א. הגדרת המלאכה

מחתך היה במשכן בחיתוך עורות התחשים שהיוו גג למשכן. הרמב”ם (פי”א ה”ז) אומר ששיעור המלאכה הוא לחתך עור כדי לעשות קמע [ובדוגמאות האחרות שלא עוסקות בעור לא נזכר שיעור, ונראה לכאורה שרק בעור זהו השיעור, כי למשל בקטימת נוצה בחיתוך הוא כלשהו. וצ”ב בזה].

אלה המקרים שמצאנו בגמרא שאסורים משום מחתך: סלית סילתי ומקפיד על מידה (ע”ד:), כלומר מחתך עצים לפי מידה; המגרר ראשי כלונסאות (ע”ה:) שיהיו ראשיהם שווים וחדים – רש”י; הקוטם את הכנף (ע”ד:) לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק, וראוי להניחו בכר וכסת – רש”י. הדוגמאות הללו נפסקות ברמב”ם שם; ולדעת הרמב”ם גם מש”כ בביצה ל”ג: שמי שקוטם קיסם כדי לחצוץ בו שיניו, החיוב הוא משום מחתך, מזה שמביא זאת בהלכה של מחתך, ולא משום מכה בפטיש, כמו שמשמע לפרש”י שם.  

הגמ’ אומרת בדוגמא של סלית סילתי שחייב משום טוחן, ואם מקפיד על המידה – משום מחתך (כנראה – גם משום מחתך), אז רואים שתנאי במלאכה היא שתהיה הקפדה על הדיוק במידה, וכך נפסק ברמב”ם.

לכאורה נראה שמחתך הוא באופן שיש הקפדה על אופן החיתוך – שיהיה ישר, שיהיה מדויק וכו’. אך מהדוגמא של הגמ’ על קטימת הכנף רואים שגם חיתוך נקודתי, שאין בו דיוק בקו של החיתוך, הוא בכלל מחתך. ולכן צריך לומר שהתנאי העיקרי הוא שהחיתוך יהיה מדויק – בין אם זה דיוק במקום החיתוך ובין אם זה דיוק בצורה של החיתוך [כי יש דברים שבהם לא כל כך משנה איפה בדיוק יחתוך, והעיקר שאת החיתוך גופו יעשה בקו מדויק. כמו הדוגמא של קוטם קיסם לפי הרמב”ם]. ועוד נראה שגם הדוגמא של סלית סילתי לפי מידה דומה יותר לקטימת הכנף כי לא מסתבר ששם, שמכין עצים להסקה, מקפיד על אופן החיתוך, וודאי חותך במכת גרזן. ואפילו אם מנסר מסתבר שאין שם הקפדה על הצורה החיצונית. אלא שיש שם הקפדה על הגודל של העץ שיצא בעקבות החיתוך, וזו הקפדה שמספיקה כדי לכלול את הפעולה בכלל מחתך.

בספר מעשה רוקח על הרמב”ם מובאות בתחילת הספר תשובות של הרמב”ם. ושם כתוב שר’ אברהם בן הרמב”ם אומר בשם הרמב”ם בפירוש שכתב למסכת שבת, שהרמב”ם שם אומר בשם רבו הרא”ם – וכנראה הכוונה לר”י מיגש והראשי תיבות זה הרב אבן מיגש – שיש להקשות מדוע המסתת את האבן, שהגמ’ דנה בדף ק”ב: האם הוא אסור משום בונה או משום מכה בפטיש – לא אסור מצד מחתך. ואומר שהתשובה היא “דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קעביד מלאכה בגוף אותו דבר הצריך לו אלא קוצץ ממנו חתיכות ומרחיקו מעל העור הצריך לו אבל בגוף העור שהוא צריך לו לא קעביד מעשה לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן וכו'”. ובהמשך שם בסמוך אומר שאם יחתך קרנות של האבן שיוצאים בצידיה יהיה חייב משום מחתך ולא משום מסתת.

והנה את הדוגמא של ביקוע עצים אפשר להבין לפי הכלל הזה, גם אם נסביר שהוא מבקע שם עצים כך שע”י הביקוע נוצרות שתי חתיכות ששתיהן טובות לשימוש, כי אמנם הוא נזקק לשתי החתיכות, אך עכ”פ כלפי כל חתיכה החתיכה השניה היא דבר חיצוני שאיננו מגוף הדבר. ואם נסביר שמדובר שחותך שם שאריות מחתיכה אחת, בדומה לקרנות מאבן, מובן עוד יותר. וכמובן שהדוגמא של חיתוך הנוצה מובנת. אך את הדוגמא של מגרר ראשי כלונסאות קשה להבין לפי זה, כי סו”ס שם עוסק בייפוי הדבר בעצמו ולא בתלישה של חלקים חיצוניים לו. ונראה שהר”י מיגש יסביר שהמגרר ראשי כלונסאות לא רק משייף את הראש שיהיה חד, אלא לוקח עץ שאיננו חתוך היטב, או שחתוך כמרובע, וחותך ממנו חתיכות גסות כך שיוצר צורה של ראש מחודד. ואז נמצא שיש כאן חתיכות שלא שייכות לגוף הכלונסאות, והן כפסולת חיצונית שחותכים אותה, כמו קרנות של אבן.

וכך צריך לומר גם ברמב”ם עצמו, שמחדש שהקוטם את הקיסם לחצוץ בו שיניו זה מחתך, שע”י הקטימה הוא מסיר ממנו חתיכות שלא שייכות לגוף הקיסם, כמו שהוא רוצה שהקיסם ייראה, וממילא נחשב שלא עוסק בגוף הדבר.

אך תוס’ ב-ע”ה:, על המימרא בגמ’ שם שמסתת חייב משום מכה בפטיש, אומרים שלא חייב משום ממחק ומשום מחתך כי מדובר שהאבן כבר מתוקנת כראוי, והסיתות הוא לא תיקון האבן שתקבל צורה ישרה אלא שעושים באבן שרטוטין ויפוי [ויש לעיין לפי”ז איך יש דעה שעל כה”ג אומרת שהחיוב משום בונה, בדף ק”ב. ודוחק לומר ששני מיני סיתות הם, ועוד שאם המסתת של דף ק”ב הוא העיצוב של האבן תחזור השאלה של תוס’ שם למה לא חייב משום ממחק ומשום מחתך; וצ”ב]. ויוצא מתוס’ דלא כרמב”ם, כי אותה פעולה של סיתות שדומה לממחק, והיא החלקת האבן לצורה ישרה, נחשבת למחתך לפי תוס’.

ויוצא מזה שנחלקים כאן בהגדרת המלאכה, שלפי הרמב”ם החיתוך הוא ההפרדה, והתנאי במלאכה היא שיהיה בצורה מיושרת, ולפי תוס’ עיקר המלאכה היא היישור ומה שיש הפרדה בין חלקים זה דבר שיוצא במקרה כדרך הטבע כשבאים ליישר.

ונראה שרש”י הוא שיטה שלישית, כי מצד אחד נראה שסובר כתוס’ באיך שמפרש את גרירת ראשי כלונסאות, שנראה שמתאר שיוף ולא חיתוך. ומצד שני ב-ק”ב: וב-ע”ה: מפרש שהסיתות הוא החלקת האבן ונתינת צורה של ריבוע, וזה נראה כמו הרמב”ם כי לפי תוס’ כה”ג יכול להיות מחתך, ולמה הגמ’ לא אומרת שחייב בזה משום מחתך. וצ”ב עוד בשיטת רש”י.

[עיין עוד לקמן בחלק של חיתוך מדרבנן דבר ששייך להגדרת המלאכה, וכן בחלק של חיתוך במוצרים תעשייתיים]

אין מחתך באוכלין – מ”ב ש”כ, י”ב בשם ח”א (כלל ל”ו סע’ ג’). ומבאר ראייתו בנשמת אדם, שכיוון שהרמב”ם פסק שהקוטם קיסם קשה חיובו משום מחתך, וכתוב שאם הקיסם הוא מאכל בהמה מותר, נמצא שאין באוכל משום מחתך.

          ב. הבדלים בין קורע למחתך

יש כמה דברים בהם מלאכת מחתך דומה למלאכת קורע, אך ישנם כמה הבדלים משמעותיים ביניהם, שמבדילים אותן לשתי מלאכות שונות.

ראשית, והוא העיקר, שמחתך הוא באופן שעושה בצורה מדויקת, וקורע לא.

שנית, קורע זה רק בדברים רכים כמו בד, נייר, עור וכדומה [חיבור של דברים קשים נידון כבונה או כמכה בפטיש ולא כתופר, והפרדתם לא נידונית כקורע. ובמלאכת קורע הבאנו בשם הרב אוירבך שגם להדביק דבר רך על דבר קשה ולהפריד אותם לא נחשב תופר וקורע]. ומחתך הוא גם בדברים קשים כמו שרואים בגמ’ על כלונסאות ועל חיתוך עצים, וגם בדברים רכים כמו עור, שזה החיתוך המקורי שהיה במשכן.

עוד הבדל הוא בשיעור המלאכה, שכבר הבאנו שהרמב”ם אומר ששיעור חיתוך הוא עור כדי לעשות קמע. ובדוגמאות האחרות נראה לכאורה שאין שיעור למלאכה וחייב בכלשהו. אך שיעור החיוב בקורע שהוא ההיפך מתופר, הוא כדי קריעת שתי תפירות (רמב”ם פ”י ה”י).

ועוד יש הבדלים לפי כמה אחרונים שסייגו את מלאכת קורע בסיוגים שונים, ואינם במלאכת מחתך. למשל שו”ע הרב אומר שקורע זה דווקא בדבר שמורכב מחתיכות רבות כמו בד, אך לקרוע עור, שהוא חתיכה אחת, מותר. ובמלאכת מחתך הסיוג הזה ודאי לא נכון כי הדוגמאות של הגמ’ לא מדברות על דבר שמורכב מחלקים רבים. והבה”ל אומר שקורע זה דווקא כאשר הוא צריך לשני החלקים שנקרעים, אך אם רק אחד צריך לו והשני פסולת – אין בזה קורע. אך במחתך ודאי שגם כה”ג בכלל המלאכה כמו שרואים בגרירת ראשי הכלונסאות.

          ג. מחתך דרבנן

לא מצאנו בגמ’ גזירה דרבנן אטו מחתך. אך ברמב”ם יש אופן שהוא מחתך דרבנן. ז”ל הרמב”ם שם (בפי”א ה”ז): “המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור”.

ועל פניו יש לעיין בכוונתו, כי אם חותך בלי כוונה למידה זה לא ענין למחתך כלל, וחסר כאן בכל מהות המלאכה. ואולי אפשר שזה יהיה שייך לקורע, אם זה בחומר רך, אך לא למחתך.

וי”ל שהרמב”ם לשיטתו הנ”ל שמחתך עיקרו לחתוך דבר מדבר. אבל מי שרק מתקן את גוף הדבר זה לא מחתך. וא”כ אפשר לגזור חיתוך לא מדויק אטו חיתוך מדויק, והצד השווה שבהם שיש חיתוך כלשהו. אך לפי תוס’ נראה שלא שייך לגזור כן כי כל המלאכה במחתך היא הדיוק ואין תנאי של חיתוך דבר מדבר. וצ”ב בזה עוד.

וייתכן באופן אחר, שהכוונה של הרמב”ם היא שאדם חותך באופן מדויק, כגון בקו ישר, או שמחתך צורות וכדומה, אבל הוא עושה את זה בדרך אגבית, ומבלי כוונה לתועלת, כמו שמצוי שעושים. וא”כ כלפי חוץ יש כאן את צורת המלאכה, אבל מדאורייתא אין מלאכה כי אליבא דאמת אין כאן משמעות לחיתוך המדויק, וכבר הבאנו שעיקר הענין במחתך הוא המשמעות של החיתוך, שהיא המגדירה את המלאכה גם כאשר החיתוך עצמו הוא נקודתי כמו בקוטם נוצה.

ויש מקום לשאול מדוע המחתך באופן שאין בו חיוב לא יתחייב משום קורע. ובציור הזה של הרמב”ם יש לעיין אם יש מקום לחייב משום קורע או לא, כי כתוב שקורע בחמתו חייב כי מתקן בזה שעושה נחת רוח ליצרו. ואם הקריעה כאן עוזרת לו לשם משחק והנאה ייתכן שלא גרע מעשיית נחת רוח ליצרו, וצ”ב בזה. וגם אם נגיד שלא יתחייב בכה”ג משום קורע, ובזה מובן שאין כאן אלא איסור דרבנן, עדין יש מקום לעיין כי לא משמע ברמב”ם שיש כאן עוד איסור של קורע שלא ע”מ לתפור (או ע”מ תיקון אחר), אלא משמע שאין כאן בכלל ענין של קורע.

ועל זה הדרך יש לשאול גם מכיוון אחר, מדוע לא כל מי שעושה פתח הוא גם מחתך, שסו”ס עשיית פתח תלויה בכך שהפתח עשוי באופן יפה, וא”כ הוא חותך את הפתח בצורה מדויקת ומועילה. ואנחנו מוצאים שעשיית פתח זה מכה בפטיש ולא מחתך, ולא עוד אלא שזה איסור דרבנן ולא דאורייתא. ולפי הרמב”ם הנ”ל יש ליישב את השאלה הזו שהפתח הוא מלאכה בגוף הדבר ולא בהסרת דבר חיצוני מגוף הדבר, ולכן אין זה בכלל מחתך, אך לפי החולקים על הרמב”ם קשה.

ואולי אפשר לומר שמלאכת מחתך תלויה בדרך של חיתוך, ובכלי שרגילים לעשות בו את המלאכה. ואה”נ שבדוגמא של הרמב”ם בקוטם קיסם שהדרך שם לעשות כן ביד יתחייב בלי כלי, אך בדבר שדרכו בכלי מסוים יתחייב דווקא באופן זה. וא”כ בעשיית פתח בכלי שנעשה ע”י נקיבתו באיזה דבר ולא בדרך של חיתוך בכלים שבד”כ חותכים בהם, לא יהיה חיוב של מחתך [ואה”נ שבעשיית פתח שנעשית ע”י סכין שמחתכת כמו בקרטון משקה שבפתיחת הפקק זה מה שקורה – בזה יהיה מחתך (אא”כ מצד סברות חדשות של דרך אכילה וכדומה, עיין לקמן בחלק של מחתך במוצרים תעשייתיים)]. ולהיפך, בחיתוך בכלים שבד”כ רגילים לחתוך בהם לא יהיה חיוב של קורע. וצ”ב אם אפשר לומר כך, ובלשון הרמב”ם לא נראה הוכחה לכך].

ואם נגיד כך, נוכל לפרש באופן אחר את המחתך דרבנן הנ”ל, שכל שעושה ע”י כלי החיתוך, גם אם עושה בצורה לא מדויקת כלל, זה שייך למלאכה, אלא שזה רק מדרבנן. אלא שלפי”ז יותר צ”ע מה המקור של הרמב”ם, כי לפי ההסבר הקודם יש כאן תיאור של מלאכה גמורה, אבל במתעסק, וידוע ממק”א שמתעסק בשבת הוא דרבנן. אך כאן יש חילוק באיכות המלאכה, של מחתך בכלי ובאופן לא מדויק שהופך את המלאכה לדרבנן, ואם זה כך צ”ע מנא ליה להרמב”ם לחדש כך.

          ד. מחתך במוצרים תעשייתיים

יש הרבה מוצרים שעשויים כך שלצורך השימוש בהם, או לפחות לצורך הקלת השימוש, בית החרושת יוצר אפשרות לחתוך בנוחות ובקלות. למשל נייר טואלט שחותכים במקום הקווקוו, פתיחת בקבוקים שלפקק שלהם יש טבעת, והיא נפרדת ממנו בפתיחת הפקק, גביעים של מוצרי חלב שבאים מחוברים וצריך להפרידם, פתיחת פחית בחיתוך הלשונית שלה, ועוד.

ודעת הרב אלישיב (מובא באורחות שבת) לאסור בכל אלו משום מחתך, כי ודאי יש כאן הקפדה על המידה, והדבר נעשה בצורה שימושית ומדויקת.

והרב אוירבך (מנחת שלמה סי’ ל”ב לגבי פתיחת פחית, וגם דברים שמובאים בשמו בשש”כ) מתיר בכל אלה, וטעמו שהחיתוך כאן לא נעשה מתוך הקפדה על המידה, אלא שכך נוח לחתוך לפי האופן שבו יוצר הדבר במפעל. והגם שיש בסופו של דבר תוצאה של חיתוך מדויק, כיוון שמצד האדם אין הקפדה על המידה זה לא מלאכת מחתך. והדבר צ”ע בסברא, כי סו”ס הסיבה שבית החרושת עשה את החיתוך דווקא במקום ובמידה הזו היא שכך בדקו ומצאו שנוח וטוב לרוב בנ”א.

ולפי הרב אוירבך כאשר אדם נצרך לחתוך נייר טואלט בשבת כגון משום כבוד הבריות, יעדיף לחתוך דווקא במקום הקווקוו ולא באמצע הריבוע כי עכ”פ יעבור על איסור קורע, ואם יחתוך במקום הקווקוו לפחות ימעט בשיעור המלאכה. אך לפי הרב אלישיב ברור שיעדיף לחתוך שלא במקום הקווקוו כדי לא לצרף איסור של מחתך. 

עוד טעם להתיר אומר הרב אוירבך שהחיתוך כבר נעשה בעיקרו במפעל, והאדם רק גומר אותו. וכנראה הכוונה היא שלכן חסר במלאכה, כי כל המהות של מחתך זה לחתוך בצורה מדויקת, אך אם לא אתה הוא המדייק וחותך, אלא אתה יכול להפריד בכוח ובלי לכוון ובכל זאת יצא מדויק – סימן שלא אתה הוא העושה את עיקר המלאכה אלא עיקר המלאכה כבר נעשתה במפעל.

עוד סברא להתיר אומר מצד דרך אכילה, שכמו שמותר להרוס חותלות כדי להגיע לאוכל שבתוכם, כך מותר לעשות עוד מלאכות שרגילים לעשות כדי להגיע לאוכל, ואין סיבה שגם מחתך לא יהיה כלול בהיתר הזה [הרב אוירבך מגביל היתר זה לכלים חד פעמיים, אך במק”א דיברנו בזה ואמרנו שהנקודה הזו של החד פעמיות לא מוכרחת במקור הדין ב-שי”ד].