבה פעמים גם לאשכנזים יהיה מותר מצד ביטול בשישים של הכף בנפח המים.

הרמ”א (ב-צ”ד, ה’) מביא מנהג להחמיר, שאם אחד מהכלים אינו בן יומו יש להחמיר להגעיל את הכלי שהוא אינו בן יומו. לאוכל צריך להתייחס כמין הכלי שהוא בן יומו, כדין נ”ט בר נ”ט שאסור לאשכנזים לכתחילה לאוכלו עם המין השני. ועוד חומרא יש ברמ”א לפי ביאור הש”ך שם, שצריך לאכול את האוכל בכלים של המין שהוא בן יומו, כלומר למרות שבנ”ט בר נ”ט מותר לאכול בעיקרון בכלים של המין השני. וכל הענין הזה הוא ודאי חומרא כי מעיקר הדין כיוון שאחד הוא אינו בן יומו הבן יומו נידון רק כנ”ט בר נ”ט, אך החומרא היא מכוח מנהג (וכן מציין הרמ”א שם). וגם אחרי המנהג, אם יש ביטול בשישים הכול מותר.

          ו. דבר חריף

הגמ’ (ע”ז ל”ט., לגבי דברים שאסור לקחת מהגויים) אומרת: “והקורט של חילתית. מ”ט משום דמפסקי ליה בסכינא אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור”.

כתוב כאן שאע”פ שבד”כ נותן טעם לפגם (כלומר בישול בכלי שאינו בן יומו, שאז הטעם הכנוס בכלי כבר פגום) מותר, בחיתוך דבר חריף לא אומרים כך. חיתוך דבר חריף מעביר את הטעם מהסכין לדבר החריף בדומה לבישול (יש הבדלים, אך זה לא משנה לנו לצורך הענין כרגע). והגמ’ אומרת שבדבר חריף הטעם הפגום שיצא מן הסכין מושבח ע”י הדבר החריף ובעצם הופך להיות כמו טעם בן יומו. כמובן שכל שכן שבבישול או טיגון הדבר החריף חמור יותר מסתם מאכל, וכאן יש רבותא שאפילו בדוחקא דסכינא אומרים כן.

יש בראשונים מחלוקת האם הדין הזה של טעם פגום שהופך למשובח בעקבות הדבר החריף נכון בכל דבר חריף, כמו בצל, או שזה דווקא בחילתית (מצד שהיא חריפה כנראה בצורה מיוחדת). התוס’ במקום אומרים שזה רק בחילתית, אך ספר התרומה (שמובא בטור) אומר שזה נכון בכל דבר חריף [יש דעה נוספת בתורת הבית של הרשב”א ועוד, שגם בחילתית עצמה אין איסור כשחותכים אותה בסכין נקייה אלא רק בסכין שאיננה נקייה והיא מלוכלכת מהאיסור (ואז בגלל חריפות החילתית הטעם של שמנונית האיסור שעל הסכין מתפשט אל תוך החילתית (כלומר ולכן לא מספיק לשטוף את מקום החתך). אך כללית הפוסקים סוברים שדוחקא דסכינא מעביר טעם לחריף גם בסכין נקייה].

השו”ע מתייחס בכמה מקומות לחריף באינו בן יומו. ב-צ”ו, א’ מביא את המתירים בסתם ואת האוסרים בתור י”א. אחרי כן בסע’ ג’ מביא רק את המתירים. ולקמן ב-ק”ג, ו’ מביא שיש מי שאומר שאסור לבשל דבר חריף גם בכלי שאינו בן יומו, ושם לא מזכיר את האוסרים (וכן ב-קי”ד, ח’ משמע בפשטות כאוסרים כי סתם כלים אינם בני יומן, עיי”ש).

והרבה אחרונים נזקקים לסתירה הזו בדברי השו”ע [אם כי היה מקום לומר שב-ק”ג שכתב רק בשם יש מי שאומר זה לא עדיף ממה שהביא ב-צ”ו, א’ את האוסרים, אבל רגילים ללמוד בשו”ע שם מביא רק יש מי שאומר כך הוא עצמו סובר]. ורוב האחרונים מחלקים בין היתר לאיסור, כלומר שב-צ”ו מיירי בהיתרא ושם יש לצרף את הסוברים כלישנא הראשונה ברש”י (שנביא לקמן) שרק שמנונית שעל הסכין אוסרת בדבר חריף ולא בסכין נקייה ששם זה דין נ”ט בר נ”ט רגיל להיתר. אך ב-ק”ג מיירי באיסור, ושם אין צירוף זה, ולכן שו”ע מחמיר. כך בא”ר ופמ”ג ועוד, וכך נראה שדעתו של הרב עובדיה (יבי”א או”ח ח”ח סי’ מ”ג אות ד’-ה’), שמביא רק את התירוץ הזה בשם הרבה אחרונים. ויש בזה דוחק שהב”י עצמו בבדק הבית כתב שלא לחלק בין היתר לאיסור בענייננו.

ויש תירוץ נוסף ברע”א (לט”ז ס”ק י’) שיש לחלק בין דוחקא דסכינא כמו ב-צ”ו לבין בישול כמו ב-ק”ג, שבדוחקא השו”ע סמך על הסוברים שהחריף לא מפליט באינו בן יומו כי בכל מקרה יש סוברים שבסכין נקייה אין הפלטה של טעם (כלישנא השניה של רש”י), אך בבישול שבכל מקרה יש הפלטה של טעם אסור גם באינו בן יומו.

והנ”מ בין התירוצים גדולה, שלפי התירוץ הראשון, במקרה המצוי של טיגון (וכן בישול) של דבר חריף בהיתרא, כלומר בצל שמטוגן בכלי בשרי או בכלי חלבי שאינם בני יומן, הבצל לא מקבל את דין הכלי, כי זה היתרא. ולפי התירוץ השני הוא כן מקבל את דין הכלי. והבאנו שהרב עובדיה סובר שמותר באופנים הללו כי הוא סובר כתירוץ הראשון.

סברא נוספת להחמיר היא דעת הכה”ח שאומר שהכלל הוא שאם השו”ע מביא סתם ואח”כ י”א שמחמירים הוא מתכוון לחשוש לכתחילה למחמירים ולהקל רק במקום הפסד מרובה וכדומה. ולכן כאן לפיו (בין בהיתר ובין באיסור) יש להחמיר, אלא אם כן יש הפסד מרוב וזה כמובן תלוי במציאות ותלוי בשואל. ועכ”פ כאשר נזכרים בבעיה בזמן טיגון הבצל, לפני שעירבו אותו בתבשיל, ודאי שלפיו צריך להתייחס לבצל כמו הכלי האינו בן יומו שבו הוא בושל.

ספרדי שהולך כרב עובדיה ודאי יכול להקל; ונראה שגם מי שיחמיר בד”כ ככה”ח הזה, מ”מ כאן שאנחנו ממילא אף פעם לא מרגישים טעם נראה שאפשר להקל.

הגמ’ בחולין קי”א: (שהיא המשך של הגמ’ הנ”ל לגבי היתר נ”ט בר נ”ט בדגים שעלו בקערה) אומרת שדווקא בדגים וכדומה, שאינם חריפים, אנחנו אומרים שיש היתר של נ”ט בר נ”ט במעבר של הטעם מהקערה לדגים, ועדין הוא היתר. אך בחיתוך של צנון בסכין שחתכו בה בשר, אסור לאכול את הצנון בחלב.

ויש ברש”י שם שתי אפשרויות מהו הטעם שנבלע בצנון החריף. אפשרות אחת, שמדובר בשמנונית שנשארה מרוחה על הסכין [ובאמת לפי”ז כל דבר שחותכים עם הסכין צריך גרירה, ורק השאלה היא האם מספיק גרירה כזו, או שתולים שהשמנונית נבלעה לתוך הדבר, ובזה יש הבדל בין דבר חריף לדברים אחרים]. ואפשרות שניה, שמדובר בטעם הנפלט מתוככי הסכין ונבלע בצנון.

ולפי האפשרות השניה קשה למה כתוב שם בגמ’ שאם חתכו קישות צריך עכ”פ להסיר את מקום החיתוך, והרי כיוון שהקישות איננה חריפה היא לא בולעת כלל מתוככי הסכין. וצ”ל שהאפשרות השניה ברש”י לא עומדת בפנ”ע, וסו”ס מיירי בסכין שהיא באמת מלוכלכת קצת, ומצד זה צריך להסיר קצת מהקישות. ורש”י רק בא להוסיף אפשרות של איסור לצנון, שגם לו לא היה לכלוך על הסכין היו צריכים לחשוש לבליעה של הצנון מהסכין [ועיין לקמן עוד דקדוק בנק’ זו, מה המקור לתוספת החידוש הזו].

ולפי האפשרות הזו, שגם בסכין נקייה הדין נכון בדבר חריף, רש”י מוסיף שמש”כ בגמ’ שהצנון בולע, הכוונה היא שבולע הרבה. וזה הכרחי לפרש כך, שהרי אל”כ לא מובן מה ההבדל בין נ”ט בר נ”ט בדגים שעלו, לבין חיתוך צנון. ועל זה רש”י אומר שגדים שעלו בולעים קצת, אבל צנון בולע הרבה. וכבר הזכרנו לעיל דעות שמחלקות בין דגים שעלו לבין דגים שבושלו מצד שבבישול נבלע הרבה טעם בדגים ובעלו רק קצת. וזה מבוסס על החילוק שרש”י אומר כאן (ולכן משמע שרש”י סובר שעלו דווקא, ולא בושלו, כמו שהזכרנו לעיל).

בפוסקים פשוט שההסבר השני של רש”י נכון, כלומר שגם בסכין נקייה יש הפלטה של טעם אל תוך הדבר החריף. ודעת הפר”ח (בתחילת הסימן) איננה כך, אלא שהלכה שדבר חריף לא עדיף על נ”ט בר נ”ט דהיתרא בסכין או כלי (בבישול) מקונחים. אך מ”מ זו דעת יחיד, והפוסקים מחמירים כנ”ל.

אך צ”ע, שדין זה מוסכם, ולעומת זאת החילוק בנ”ט בר נ”ט בין עלו לנתבשלו לא מוסכם כלל, וגם הרמ”א שמחמיר מקל בדיעבד. והרי הסברנו שהחילוק של רש”י בהסבר השני בנוי על כך שבנ”ט בר נ”ט בחריף הדבר החריף בולע הרבה ולא קצת כמו בסתם נ”ט בר נ”ט, ואין לך בליעה מרובה יותר מאשר בבישול.

ולכן צריך לומר (כמו שכבר הזכרנו לעיל בקיצור) שהפוסקים מסכימים לרש”י אך לא מטעמיה, כלומר שבסתם נ”ט בר נ”ט יש הקלשה של הטעם וההקלשה היא איכותית, ולא רק שלא בולע הרבה. והדבר החריף גורם לטעם הקלוש מבחינת האיכות לההיפך לטעם משובח. כמו שמצאנו שאפילו טעם פגום של אינו בן יומו הופך לטעם משובח ע”י החילתית; ואף ששם זה לא מוסכם שזה נכון בכל חריף, מ”מ נוח לומר שבבן יומו ורק הוקלש ע”י מעברי טעם של נ”ט בר נ”ט, הטעם יחזור להיות משובח ע”י כל חריף ולא רק ע”י חילתית. וזו כנראה כוונת הש”ך (ס”ק ב’) והגר”א (ס”ק ב’), אלא שהם משתמשים בביטוי “פלט סכין גוף הטעם”, וצריך להסביר שמתכוונים למש”כ.

אך קשה, שהגמ’ אומרת “והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע”, ורש”י לשיטתו מסביר שהכוונה היא דאגב חורפיה בלע הרבה, לעומת סתם נ”ט בר נ”ט. אך אם הביאור בגמ’ הוא שהצנון משביח את הטעם שבולע, זה לא נכנס במילים של הגמ’. ואם נסביר שהגמ’ מוסבת על בליעה מהלכלוך של הסכין (שכמו שאמרנו צ”ל כן מצד הדין של קישות), קשה מנין שיש בכלל מקור לעוד חידוש על סכין מלוכלכת [ובאמת קושיה זו קשה בכל מקרה, כלומר גם על רש”י עצמו].

וצ”ל שבאמת הלשון ‘בלע’ הולכת על סכין מלוכלכת, אלא שהגמ’ לא מחלקת באיזו סכין מדובר, ומסתמא מדובר גם בסכין נקייה. אלא שבגוונא של קישות מדובר בסכין מלוכלכת [או לפחות שחוששים ללכלוך]. ובגוונא של צנון שייך הסתמא של הגמ’ לדבר גם על נקייה. ואת הנק’ הזו של בליעה בנקייה הגמ’ באמת לא הסבירה, וצריך להשלים את ההסבר כנ”ל.

דוגמאות לדברים חריפים: הדוגמא השכיחה ביותר היא בצל, למרות שהוא לא הדוגמא הנזכרת בגמ’. גם שום, פלפל חריף, לימון, דג מלוח ביותר, או זיתים כבושים בטעם חריף חזק הם דברים חריפים.

ואם הדבר החריף במציאות כבר לא חריף משום מה, כמובן שהוא לא יוגדר עוד כדבר חריף, ולא הולכים לפי המין אלא לפי המציאות של החריפות. לכן אם הדבר החריף התייבש עד שבמציאות איננו חריף, אין לו דין חריף (עיין גם בש”ך ס”ק י”ז, ואם במציאות רואים שמשהו התייבש יותר מהרגיל ובכך פוקעת החריפות שלו – נראה שלכו”ע אין לו דין חריף).

והאופן המצוי יותר הוא שבישלו בצל, כך שעכשיו כבר אין לו טעם חריף, וכ”ש אחרי טיגון שהבצל מקבל מתיקות. ופעמים רבות גם אם הנקודה הזו לא ברורה, היא מצרפת ספק להקל בדין החריף, כי הרבה פעמים מדובר בשאלה של ערבוב בצל וכדומה ע”י כלי, ולא ידוע האם בשעת הערבוב הבצל כבר הפיג את חריפותו או לא.

חשוב להדגיש שדבר חריף הוא דבר שכולו חריף או רובו חריף. ובחיתוך בסכין, שעוסקים רק בדבר הנחתך אין להגדרה הזו נ”מ, אבל בבישול או טיגון יש לה הרבה נ”מ. ולכן אם מטגנים תבשיל שבתוכו בצל או שום, והבצל או השום אינם רוב אין לתבשיל הזה דין דבר חריף.

נקודת המוצא היא שהטעם החריף שבלוע כעת בדבר החריף הוא טעם גמור, כלומר מתייחסים אליו בעיקרון כמו אל גוף האיסור (בבליעת איסור) או כמו אל הבשר או החלב עצמם.

לכן אם הדבר החריף בלע גם טעם חלבי וגם טעם בשרי, יש כאן בישול בשר וחלב בתוך הדבר החריף (וגם אם זה לא דרך בישול כך שלא יהיה דאורייתא, מ”מ ודאי יש כאן עכ”פ בשר בחלב דרבנן).

המקרה הזה מצוי במי שמטגן חריף במחבת שאיננה פרווה, למשל מטגן בצל במחבת חלבי על מנת לאוכלו בארוחה חלבית, ובטעות ערבב את הבצל בכף בשרית, או להיפך. במקרה זה יש כאן בו זמנית בליעה גם של חלב וגם של בשר בתוך הבצל, ונוצר כאן איסור בבצל. כעת הכף והמחבת באים במגע חם עם חתיכת האיסור הזו (הבצל) והכול נאסר: הבצל, המחבת והכף [כמובן שבהתאם למה שהתבאר לעיל, אם הכלים אינם בני יומם לספרדים יש להקל].

בהמשך לכך, סוברים המג”א והמ”ב (באו”ח סימן תנ”א) שאם חתכו חריף בסכין בשרית, ואח”כ חתכו את אותו הבצל בסכין פרווה, הסכין הפרווה הופכת לבשרית. וזה בנוי על כך שהטעם שישנו בבצל הוא טעם גמור, שיכול לחזור ולעבור לסכין.

ואבן העוזר (בסימן צ”ו) חולק ואומר שרש”י פירש טעם למה דוחקא בחריף עדיף על סתם נ”ט בר נ”ט דהיתרא, ואמר שבחריף יש הפלטה של הרבה טעם ולא רק של קצת כמו בסתם נ”ט בר נ”ט. וא”כ אומר האבן העוזר, זה נכון במעבר מהכלי לאוכל, אך במעבר מהאוכל לכלי אין את המעלה של חריף, ויש התמעטות של הטעם. וא”כ אם יש שני מעברים של התמעטות מאוכל לכלי, גם בחריף יש להקל, כי סו”ס יש כאן שתי הקלשות שזה מה שמתיר בנ”ט בר נ”ט.

ופשוט ליישב את המג”א והמ”ב שהם לא הולכים עם הטעם של רש”י, כי כבר ביארנו שע”כ שרוב הפוסקים לא סוברים כרש”י, הגם שסוברים כדינו. כלומר מחמירים בדוחקא של סכין מקונח, אך לא מטעם החילוק בין קצת טעם להרבה טעם, אלא מצד ענין של השבחת הטעם שנפלט, ע”י הדבר החריף. ואם החריף השביח את הטעם בהחלט ייתכן שגם אחרי שיחזור וייבלע שוב, הוא יהיה בדרגה של טעם רגיל שנבלע ולא פחות מזה.

מכל מקום להלכה הגם שודאי אין לדידן את ההכרח של אבן העוזר, ייתכן שהלכה כמותו משתי סיבות. גם מצד שאולי החריף לא יכול להשביח פעמיים את הטעם, ולכן אחר שהסכין הפרווה בלעה מהחריף גם אם יחזרו ויחתכו בה דבר חריף הטעם לא יושבח שוב. וייתכן שאפילו אם יכניסו אותה לתוך תבשיל חלבי היא לא תטריף אותו, כי ייתכן שאפילו בעוד הטעם כנוס בסכין הוא כבר נקלש שוב אחרי ההשבחה של החריף וייתכן שהוא כבר לא נחשב לטעם [וצ”ב בנקודה האחרונה]. וסיבה שניה היא מצד דברי החוו”ד (צ”ו, ו’) שאומר שאבן העוזר צודק מצד אחר, שלא מצאנו שהכלי בולע מהחריף ע”י דוחקא, אלא רק שהוא מפליט לתוך החריף ע”י דוחקא. וכן נראה שנוטה דעת הפוסקים (עיין בפסקי תשובות ל-תנ”א) להקל בזה. וגם הדעת נוטה להקל בזה, כי יש כאן עוד צירופים להקל, וכ”ש באינו בן יומו.

עוד נחלקו האחרונים האם כאשר חותכים חריף בסכין פרווה אבל על קרש חיתוך בשרי החריף ייהפך לבשרי או לא. וכן האם כשחותכים חריף בסכין בשרית על קרש חיתוך חלבי הוא ייאסר באכילה. לפי החכמת אדם (נ”ו, ב’) הכול מבליע כמו בסכין עצמה, והוא מביא שם שי”א שלא, ובדעת תורה (ב-צ”ו) מביא כן בשם ספר יהושע. והדעת תורה עצמו מחלק בין אופן שחותך בכוח לבין אופן שחותך בנחת. ויש להעיר שהחכמת אדם שם מיירי באיסורא, וייתכן שגם הוא יקל בהיתרא יותר, שיש לצרף את הדעות ששייך בזה נ”ט בר נ”ט, ושכן פוסק הפר”ח. ומ”מ להלכה נראה להקל בכל זה, ובודאי באינו בן יומו (ובצירוף מה שאנחנו ממילא לא מרגישים אף פעם טעם שנפלט מהכלים שלנו). ובספר דבר חריף (א’, י”ג) מקל לגבי הכלים ומחמיר לגבי האוכל.