א. כללי המלאכה

מלאכת גוזז היתה במשכן בגזיזת הצמר שאותו צבעו בתכלת וכו’ והשתמשו בו לדברים רבים.

אע”פ שהגזיזה במשכן היתה דווקא בצמר, מפורש בגמ’ (ע”ד:) שיש גוזז גם בדברים אחרים, כי כתוב שמי שנוטל את הנוצות מהעוף עובר על גוזז. וכתוב במשנה ב-צ”ד: שמי שנוטל ציפורניו ביד זה איסור שבות (ולפי ר”א חיוב), והגמ’ מדייקת שאם עשה בכלי חייב, ורש”י מסביר שחייב משום גוזז. אז רואים שוב שגוזז זה לא דווקא בצמר [שם בדף צ”ד: הביא הר”ן בחידושיו שיש שפירשו שהחיוב שם הוא משום קוצר, ודחה הוא דבריהם שקוצר זה רק בגידולי קרקע, כמו שפירש הרמב”ן בדף ק”ז:, והעתקו דבריו שם הרשב”א והריטב”א והר”ן. ובזה נדחים גם דברי הט”ז ב-של”ו שמובא בבה”ל ב-ש”מ שאומר שלתלוש ציצין של עור זה בעיה של קוצר כי אדם נחשב כקרקע]. מכל מקום גוזז זה דווקא בדברים שמצד אחד מחוברים לבעל חיים (או לאדם), ומצד שני אין הם חלק עיקרי ממנו אלא דבר חיצוני לו, כמו צמר, נוצות, שערות, ציפורניים ויבלת.

שיעור המלאכה בגזיזת צמר הוא כמלוא רוחב הסיט כפול, ובשערות של אדם – שתי שערות (ובמלקט לבנות מתוך שחורות חייב אפילו באחת) – רמב”ם פ”ט. ולא מבואר שם שיעור החיוב בקוצץ ציפורניים, והמ”ב ב-ש”מ, ג’ אומר בשם א”ר שאפילו על ציפורן אחת חייבים. וייתכן שהוא אפילו בכלשהו, כלומר אפילו בפחות מציפורן, שגם בפחות מציפורן שלמה לפעמים לפי הענין שייך ייפוי ותועלת.

הראשונים (רא”ש ועוד) בבכורות כ”ה אומרים שאסור לגזוז מבהמה מתה כמו מבהמה חיה, גם כי הגמ’ לא חילקה וגם כי כתוב בתוספתא (שבת פ”ט) ששייך גוזז בגוזז מהשלח, כלומר מעור הבהמה לאחר שהופשט ממנה. ועוד שחמור גוזז לאחר מיתה שבו חייב גם בדרך של תלישה ולא רק בדרך של גזיזה, ומחיים פטור כי מחיים אין דרך לעשות כן כי הבהמה מצטערת בכך, אך לאחר מיתה יש דרך לעשות כך [ובעוף גם מחיים יש דרך בתלישת הנוצות]. ולכן מי שלובש לבוש מעור טבעי עם פרווה אסור לו לתלוש ממנו שערות, אך זה לא מצוי כיום.

ונ”מ בזה שאסור לתלוש נוצות מתרנגולות שחוטה. אבל ביו”ט מותר ממילא מצד אוכל נפש, ובשבת לא שייך כל כך לדבר על עוף לא מבושל. אך בעוף מבושל בשבת לפעמים יכול להיות שיישארו קצת נוצות (בעוף קנוי זה לא מצוי, אך בשחיטה ביתית זה יכול להיות יותר) ולפי הנ”ל יש לאסור. ובאורחות שבת הביאו בשם מהרי”ל דיסקין שפשיטא לו שמותר בכה”ג, וכנראה ברור לו שגם אם מדברים על גוזז לאחר מיתת החיה זה דווקא כל זמן שיש דמיון לגוזז המקורי שהוא מחיים. אך לאחר הבישול כבר יש שם חדש לחיה, והיא כבר לא חיה אלא אוכל.  

השש”כ אומר שאסור לתלוש קשקשים המחוברים לעור, משום גוזז, אבל מותר להסיר קשקשים שכבר נתלשו ומצויים על השערות.

הסרת גלדי מכה באופן שלא מוציא דם מותרת, כמש”כ בשו”ע שכ”ח, כ”ב. ואין בזה משום גוזז כי סופם ליפול מעצמם ולא נחשבים מחוברים.

          ב. גזיזה שלא לצורך הדבר הנגזז

התוס’ ב-צ”ד: כתבו שהחיוב בקוצץ ציפורניו בכלי יכול להיות רק אליבא דר’ יהודה שמחייב על משאצל”ג, ולפי ר”ש פטור. וכן כתב הגר”א בתחילת סי’ ש”מ, על דברי השו”ע שם שהקוצץ ציפורניו בכלי חייב, שהשו”ע סתם שם כדעת הרמב”ם שפוסק כר’ יהודה במשאצל”ג (להבדיל מסי’ שט”ז שסתם להיפך, ורק הביא את הרמב”ם בתור חולק), וסוגיית הגמ’ שסותמת בין לר”א ובין לרבנן שם כר’ יהודה היא ראיה לרמב”ם לפסוק כר’ יהודה. ומג”א כתב שהשו”ע מיירי באופן שצריך לציפורניים הנגזזות, והוא דוחק גדול כמובן.

אך כמה ראשונים חולקים על התוס’, וראשון להם הרמב”ן (בדף ק”ו.), שמפורש בדבריו שגם לר”ש חייב בקציצת ציפורניים, וטעמו שגם כאשר הגזיזה נעשית לצורך ייפוי העור זה שייך לתכלית מלאכת גוזז, וזה נחשב לצריכה לגופה. וכן סוברים הר”ן (בדף צ”ד:) והריב”ש (בתשובה שצ”ד), וכן מוכח מהרא”ש שמעתיק את החיוב בגזיזת ציפורנים על אף שפוסק כר”ש.

ויש לתלות את המחלוקת הזו במחלוקת עקרונית על הגדרת המלאכה כצריכה לגופה, שתוס’ ב-צ”ד. ובעוד מקומות סוברים שההגדרה היא לפי מה שהיו צריכים לו במשכן. ואילו הרמב”ן (בדף ק”ו.) לא אומר כך, ובדבריו שם נראה שהולך לפי מהות המלאכה כפי שנראה למתבונן ולאו דווקא בהיצמד למה שהיה במשכן. ותוס’ אומרים שמה שהיה במשכן זה גזיזה לצורך הצמר, כמו שנראה פשוט. אך הרמב”ן הולך לפי מהות המלאכה, ובמהות המלאכה בדעת בנ”א כמו שגוזזים לצורך הצמר כך גוזזים לצורך העור לפעמים (וכ”ש בדוגמאות האחרות כמו קציצת ציפורניים או תלישת הנוצות שמצוי שעושים לצורך ייפוי הדבר ממנו גזזו).

ועכ”פ יוצאת מחלוקת בהגדרת מלאכת גוזז אם המלאכה היא דווקא לצורך השימוש בצמר או שכל גזיזה לתועלת מקובלת, בין לצורך שימוש בצמר ובין לצורך ייפוי העור היא בכלל הצריכה לגופה של המלאכה. 

ודעת הח”צ והבה”ל (בתחילת ש”מ) שהשו”ע סובר כרמב”ן ודעימיה, ולכן אין סתירה בין מה שפוסק ב-ש”מ למה שפוסק ב-שט”ז.

ובתוך השיטה של הרמב”ן יש למצוא מחלוקת, שהריב”ש בתוך דבריו אומר שבמשכן גזזו לצורך ייפוי העור, בעורות התחשים. כלומר הוא מסכים לרמב”ן שחייבים על ייפוי העור, אך תולה זאת בכך שכך עשו במשכן [וזאת בנוסף לגזיזה לצורך הצמר, שהיא ודאי היתה במשכן. והבה”ל בתחילת ש”מ לא כתב כך בדעת הריב”ש, אלא העתיק אותו כאילו בא לומר שלא היתה במשכן גזיזה לצורך צמר, והוא פלא. ולדון הריב”ש שם באמת מטעה, שהריב”ש כתב שהיתה גזיזה במשכן שהיתה לצורך העור ולא לצורך השער, אך באמת ברור שאין כוונתו שלא היתה גזיזה אחרת לצורך שער. וצ”ל שגם הבה”ל מסכים לכך, ורק לשונו לא מדוקדקת]. ולפי הרמב”ן הדבר לא תלוי בזה שכך היה במשכן, כנ”ל. אך גזיזה זו שהריב”ש מתאר צ”ע, כי יש אב מלאכה שהוא ממחק, שעניינו הסרת השערות מהעור כדי להחליקו ולהכינו בכך למלאכתו. ולפי הריב”ש יוצא שבממחק המקורי שהיה במשכן יש גם גוזז, כי ממחק היה בהסרת שערות עורות התחשים לצורך תיקון העור לשימוש, כמו שרש”י אומר ב-ע”ג., ולפי הריב”ש זה גם גוזז. וזה ודאי דוחק שאותה פעולה שהיתה במשכן היו חייבי עליה משתי אבות שונים.

ובלי הריב”ש נראה להסביר שגוזז הוא התולש את עיקר הגיזה, וממחק הוא המגרר (כך היא לשון רש”י ב-ע”ג.) את שאריות השערות מעל העור. ואם גוזז את עיקר הגיזה לצורך ייפוי העור – בזה נחלקו התוס’ והרמב”ן אם זה משאצל”ג או לא, אבל בכל אופן זה לא יהיה ממחק.

ועיין ברמב”ם פי”א ה”ו שאומר שממחק זה תלישת השיער או הצמר, ומשמע שאין חילוק בין תחילת התלישה לסופה. אך ברמב”ם פחות קשה כי י”ל שהחיוב בגוזז הוא לשם שימוש בצמר, ומה שחייב לשם ייפוי העור זה רק בתורת משאצל”ג. והחיוב המקורי בממחק הוא לשם ייפוי העור, ובאמת שבכל ממחק יהיה גם גוזז, אבל כיוון שזה באופן של משאצל”ג ולא עיקר המלאכה זה לא דוחק כ”כ.

אך באמת ברמב”ם יש אפשרות להסבר אחר לשאלה הזו, שיש חילוק בין תחילת הגיזה לשאריות. כי הרמב”ם אומר שממחק זה אחרי שהבהמה מתה, כי כמובן שכך הדרך לטפל בעור אחרי שהבהמה כבר מתה, והגוזז במשכן היה בעוד הבהמה חיה. ואם נגיד שלפי הרמב”ם אין גוזז לאחר מיתה יובן שכל אב הולך על פעולה אחרת. אך צ”ב אם זה נכון לעשות בזה מחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן הנ”ל שאומר שיש גוזז לאחר מיתה.

[ועיי”ש בתוס’ שמסבירים את מהלך הגמ’, שהגמ’ אומרת פשיטא שבכלי חייב כי כתוב במש’ דווקא על הנוטל ביד שפטור, ואומרת הגמ’ שסד”א שלרבנן גם בכלי פטור, ורק נקטו ביד להשמיע כוחו דר”א, קמ”ל שגם לרבנן בכלי חייב. ותוס’ אומרים שהס”ד היא שרבנן סוברים כר”ש ולכן פוטרים גם בכלי, וקמ”ל שרבנן כאן סוברים כר’ יהודה. ובזה חולקים על רש”י, שרש”י הסביר שההו”א שרבנן יגידו שגם בכלי פטור היא לא מצד שסוברים כר”ש אלא מצד שנסבור שגיזה שייכת רק בצמר, וקמ”ל ששייכת גם בשאר דברים, כנ”ל לגבי נוצות.

וברש”י לא מפורש אם חייב על קציצת ציפורניים בכלי דווקא לפי ר’ יהודה או גם לפי ר”ש. ובר”ן בחידושים שם ב-צ”ד נראה שמפרש בדעת רש”י שחייב גם לפי ר”ש. אך ברש”י לא מפורש כלום, ואולי הר”ן סובר שאם רש”י לא העיר שהגמ’ אתיא דווקא כר’ יהודה סימן שסובר שזה גם לפי ר’ יהודה. ולכאורה לא מוכרח, ונראה שיש עוד מקומות שהגמ’ הולכת בסתמא כר’ יהודה ורש”י לא מעיר. וגם לא מוכרח שהר”ן עצמו התכוון לפרש כך דווקא ברש”י, ואולי סתם מפרש כך מעצמו אחר שהביא דברי רש”י.

ואם נסביר ברש”י שחייב גם לפי ר”ש, פשיטא שלא יפרש כתוס’ הנ”ל את מהלך הגמ’. ואם נפרש שרש”י סובר שהגמ’ הולכת כר’ יהודה, י”ל שמה שלא מפרש כתוס’ הוא לשיטתו, כי בשלמא לפי תוס’ המסקנה היא שאתיא כר’ יהודה כי הצריכה לגופה במשכן היה הצורך בגיזה, ויש הו”א שגם ר”ש יסכים, אם רק נגיד כרמב”ן שהגדרת המלאכה כוללת גם את ייפוי העור, ואולי גם זה היה במשכן (אולי כריב”ש הנ”ל). אך שיטת רש”י בכמה מקומות היא שהגדרת פעולה כמשאצל”ג לא תלויה באיך היה במשכן, כמו שהוא לפי תוס’, אלא מצד שברצונו לא באה לו. ואם כן, גם אם נקבל שהמלאכה כוללת את ייפוי העור, מ”מ בגזיזת ציפורניים ודאי נגיד שברצונו לא באה לו, ויש כאן רק הסרת מעכב ופסולת, ואין מקום לומר שהו”א שר”ש יודה, כי אם כן ההו”א היא לשנות את ההגדרה של משאצל”ג, וזה דוחק. ומזה גופא נראה גם לא כר”ן הנ”ל בדעת רש”י (אם הר”ן אכן התכוון לכך) כי באמת לפי רש”י שהגדרת משאצל”ג היא מצד שברצונו לא באה לו, ודאי כאן ר”ש יחלוק על ר’ יהודה]

והבה”ל מביא שגם הרמב”ן וגם הרא”ש, שסוברים שגזיזה לצורך העור היא מלאכה הצריכה לגופה, סותרים עצמם שבכורות כ”ה אומרים הם שגזיזה לצורך הכנת מקום לשחיטה היא משאצל”ג. ואומר הבה”ל שאין סתירה כי לצורך שחיטה שאני מלצורך העור. ונראה שההסבר הוא שבכלל המלאכה והחשיבות של גזיזה בדעת בנ”א כלול גם לצורך הגיזה וגם לצורך ייפוי העור. אך לצורך שחיטה זה צורך הלכתי שאינו כלול בדעת בנ”א בחשיבות המלאכה, ולכן זו משאצל”ג.

והוא הדין אומר המ”ב שגזיזת ציפורניים לאישה לצורך טבילה יהיה נידון כמשאצל”ג כי זהו צורך חיצוני, גם לפי הרמב”ן וסיעתו, שלפי הבה”ל זוהי גם דעת השו”ע. והנ”מ בזה גדולה, שכיוון שזה לא דאורייתא אם אישה שכחה לגזור ציפורניים לפני המקווה והיא צריכה לטבול בליל שבת, תוכל לומר לגוי לקצוץ לה את הציפורניים מדין שבות דשבות לצורך מצווה, כמו שכתוב בנקודות הכסף בהלכות נידה בסי’ קצ”ח. והפוסקים אומרים שעדיף לומר לגוי לקצוץ ביד ולא בכלי, ואז זה ודאי שבות דשבות בשופי, אבל זה לא כל כך מעשי, ולכן נזקקים להיתר בכלי.

וצ”ע למה לא נגיד שהגם שגזיזת הציפורניים היא משאצל”ג, מ”מ ייאסר כי עכ”פ בפ”ר נעשית כאן עוד מלאכה – והיא גזיזת הציפורן לצורך ייפוי, וזה ניחא לאישה (בהנחה שכך המציאות, כמו שזה בד”כ באישה שרגילה לגזוז ציפורניים ולא לגדל אותן). כמו שאנחנו מוצאים במי שמלקט עצים, ויוצאת עוד מלאכה של ייפוי הקרקע בארעא דידיה, בגלל שניחא לו בזה.

וי”ל ששם בארעא דידיה זה נידון כשתי פעולות שונות, ליקוט עצים וייפוי קרקע, ובדעת בנ”א אלה שתי פעולות שונות, ואפשר למצוא אחת בלא חברתה. אך בגזיזת ציפורניים זה פעולה אחת עם שתי ניחותות, ובזה לא התחדש הכלל של פ”ר. וההיגיון הוא שהפעולה הולכת לפי הכוונה העיקרית שבה, ולכן גם אם נגדיר את האישה כמכוונת לייפוי, מ”מ היא בעיקר עוסקת בקיום ההלכה של חפיפה, ולכן עיקר המלאכה מוגדרת משאצל”ג. ואין כאן עוד פעולה שנגיד עליה שהיא מוגדרת צריכה לגופה וחייבים עליה מצד פ”ר. מה שאין כן כשיש שתי פעולות, גם אם על הראשונה לא חייבים מסיבה כלשהי, על השניה חייבים כי השניה היא פעולה בפנ”ע ויש לה הגדרה בפנ”ע ואם יש ניחותא חייבים עליה בפ”ר.

ועיין ברש”י ב-ל”א: שאומר שבפתילה שצריך להבהבה חייב כי מכוון לעשות פחם. ורע”א שם בגיליון מקשה למה הוצרך לכך ולא אמר בפשטות שהוא מתכוון לכבות, אבל כיוון שצריך להבהבה הרי שנוח לו בעשיית הפחם וזה פ”ר דניחא ליה כמו מאן דעביד בארעא דידיה.

ולפי הנ”ל י”ל שרש”י סבר שאת הכיבוי ואת עשיית הפחם א”א להפריד לשתי מלאכות כי תמיד עשיית הפחם באה ע”י כיבוי, וזו תוצאה ישירה של אותו דבר. ולכן פ”ר לא יועיל כאן, כנ”ל. ורע”א לא צריך לומר שחולק על הנ”ל, אלא שסובר שהדוגמא שם בכיבוי גם כן יכולה להיחשב לשתי פעולות ושיך בזה חיוב של פ”ר (אולי מצד שעכ”פ צד אחד, של כיבוי בלי פחם, הוא מצוי בפנ”ע ומחולק מהפעולה השניה של עשיית פחם).

וצריך להיזהר שלא לכסוס ציפורניים בשבת, כי קרוב הדבר שיתלוש חתיכות ציפורן תוך כדי כך.

          ג. במקום צער

הגמ’ שם בדף צ”ד: אומרת שאם ציפורן או ציצין שהם חתיכות של עור סביב הציפורן, אם פירשו רובן הם חשובים מדאורייתא כתלושים ואסור לגזוז אותם רק מדרבנן. וכתוב שאם מצערים אותו מותר להסירם ביד אבל לא בכלי. והפמ”ג שמביא המ”ב אומר ש-‘רוב’ הציצין שכתוב כאן נמדד לפי האורך שבנ”א רגילים לקלף שם. ומש”כ על ציפורן מתייחס לקדמת הציפורן, באופן שהדבר גורם צער, ולא למה שלפעמים נתלשת חתיכה מצד הציפורן [כך פשוט בפוסקים, וכך מפורש במאירי שהשאלה של למעלה ולמטה בגמ’, כדלקמן, לא נוגעת לציפורן. וגם בצדדי הציפורן לא שייך לחלוק מה זה למעלה כי שם זה תמיד פורש רק מכיוון קצה הציפורן לכיוון הגוף].

וכתוב בגמ’ שאם פירשו רובן כלפי מעלה מותר להסיר ביד, כנ”ל, ואם כלפי מטה אסור, והטעם הוא שהתירו רק באופן שהם מצערים ביותר (רש”י). ונחלקו רש”י ותוס’ מה זה כלפי מעלה ומה זה כלפי מטה ולכן למעשה כתוב בשו”ע (שכ”ח, ל”א) שנפל פיתא בבירא ואין לנו היתר. וכבר כתבנו שהדיון שייך רק לגבי הציצין, אך בציפורן יישאר ההיתר.

[ויש להעיר שמשמע מזה ששבות דשבות לצורך מצווה או במקום צער וכדומה זה לא כולל כל שני דרבנן אלא דווקא אם אחד מהם הוא אמירה לנכרי (וזו מחלוקת מפורסמת). כי אם כולל כל שני שבותים, כאן יש שני שבותים – גם שפרש רובו וגם שעושה ביד, וא”כ מה שייך להתווכח מה היתה כוונת חז”ל בלמעלה, כל שכואב לו היה צריך להיות שיוכל להסיר. ובשלמא אם זה היתר מיוחד צריך לברר מה כיוונו חז”ל להתיר, אך אם זה חלק מכלל, מספיק לראות איך ההרגשה, וגם היה צריך להתיר את שני המצבים אם שניהם מצערים. ויש לדחות קצת שאם כבר חז”ל דיברו על ההיתר ואמרו מה נראה להם כואב מספיק כדי להתיר ומה לא, צריך להיצמד למה שהם אמרו. ורק במקרה שלא גילו דעתם יש לאמוד לבד. ואדרבה, יש לומר שמכאן מקור להיתר באופן עקרוני, שנדמה את ההיתר כאן לכל שבות דשבות לצורך מצווה או צורך, ונגיד שאין סיבה לומר שחז”ל התירו דווקא כאן ולא נדמה עוד דברים, אחר שכבר מצאנו היתר דומה של שבות דשבות לצורך מצווה כשאחד מן השבותים זה אמירה לגוי]

והבה”ל (ב-ש”מ) אומר שהיה מקום לומר את אותו היתר גם לגבי ציצין שפירשו בשפתיים (ושם יש מקום להתיר על אף המחלוקת של רש”י ותוס’ כי שם לא שייך למעלה ולמטה), אך למעשה אומר שאין להתיר כי שם הדרך לתלוש ביד ולא בכלי, וא”כ חייב שם ביד, ורואים שחז”ל התירו רק אם התלישה היא דרבנן, גם אם פירשו רובן.

השש”כ מביא בשם אשל אברהם שגם אם כעת הציפורן שפירשה לא מצערת אותו, אך בהמשך עלולה לצער אותו – מותר להסירה (אם פירשה רובה, וביד).

          ד. סירוק שיער

כתוב במשנה בנזיר מ”ב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק [רש”י פירש שחופף זה מגרד ומפספס זה חולק את שערו באצבעותיו. והרמב”ם מפרש שחופף זה ביד ומפספס זה בעזרת הציפורניים]. והגמ’ שם אומרת שמותר לחפוף ולפספס כי הלכה כר”ש שדבר שאינו מתכוון ואינו פ”ר מותר. אך אסור לסרוק כי כל הסורק להשיר נימין מדולדלות מתכוון. ואח”כ כתוב במשנה שאסור לחפוף את השיער באדמה, כי יש אדמה שאם חופפים בה היא ודאי מסירה את השיער [ויש שם דיון בגמ’ אם אסרו חפיפה בכל אדמה אטו המשרת או שדווקא בסוג כזה שמשיר אסור, וברמב”ם נראה שפסק כצד שדווקא במשרת אסור].

וברמב”ם (פ”ה מנזיר) מבואר שנזיר לא לוקה אם מסתרק. ומזה הוציאו הרדב”ז שם (וכן דעת אג”ט גוזז אות ט”ו) שתלישת שערות מדולדלים היא רק דרבנן, שאל”כ היה צריך ללקות.

וברור בפשט הגמ’ שסירוק השיער אסור לא מטעם שהוא פ”ר שישיר שיער אלא מטעם שזה לא דבר שאינו מתכוון אלא הוא מכוון להדיא לאיסור, ולכן כמובן שגם אם זה לא פ”ר אסור. וכן הוא במפרש שם בנזיר [שכתבו שהוא כנראה לא רש”י], ובפהמ”ש לרמב”ם שם בנזיר, וכך נראה גם ברמב”ם בהלכות, ז”ל בפ”ה מהלכות נזיר: “נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה”. והנה לא נתן טעם לאיסור הסירוק אבל אחרי שכתב את האיסור לחפוף באדמה סיים בלשון נקבה יחידה – מפני שמשרת, ואם היה חוזר גם על סורק היה צריך להיות כתוב מפני שמשירים. אלא ודאי כוונתו שבמסרק אסור מפני שמתכוון, ולזה לא הוצרך לחדש טעם כי זה מובן ממילא בהנגדה לדוגמאות הקודמות שמותרות מצד שלא מתכוון. וכן הוא גם בריב”ש סי’ שצ”ד.

ופלא על רש”י בשבת נ’: וב-פ”א: שכתב שאסור לסרוק כי זה פ”ר שישיר שיער, וזה נגד פשט הגמ’ בנזיר. ועוד יותר פלא על הרא”ש שם בפירושו לנזיר, שעל אתר שם במשנה אומר שאסור לסרוק מצד שודאי משיר וזה פ”ר (וכן הוא גם ברא”ש בסוף פ”ב דביצה).

והריב”ש ב-שצ”ד הקשה כן על רש”י, וקשה להבין את תירוצו, ונראה שמתכוון לומר שהגמ’ באה להסביר למה ודאי יש פ”ר, ועל זה מתרצת שזה בגלל שיש נימין מדולדלות. אבל זה גופא צריך הסבר, מנין שתמיד יש נימין מדולדלות, ועל זה הגמ’ אומרת שהרי מי שמסתרק ודאי עושה כן כי יש לו נימין מדולדלות, שאל”כ אין סיבה להסתרק, וא”כ ודאי זה פ”ר כי ע”כ שיש לו כעת ברא”ש נימין מדולדלות. ורש”י הוכרח לכך כי ההלכה הזו נמצאת בנזיר סמוך להלכה של הסרת השיער בפ”ר ע”י האדמה.

והאורח מישור שם בנזיר תירץ שמש”כ שם שמכוון להסיר נימין מדולדלות רק בא לומר שהפ”ר שקורה בסירוק הוא פ”ר דניחא ליה.

אך עדין צ”ע (גם על הריב”ש וגם על האורח מישור) שסו”ס אם יש נימין כאלה, ומכוון להסירן, אין צריך עוד את הטעם של פ”ר.

ואולי יש לדחוק באופן אחר, שמש”כ שם מתכוון זה לאו דווקא, ורק שכל פ”ר נחשב למתכוון כי הוא ודאי יקרה. וזה דוחק גדול כמובן.

והשו”ע מעתיק את הטעם כרש”י, ויש בזה נ”מ גדולה, כי ייתכן שתשתנה המציאות ולא כולם יסתרקו כדי להשיר נימין מדולדלות, אלא יסתרקו כדי להתייפות, כמו שנראה שזו המציאות כיום, אך עדין לא נוכל לקבוע שאין במציאות פ”ר. והמ”ב מביא גם את הטעם כפשט הגמ’, לאסור לאידך גיסא, באופן שיסרוק במסרק עם שערות רכות כך שאין פ”ר, שבכל מקרה יהיה אסור אם מתכוון לכך. ומסתבר שספרדים יכולים לסמוך על פסק השו”ע ולא להחמיר באופן הזה שצייר המ”ב. אך באמת גם אשכנזים יוכלו להקל בד”כ, כי אנחנו לא מכוונים להשיר שיער אלא להתייפות, והמ”ב עצמו הזכיר שאם לא מכוון להשיר שיער יהיה מותר באופן הזה.

כתב הבה”ל שאם השיער מסורק היטב, כגון מע”ש, מותר לסרוק אותו שוב, וצ”ל שבאופן זה אין פ”ר, וגם לא מתכוון להסרת שיער מדולדל (אלא רק רוצה לייפות עוד יותר את השיער).

כתב במ”ב בשם מג”א שלתקן מעט את השיער, באופן שלא סורק ממש, מותר במסרק של שיער חזיר. וכתב עוד שהמנהג הוא שיהיה הכלי הזה מיוחד לשבת משום עובדין דחול. ויוצא שיש ג’ דרגות: מסרק ממש אסור אפילו לתקן בו את השיער מעט, וצ”ל שיש פ”ר גם באופן זה. דרגה שניה זה מסרק משיער חזיר שהזכיר השו”ע לאסור, כלומר שבסירוק גמור זה פ”ר, אבל אם זה רק תיקון מעט מותר. ובמסרק ששערותיו רכות ממש אומר המ”ב שמותר אם לא מכוון להשיר שיער, כלומר אין בזה פ”ר גם בסירוק גמור. וצ”ע במציאות איזה מסרק ומברשת שייכים לאיזו דרגה [יש מברשת לתינוקות ששערותיה רכות]. אך מ”מ נראה פשוט שלפחות לענין סירוק גמור מברשת תהיה דומה למסרק שלא גרעה משיער חזיר. ובסברא נראה שאפילו לתקן מעט יהיה אסור אם שערותיה לא עשויות בצורה רכה באופן מיוחד, כי עינינו רואות שנתלשות המון שערות על המברשת, ואפילו יותר מבמסרק, לכאורה.

ונראה לכאורה שהשו”ע חולק על דרגת הביניים הזו של תיקון מעט, ויתיר בכל אופן לתקן מעט גם במסרק גמור, כמו שמתיר לעשות שביל בשערות עם מסרק גמור.

ובכל מקרה ביד מותר לסרק את השיער, שכך רואים בנזיר שהוא חופף ומפספס [לפי הרמב”ם הנ”ל חופף זה להסתרק ביד, ולפי רש”י הנ”ל מפספס זה להסתרק ביד], ורק לא סורק. וע”כ צ”ל שאין זו דרך טובה להסיר נימין מדולדלות, ולכן כשעושה ביד לא מתכוון להסיר, וגם צ”ל שאין בזה פ”ר.

עוד יש מחלוקת שלפי השו”ע מותר לחלוק את השיער (לעשות שביל) וזה לא פ”ר שייתלשו שערות, והרמ”א מביא שי”א שאסור, ואומר שנהגו למעשה לאסור ע”י כלי ולהתיר ביד.