א. הדעות המרכזיות

בדף קנ”ה: הגמ’ מביאה מחלוקת בין רבי לר’ יוסי בר’ יהודה לגבי קמח קלי [קמח מקליות שהתייבשו בתנור]: לרבי חייבים ברגע נתינת המים לקמח, ולריב”י רק בגיבול. ולכן לרבי ייאסר ללוש כל דבר (בבלילה עבה) בשבת, כי כבר ברגע נתינת המים יש חיוב, ואין שינוי המועיל בנתינת המים. ולפי ריב”י התירו בחלק מהמצבים (ועיין לקמן החילוקים השונים) כי נתינת המים איננה דאורייתא. וכן כתוב שם שחולקים בכה”ג על מורסן, על אף שמורסן מכונה שם בגמ’ דבר שאינו בר גיבול.

במש’ בדף י”ז: יוצא שהנותן מים לתוך דיו בשבת חייב. והגמ’ בדף י”ח. אומרת שהמש’ היא דעת רבי שחייב גם בלי גיבול. ואביי אומר שיש לומר שגם ריב”י מודה, כיוון שהמציאות היא שדיו אינו בר גיבול וריב”י מודה שבדבר שאינו בר גיבול חייב ברגע נתינת המים.

עוד גמ’ יש בביצה ל”ב: שכתוב שקיטמא שרי, כלומר מותר לטוח את התנור באפר.

שיטת תוס’ (בדף י”ח.) ורא”ש שדברי אביי הם מסקנת הגמ’. ולפי”ז מש”כ בדף קנ”ה שריב”י סובר שבמורסן לא חייבים על נתינת המים על אף שאינו בר גיבול, צ”ל שאינו בר גיבול ביחס לקמח אך הוא בר גיבול ביחס לדיו. ובגמ’ בביצה תוס’ נדחקים לומר שמיירי שטח את התנור באפר בלי מים.

שיטת רש”י והרמב”ם שאביי לא נפסק, ורואים בגמ’ ב-קנ”ה ובביצה ל”ב שלא נוקטים כמוהו, ואין חומרא באינו בר גיבול יותר מבבר גיבול [ולא עוד, אלא שרואים בגמ’ בביצה שאינו בר גיבול מותר גם לגבל ולא רק לתת מים. אך כיוון שב-קנ”ה כתוב גם על מורסן שאינו בר גיבול שצריך לעשות שינוי בגיבול לפי ריב”י, צ”ל כן גם בגמ’ בביצה שמיירי שעושה שינוי בגיבול]. ולמעשה יוצא שאין מלאכה דאורייתא לפי ריב”י באינו בר גיבול, כי אם המלאכה היא רק הגיבול, והדבר אינו בר גיבול, הרי שלישה אינה נוהגת בדבר כזה.

וחזו”א (נ”ו, ג’) חולק בנקודה האחרונה ואומר שרק לדעת הרמב”ם זה נכון, אך לש”פ חייב בגיבול של דבר שאינו בר גיבול. והוא פלא, איך ייתכן אם אינו בר גיבול. וכן נראה שרש”י ורי”ף על קיטמא שרי בביצה סוברים כרמב”ם. אכן בפשט הברייתא בדף י”ח. על אפר, שאם פוסקים דלא כאביי עוסקת באפר ולא בעפר, כתוב שלפי ריב”י אינו חייב עד שיגבל, ומשמע שאם אכן יגבל – לפחות כדרכו – יתחייב, וזה המקור של החזו”א ועל פניו הוא מקור מוכרח. והחזו”א עצמו אומר שיש לדחות שעד שיגבל שנאמר בסוף הברייתא לא הולך על אפר שאנחנו עוסקים בו אלא עד שיגבל דבר שהוא בר גיבול. ולפי החזו”א מש”כ בביצה שקיטמא שרי ושם זה הולך על גיבול, מדובר דווקא ביום טוב ולצורך או”נ, ולא גזרו כמו שגזרו שם בעפר. והחילוק הוא שקיטמא לא ראוי לגיבול לבנין ועפר סתם כן (הר”ן שם מסביר שכל האיסור שמדובר שם הוא רק דרבנן כי נראה כמגבל לבנין, כי מדובר שם באו”נ ביו”ט) [אלא שמה שהחזו”א אומר שיש לפרש שם כן גם בדעת רש”י הוא פלא, שהרי רש”י שם אומר בפירוש קודם לכן שאסור לשרוק את התנור כי זה תולדה של לש, אז רואים להדיא דלא כר”ן].

מחלוקת נוספת היא האם פוסקים להלכה כרבי או כריב”י. הרי”ף והרמב”ם והרא”ש ועוד פוסקים כריב”י (כי סתמא בתרא שהיא כריב”י עדיפא, עיין בה”ל ב-שכ”ד), ובעל התרומה וסמ”ג וסמ”ק פוסקים כרבי (כי יש סתמא ככל אחד, אז חוזר הכלל שהלכה כרבי מחברו) [יש לשים לב שהמחלוקת הזו לא קשורה למחלוקת הקודמת. כלומר גם לפי תוס’ שאומרים שבאינו בר גיבול אין מחלוקת, עדין אפשר לפסוק כריב”י לענין דבר שהוא בר גיבול. וכן לפירוש רש”י ורמב”ם היה אפשר לפסוק להלכה שחייב בכל נתינת מים, בין לבר גיבול ובין לאינו בר גיבול, כרבי].

בהמשך נרחיב יותר בפסיקת ההלכה.

          ב. יסוד המלאכה

לפי רבי ברור לכו”ע שחייב בעצם נתינת המים, גם לאינו בר גיבול. ברור שחייבים לומר שיש איזה חיבור בין החלקים הנילושים ע”י המים, כי אל”כ המלאכה לא מתחילה. לכן צריך להבחין בין אינו בר גיבול לאינו בר לישה. תמיד מדברים באופן שיש לישה, ורק השאלה היא אם יש גם אפשרות לגיבול. הלישה היא החיבור הראשוני בין החלקים, גם אם אינם הופכים לגוף מאוחד. והגיבול מוסיף את האפשרות לראות את החלקים כאילו הפכו לגוף אחד.

לפעמים שני השלבים קורים כאחד: למשל בנתינת זרע פשתן או שומשום במים, שכתוב בגמ’ (זבחים צ”ד:) שחייב על זה גם בלי עוד פעולה של גיבול, כי הם מתגבלים לבד. וצ”ל שהם נדבקים זה לזה מספיק עד שנראה אותם כאילו הם גוף מאוחד ולא רק חלקים שונים המחוברים זה לזה [דוגמא מעשית לזה: לתת מים לתוך אבקת פירה באופן שמיד נוצרת עיסה].

א”כ לפי רבי יסוד המלאכה הוא החיבור בין החלקים, ולא הפיכתם לגוף אחד.

הבה”ל שאומר שרבי מודה לריב”י שיש חיוב על גיבול, ורק בא לרבות עוד חיוב על נתינת המים. ולפי זה צ”ל שיש שני שלבים של חיוב: חיבור החלקים, ואח”כ עוד חיוב על הפיכתם לגוף אחד [וכן מצאנו בבישול שיש שני גדרים של חיוב – בן דרוסאי ואח”כ כל צרכו]. ולכו”ע צ”ל כן מכוח הירושלמי (שממנו מוכיח בה”ל) שאומר שהעורך והמקטף חייב משום לש, על אף שהעיסה כבר נילושה. אלא שיש מחלוקת, שלפי בה”ל לפי רבי הגיבול הוא סוג של לישה חדשה המחייבת, ולפי חזו”א (נ”ח, ה’) גיבול ונתינת מים אינם דברים שונים ולא חייב לפי רבי פעמים, ורק עריכה וקיטוף נחשבים איכות חדשה.

ולפי ריב”י הדבר תלוי במחלוקת הנ”ל: לפי רש”י והרמב”ם הגדרת המלאכה לפיו היא הפיכת החלקים לגוף אחד, ולולא זה אין כאן מלאכה כלל. ולפי תוס’ שסוברים שיש חילוק לפיו בין בר גיבול לאינו בר גיבול ההגדרה תהיה שהמלאכה היא יצירת החיבור הגדול ביותר האפשרי בין החלקים. בדבר שהוא בר גיבול – עד שיתגבל ויהפך לגוף מאוחד, ובדבר שאינו בר גיבול החיבור הגדול ביותר שניתן לעשות הוא חיבור החלקים [והדבר דומה קצת לבישול שההגדרה היא להגיע לבן דרוסאי או לכל צרכו, אך בכל מאכל ישתנה הגדר לפי המציאות של דרך אכילתו].

          ג. דעות הפוסקים

במחלוקת האם לפסוק כרבי או כריב”י השו”ע (שכ”א, ט”ז) הביא בסתם את הפוסקים כריב”י, ולכן מותר לתת מים בשבת לתוך חרדל וכדומה [שהמשנה בדף ק”מ. אמרה שמותר לתת משקה לתוך החרדל שנמעך מע”ש ולשנות בערבוב. ואם נפסוק כרבי עצם נתינת המשקה אסורה], והביא שי”א שאסור, כי פוסקים כרבי [ולפיהם מדובר שנתן כבר משקה בחרדל מלפני שבת]. וכן כתב גם ב-שכ”ד, ג’. ודעת הרמ”א להחמיר כתרומה ולפסוק כרבי, כמו שכותב בד”מ ב-שכ”ד, ומעיר כן גם בהג”ה שם. וכך יש לפרש את לשונו ב-שכ”א, כמו שכן מבואר במ”ב שם.

[ולפי פירוש זה של המ”ב, שדברי הרמ”א להחמיר כתובים במפורש בהג”ה ב-שכ”א, יצא ברמ”א שעשה כמין פשרה, ועל אף שפסק כרבי, פסק שאם ישנה בסדר נתינת החומרים יהיה מותר אפילו בבלילה עבה – עיי”ש ב-שכ”א. וזה חידוש, ולא מצאנו כך, ומפורש בת”ה שהביא הב”י שלא יועיל כזה שינוי לפי התרומה. ולכן פירוש זה צ”ע. והיה אפשר לפרש שהרמ”א פוסק לגמרי כתרומה, ובסי’ שכ”ד כוונתו לציין לדבריו בד”מ הארוך ב-שכ”א, ג’. ולפי”ז דבריו בהג”ה ב-שכ”א יהיו המשך לדבריו על בלילה רכה (כמו שכתבו האחרונים שמיירי שם בתחילת דבריו בבלילה רכה) ולא עובר לדבר על בלילה עבה כמו לפירוש המ”ב]

ולגבי המחלוקת על דבר שאינו בר גיבול, ואליבא דהפוסקים כריב”י (כי לפי רבי ודאי שאסור לתת מים גם בזה) – השו”ע (ב-שכ”ד, ג’) מעתיק את הרמב”ם שמתיר לתת מים למורסן, וכיוון שב-שכ”א מעתיק את הרמב”ם שסובר שקמח קלי אינו בר גיבול (עיין לקמן בנושא של לתת מים לבר גיבול) כ”ש שסובר כמוהו שמורסן אינו בר גיבול, ודלא כתוס’ ב-י”ח. וא”כ ודאי ששו”ע פוסק דלא כתוס’, אלא מותר לתת מים לדבר שאינו בר גיבול [וזה מותר לכתחילה לפי הרמב”ם ושו”ע, ולענין לתת מים לבר גיבול עיין לקמן].

והט”ז (שכ”ד, א’) אומר בפירוש שהלכה כתוס’ ודעימייהו שחייב לריב”י בנתינת מים לדבר שאינו בר גיבול. וכן משמע ממג”א (שכ”א, י”ט) שמעתיק את המ”מ שאומר שהאחרונים חולקים על הרמב”ם, והכוונה לתוס’ ודעימייהו, ומג”א לא משיג או מוסיף על דבריו. וכן המ”ב ב-שכ”ד, י”א (ובבה”ל שם) חושש לדעות אלה.

והחזו”א נוטה לומר להלכה (אך לא פסיקא ליה) שאין בדבר שאינו בר גיבול חומרא יותר מדבר שהוא בר גיבול לריב”י; אך גם אין קולא, כלומר שמי שמערב או מגבל אותו חייב [והנקודה האחרונה צ”ע, כי אם אינו בר גיבול איך אפשר להתחייב עליו (אף שאיסור דרבנן ייתכן שיש בזה לכו”ע). וכבר הזכרנו נקודה זו לעיל בחלק הראשון].

ויש נ”מ גדולה בין החומרא של בעל התרומה לפסיקה כתוס’, שהתרומה אוסר גם בבר-גיבול (ונדבר בנקודה זו עוד בהמשך בעז”ה) ותוס’ לא.

ועוד נ”מ ברמת החומרא להלכה, למשל מש”כ בשעה”צ פ”ד בשם הט”ז שבדבר שא”א להכינו מע”ש לא צריך להחמיר כתרומה בבר גיבול (אך מ”מ כתב מ”ב שם שישנה בסדר נתינת החומרים). וכן במקום צורך להכין דבר לקטן א”צ להחמיר את התרומה (חזו”א נ”ח, ח’). אך מ”מ ודאי יש להחמיר את התוס’ (באינו בר גיבול).

ואולי עוד נ”מ לפי מה שמשמע מהמ”ב (כנ”ל) שאם ישנה בסדר החומרים יהיה מותר ובזה לא החמרנו את התרומה, שכל זה יהיה נכון דוקא בדבר שהוא בר גיבול, אך בדבר שאינו בר גיבול ייאסר גם עם השינוי בסדר החומרים.

[ויוצאת סתירה במ”ב לפי מה שהסברנו שיוצא ממנו שהרמ”א החמיר את התרומה דוקא בלי שינוי בסדר נתינת החומרים, כי כשאומר שבמקום צורך מותר אומר לשנות בסדר נתינת החומרים, וא”כ זה צריך להיות מותר גם בלי מקום צורך. וצ”ע]

דוגמאות לבלילה עבה בדברים שהם ברי גיבול: הכנת דייסה סמיכה, ערבוב פירורי ביסקוויטים (בכמות גדולה) עם גבינה לבנה לתינוק, עירוב מים עם עפר.

דוגמאות לבלילה עבה בדברים שאינם ברי גיבול: עירוב שמן בחצילים באופן שהוא מדבק אותם, עירוב מים עם אפר.

          ד. עוד בהגדרת המלאכה

   א. דילול תערובת ע”י מים או נוזל אחר מותר, שכן הוא היפך יסוד המלאכה (בה”ל שכ”א, ט”ו, חזו”א נ”ח, ז’, וכ”כ בחזו”ע עמ’ רפ”ד).

   ב. בענין עירוב שתי עיסות ממינים שונים (או שתי תערובות שנילושו כבר) נחלקו הרב אוירבך שאוסר (מובא בשש”כ פ”ח סי”ב) והאג”מ (ח”ד, ע”ד לש ס”ק י”ג) שמתיר [אך בבלילות רכות גם השש”כ מתיר כי אינן הופכות לגוף אחד. וצ”ע בזה]. למשל לערב ריבה בגבינה.

והם חולקים בשאלה עקרונית האם לישה היא דוקא קיבוץ של חלקים קטנים רבים או כל חיבור שמאחד שני דברים בדרך של דיבוק.

   ג. אם מערב דבר גוש דביק לתוך קמח וכדומה, מפמ”ג (שכ”א מ”ז ס”ק י”ב) משמע שיש בזה איסור משום מעט הקמח שנדבק. ולפי שביתת השבת (הקדמה ללש ס”ק ו’) מותר ואין בכך צורת המלאכה, וכן הביאו באורחות שבת ששמעו מהגרש”ז אוירבך. וכתבו הם שכיוון שמה שמחמירים כתרומה (כדלקמן) זה בתורת חומרא יש להכריע כאן להקל.

   ד. אם החיבור של המוצקים ע”י הנוזל המחבר לא גורם לאיחודם או לחיבורם זה לזה אלא רק להדבקתם בנוזל כ”א בפנ”ע, כמו גרנולה בתוך גבינה לבנה או עלי תבלין בטחינה אין על זה שם של לישה ומותר. כך בפניני הלכה, וכך באורחות שבת עמ’ רמ”ז. וכן נראה מהמתירים בענין הקודם (לשים דבר גוש על קמח).

   ה. באורחות שבת (עמ’ רנ”ג) הוכיחו שאין איסור ללוש במחובר לקרקע [וכתבו שמה שדנו על להשתין על עפר מיירי בעפר תלוש] וצ”ב אם חולקים עליהם.

   ו. אין לישה אחר לישה (בה”ל ד”ה אין, חזו”א נ”ח, ה’ ועוד). אך כל זה באופן שהלישה השניה לא מוסיפה איכות חדשה. אך באופן שנוספת איכות חדשה אסור, כמו שהבאנו לעיל (בחלק של יסוד המלאכה) מהירושלמי ובה”ל על עריכה וקיטוף לאחר לישה, ועיי”ש עוד לגבי גיבול אחר נתינת מים לפי רבי. ועיין לקמן בחלק של הכנת טחינה.

          ה. לישת פירות ללא משקה חיצוני המחברם

 בדרך כלל בלישה יש נוזל או חומר אחר שגורם לחלקים של המין האחר בתערובת להתחבר יחד. ואם לפרי יש לחות טבעית שגורמת לחלקיו להדבק כמין עיסה כאשר מועכים אותו (כמו בפירות יבשים או בבננה), כתב חזו”א (נ”ח, ח’, ט’) שאין בכך לישה. וכ”כ בחזו”ע עמ’ רפ”ו.

וכן מוכח מפמ”ג שאומר שחרדל שלשו אותו מע”ש (ב-שכ”א, ט”ז) מיירי שמעכו אותו ונדבק מלחותו הטבעית, ועל זה כתוב שלפי הסוברים שאסור לתת מים בשבת יהיה אסור להוסיף לו נוזל. אז רואים שהלישה מע”ש לא נחשבת לישה (ובה”ל מתווכח עם האוקימתא של הפמ”ג אך לא עם גוף סברתו). וכ”כ תהל”ד סי’ רנ”ב. וכ”כ שש”כ פ”ח ס”ג [וצריך לזכור גם את איסור טחינה בענין זה, ולעשות בשינוי. ויש המתירים שם מצד טוחן].

ולחבר וללוש יחד פירות מעוכים כאלה או פירורי מאפה נראה בחזו”א ואג”מ ח”ד, ע”ד, ב’ ושביתת השבת הקדמה ללש ס”ק ט’ שמותר. אך הרב אוירבך (מובא בשש”כ פ”ח הע’ י”ג) מסתפק שייתכן שחמור ממעיכת הפירות שתהיה נידונית רק כדילול. וצ”ע כי א”כ במה דיברו בחרדל והרי שם יש גרגרים רבים ותוך כדי המעיכה הם ודאי גם נדבקים זה לזה (כלומר וא”כ היה צריך להיות מותר ללוש אחר כך כי הם כבר נילושים). ויש לדחות שעכ”פ תוספת הנוזל הוא תוספת של איכות חדשה כמו שראינו בשם הירושלמי לגבי עורך ומקטף.

ואג”ט (לש סע’ ט’) אומר שלאחר הלישה בלחות הטבעית של הפרי מותר ללוש אותו גם עם דבר אחר, כי כבר נחשב נילוש. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רע”ד) נוקט כמותו לדבר פשוט, וכך מבין בפמ”ג ומ”ב ותמה על חזו”א שלא כותב כך. ודבריו צ”ע רב, כיוון שפשטות הפוסקים הללו היא שאע”פ שלש את החרדל בתמצית לחותו בכל זאת שייך אח”כ לישה ורק בעזרת השינוי בלישה התירו, ופשוט.

          ו. לתת לכתחילה מים לדבר שהוא בר גיבול

לפי רבי כמובן אסור. אך לפי רוה”פ, שפוסקים כריב”י, כתוב במש’ ב-קנ”ה שנותנים מים למורסן. וכן יוצא בגמ’ שמותר לכתחילה לתת מים לקמח קלי [קמח מחיטים שהתייבשו בתנור קודם טחינתם – רש”י] (כי הגמ’ אומרת שרבי וריב”י חולקים האם גובלים קמח קלי בשבת. ואם היה מיירי שנתנו את המים מע”ש לא היה נ”מ בין רבי לריב”י. אע”כ מיירי שנותן המים בשבת, ופשוט).

לדעת הרמב”ם קלי הוא דבר שאינו בר גיבול, וכן מורסן מבואר בגמ’ שהוא אינו בר גיבול. והרמב”ם סובר שרק בכה”ג התחדש בגמ’ שמותר לתת לכתחילה. והטעם הוא שלא יכול להגיע למלאכה דאורייתא לפי ריב”י. אך בדבר שהוא בר גיבול לא התירו לתת לכתחילה, על אף שאינו דאורייתא לריב”י.

אך מדברי תוס’ הנ”ל יוצא שקמח קלי הוא בר גיבול, ואפילו מורסן למעשה הוא בר גיבול להלכה לפיהם, ובכל זאת כתוב שמותר ללוש אותו בשבת, וגם לתת את המים, כנ”ל. וע”כ שההיתר לתת את המים הוא לא בגלל השינוי שכתוב לעשות שם (לעשות מעט מעט) כי רואים בגמ’ שרבי חולק, אז משמע שאם נתינת המים מחייבת לא יועיל השינוי. אע”כ ההיתר לתת מים לפי ריב”י הוא משום שאין מלאכה לפיו בנתינת מים (לפחות בבר גיבול, לפי תוס’), וגם לא גזרו, ודלא כרמב”ם.

ויש קצת מקום לדחות, שבאמת אסור מדרבנן גם לפיהם, ורק הגמ’ סומכת על השינוי של מעט מעט שיועיל גם לענין נתינת המים. ורק בדאורייתא (לפי רבי) זה לא שינוי המועיל אך בדרבנן (לפי ריב”י) מועיל. אך זה דוחק לכאורה כי אם זה שינוי צריך להועיל גם בדאורייתא, כי לענין הגדרת הפעולה והשינוי לכאורה אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן.

ודעת שעה”צ (שכ”א, ס”א) להתיר זאת גם בלי שינוי לפי הסוברים שקמח קלי הוא בר גיבול, והראיה שלו איננה ממשמעות הגמ’ הנ”ל, אלא בסברא, שאם התירו במורסן, ושם לא חילקו בין מעט להרבה בנתינת המים, כמו שרואים ב-שכ”ד שהשינוי שם הוא בחישה בשתי וערב, ומשמע שם שאפילו הרבה יחד. וזה כמעט מפורש בשו”ע שם; כ”ש שיתירו בקמח קלי שנועד למאכל אדם. וכנראה השעה”צ מיירי לפי התוס’ שסוברים שגם מורסן להלכה נחשב בר גיבול כי אם נסבור שמורסן אינו בר גיבול א”א להוכיח ממנו לדבר שהוא בר גיבול. ולכן אם נמצא פוסק שסובר במורסן שאינו בר גיבול ובקמח קלי שהוא בר גיבול, יהיה מקום עוד להתלבט כנ”ל האם מותר דוקא עם שינוי בנתינת המים של מעט מעט, או גם בלי זה, ומעט מעט אינו ענין לנתינת המים כלל.

והשו”ע מעתיק את לשון הרמב”ם בזה, ויוצא שאסור לפיו לתת מים לכתחילה לדבר שהוא בר גיבול כמו קמח סתם.

והט”ז ובה”ל ב-שכ”ד מתירים להדיא (לפוסקים כריב”י) לתת מים לכתחילה לדבר שהוא בר גיבול, אך דוקא כשיש צורך כמו לצורך בהמות (במורסן) או לצורך עופות (בגיבול קמח רגיל). וצ”ע שהמ”ב ב-שכ”א, נ”ז אומר שאסור מדרבנן, ומדובר שם על להשתין על טיט שזה מקום צורך (ומפורש שם במ”ב שמדובר בדבר שהוא בר גיבול, ואליבא דהסוברים כריב”י). ואולי מדובר שיכול למצוא מקום אחר ולכן זה לא נחשב מקום צורך.

          ז. שינויים המתירים

הגמרא אומרת שלפי רבי אין אפשרות כלל לעשות לישה בשבת כי מרגע נתינת המים ייאסר ולא יועיל בכך שינוי. אך לפי ריב”י יש והתירו חז”ל ללוש בשינויים מסוימים. ולפי תוס’ שאוסרים גם אליבא דריב”י בדבר שאינו בר גיבול, ההיתרים יהיו נכונים דוקא בדבר שהוא בר גיבול.

לגבי קמח קלי כתוב שמותר לגבל על יד על יד [ועיין לקמן פירושו], ולגבי מורסן כתוב שמותר אם יערב שתי וערב ולא כדרכו [רש”י פירש פעם אחת שתי ופעם אחת ערב, אך ב”י אומר שרי”ף ורמב”ם חולקים ומתירים גם פעמים רבות, כל שעושה רק באופן הזה ולא מערב כדרכו, וכך פוסק ב-שכ”ד, ג’].

והנה הרמב”ם הנ”ל אומר שקמח קלי אינו בר גיבול, ודוקא בו התירו לתת לכתחילה, ודוקא בו התירו לגבל בשינוי. אך בקמח רגיל שהוא בר גיבול לא התירו את השינוי הזה. וכן לגבי מורסן – דוקא בגלל שאינו בר גיבול התירו את השינוי. ומובן בכך שלא מצאנו כמעט שחז”ל יתירו מלאכה בשינוי בלי צורך מיוחד של חולה וכדומה, ומדוע כאן יתירו.

והשו”ע מעתיק כרמב”ם, וב-שכ”ד פוסק את ההיתר של עירוב מורסן (שאין בו מחלוקת). ויוצא חומרא לספרדים שייאסר להכין בלילה עבה בדבר המתגבל על אף שיעשה את השינויים האמורים. וגם ההיתר של דרך אכילה שנביא לקמן מהבה”ל לא שייך לפי הספרדים כי הוא אומר זאת דוקא בדעת החולקים על הרמב”ם.

אלא שיהיו מקרים בהם לא תהיה הנ”מ לחומרא, כי הרמב”ם ושו”ע יגדירו את החומר כאינו בר גיבול, כמו שמגדירים את קמח קלי כאינו בר גיבול למרות שפוסקים אחרים מגדירים אותו כבר גיבול.

ולפי החולקים על הרמב”ם (שהט”ז והמ”ב קוראים להם ‘שאר הפוסקים’) ההיתרים נכונים גם בדברים שהם ברי-גיבול. וצ”ל שההיתר של שינוי באופן הגיבול הוא שינוי גדול ולכן התירו כאן. או שיש כאן צורך גדול להאכיל את הבהמות (וכ”ש למאכל אדם כמש”כ בשעה”צ שכ”א, ס”א).

אך לגבי השינוי של על יד על יד לפי הסוברים שקמח קלי הוא בר גיבול נחלקו הדעות. לפי הח”א מיירי שעושה זאת בשינוי באופן המלאכה. והבה”ל משיג עליו ומוכיח שאין הפירוש כך, אלא שעושה מעט מעט כמו שכתוב בראשונים. אלא שהדבר נכון דווקא בקמח קליות ולא בקמח רגיל, גם אם נתפוס שיש בקמח קליות איסור דאורייתא.

וז”ל הבה”ל: “וטעם ההיתר נ”ל לדעת התוספות משום דע”י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע”י נתינת מים שנותנין בתוכו אח”כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א”נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג”כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך”.

כלומר בתוך הדברים רואים שיש כאן שני פירושים שונים: או שהתירו מדין שינוי קל של מעט מעט, אבל התירו זאת דווקא בדבר שראוי לאכילה שאז זה דומה יותר לתיקון אוכל מאשר למלאכה. או שהתירו דווקא בסמוך לאכילה ואז בעצם הדין לא בנוי על שינוי כלל אלא הדרך אכילה מוגדרת לפי הזמן (סמוך) ולפי הכמות – מה שראוי לאכול בתוך אותה הסעודה ולא יותר. וצ”ל שעכ”פ בדבר שאיננו ראוי לאכילה כפי שהוא אין דרך אכילה (כמו שמצאנו לענין טוחן לחלק בין דבר שהוא כבר כעת אוכל לבין דבר שהטחינה שלו עצמה תהפוך אותו לאוכל, לפי כמה פוסקים).  

וכתב תהל”ד (שכ”א, כ”ה) שכל מה שאוכל באותה הסעודה נחשב מעט מעט. והנה אם נתפוס כפירוש בבה”ל שבנוי על שינוי, בודאי שצריך להיות שהמעט מעט לאותה סעודה יהיה בדרך של שינוי כלומר שיהיה מדובר בדבר שרגילים לעשות בכמות גדולה יותר. אבל אם נתפוס כאפשרות שהדבר בנוי על דרך אכילה ניתן לומר שזה יהיה נכון גם אם כך הדרך לעשות ולא יותר, כל שהדבר כבר מתוקן לשימושו ולשים אותו סמוך לאכילה.

ובחזו”ע נראה כמה פעמים בתוך הדברים שכמות של אותה סעודה מותרת גם אם אין מיעוט מהרגילות (כמו לגבי אבקה להחזקת שיניים תותבות, עיי”ש), וכנראה ע”כ זה בנוי על סברת דרך אכילה למרות שהדבר לא מספיק מפורש בדבריו.  

והפמ”ג מפרש שלעשות מעט מעט זה סוג של שינוי שמתיר כאן גם בדאורייתא, על אף שכל קצת וקצת עושה כדרכו, ולפיו זה גם בקמח גמור ולא כבה”ל.

וצ”ב אם יש ללמוד מהבה”ל לדבר שאינו בר גיבול, שדומה לקמח קלי מצד שאינו דאורייתא. אך השאלה הזו תהיה נכונה דוקא באם נתנו את המים מע”ש כי אחרת נתינת המים עצמה אסורה בדבר שאינו בר גיבול (לאשכנזים, כנ”ל).  

ומג”א ב-שכ”ד, א’ מביא מהרמב”ן ששינוי דמעט מעט מועיל גם במורסן, אז יוצא שסובר כפמ”ג ולא כבה”ל [ואם נתפוס שמורסן הוא אינו בר גיבול נלמד מכאן עכ”פ לכל דבר שאינו בר גיבול. ואם נתפוס שהוא בר גיבול, כמו שיוצא מתוס’ שהאשכנזים פוסקים, יצא שזה נכון בכל דבר שהוא בר גיבול]. אך בה”ל שם ב-שכ”ד מתייחס לכך וחולק עליו לומר שאין ראיה מהרמב”ן. ומוסיף שם שבמאכלי בהמה לא התירו את ההיתר של מעט מעט.

עוד כתוב בגמ’ בדף ק”מ. שמותר ללוש בשבת חרדל ועוד דברים, אם לא יטרוף בכוח אלא יערב בנחת [וצ”ב אם יותר כאן שתי וערב כמו במורסן, וכן אם בהכנת המורסן יותר לערב בנחת כמו כאן או לא. כי בסברא נראה פשוט שמותר אך צ”ע שלא הזכירו זאת].

גם כאן לפי הרמב”ם (כמו שמוכיח בה”ל) אין היתר השינוי מועיל לדאורייתא, אלא מיירי שלש כבר מע”ש ורק רוצה להוסיף נוזל, ובכ”ז הצריכו שלא יעשה כדרכו בכוח.

והרמ”א כותב שאסור לערב אפילו בנחת אם מערב בכף או באמצעות כלי אחר, ומותר רק לערב באצבעו או ע”י נענוע הכלי עצמו. ומג”א מסייג שהחומרא הזו היא דוקא באופן שנתן את המשקה בתוך שבת (ולפי הסוברים שמותר ולא כבעל התרומה) אך אם נתן מע”ש א”צ להחמיר. ולפי הגר”א אין חילוק בכך, וגם בה”ל מפקפק על דברי מג”א בסברא, אם כי לא דוחה אותם.

          ח. דרך אכילה

הזכרנו שבה”ל באחת האפשרויות מסביר שההיתר של מעט מעט בקמח קלי הוא מצד שאין על זה שם לישה אלא תיקון מאכל. ובאפשרות השניה (שהיא הראשונה שנזכרת בדבריו) אומר שההיתר כאן לא בנוי על דרך אכילה, ואעפ”כ כדי לבאר את ההיתר אומר שזה כמו לתת רוטב לתוך תבשיל שזה פשיטא לו שמותר.

אם כן מתבאר מתוך דבריו שלתת רוטב לתוך תבשיל מותר לכתחילה גם אם הרוטב יגבל את התבשיל. וצריך לחלק בין שתי המדרגות, שכל שהחומרים ראויים לאכילה כמות שהם – זה כבר לא דאורייתא. אך אם הלישה נותנת חשיבות משמעותית לדבר הנילוש אסור מדרבנן ללא שינוי לפי הדרך המחמירה בדבריו. ואם הלישה לא נותנת חשיבות משמעותית מותר לכתחילה (אך מסתמא גם זה דווקא בסמוך לאוכל כדי שיהיה היתר של דרך אכילה).

ולכן מותר לשים רוטב על אורז וכדומה, גם אם הרוטב קצת יגבל את האורז. והנקודה הזו יכולה להיות מוסכמת לכו”ע. וכן יכול להיות מוסכם גם לפי הספרדים שלפיהם החידוש של הבה”ל לא שייך, כי הוא בא לבאר איך החולקים על הרמב”ם לגבי קמח קלי יסבירו; ושו”ע פוסק כרמב”ם.

ודעת המנוחת אהבה שההיתר שייך גם לספרדים והוא מסביר כך את ההבדל ברמב”ם בין קמח קלי לקמח רגיל שזה אוכל וזה לא. אך נראה שזה דחוק מאוד כי הרמב”ם אומר שמגבל אסור משום לש ואומר שגיבול הקלי אסור שמא ילוש קמח. אז משמע שקמח רגיל הוא נילוש וקמח קלי רק מתגבל ולא נילוש. וזה נראה הבדל מציאותי ולא הבדל דיני מצד דרך אכילה. ובכל אופן מ”ב מסביר ברמב”ם לא כמנוחת אהבה אלא כנ”ל.

ונראה שה”ה שיהיה מותר להוסיף הרבה סוכר לרוטב נוזלי (כגון לרוטב סויה) על אף שתתקבל בלילה רכה (עיין לקמן בגדרי בלילה רכה), כיוון שסוכר תמיד נידון כמטעים מאכל אחר ולא כבעל חשיבות בפנ”ע.

אך בסלטים שכל הייחודיות שלהם מתקבלת בגיבול של הדברים השונים הדין יהיה לפי הבה”ל שצריך שינוי של מעט מעט (כלומר לעשות פחות ממה שרגילים בחול), אלא אם כן נבוא לסמוך על הסברא של דרך אכילה גמורה בבה”ל, ובעשייה סמוך לאוכל (ואז יהיה מותר כמות של אותה סעודה גם אם רגילים לעשות כזו כמות בפעם אחת ולא יותר). וכך צריך לנהוג בסלט ביצים (עם שמן או מיונז) או בסלט טונה עם מיונז. ומסתבר שגם לפי השו”ע יותר לעשות כן מעט מעט כי נראה שהגיבול בסלטים הללו לא ייחשב בר-גיבול יותר מאשר קמח קלי שהותר מעט מעט.

ובכל מקרה אם יש משקה המחבר את הסלט יש בעיה בעצם נתינת המשקה, ואם זה בר גיבול תלוי אם היה אפשר לעשות מע”ש או אם יש צורך אחר כמו לצורך קטן. ואם אינו בר גיבול ומתאחד ע”י השמן או משקה אחר חמיר טפי וצ”ב אם יש היתר לאשכנזים. אך בסלט שהדבר המאחד הוא הלחות הטבעית או מיונז אין בעיה בנתינת החומרים כי הלישה מתחילה רק עם הערבוב.

יש תשובת הרמב”ם שמתיר למעוך תבשיל מבושל, וזה מובא בהמשך הסימן. וחוץ מהחידוש מצד טוחן, יש שם גם היתר מצד לש. ויש המבארים שהטעם הוא שהתבשיל כבר רך ונוח ללוש אותו ואין בכך חשיבות של מלאכה – כך בחזו”א.

ולפי בה”ל יש לבאר שההיתר בנוי על דרך אכילה, וכיוון שאין שם תועלת גדולה מותר לכתחילה כמו בנתינת רוטב. אכן, הט”ז שם כתב שמותר גם לערב בכוח, אך מ”ב כותב בשם כמה אחרונים שלא לערב בכוח. אך ייתכן שהכוונה שם רק מצד עובדין דחול ולא מצד שזה לישה. 

          ט. בלילה רכה

הגמרא אומרת (ב-קנ”ו.) שלפי רבי אין אפשרות לעשות בלילה עבה בשבת כי עצם נתינת המים היא דאורייתא (ולא שייך כאן שינוי של סדר נתינת החומרים). אך גם לפי רבי משכחת לה היתר בבלילה רכה, שזה לא דומה ללישה דאורייתא. וגם בבלילה רכה הצריכו עכ”פ שינוי בסדר נתינת החומרים מהדרך הרגילה.

ות”ה אומר שאם אין דרך רגילה ישים בתחילה את המוצק ואח”כ את הנוזלים, שכך מפורש בגמ’. וכך מובא במ”ב (ס”ק נ”ז) מעוד אחרונים, ונראה שלכך דעתו נוטה. ודעת הט”ז (ס”ק י”א, ומובא גם הוא במ”ב, וכ”ד חזו”א נ”ח, ו’) שכה”ג אין את ההיתר. אך חזו”א כתב שבמקום צורך יוכל לסמוך על שינוי שיעשה בעת הערבוב. ושש”כ (פ”ח, ס”ט) מקל כת”ה. וזו גם מחלוקת בדרבנן, ועוד שת”ה שהוא ראשון מצדד להקל. והרוצה להחמיר יוכל לשנות בשעת הערבוב.

דוגמא לבלילה רכה: הכנת דייסה שאינה עבה לתינוק.

בהגדרת בלילה רכה כתב חזו”א (נ”ח, ט’) שניתן להריק אותה מכלי אל כלי. וכל זה כשהיא כעין גוש, אך אם היא נוזלית לגמרי אין כאן שם לישה כלל אפילו מדרבנן וא”צ שינוי כלל. ולכן לא שייך לישה בהכנת קפה או מטרנה נוזלית.

[וקצוה”ש (ק”ל, ג’) אומר שבלילה רכה תלויה בכל דבר לפי דרך הכנתו, שאם עושה אותו נוזלי יותר מהרגילות לעשותו זה בלילה רכה. ולכאורה קשה לומר כן כי בלילה רכה צריך להיות דבר שלא שייך בו כלל לישה מדאורייתא, באופן שגם רבי יודה שמותר גם בלי שינוי (כמו שיוצא בדף קנ”ו.). ולפי הגדר הזה אין כאן הבדל מהותי בין הבלילות אלא רק סוג של שינוי המתיר. וצ”ע].

אלא שברמב”ם יש חידוש, שלא כל בלילה רכה הותרה אפילו כשמשנה בסדר נתינת החומרים, ולפיו אפילו בלילה רכה של קמח קלי (שאיננו בר גיבול לפי הרמב”ם) אסורה בכמות מרובה ומותרת רק מעט מעט כדין בלילה עבה. וכ”ש שלפיו אסורה בלילה רכה של דבר שהוא בר גיבול (ובזה נראה שאפילו מעט מעט ייאסר כמו שבלילה עבה אסורה מעט מעט לפיו בקמח רגיל). ומה שהותר בבלילה רכה זה רק בשתיתא, שזה קמח קלי שטחנו אותו בטחינה גסה, ואז יש בו תרתי לטיבותא – גם שאינו בר גיבול וגם שאינו מיחלף בקמח רגיל (שזו הגזירה בקמח קלי).

ושו”ע מעתיק את הרמב”ם הזה. ויוצא חומרא גדולה לספרדים, שאסור לעשות בלילה רכה מחומרים שמתגבלים. וגם השינויים של בלילה עבה לא יעזרו כי השו”ע פוסק את הרמב”ם גם על בלילה עבה שדוקא בדבר שאין בו לישה דאורייתא מותר ע”י השינויים [ועיין בחזו”ע בדיון שלו באריכות על הכנת חרדל שמתיר בעיקר בגלל שזה יוצא בלילה רכה, שלא מתייחס לחומרא הזו יוצאת מהשו”ע שמעתיק את הרמב”ם, והרי שם לכאורה זה דבר שמתגבל].

אך בשעה”צ מביא ששאר פוסקים חלקו על הרמב”ם והתירו בלילה רכה בקמח קלי, וכבר הבאנו שהמ”ב ושאר פוסקים אשכנזים הולכים עם הסברא שקמח קלי הוא בר גיבול וא”כ לאשכנזים מותר כל בלילה רכה, ובלבד שיעשה שינוי בנתינת החומרים, כנ”ל.

ובשו”ע וש”פ ראשונים לא נזכר עוד צורך בשינוי לבד השינוי של סדר נתינת החומרים. אך הרמ”א כותב שכמו שבלילה עבה צריך לערב באצבעו (כשיטתו הנ”ל) כך בבלילה רכה צריך לעשות כך. ומקורו מת”ה שמובא בב”י, וטעמו שכל מה שמועיל השינוי בסדר נתינת החומרים זה רק לרבי שיש עיקר מלאכה בכך לפיו. אך לפי ריב”י לא שמענו היתר כזה כי לא עשה שינוי בעיקר המלאכה (אם זה דבר בר גיבול). ולכן צריך עוד שינוי בערבוב [ולכאורה קשה מכאן על הבה”ל שאומר שגם לרבי יש חיוב בגיבול. וי”ל שעכ”פ אם עשה היכר בשלב הראשון, שהוא עיקרי לפי רבי, סגי בהכי].

והמ”ב (ס”ק נ”ז) כתב להחמיר כרמ”א, אך ייתכן שכתב זאת דוקא באופן שמיירי שם שאין ידוע מהי דרך נתינת החומרים בחול, עיי”ש. וחזו”א מקל בזה בכל גווני. והשש”כ כותב לעשות שינוי, אך כותב שאם יש צורך לערבב בכף ולא מספיק באצבע יעשה בשתי וערב.

          י. בענין הכנת טחינה

השש”כ אוסר להכין טחינה (כלומר לערב מים בטחינה גולמית) כי בשעה שמערבב יש שלב שהטחינה מתגבלת לעיסה קשה ממש.

וילקוט יוסף ופניני הלכה מתירים מצד שבסוף ייהפך לבלילה רכה [וצ”ע בסברא ובמקור של ההיתר הזה], וכן מצד שאין לישה אחר לישה. וההיתר מצד שאין לישה אחר לישה צ”ע כי בה”ל מוכיח שיש לישה אחר לישה לפי רבי בגיבול לאחר נתינת המים, וכן בעוד שלבים של לישה אחר הלישה הראשונית. וגם אם יש ראיות שאין לישה אחר לישה לכאורה פשוט שצריך לחלק שאין לישה אחר לישה פירושו שאם הלישה הקודמת התפרדה – כמו שמן שהתערב עם מוצק ואחר זמן צף למעלה – יהיה מותר להחזיר את המצב לקדמותו [ושם יש גם היתר מצד שהעירוב רק מדלל את העיסה]. אך אם הלישה החדשה מחדשת איכות שלא היתה קודם ייאסר. וזו המציאות בטחינה, שהאיכות של הלישה עם המים היא תוספת של איכות חדשה על הלישה של השומשום בפנ”ע. ורק לפי החזו”א (נ”ח, ה’) שאומר שגיבול אחר נתינת מים לרבי אינו נחשב איכות חדשה כי אין לו שם אחר י”ל את הטענה הזו בטחינה, אך לפי בה”ל לא.

ועוד קשה שלעיל בחלק של לישת פירות ללא משקה חיצוני הבאנו שמותר, אלא שאח”כ אסור ללוש שוב. ולכאורה זו המציאות בטחינה, שלשו אותה ללא משקה וכעת ייאסר להוסיף בה משקה המגבלה. וטענה זו נכונה גם לפי החזו”א שחולק על בה”ל.

ואור לציון (ח”ב עמ’ רמ”ט) כתב היתר אחר בטחינה, שאין כאן חלקים נפרדים שנדבקים על ידי המים. והוא כנראה סובר כאג”מ שהבאנו לעיל בחלק של הגדרות במלאכה, שאין בערבוב של שתי עיסות משום לישה. אך לפי הגרש”ז כה”ג אסור.

ויש למצוא היתר אם יעשה בשינוי (שתי וערב או מעט מעט או שינוי בדרך הערבוב שיערבב באצבעו או לפחות בנחת), לפי מה שמבואר בפוסקים (עיין באורחות שבת, ופשוט בסברא) שאם ברגע הנתינה של החומרים (ללא ערבוב) אין התחברות של החומרים מותר לתת את החומרים גם לפי התרומה שפוסק כרבי. וא”כ בטחינה זו המציאות, שהרי רק בעקבות הגיבול נוצרת עיסה כלשהי, ועד אז יש רק שני נוזלים מעורבים שאין בחיבורם איסור כי גם אם יתערבו זה רק דילול עיסה. וגיבול מותר בשינוי לאשכנזים.

ולפי הספרדים צ”ע כי לפיהם אסור לסמוך על שינוי בדבר שהוא בר גיבול. ואולי בנקודה הזו יש באמת לצרף את מה שכתוב בילקו”י שזה לא עשוי להישאר כך, וא”כ זה ודאי רק דרבנן כי אינו מתקיים כלל, ובדרבנן י”ל שאפשר לסמוך על שינוי גם לפי הספרדים דומיא דקמח קלי.

          י”א. היתרים שונים

   א. לפי מג”א אסור להשתין על עפר. ויש אחרונים שמתירים לכתחילה, וכ”ד הרב עובדיה (מצד פ”ר דלא ניחא ליה). ומ”ב אומר שבשעת הצורך מותר להשתין על עפר כאשר אין לו שום ניחותא בגיבולו.

   ב. מתשובת הרשב”א (ח”ד, סי’ ע”ה) עולה שמותר ללוש סמוך לאכילה כמו שמתיר כן בטוחן. ועיי”ש שכך מסביר את ההיתר של לישת החרדל [ועיין חזו”ע עמ’ רע”ו]. וצ”ע למה בטוחן הביאו את הרשב”א וסומכים עליו מעיקר הדין ולגבי לש לא, שהרי זו אותה תשובה שבה הוא מתיר טחינה לאלתר. ועכ”פ הרב עובדיה מצרף היתר זה. ועכ”פ כנראה שמה שלא פוסקים זאת זה לגבי לישה שמחדשת את אפשרות השימוש, כי בדבר שהוא כבר אוכל ראינו שעכ”פ לפי בה”ל יש צד שיהיה מותר כדין דרך אכילה.

   ג. דעת רבי שלמה קלוגר (האלף לך שלמה או”ח סי’ קל”ט) שאין לישה בדבר שאינו גידולי קרקע, כמו ביצים. וזוהי דעת יחיד שאין לנקוט כמותה. ולענין לצרפה כשיש עוד צדדים להקל – הרב עובדיה מצרף (עיין חזו”ע עמ’ רע”ו), אך נראה שהשש”כ ועוד פוסקים לא מצרפים דעה זו.

   ד. דעת מהרש”ל היא שגיבול פירושו דוקא כאשר נוצר גוף מאוחד לגמרי כמו עיסה קשה שנוצרת מקמח ומים. אך אם העיסה המגובלת מתפרדת אין זו לישה. וכל הפוסקים חולקים, אך הרב אוירבך מצרף זאת ליישב המנהג שמכינים סלט ביצים. וייתכן שלפי ספרדים יש לסמוך על זה יותר כי ייתכן שזו המציאות בקמח קלי שהרמב”ם מתייחס אליו כאינו בר גיבול, וכן פוסק שו”ע.