א. הגדרת המלאכה

 יש לדון האם טוחן הוא רק הפרדה של גוף אחד לחתיכות קטנות או גם ריסוקו לכדי עיסה כמו שמצוי במעיכת בננה או תפוחי אדמה.

הטחינה שהיתה במשכן היא או טחינת הסמנין או טחינת חיטים ללחם הפנים (באג”ט הביא שזו מחלוקת בבלי וירושלמי), שזו ודאי טחינה של חלוקה לחתיכות קטנות. וכן הרמב”ם (פ”ז ה”ה) כותב: “שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן”.

אך מצד שני כתוב בתוספתא (ביצה פ”ג, מובא בב”י ב-שכ”א): “אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים ביום טוב אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש”. וכן במשנה בסוף שבת: “אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה”. וכאשר מרסקים דבלה (תאנים מיובשות ומוצמדות זו לזו) וגרוגרות (סתם תאנים מיובשות) ודאי שמתקבלת עיסה ולא מתקבלות חתיכות רבות [וייתכן שגם לענין חרובים כך תהיה המציאות שכן לא מחתכים אותם ע”י סכין אלא לוחצים עליהם ומועכים אותם כהוראת הלשון ‘ריסוק’. אך עיין לקמן שזה לא מוכרח כי רש”י כותב שם שמחתכים אותם].

ומזה הוכיח החזו”א (סי’ נ”ז ד”ה לענין חיוב) שטוחן זה גם בריסוק לכדי עיסה, ואמר שיש בכך חיוב דאורייתא [וכן היה נראה דעת הגר”א שהביא ראיה להיתר טחינה לאלתר מהמש’ שאוסרת לרסק לפני בע”ח מצד טרחה (כמש”כ בדף קנ”ה) ומשמע שללא הענין של טרחה מותר, והטעם הוא שזה לאלתר כמש”כ שם “לפני בהמה”. וודאי שבא להתיר גם טחינה דאורייתא לאלתר, ולכן רואים שלפי הגר”א ריסוק הוא טחינה דאורייתא. אך יש לדחות ששם מדובר דוקא בחרובים ובשחת וייתכן מאוד שהריסוק גורם להיפרדות לחלקים רבים. וכ”ש לפי זה שרש”י שם כתב ‘מחתכין’. אך בדבלה וכד’ ייתכן שיקל]. ולחזו”א זה כ”כ פשוט, עד שאומר שלחתוך דק דק את העיסה שנוצרה לאחר הריסוק מותר כי אין טוחן אחר טוחן.

ואג”מ (או”ח ח”ד, ע”ד טוחן אות ב’) חולק וסובר שאין טוחן בדבר שנהפך ע”י הריסוק לעיסה, ולכן מתיר מעיקר הדין לרסק בננה. אך כדי לבאר את התוספתא לגבי ריסוק גרוגרות כותב שבאמת מה שמתקבל בריסוק גרוגרות זה חתיכות רבות וקטנות, אלא שהן מיד חוזרות ונדבקות, ואומר שזה נראה בחוש שיש הבדל בתוצאה בין ריסוק בננה לריסוק דבלה.

והתהל”ד (במפתחות והשמטות ל-רנ”ב ס”ק מ”ו) כתב שאין טוחן בדבר שהיה גוף אחד ונשאר גוף אחד. וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רס”א). ואין הם מחלקים כאג”מ בין בננה לדבלה וכד’. והם נוקטים זאת כדבר פשוט ומשמע שגם בדבלה יגידו כן. והם לא מסבירים את הלשון ריסוק, אך כנראה יפרשו שהכוונה לחתוך לחתיכות קטנות כמו שרש”י ב-קנ”ה אומר שמרסקין זה מחתכין [זה לא ברור מבחינה לשונית כי ייתכן שגם רש”י מסכים שלרסק זה לתת מכות עם כלי, ורק אומר שהתוצאה היא חיתוך לכמה חתיכות. אך עכ”פ מוכח שהבין שיש חלוקה לחלקים]. וחזו”א יסביר (כדי לא לחלוק על רש”י) שריסוק הוא הכאה בכלי, ובחרובים הוא יוצר חיתוך אך בדבלה וגרוגרות יוצר רק עיסה.

עוד מוכיח החזו”א מהדין של גמר שחיקת הריפות (שנפסק בסוף שכ”א) שמשמע שלולא שהתבשיל כבר היה מבושל ואינו מחוסר דיכה היה אסור למעוך הכול לעיסה אחת. אך לפי ההקשר ברמב”ם (פכ”א הי”ג) י”ל שמה שצריך דיכה זה רק להפקיע את מלאכת דישה ולא משום טוחן כלל.

והשש”כ פוסק להחמיר כחזו”א גם בבננה [וצ”ע אם גם יקל כמותו לחתוך דק דק את העיסה שנוצרה אחר ריסוק; ולכאורה נראה שלא. אך מ”מ אין זה מצוי, כי מסתבר שלקחת בכפית חלק קטן מהעיסה זה דרך אכילה לכו”ע ומותר].

והסברא שריסוק יהיה כמו טחינה צ”ל שזה לא לפי הצורה החיצונית של המלאכה אלא לפי המטרה (כמו שבכלכלת שבת בהקדמה מביא שאלה שני אופנים של תולדה למלאכה). שכמו שטוחן יוצר סוג של ריכוך שבעזרתו אפשר ליצור דברים מהדבר הנטחן כך הריסוק מרכך את הדבר כדי לאפשר להשתמש בו [ומלשון החזו”א נראה קצת שפירש שכל מעיכה של דבר היא בעצם חלוקתו לחלקים קטנים שרק מיד חוזרים ונדבקים. וצ”ע בזה, שאם אכן כך כוונתו קשה לראות זאת במציאות].

ולכאורה נראה לומר אפשרות שלישית, שאסור לרסק הכול, אך רק מדרבנן. שכן הרמב”ם מגדיר טוחן כחלוקה לחתיכות, ועל פניו משמע מזה דלא כחזו”א וגם דלא כאג”מ, כי בפועל הדבלה לא מתחלקת “לגופים הרבה” (כלשון הרמב”ם). כי גם אם נתפוס כחילוק הדק של האג”מ בין דבר מפורד ודבוק לבין דבר שלא נפרד כלל, מ”מ נראה שלא נכון לקרוא לזה גופים הרבה בלי לסייג ולבאר.

ובפכ”א (הי”ח) הרמב”ם אומר שחיתוך ירק דק דק לפני בישולו זה תולדת טוחן, וגזרו משום זה שלא לרסק שחת וחרובים לפני בהמה. ואת התוספתא של ריסוק לפני זקנים הרמב”ם לא מביא, וכנראה סמך על כך שכתב כאן שאסור לרסק משום טוחן. אז רואים שלפי הרמב”ם כל ריסוק שמצאנו הוא רק גזירה אטו טוחן.

ואפשר לדחות ולומר שבחיתוך ירק לבישול יש תועלת מיוחדת שאין באכילתו כמות שהוא חי, ובריסוק החרובים אין (ובכ”ז גזרו אטו טוחן שיש לו חשיבות), ומטעם זה אין הוא דאורייתא כי זה תיקון באוכל קיים. ולכן הרמב”ם הצריך בירק טוחן כדי לבשל. אך אם נמצא ריסוק שיוצר אוכל כמו שחיתוך דק דק לבישול יוצר איכות חדשה זה יהיה דאורייתא. וכיוון שאנחנו נוקטים להלכה שיש טוחן גם באוכל מוכן לאכילה (עיין בזה בהמשך) ולא כרמב”ם בנק’ זו, י”ל שלדידן ריסוק יהיה דאורייתא.

אך מ”מ רואים ברמב”ם שאין מקור לריסוק דאורייתא, וכיוון שהריסוק שמצאנו הוא רק גזירה מסברא י”ל שכיוון שאינו דומה להגדרת האב לא יהיה ריסוק דאורייתא אם לא שהדבר המתרסק נחתך לחתיכות קטנות הנראות לעין כנפרדות.   

          ב. גודל החתיכות שנחשב טחינה

משמע ברש”י על האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן (בדף ע”ד:) שמפרש שהוא חותך עצים דקים להבעיר האש; וודאי שהגודל שלהם איננו קטן כל כך. וכן משמע בבירור ברא”ש בביצה (פ”ד סי’ ד’, שמביא שם את סלית סלתי הנ”ל) שאם חותך לחתיכות שטובות לתשמיש אותו רוצה לעשות זה כבר טוחן.

ומצאנו ברש”י ב-ע”ד: לגבי האי מאן דעביד חלתא (כוורת של קנים) שאם לוקח קנים ומחלק אותם לכמה חלקים חייב משום טוחן על אף שמחלק רק לרוחב והאורך נשאר ארוך.

ונראה שהכלל הוא שכל דבר נידון לפי מידתו הראויה לו. אך באוכל המוכן לאכילה הדין שונה, כי פעמים שהמידה הראויה היא בגדר דרך אכילה ומותר, ורק חיתוך דק דק נאסר שהוא דומה לטוחן חיטים – עיין לקמן.

וצ”ב אם הרמב”ם חולק, כי הדוגמאות ברמב”ם הן דוגמאות של חיתוך דק דק (בירק, בשיפת לשון מתכת ובנסורת). וקצת משמע כן מדלא פירש שסלית סלתי זה לטחון את העצים בחלוקתם לחתיכות קטנות (כרש”י) שזה לכאורה פירוש יותר פשוט וקרוב [אלא מפרש שזה לנסר עצים כדי להשתמש בנסורת – כך בפרק ח’ הלכה ט”ו, עיי”ש במ”מ]. ואם הוא חולק ייתכן שגם איסור דרבנן אין, אחר שעושה חתיכות גדולות קצת. אך מאידך גיסא בפכ”א הי”ח הוא אומר שבחיתוך של דלעת ונבלה אין טוחן כי אין טחינה בפירות. ומשמע שלולא זה היה טחינה. וודאי ששם לא חותך לחתיכות קטנטנות, ואם הרמב”ם סובר שרק דק דק זה שם של טוחן, דל מהכא שזה פירות ות”ל מצד שאין כאן טחינה כלל.

ועיין במ”ב שי”ד, מ”א שאומר בשם הפוסקים שלחתוך עצים לחתיכות גדולות זה איסור של עובדא דחול ולא טוחן ממש, ולחתיכות קטנות אסור משום טוחן. ומסתימת הדברים משמע שגם אם החתיכות הגדולות ראויות ומועילות לתשמישן זה רק עובדין דחול. ויותר נראה שלמרות שזה לא מפורש בדברים, הכוונה היא כדברי הרא”ש הנ”ל שחתיכות קטנות הכוונה היא שראויות למלאכה וגדולות שלא ראויות. כי אל”כ מה הגודל הקובע לענין הזה. והמקור הוא המרדכי בביצה (פרק רביעי רמז תרצ”א) שאומר ממש כדברי הרא”ש הנ”ל, ורק בלי התוספת של ראוי למלאכה. אך מסתבר שזו כוונתו, וכנ”ל. וכן משמע במג”א תק”א, ג’ שמחבר את שיטת המרדכי הזו עם שיטת הרא”ש.

          ג. טחינה באוכל הראוי לאכילה

הגמרא (ב-ע”ד:) אומרת האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. ורש”י ותוס’ הבינו שהכוונה לירק סלק. והרא”ש מתפלא שם (סי’ ה’) ואומר: “פר”ח ז”ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי’ הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש”י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה”. וק”נ במקום מסביר שהתורה לא הגבילה אדם עד כמה לחתוך את מאכלו. ועל דרך כלל סברא זו נקראת ‘דרך אכילה’.

ותוס’ בדף קי”ד: (ד”ה אלא לקניבת ירק) מחלקים בין לחתוך לחתיכות גדולות קצת לבין לחתוך לחתיכות קטנות ביותר. וצ”ל שזה ברור שלחתוך לחתיכות גדולות קצת אינו בכלל מלאכה אלא בכלל דרך אכילה. ולא שאין טוחן בחתיכות גדולות, כמו שהבאנו לעיל שהכול תלוי בסוג התשמיש שלשמו טוחנים, אלא הטעם הוא שכולם מסכימים לרא”ש שיש מושג של דרך אכילה בחיתוך גס ורק חולקים האם בחיתוך דק יכול להיות איסור.

ותוס’ ב-ע”ד: כתבו שדוקא בסילקא שייך טוחן, ויש לעיין מה מיוחד בסילקא.

ומשמע בת”ה (סי’ נ”ו) שמפרש שסילקא זה דוגמא לגידולי קרקע לאפוקי אוכל אחר שאינו גידולי קרקע (בשר, ביצים) שאין בו טוחן.

ובחזו”ע (עמ’ רנ”ו) ביאר שתוס’ סוברים שדוקא בירק שצריך בישול ולא נאכל כמות שהוא חי חייב על חיתוכו. והביא עוד הרבה ראשונים ואחרונים שסוברים כן.  

והרמב”ם כתב בפ”ז ה”ה: “המחתך את הירק מעט מעט לבשלו”. וכן ניסוח דומה בפכ”א הי”ח. ובפ”ח הט”ו לא הזכיר זאת אלא כתב סתם שהחותך ירק תלוש חייב. וב”י (סי’ שכ”א) כתב שדעתו שדווקא בירק שחותכים ע”מ לבשל יש חיוב אבל בחיתוך ע”מ לאכול מיד ייתכן שיהיה מותר גם דק דק. וכתב ב”י שמיירי גם בירק שנאכל כמות שהוא חי, אך כעת רוצה לבשלו. וע”כ שלמד שההיתר בירק שלא רוצה לבשלו הוא מטעם דרך אכילה (הלשון בב”י היא שאין דרך טחינה בכך, ויש לבאר זאת כהיתר של דרך אכילה), ולא מטעם שאין מלאכה חשובה כיוון שראוי כמות שהוא. והרב עובדיה הביא בחזו”ע (עמ’ רנ”ה-רנ”ו) הרבה (למשל מנחת חינוך) שמסבירים את הרמב”ם דוקא באופן שהירק לא ראוי ללא בישול. ונראה שהם למדו שהטעם הוא שאין מלאכה חשובה בירק שנאכל כמות שהוא חי.

ונראה להוכיח כדעת ב”י מזה שהרמב”ם לא כתב בפ”ח הט”ו שמיירי בירק שחותכים ע”מ לבשלו. ולפי ב”י ניחא כי הסיוג של ע”מ לבשלו איננו חלק מהגדרת המלאכה באופן חיובי אלא רק סיוג של דרך אכילה. ואת זה אפשר להשמיט. אך אם זה חלק מהגדרת המלאכה לא היה לו להשמיט זאת כלל.

ולכאורה היה נראה לומר ברמב”ם שכל הענין של על מנת לבשל זה לאו דוקא והרמב”ם סתם מתאר את המטרה המעשית של חיתוך ירק דק דק, שהרי גם לגבי שיפת מתכת ושימוש בנסורת הרמב”ם מסביר מה עושים איתם, על אף שהם לא שייכים להתירי דרך אכילה (וגם על אף שהוא פוסק שמשאצל”ג חייב, אז הוא לא בא לאפוקי ממשאצל”ג). וגם באופן כללי בהרבה מלאכות הרמב”ם נותן הסבר מהסוג הזה. ובזה א”ש היטב שבפרק ח’ לא כתב על מנת לבשל. אך כל הפוסקים לא אומרים כך. ואולי סברתם שדוקא במלאכות שקשה להבין לבד את המטרה שלהן הרמב”ם מסביר, כמו בשיפת מתכת או שימוש בנסורת. אך בירקות מעצמנו נבין שרוצה לעשות סלט או מאכל אחר. ואם הרמב”ם בכל זאת מסביר אחרת ונוקט בישול, כנראה בא לאפוקי מהכנת סלט שהיא לא מלאכה. 

אך נראה שמדרבנן ייאסר לפי הרמב”ם בכל גווני כמו שאסור לרסק שחת וחרובים לבהמה (פכ”א הי”ח). ומה שכתב ב”י שהרמב”ם כתב זאת דוקא על בהמה נראה שהולך לפי ההבנה שהרמב”ם פוסק שם כרב יהודה (שמופיע ב-קנ”ה) שלפיו ללא הריסוק האוכל הזה לא ראוי לבהמות. אך במק”א ביארנו שדעת הרמב”ם לפסוק כרב הונא ולפיו מיירי באוכל מוכן. אא”כ נדחה שחז”ל לא ראו לגזור באדם כדי לא לפגוע בדרך אכילה וכיוון שרק בבהמה מצאנו כך לא נחדש מעצמנו באדם. וצ”ב בזה.

ואולי יש להוכיח מהדין של גמר שחיקת הריפות שהרמב”ם מתיר, שאין ריסוק אסור בדבר שנאכל כמות שהוא בלי עוד תיקון, וא”צ להידחק ולומר כפוסקים שלמדו מכאן שמותר לטחון פירות מבושלים (כדלקמן). ולפי”ז באמת ייתכן שיהיה חילוק בין בהמה לאדם, אך לא מטעמיה דהב”י.

אך כמה ראשונים (למשל הרשב”א) כתבו בפשטות שאסור לחתוך ירקות דק דק ולא חילקו בין המינים וכמותם נוקטים הפוסקים להלכה. וצ”ל שגם אם רגילים להכין סלט דק דק יש מקום לאסור אם נעשה באופן הדומה לטחינה המקורית. אך עכ”פ בחיתוך קצת גדול שאינו דומה כ”כ לטחינה שהיתה במשכן לא ייאסר מכוח סברת דרך אכילה, וכנ”ל. ויש להוסיף בזה, שייתכן וחיתוך דק דק דומה בצורה חיצונית למלאכה וחיתוך לחתיכות גדולות דומה למטרת המלאכה. ובחיתוך של דרך אכילה לא אסרו מצד דמיון למטרה כי זה לא דומה, אלא רק מצד דמיון חיצוני.   

ודעת מג”א (שכ”א, י”ד) לפרש שמותר לחתוך ירק דק דק לפני מי שיכול לאכול גם ללא החיתוך, ורק לפני זקנים שלא יכולים בלעדיו אסור (וזה כעין סברת הרמב”ם וכעין סברת התוס’ לפי ביאור האחרונים שהביא הרב עובדיה, כנ”ל). אך בדעת שו”ע (שכ”א, י”ב) המ”ב (ס”ק ל”ט) בשם ע”ש אומר שאין חילוק, וכן הביא בבה”ל (ד”ה לפני הזקנים) בשם הגר”א, ולכך נוטה בעצמו, וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ר”ס).

ולגבי גודל החתיכות שאסור לחתוך וייחשב דק דק – ב”י הביא מהיראים שלא נודע לנו שיעור דקותן, וכן הזהיר בבה”ל שלא לחתוך באופן שספק אם נחשב דק דק.

ואורחות שבת בשם הרב אלישיב אומרים שכמו כן אין לחתוך ירקות לרצועות דקות ביותר, על אף שהאורך נשאר ארוך (לפי רש”י הנ”ל על חלתא). ואג”מ (או”ח ח”ד, ע”ד טוחן אות ג’) חולק ומתיר. וסברתו, כיוון שכבר ביארנו שגודל חיתוך הירקות כדי לאסור הוא קטן יותר מבשאר דברים מדין דרך אכילה ורק כאשר דומה לגמרי לטחינה המקורית אוסרים. והרב אלישיב כנראה סובר שכיוון שצד אחד חותכים בצורה דקה במיוחד זה דומה לטחינה המקורית [ולכאורה מסתבר כאג”מ, אם הסברא היא לדמות באופן חיצוני לטחינה המקורית]. ויש סלט שעושים ע”י חיתוך כל הגזר באמצעות קולפן ולפי הרב אלישיב זה אסור. ועיין לקמן בחלק של טחינה בכלי המיוחד.  

[הערה: הנידון של חיתוך ירקות לא נוגע לטחינת תבלינים כי תבלינים נחשבים כלא ראויים קודם הטחינה]

          ד. בדבר שאינו גידולי קרקע

ת”ה (סי’ נ”ו) אומר שדווקא בדבר שהוא גידולי קרקע שייך טחינה, ומפרש כך בתוס’ כפי שהזכרנו. ויש חולקים, למשל הריב”ש (סי’ קפ”ד).

ונראה לכאורה שגם הרמב”ם סובר שטחינה איננה רק בגידולי קרקע כי אומר שהשף מתכת חייב, וכן בפרק כ”א הי”ח אומר שהחותך נבלה לפני הכלבים זה לא טוחן כי אין טחינה בפירות (והכוונה שם שזה ראוי כמות שהוא). ואם אין טחינה בגד”ק גם אם הנבלה לא היתה ראויה כמות שהיא היה מותר.  

ואולי יש לדחות שמתכת נקראת גידולי קרקע כי היא חלק מהקרקע, ושבשר נקרא גידולי קרקע כי הבהמה גדלה מן הקרקע כמו שהרמב”ם פוסק שאין דישה אלא בגד”ק ובכל זאת אומר שהמלאכה בחובל היא דישה. והסביר המ”מ שרק בחילזון שגדל בים ואינו גידולי קרקע כלל, אין דישה. וצ”ב עוד.

ושו”ע פוסק כת”ה, ולכן מתיר לחתוך בשר דק דק.

ואעפ”כ כתב ת”ה שאם בא לחתוך בשר חי לפני עופות, באופן שללא החיתוך אינם יכולים לאכול, אז יש חשיבות לטחינה ובזה יש טוחן גם שלא בגידולי קרקע [המעיין בתשובה בפנים יראה שלא ברירא לת”ה שאין טחינה אלא בגד”ק, ולכן בדבר שראוי לגמרי מצרף את הסוברים שזו דרך אכילה ומותר, ובדבר שאינו ראוי חושש לסברא שיש טחינה גם במה שאינו גד”ק]. וכך פוסק הרמ”א. וייתכן שגם שו”ע מסכים לכך כי נוקט בדבריו דווקא בשר מבושל או צלי [ופמ”ג מסתפק על אופן שראוי ע”י הדחק – ומביאו בה”ל. ונראה לכאורה להקל כי כל הדין של ת”ה על דבר שאינו גידולי קרקע ולא ראוי הוא לא ברור, וט”ז וגר”א חולקים כבסמוך].

והט”ז והגר”א מקלים ואומרים שאין בזה טוחן כי סו”ס אינו גד”ק.

          ה. בשינוי

כתוב בגמרא (קמ”א.) שמותר לטחון בשינוי על ידי קת הסכין. ויש ראשונים (כמו רש”י) שמסבירים שהכוונה ביו”ט, אך הפוסקים נוקטים שגם בשבת. ולפי רש”י מובן שהתירו מלאכה בשינוי, ולפי רוה”פ צ”ל שיש כאן היתר מיוחד, ואולי חז”ל ראו שהוא נצרך במיוחד לאנשים.

והרמב”ם כתב שיעשה שינוי גם בטחינה בקערה ולא במכתשת. ומג”א פירש שהכוונה שישנה או לדוך בקת הסכין או לדוך ע”י קערה, אך לא שצריך שני שינויים. אך הט”ז והגר”א מסבירים שצריך תרתי, אך לא שני שינויים שווים, אלא שינוי אחד הוא בדרך הטחינה בקת הסכין להוריד את האיסור מדאורייתא, ושינוי שני הוא שלא יעשה לתוך מכתשת כדי שלא יהיה עובדין דחול. ועובדין דחול שייך גם במלאכה שמותרת כמו בטחינה ביו”ט. וכך פוסק מ”ב, וכך פוסק הרב עובדיה (חזו”ע סע’ ג’).

ולכן גם לאוסרים לרסק פירות וירקות מותר לרסקם בשינוי כגון ע”י ידית המזלג או ע”י כף (וכאשר מרסקים על סתם צלחת וכד’ א”צ לחשוש עוד כי זה לא דרך חול). ומה שכתב בשש”כ שמדובר שעושה כן לצורך תינוקות צ”ל שאורחא דמילתא נקט, כי אין מקור לאסור זאת לגדולים.

          ו. טחינה לאלתר

הרשב”א (בתשובה ח”ד סי’ ע”ה) סובר שמותר לטחון לאלתר וזה עוד היתר מהסוג של דרך אכילה, וכך נפסק ברמ”א (וראייתו מן הירושלמי, והגר”א הביא לו ראיה מהמש’ על ריסוק לפני בהמה, והזכרנו זאת בהתחלה). ושלטי גיבורים חולק (מובא במג”א), וכן בב”י רואים שלא סמך על הרשב”א למעשה. וכך במ”ב, שראוי לא לסמוך על היתר זה. וייתכן שיש יותר לצדד ולסמוך על המתירים עכ”פ בריסוק פירות שהבאנו בהתחלה (וכן לפי מש”כ שייתכן שכל ריסוק הוא רק דרבנן).

והרב עובדיה סומך בשופי על ההיתר לטחון לאלתר, ואומר שמה שהב”י לא סמך על כך זה בדרך של חומרא בעלמא ולרווחא דמילתא, אך מעיקר הדין מקל [ולכאורה דוחק לפרש כן בב”י].

ובכל אופן ההיתר נכון רק כאשר לא עושה בכלי המיוחד בצורה מובהקת לטחינה (בה”ל, שאז זה לא דרך אכילה, כמו בורר לאלתר בנפה וכברה).

ופמ”ג מסתפק אם היתר זה של הרשב”א נכון גם לגבי מאכל בהמה, ובה”ל מוכיח מהגר”א שכן (הגר”א הנ”ל, שמביא ראיה לרשב”א ממאכל בהמה). וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ע”ר).

וחזו”א (סי’ נ”ז ד”ה אבל) אומר שההיתר של לאלתר הוא דוקא באוכל הראוי, כי זה היתר של דרך אכילה. אך באופן שללא החיתוך א”א לאכול אסור גם לפי הרשב”א, כי במה שאינו אוכל לא אומרים היתר כזה של דרך אכילה.

שיעור לאלתר: משמעות רוה”פ (כולל הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ק”פ והלאה) שאין לכך שיעור אלא הכוונה שיטחן סמוך לאכילה ממש, ולפי הרגילות של זמן ההכנה כל שמצמצם להכין קרוב לסעודה ככל שאפשר. וחוט שני (ע”ז:) מביא מהחזו”א שכאשר יש צורך להכין הרבה אפשר להקל עד חצי שעה ולא יותר. אך מלשון שש”כ (פ”ג בחלק של ברירה לשימוש מיידי) ברור שבא לומר שאם יש צורך להכין הרבה ועושה הכול סמוך לאוכל ככל האפשר מותר ללא הגבלת זמן. והבא”ח (בשלח, א’) מקל ששעה לפני הסעודה נחשב לאלתר (כנראה גם שלא במקום הצורך).

          ז. בכלי המיוחד לטחינה

אסור לטחון בכלי המיועד לטחינה, על אף שטוחנים בו דבר שאינו גידולי קרקע כמו גבינה, משום עובדין דחול (ואפילו ביו”ט זה אסור). כך בריב”ש, והמקור הוא מאיסור טחינת פלפלין ברחיים שלהם במסכת ביצה.

[הריב”ש סובר שיש טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע. ובא לומר שגם אם יטחן לאלתר לפי ההיתר של הרשב”א, עכ”פ בכלי המיוחד לכך אסור כי זה כבר לא דרך אכילה. ולפי זה לא מוכרח שיהיה מדובר בכלי שיש בו עובדין דחול כדי לאסור, אלא מספיק שאיננו דרך אכילה. ואחר כך מוסיף שאפילו ביום טוב שייך לאסור זאת אם נגדיר שמגרדת היא כלי המיוחד לטחינה ויש בו עובדין דחול, ולא פסיקא ליה דבר זה כי ייתכן לחלק שבמגרדת לא נוהגים לגרר לימים רבים. ולומדים ממנו לדידן שהגם שהמלאכה בכלל לא אסורה – כיוון שאין טחינה בדבר שאיננו גידולי קרקע – בכל זאת ייאסר בכלי המיוחד לכך מצד עובדין דחול, ומחמירים בספקו בנקודה זו]

ובה”ל מסתפק לאסור בסכין המיועדת לחיתוך דק דק וצורתה מוכחת עליה שאיננה סתם סכין, אולי הוי כלי המיוחד לכך ולפחות מדרבנן ייאסר. והשאלה היא באופן שחותך גידולי קרקע לאלתר, ולפי ההיתר של הרשב”א לטחון לאלתר. כי אם מיירי בדבר שאין בו טחינה, כגון דבר שאינו גידולי קרקע, אסור רק בכלי המיועד לטחינה בצורה מובהקת (כרחיים) וגם בה”ל לא דן סכין זו ככלי כזה. ואם מיירי שלא לאלתר ודאי שאסור אפילו בסתם סכין.

ולעיל הזכרנו את הסלט שעושים ע”י חיתוך גזר במקלף. ולפי האג”מ שאומר שאין בחיתוך כזה משום טוחן ודאי שיותר גם ע”י קולפן כי אין הוא דומה לכלי העשוי לטחינה לימים רבים ואין הוא עובדין דחול. אך לפי דעת הרב אלישיב שיש בכך טחינה י”ל שגם אם ירצה לעשות לאלתר ייאסר בקולפן לפי הבה”ל (כלומר לפי הצד לאיסור בספקו). כי על אף שקולפן איננו כלי המיועד לטחינה, ובזה קל הוא מהסכין שהזכיר בה”ל, מ”מ המקור של בה”ל הוא מקנון ותמחוי בבורר. וקנון ותמחוי אינם כלים העשויים לברירה (תמחוי זה קערה המחולקת לכמה מחיצות בתוכה), אלא שהם עוזרים לברירה ולכן לפעמים השתמשו בהם לצורך כך. ומה שבה”ל צייר בכלי שמיועד לטחינה זה משום שסתם סכין על אף שהיא עוזרת לטחינה מותרת מדין דרך אכילה, ובזה שונה מבורר ששם דרך האכילה היא לאו דוקא בכלי, אך טחינה בסכין היא דרך אכילה מובהקת כמו שמבואר בבה”ל. אך כל שמשתמש בכלי שעוזר לטחינה (בדומה לקנון ותמחוי בבורר) והוא אינו בכלל סכין רגילה שהיא דרך אכילה ייאסר.

[וייתכן לאסור לפי זה גם סכין שצורתה מוכחת עליה שאינה עשויה לשימוש על השולחן, כגון סכין גדולה לחיתוך בשר. אך הנקודה האחרונה אינה מוחלטת כי ייתכן שזה אינו שינוי גדול מספיק כדי להוציא מדרך אכילה].

          ח. בדבר שכבר נטחן

אין טוחן אחר טוחן (סמ”ג ועוד שמובאים בב”י לגבי פירור לחם, ורמ”א), ולכן מותר לפרר לחם או קוביות מלח וסוכר. החזו”א (סי’ נ”ז) מסביר שהטעם הוא שהחיבור המלאכותי בידי אדם אינו חיבור ולא שייך בו טוחן (ומביא מטומאה וטהרה שחיבורי אדם לא נחשבים חיבור). ויש להוסיף שנזקקים לסברא זו כי כל מלאכה שבמציאות פקעה מהעולם לא שייך לומר בה אין מלאכה אחר מלאכה. למשל, ודאי לא שייך לומר שאין קושר אחר קושר, כי אם הקשר הראשון הותר ואיננו בעולם קשר חדש הוא מלאכה חדשה. ומה שמדברים בבישול על אין בישול אחר בישול בלח זה דוקא מצד שאיכות המלאכה עוד נשארה (לפי הסוברים שמותר). דייקא נמי שבהתכת מתכת שחזרה והתקשתה אין חולק שיש בישול אחר בישול. ולכן כאן צריך לומר שהמלאכה לא פקעה לגמרי, ועל זה אומר חזו”א שזה מטעם שהחיבור שבידי אדם לא נחשב חיבור, וממילא הטחינה הראשונה קיימת.

וצ”ע על שש”כ שמביא אותו בהע’, ומסביר לפיו כמה דינים, אך אומר בסעיף שגם מלח שהתגבש מחמת לחות מותר לפרר (וכ”ד הרב עובדיה חזו”ע עמ’ רנ”א). ואורח”ש אומרים מדעתם שהכול תלוי באם ניכרת הטחינה הראשונה, ואם ניכרת מותר לפרר גם בחיבור טבעי כמו סוכר שהתגבש מחמת לחות. ואם לא ניכרת אסור גם בחיבור שנעשה ע”י אדם כגון שהתיך יחד חלקי מתכת קטנים וחיברם. וצ”ע לפי”ז איך התירו טחינת לחם והרי שם ודאי לא ניכרת הטחינה הראשונה, ועוד, שאסור לפורר רגב אדמה (על אף שידוע שהיה פעם חול מפורר), וכמדומה שהמציאות היא שניתן לראות שהוא מורכב מחלקים רבים.

ובגוף סברת החזו”א צ”ע כי סו”ס אם במציאות החיבור המלאכותי גורם לחיבור יציב שמבטל את הטחינה הראשונה, מה שייך לומר שבגלל כלל הלכתי של חיבורי אדם לגבי טומאה וטהרה זה ייחשב כנפרד, והרי סו”ס יש כאן איכות של מלאכה.

ולכאורה יותר היה נראה לומר שהטעם הוא שכל שיש משמעות לטחינה הקודמת אין טוחן אחר טוחן כי אז נחשב שהטחינה הראשונה עדין בעולם. וכך זה בלחם כי החיטים הקשות התרככו בטחינה הראשונה וכעת לכן נוח וקל לטחון את הלחם. ובמתכת שהותכה אין זכר לטחינה הראשונה. ובמלח וסוכר שהתקשו מסתבר לפי”ז שיותר לטחון אותם כי ודאי שהם לא התגבשו כמו דבר שצריך טחינה בפעם הראשונה. ואם באמת ההתגבשות תהיה במצב של קושי כמו לפני טחינה ראשונה ייאסר [ויש לברר את המציאות בזה].

          ט. דינים שונים

גם לפי האוסרים לרסק פירות, מותר למעוך פירות שהתבשלו היטב והם רכים מחמת הבישול. ואם הם רכים מעצמם לפי חזו”א אסור (וצ”ע בטעם הדבר), ולפי הגרש”ז (שש”כ פ”ו ס”ז) מותר בתנאי שאם אוחז חלק מהפרי אין השאר עולה עמו. והסברא היא שאין כאן איכות מספיקה של מלאכה כדי לאסור כי גם בלי המלאכה זה קרוב להיות מרוסק [ולכאורה צ”ע כי המקור הוא מהרמב”ם שהתיר את שחיקת הריפות אך הרמב”ם סובר שבטחינת אוכן מוכן אין משום טוחן אלא רק בע”מ לבשלו, וא”כ איך נלמד לדידן שאוסרים טחינת ירקות ראויים. אלא שהאחרונים לומדים זאת מזה ששו”ע פוסק כך בסוף שכ”א, על אף שפוסק בסתם שאסור לחתוך ירק ולא מזכיר את הסיוג של הרמב”ם שדוקא בע”מ לבשלו אסור. אך על שו”ע גופא קשה איך פסק את הרמב”ם הזה שייתכן שהוא לשיטתו].

אסור לפורר רגב עפר משום טוחן (רש”י ע”ד:, שו”ע ש”ב ס”ז).