א. יסוד המלאכה

ההבנה של רוב הראשונים היא שמלאכת בורר עניינה תיקון של האוכל מהפסולת שמעורבת בו ומפריעה לאדם (ועיין לקמן למה זה לא משאצל”ג). אך כיוון שמבואר בגמ’ (ע”ד.) שיש בורר גם בשני מיני אוכלים המעורבים, שכל אחד בפנ”ע ראוי ומתוקן, וכן מבואר שיש בורר בשני מיני כלים או בגדים וכו’ – קשה שכאן אין אוכל ופסולת. וכדי להסביר את זה אמרו תוס’ בשם ר”ח ועוד ראשונים שהמין שכעת הוא לא מעוניין בו נחשב כפסולת המקלקלת את המין בו הוא חפץ.

אך ברמב”ם (פ”ח הי”ג) מוכח לא כך. הרמב”ם לגבי ברירת מין אוכל ממין אוכל אחר לא מצריך את התנאי של ברירת המין שאותו רוצה דוקא (אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל, כדלקמן). וב”י לא נחת לכך (ונדחק בחלוקה של הרמב”ם בין אוכל מאוכל לאוכל מפסולת ולבסוף נשאר בצ”ע), אך כך פירשו ברמב”ם ר’ דוד עראמה (מובא בבה”ל) ורא”ם הורוויץ (בחידושיו לשבת ע”ד) ועוד; והפשט כמותם.

ומזה רואים שלדעתו המלאכה בברירת אוכל מאוכל היא עצם ההפרדה ולא התיקון של המין שאותו רוצה. ולכן אין לפיו הגדרה של אוכל ופסולת בשני מיני אוכלים. וכנראה לא היה נוח לרמב”ם להגדיר שמין אחד מקלקל את השני כפסולת. אלא שכיוון שהרמב”ם לא מחלק בין אב לתולדה (בהל’ י”ב) בענין זה של אוכל מאוכל, נראה שדעתו שגם בפסולת ממש המעורבת באוכל יסוד המלאכה איננו התיקון של האוכל אלא ההפרדה עצמה (ועיין לקמן בחלק של תנאים שבהם התירו ברירה מדוע לפי”ז יש חילוק בין אוכל מתוך פסולת או להיפך).

[ועיין אג”ט זורה ס”ק א’ שאומר שהירושלמי סובר שמלאכת בורר היא תיקון המין הנברר והבבלי סובר שעצם ההפרדה היא המלאכה. ולכאורה הדברים לא מוכרחים, עיי”ש]

הפוסקים נוקטים כרוב הראשונים, ולכן גם באוכל המעורב באוכל נוהג הכלל שצריך לברור את המין שאותו רוצה מהמין השני ולא להיפך.

והפמ”ג (מ”ז ס”ק ב’) מסתפק האם שייך בורר במיון, באופן שאין הוא חפץ כעת באף אחד מהמינים, כיוון שבאופן הזה א”א להגדיר מה האוכל ומה הפסולת. ובתחילה נוטה להקל, ואחר כך נשאר בצ”ע.

ולפי הרמב”ם פשוט שזו המלאכה כנ”ל [והפמ”ג לא נחת לכך, וסבר כב”י שהרמב”ם כשאר הראשונים ולכן דחק בו], אך לפי שאר הראשונים יש להסתפק האם גם זה בכלל המלאכה, או שרק התיקון הוא בכלל המלאכה וכאן א”א להגדיר מהו הקלקול ומהו התיקון. ולכאורה היה מסתבר להקל, כי מהיכא תיתי לפיהם שיש כזו מלאכה אם אין תיקון. אך אפשר גם להסביר את הספק בלי להיזקק לכך שיש לפי רוה”פ מלאכה גם בברירה עצמה בנוסף לתיקון, כי יש צד לומר שכל אחד מהמינים נחשב כפסולת לגבי השני, כך שכל אחד הוא גם אוכל וגם פסולת.

ולמעשה מכוח דברי הרמב”ם הבה”ל מחמיר, ונמצא לפיו שלהלכה מחמירים כחומרות של כל אחת מהשיטות [וצ”ע שמצד אחד כותב שלפי הרמב”ם עצם ההפרדה היא המלאכה, ומצד שני בסוף הדברים כותב שהנקודה היא שכ”א מהמינים מתוקן ע”י ההפרדה. ומזה נראה לכאורה שהוא לא סובר שיש חילוק בין הרמב”ם לש”ר, ומה שכותב שלפי הרמב”ם זה עצם המלאכה לא בא לומר שהבין אחרת את יסוד החיוב, אלא שפעולת ההפרדה נכללת במלאכה מכוח תיקון. אך צ”ע א”כ איך מביא בהמשך בשם רבי דוד עראמה שלפי הרמב”ם בבורר לאלתר אוכל מאוכל לא משנה אם יברור את המין שרוצה או את המין שלא רוצה. וצ”ע].

ועיין בתוספתא פי”ז ה”ו (ובחלק מההוצאות ט”ז, ט’) שממש מפורש להחמיר בשאלה של הפמ”ג, שכתוב שם: “פירות שנתפזרו מלקט אחד אחד ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן או שליקט מתוכן עפר וצרורות הרי זה חייב”.

אז צ”ל שגם הראשונים האחרים יחמירו מכוח התוספתא, והטעם יהיה או שיש גם ענין של הפרדה בנוסף לענין של תיקון, או שסוברים שכל מין נחשב לגבי חברו כפסולת, כנ”ל.

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ר”ד ובהערה שם) מצרף את סברת הפמ”ג לקולא כדי להתיר למיין סכו”ם, אך לא סומך עליה לבד [הוא מצרף שם גם שי”א שאין ברירה אלא בגידולי קרקע, וכך מוכיח מרע”א בתשובה כ’, וכן את האו”ש שאומר שאין בורר בכלים שניכרים כ”א בפנ”ע. ובגוף השאלה שם אומר שטוב להחמיר ולנגב כל כלי שעולה בידו קודם שנותן אותו במקום המיועד לו].

ויש לשאול מדוע לא נגיד על כל ברירת אוכל מתוך אוכל שהותרה מדין דרך אכילה שייאסר מצד שהוא מתקן את האוכל הנשאר וזו עוד מלאכה בנוסף למלאכה שעושה. ואין לומר שגם תוצאה נלווית מותרת מדין דרך אכילה כי זה אינו כי דרך אכילה מתיר רק את המלאכות שנצרכות כדי להגיע לאוכל ולא דברים אחרים [כך שמעתי מהגרז”ן. ולכן אין נכון לומר שיותר לפתוח בקבוקים מדין דרך אכילה על הצד שנחמיר שעושים כלי ביצירת הפקק. ויש להביא ראיה לכך שלא אומרים בכה”ג דרך אכילה מדברי המ”ב בס”ק נ”ט שאומר לגבי ההיתר של השו”ע לשתות ע”י מפה שמעכבת את התולעים שלכאורה יש בזה משום מלבן, ועיי”ש מש”כ למה באמת אין מלבן. ולא כותב שם מדין דרך אכילה כמו ההיתר של השו”ע על הבורר, ומזה רואים כמו שהגרז”ן אמר שדרך אכילה לא מתיר תוצאות נלוות].

ולפי הרמב”ם שהמלאכה היא ההפרדה לא קשה כי א”א לחלק את המלאכה לשני חלקים. אך לפי הראשונים האחרים שהמלאכה היא תיקון הרי שיש כאן שני תיקונים. ואם באמת לא מעוניין כלל במין הנשאר אולי יש לומר שאין חשיבות של מלאכה בתיקון כי לגביו ייתכן שזה נחשב כמו פסולת גמורה שנשארת לאחר ברירת האוכל, שעל זה אנחנו לא שואלים כי אין בזה תיקון. ובאמת שגם באופן הזה לא פשוט, כי ייתכן שהולכים לפי רוב העולם, וצ”ב. אך עכ”פ באופן שיש תועלת לאחר זמן גם במין השני הנברר, כמו שמצוי במיני אוכל או ברירת סכו”ם וכד’ – קשה כנ”ל.

והרב משה כהן אמר שגם לפי הראשונים שאומרים שהמלאכה היא תיקון ולא הפרדה י”ל שא”א לחלק את הפעולה לשנים. אך בסברא לא נראה כך. והגע עצמך, על כל פ”ר נוכל לומר כך, אע”כ שאם נראות לעין שתי תוצאות שונות זה נחשב בהלכה לשתי פעולות שונות. וכאן אפשר לדמיין כל תוצאה בפנ”ע, כגון שכל מין מעורב בפנ”ע עם פסולת. ורק לפי הרמב”ם שההפרדה היא המלאכה שייך לומר שבהגדרת המלאכה תמיד שני חלקים נפרדים זה מזה, ולענין זה אין הבדל בין אוכל לפסולת.

וי”ל שזו מן המלאכות שמותרות בפ”ר כי התוצאה של הברירה השניה לא ניכרת לרואים, שמבחינים רק בפעולה של האכילה.

        ב. האם ברירה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה?

 ישנה שאלה מפורסמת, האם כל בורר הוא משאצל”ג. השאלה מתחילה מזה שפעולת הברירה נעשית בפסולת הנבררת מהאוכל, וכיוון שהבורר לא מעוניין בפסולת הרי שמה שעושה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא לתיקון האוכל. והדבר דומה לחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, שכיוון שאינו מעוניין במה שעוסק בו (הגומה) הרי שזו משאצל”ג.

ודעת בעה”מ (ל”ז:) שאכן בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך התורה חייבה עליה גם לפי ר”ש שסובר שבדרך כלל משאצל”ג פטור.

אך פוסקים אחרים שלא סוברים כך, מסבירים שהמלאכה היא התיקון של האוכל הנשאר, וזו מלאכה הצריכה לגופה. כך בה”ל בשם ישועות יעקב (בתחילת הסימן). ונראה שמה שהתחדש בתירוץ הוא שהעיסוק בבורר הוא לא בפסולת אלא בתערובת כתערובת. והבורר בא לתקן את התערובת ע”י הוצאת הפסולת מתוכה, ולכן זה נקרא שהוא צריך לגוף מה שהוא עושה. או באופן אחר י”ל שכל שעושה בדרך הרגילה של תיקון הדבר שבו הוא חפץ, ולתכלית זו מתכוון, זה לא משאצל”ג, גם אם במקרה הדרך הרגילה היא לפעול טכנית באותו הדבר שאין הוא חפץ בו.

והישועות יעקב עצמו סובר שברירת אוכל מאוכל (כשבורר את האוכל שלא רוצה) תחשב באמת משאצל”ג כיוון ששם אין תיקון של המין הנשאר, ולכן אין זה אסור מדאורייתא. אך בה”ל (בעקבות דברי הראשונים שהזכרנו לעיל) אומר שה”ה באוכל מאוכל, המין שאותו לא רוצה כעת נחשב כמקלקל את המין שכן רוצה ולכן גם שם יש בברירה תיקון וזו מלאכה הצריכה לגופה ויש כאן איסור דאורייתא [וצ”ע איך הישועות יעקב הבין את מהות המלאכה באוכל מאוכל, כי אם אין תיקון דל מהכא את הבעיה של משאצל”ג וסתם כך אין כאן מלאכה. ואם סובר כרמב”ם שעצם ההפרדה היא המלאכה, הרי שלא היה צריך להגדיר זאת כמשאצל”ג כי עצם ההפרדה נצרכת ולא משנה במה עוסק, כדלקמן בסמוך. ואולי הבין שהיסוד זה הפרדה ובכל זאת סבר שצריך לעסוק בהפרדה במה שחפץ בו כדי להגדיר את ההפרדה כנצרכת לגופה].

וייתכן שאחד הדברים שהובילו את הרמב”ם לסבור שיסוד הברירה הוא ההפרדה, היא השאלה הזו, שלכאורה בורר היא משאצל”ג. ועל זה השיב שהיסוד הוא ההפרדה ולכן אין זה משנה אם עוסק במה שרוצה או במה שלא רוצה.

          ג. תנאים בהם התירו ברירה (דרך אכילה)

מבואר בגמ’ (ע”ד.) שאם יברור אוכל מתוך פסולת, ויעשה זאת ביד ולא בכלי ויברור על מנת לאכול לאלתר – מותר. ודעת רש”י שאם בורר לאלתר מותר גם בכלי (ויש לעיין לפיו מה הדין באופנים אחרים), אך כל הפוסקים סוברים שכדי להתיר צריך את צירוף שלשת התנאים הללו, ובחיסרון של אחד מהם זה בורר דאורייתא.

ויש לשאול מה ראו חז”ל להתיר את הדאורייתא בקיום ג’ התנאים.

ותוס’ (ב-ע”ד) אומרים שאם הדרך הרגילה היא לברור את הפסולת מהאוכל יברור את האוכל מהפסולת, כנ”ל. אך אם הדרך הרגילה בתערובת מסוימת היא לברור את האוכל – יקפיד לברור דוקא את הפסולת מהאוכל; כלומר צריך לעשות שינוי. ולפיהם נראה שבאמת יש כאן שינויים שמורידים את המלאכה מדאורייתא לדרבנן, ובאופן שהמלאכה שונה מאוד מהדאורייתא, שיש ג’ שינויים, התירו לכתחילה. וכן מצאנו סוברים כעין זה במלאכת לש וכן בטוחן יש שינויים המתירים לטחון. וכנראה חז”ל ראו צורך להתיר לציבור כה”ג. 

אך שאר פוסקים (רמב”ם ועוד, וכך בשו”ע) לא מחלקים כתוס’, ומצריכים תמיד לברור את האוכל דוקא. אז לפיהם נראה שהדבר לא בנוי על שינוי. והפשט לפי רוה”פ הוא שאם הברירה נעשית בדרך אכילה אין עליה שם מלאכת בורר אלא שם של דרך אכילה. וחז”ל למדו זאת מזה שברור שמותר לאכול על אף המלאכות הכרוכות בכך, והעיקרון הוא שיש והמלאכה לא תיאסר, כל שתיגדר כדרך אכילה ולא דרך מלאכה. והם ראו לומר שבצירוף ג’ התנאים הנ”ל הפעולה נחשבת כדרך אכילה ולא דרך ברירה. והשתא דאתינן להכי, למדו מזה חז”ל גם לברירה של חפצים אחרים שאינם אוכל, שכל שדרך הפעולה תיגדר כדרך שימוש (המקבילה לדרך אכילה) מותר.

ויש להעיר שלפי הרמב”ם שהבאנו לעיל באוכל מאוכל אין את התנאי של אוכל מתוך פסולת ולא להיפך. אך אין זה אומר שהוא חולק על הדרך אכילה, אלא שבאופן ששייך להגדיר את דרך האכילה, כגון בפסולת ממש ואוכל, בזה אם לא יעשה כן ייחשב כבורר ולא כאוכל ומשתמש. אך בדבר שאין בו דרך מוגדרת לכאן או לכאן, כמו אוכל ואוכל – כאן המדד הזה לא שייך, ואין בו כדי להגדיר את הפעולה כאכילה או כברירה. ויוצא שלפי הרמב”ם המדד של אוכל מפסולת הוא לא הגדרה חיובית של דרך אכילה, אלא שבאופן שיש שתי דרכים צריך לבחור את זו ששייכת לדרך אכילה, כי אל”כ מיד יחשב כעושה בדרך של ברירה.

ודעת הטור בענין אוכל מפסולת היא שהולכים לפי מיעוט הטורח: אם יש טרחה מרובה יותר בברירת הפסולת יברור את האוכל מהפסולת. ואם להיפך – יברור את הפסולת מהאוכל. והמקור לכך הוא מהלכות יו”ט. אך רוה”פ חולקים על הטור ואומרים שדוקא ביו”ט שהמלאכה מצד עצמה מותרת כמלאכת אוכל נפש הלכו לפי מיעוט הטורח. אך בשבת שזו מלאכה אסורה המדד הוא לא הטורח אלא הגדרת המלאכה כדרך אכילה או כדרך ברירה. וייתכן לבאר שגם הטור מודה לעיקרון, אלא שסובר שמיעוט הטורח מגדיר את דרך האכילה, שאדם הרוצה לאכול יבחר בדרך הנוחה והקצרה.

אם בורר פסולת ממש מתוך אוכל כדי להאכילה לבהמה התירו בכה”ח (אות נ”א) ועוד, כי הפסולת כאן נחשבת כאוכל. אך הרב אוירבך (שש”כ הע’ י”ד) כתב שמהדין של תורמוסין מוכח שאסור כי גם שם רוצה להשתמש לאלתר במה שבורר ורק משום שבורר פסולת אסור. וסייג שאסור דוקא אם כוונתו לתקן את האוכל מתוך מה שברר ממנו. וצ”ע שבדין של תורמוסין לא חילקו בכך לכאורה. וכתב עוד שאם כוונתו גם לאכול לאלתר את האוכל שממנו ברר את הפסולת מותר. וגם בזה צ”ע מה המקור, אך י”ל קצת שכיוון שהמקור לאסור הוא התורמוסין ושם לא מדובר שרוצה להשתמש במה שברר ממנו את התורמוסין – אין לך בו להחמיר אלא חידושו. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קפ”ז) מתיר בכל גווני. עוד כתב שם שאם רק הפסולת ראויה לאכילת הבהמה ולא האוכל מותר (כי כנראה אז כלפי הבהמה יש כאן מקרה ברור של אוכל מתוך פסולת).

          ד. בענין ברירה לאלתר

אחד התנאים להיתר ברירה הוא לעשות זאת סמוך לאכילה, כנ”ל.

שיעור לאלתר: מבואר בפוסקים (כך מביאים הראשונים בשם ר”ח) שכל מה שעושה לאותה סעודה, אפילו שנמשכת זמן רב, נחשב לאלתר. אלא שיש לדון כמה זמן יותר לברור קודם הסעודה וייחשב לאלתר. ומשמעות רוה”פ (כולל הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ק”פ והלאה) שאין לכך שיעור אלא הכוונה שיברור סמוך לאכילה ממש, ולפי הרגילות של זמן ההכנה כל שמצמצם להכין קרוב לסעודה ככל שאפשר.

וחוט שני (ע”ז:) מביא מהחזו”א שכאשר יש צורך להכין הרבה אפשר להקל עד חצי שעה ולא יותר, וכ”ד הרב עובדיה. אך מהשש”כ (הע’ ר”ה, ועוד) רואים שאם יש צורך להכין הרבה ועושה הכול סמוך לאוכל ככל האפשר מותר ללא הגבלת זמן. וכן הוכיחו באורחות שבת משעה”צ תרי”א, ט’ [עיי”ש שבא לבאר את הדין שמותר לפצע אגוזים מן המנחה ולמעלה, שקולף לאלתר לסעודה גדולה שדורשת הכנה מרובה. ולכאורה צ”ע בדברי שעה”צ, כי שם מדובר ביו”כ שלא אוכלים בו ביום את מה שמכינים ואיך ייתכן לקרוא למלאכה בשבת לצורך חול דרך אכילה. וכנראה סובר שדרך אכילה זה שם אחר לפעולה ואינו בגדר מלאכה כלל ולכן אפילו אם לא יאכל כלל בשבת מותר. ובגוף הדברים שם לכאורה לא מוכרח, כי שעה”צ מבאר שקולף את האגוזים, אך י”ל שרק שובר אותם ומניח בערימה ואין כאן בורר כלל].

והבא”ח (בשלח, א’) מקל ששעה לפני הסעודה נחשב לאלתר (כנראה אפ’ בלי צורך מיוחד).

בענין השימוש לאלתר בדבר הנברר אין הבדל אם בורר לצורך עצמו או לצורך אחרים (תוס’ ב-ע”ד. וש”פ), לצורך בהמה (פמ”ג מ”ז ס”ק ועוד, וכ”ד הרב עובדיה חזו”ע עמ’ קפ”ד, והמקור הוא בתוספתא פי”ז ה”ו ויש נוסחאות שזה בפט”ז, ט’) או לצורך נכרי (שש”כ הע’ י”ד).

בא”ח (רב פעלים סי’ י”ב) אומר שמותר לברור הרבה כדי לכבד אורח ונחשב לאלתר. ושש”כ אומר שמותר לכבד אורח ולברור עבורו (למשל לקלף לו קליפה של פרי) אף שיאכל זאת רק לאחר זמן, כי כלפי הבורר זה נחשב לאלתר. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קפ”ה-קפ”ו) חולק על ההיתרים האלה ומצריך שימוש ממשי. ובאו”ש (פכ”ג הט”ז) כתוב דלא כהיתר של השש”כ.

ובשש”כ (סע’ ע”ט) התיר בשם הרב אוירבך לברור למשל בקבוקי שתיה כדי לקרר אותם לפני הסעודה וחשיב לאלתר, בתנאי שעכ”פ מתכוון לאכול מיד בתום הקירור. ובאורחות שבת (עמ’ קמ”ח) הביאו שהרב אלישיב חולק.

          ה. ברירה ע”י כלי

הבורר ע”י כלי המיועד לברירה כמו נפה או כברה חייב, והבורר על ידי כלי שלא מיועד לכך אך עוזר לברור – אסור מדרבנן. למשל קנון, שהוא שפופרת שצידה האחד צר או תמחוי שהיא קערה גדולה המחולקת במחיצות כך שע”י נענועה אפשר להפריד כל מין לתוך חלק אחר בקערה.

ובמ”ב בס”ק ס”ב כתוב שאסור לקחת את השומן הצף מעל החלב בכף גם אם עושה לאלתר; כלומר הוא דן את הכף כברירה בכלי. ואילו בס”ק ס”ו מתיר להפריד בכף מאכל עבה מהרוטב (לאכול לאלתר). ופשוט שהחילוק הוא שכל שהכף עוזרת למעשה הברירה, כמו בשומן שללא הכף הברירה היתה ודאי פחות מוצלחת – בזה אסור בכף כדין קנון ותמחוי שעוזרים לברירה על אף שאינם מיוחדים לכך. אך כל שהכף לא עוזרת לברירה יותר מהיד, אלא רק לא רוצה להתלכלך או שהאוכל חם וכדומה, בזה הכף נידונית כיד ומותר (וכן כתב חילוק כזה באג”מ סי’ קכ”ד ובשש”כ).

ודעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קע”ד) שבכל גווני אין בורר בכף או מזלג, אפילו כשהם מסייעים לברירה, ורק בקנון ותמחוי שדרך לברור בהם אסרו.

כאשר הברירה נעשית ע”י הטיית כלי, כגון שרוצה להשתמש ברוטב המעורב עם אוכל (כך שבורר אוכל מתוך פסולת, ולא להיפך שזה פסולת מתוך אוכל) מותר אם עושה לאלתר כי הכלי כאן לא עוזר למעשה הברירה, כנ”ל (מ”ב, ודלא כח”א ט”ז, ט’, מובא בשעה”צ מ”ד) [ושו”ע הרב אומר שכל שפיכה מכלי נחשבת כברירת הדבר הנשאר בכלי מהדבר שיוצא מהכלי, אך הפוסקים נוקטים שהנברר הוא מה שיוצא].

          ו. דרך אכילה

עד עכשיו דיברנו על תנאים שיגדירו את הברירה כדרך אכילה. אך יש והברירה נעשית באופן של דרך אכילה מובהקת ומוכחת עוד יותר, ובמקרים הללו אין צורך בשמירה על כל ג’ התנאים.

השו”ע מביא מתשובת הרא”ש שמותר לשתות משקה שיש בו תולעים, וכדי לסנן מתולעים הוא שותה דרך חתיכת בד שמשמשת כמסננת. וכאן הוא למעשה בורר בכלי, ואעפ”כ הדבר מותר מצד דרך אכילה מובהקת, כיוון שהברירה נעשית בזמן האכילה ממש. והבה”ל מדייק שמשמע שדווקא בשעת השתיה עצמה מותר, אך בזמן הסעודה לפני שמכניס לפה אסור. ומוכיח שהרמב”ן (לשבת ע”ד) חולק על הרא”ש הזה ומתיר כל שהוא בעת האכילה, ומביא שם עוד שזו מחלוקת אחרונים. ונ”מ למשל להוצאת זבוב מתוך כוס השתיה. ולפי המתירים מותר גם לברור עצמות של בשר או דג בתוך האכילה. והרב עובדיה מתיר לברור עצמות (חזו”ע עמ’ קצ”ו, מדין דרך אכילה ומדין שהכול נחשב למין אחד כי זה חיבור טבעי ומוסיף גם שלפי רע”א בתשובה כ’ יצא שאין בורר אלא בגידולי קרקע), והשש”כ אומר להחמיר, אך המקל יש לו על מי שיסמוך. ולכאורה יש לצרף את הסוברים שאין בורר בדברים ניכרים ולסמוך על הסוברים שאין בורר בשעת האכילה כשבורר כדרך האוכלים (למשל בזבוב בכוס).

וקרוב להיתר של הרמב”ן דן הגרש”ז אוירבך להתיר להשתמש בקומקום תה שמביאים לשולחן ובסופו מסננת שמעכבת את עלי התה לצאת החוצה. והטעם הוא שכיוון שרגילים להשתמש כך בתוך האכילה זה דרך אכילה ומותר גם בכלי המיוחד לכך. השש”כ מביא זאת כמה פעמים בהערות, ובסעיף עצמו מביא זאת בשם יש מתירים. ודעת הגרז”ן שמותר לעשות כך.

וכן י”ל סברא דומה במלחיה כשיש בתוך המלח אורז (שמונע התגבשות של המלח), וצ”ע למה הרב אוירבך לא מקל גם בזה, ובהע’ בשש”כ הקשה באמת את דברי הרב אוירבך אהדדי.

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ר”ד) מקל במלחיה בצירוף עוד סברות (שלא מתכוון לברור וזה מהדברים שמותרים גם בפ”ר). ובקומקום תה מקל (בעמ’ רכ”ו; אם כי כותב שטוב להחמיר למזוג דוקא כאשר העלים שקעו למטה) אך מטעם שאפשר לשתות עם עלי התה. וצ”ב בזה במציאות.

[ובדומה לכך יש באג”ט (דש ס”ק ג’, ועיין גם סוס”ק י”א) לחלק בין הסרת תמרים מהענף שכתוב בגמ’ שזה מפרק לבין הסרת ענבים מהאשכול בתוך הסעודה שזה נקרא דרך אכילה. ובאמת במה שהתחדש כיום שמביאים תמרים צהובים בענף על השולחן ייתכן גם כן שיותר מצד דרך אכילה. וכן אג”ט מחלק בכך בין הסרת הקליפה הירוקה של האגוז שהרמ”א אומר אצלנו שזה דש, לבין שבירת הקליפה הקשה של האגוז שרגילים לעשות בשעת אכילה]

כמו כן דרך אכילה היא טעם ההיתר לקלף פרי כדי לאוכלו לאלתר, על אף שבורר את האוכל מהפסולת. ואם יקלף הרבה פירות שלא לשם אכילה לאלתר – הדבר אסור משום בורר (רמ”א סו”ס שכ”א). וכן דרך אכילה לנער גרעיני אבטיח או מלון, או אפילו להוציאם בידו, בשעת האכילה – כך בשש”כ (ואומר שעדיף מעצמות דגים ששם אפשר לאחוז את התערובת ולהוציא את האוכל, וכאן אין דרך לעשות כן) וחזו”ע עמ’ קצ”ה-קצ”ו.

כאשר מקלף פרי מדין דרך אכילה צריך לקלף דוקא ביד או בכלי שאינו מיוחד לקילוף, אך בכלי המיוחד לכך אסור ואין זו דרך אכילה (אג”ט סע’ ו’, ש”ש בב”ר ס”ק מ”ה, ושש”כ). ואם מקלף בסכין מותר (למשל קיווי. אך בתפוח זה מין אחד וא”צ דוקא לאלתר וכן אפשר ע”י כלי).

היתר נוסף של דרך אכילה מצאנו בבה”ל בשם היש”ש שמתיר לברור קליפות מתוך אגוזים שנשברו בערבוביא. שכיוון שהם חלקים של אותו המאכל הברירה נחשבת רק לתיקון אוכל ולא לבורר אפילו אם בורר פסולת מאוכל. ועל דרך זו מלמד זכות הבה”ל על אותם שבוררים עצמות דגים או בשר שלא בשעת האוכל. אלא שבה”ל מסייג שכל זה נכון דווקא לאלתר ולא זמן רב קודם האוכל (אך ההיתר הזה מועיל שלא יצטרכו דוקא בשעת האוכל ממש, כנ”ל). וצ”ב בדרגת ביניים הזו של דרך אכילה. וייתכן שזה דומה לדרך אכילה של צירוף ג’ התנאים, ורק כאן בתיקון אוכל המורכב בצורה טבעית מהפסולת והאוכל גם הוצאת הפסולת היא בגדר דרך אכילה. וצ”ב בזה עוד. וחזו”א (נ”ד, ד’) חולק על זה גם כלימוד זכות.

          ז. כאשר נשארת תערובת

כתוב בירושלמי (פ”ז ה”ב, דף מ”ט:): “אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב היך עבידא היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב”. כלומר גם אם היה בורר כל השבת פסולת מהגורן, כל שלא ניקה כגרוגרת אחת לא מתחייב. ויוצא שאם מפריד, אך עדין נשארת תערובת אין בזה בורר. ואם עושה פעולה של הפרדת חלק מהתערובת אסור מדרבנן גם אם לא ברר כשיעור. אך אם אין בפעולה שלו משום הפרדה אין זה בורר כלל.

כגון אם יש שני מינים מעורבים והוא בורר את הגדולים או את היפים משני המינים אך לא מפריד בין המינים מותר (ת”ה ורמ”א).

וכן אם בורר עד שמגיע לתערובת ואז מפסיק לברור מותר. כגון השופך רוטב שצף על אוכל, וכאשר מגיע לשלב שהרוטב מעורב מפסיק (על פי הגמ’ ב-קל”ט: על דבי רב פפא ששאפו שכרא, ורש”י שם).

וכן אם מוציא פסולת שנפלה לתוך אוכל עם חלק מהאוכל, כיוון שבמה שהוציא עדין נשארה התערובת מותר. וכן אם נפל זבוב לתוך משקה (ע”פ רוה”פ שאוסרים להוציאו בפנ”ע, עיין לקמן) יוציא אותו בכף עם חלק מהמשקה (ט”ז ס”ק י”ג, ומ”ב). ויש החולקים על היתר זה (הגר”ז בסידור, חזו”א נ”ד, ג’, ועוד), ולכן הרב אוירבך אומר לסמוך עליו רק בצירוף עוד סברות כגון דרך אכילה (שש”כ פ”ה הע’ כ”ד). עוד אומר הרב אוירבך שהט”ז לא התיר אלא באופן שיש זבוב אחד אך אם האוכל מעורב בהרבה פסולת אסור להוציא גם עם מעט מהאוכל כי נחשב שמתקן את כל האוכל.

          ח. באופן שהתערובת ראויה גם ללא הברירה

כתוב בגמ’ (ק”ט. ו-קל”ט:) שמותר לסנן יין משמרים באופן שניתן לשתות אותו גם ללא הברירה. וצריך לחלק בין זה לשני מיני אוכל שלמרות שאפשר להשתמש בתערובת, אם נגדיר שהוא רוצה להשתמש במין אחד דוקא, בכה”ג המין השני נחשב כמקלקל אותו, וכנ”ל.

והנה לפי רוב הראשונים שדנים בורר כתיקון הנשאר מובן היטב הדין הזה, שאם ניתן לשתות בלי הסינון אין תיקון במעשה הסינון. וכך מפורש ברש”י ב-קל”ט:. אך לפי הרמב”ם שלא באנו מצד תיקון אלא מצד מלאכת מחשבת שבעצם ההפרדה, צריך הסבר אחר. ובאמת הרמב”ם (פ”ח הי”ד) מסביר שהטעם הוא שכאשר שותים זאת בעודו מעורב הרי שהכול נחשב לגוף אחד, כי בין הגתות עדין לא נפרדו השמרים מהיין. אלא שזה מובן ביין ושמרים; אך הסמ”ג וש”פ אומרים אותו חשבון גם ביין עם קיסמים או לכלוך אחר שתלוי אם ניתן לשתות גם בלי הסינון. ולכאורה לפי הרמב”ם זה ייאסר [וכבר ראינו שבה”ל חושש לרמב”ם לחומרא שלא למיין. אכן, ראינו שהבה”ל חושש מצד שמפרש שלפי הרמב”ם גם במיון נחשב שמתקן את שני מיני האוכל ולא שעצם ההפרדה היא ברירה, ולכן לפי סברתו כאן יהיה מותר]. וצ”ע שלא מעירים זאת.

ובאופן אחר י”ל שהרמב”ם סובר כר”ח והערוך שנביא לקמן בחלק של ברירה במין אחד, שאומרים שבדבר המחובר באופן טבעי אין ברירה. דייקא נמי שהרמב”ם שם משמיט את הירושלמי שכנגדם, ובה”ל מסביר בו שדחאו כי הבבלי חולק. אז רואים באמת שהוא הולך בשיטתם. ואם נגיד כך אין צורך לומר עוד שהסברא במשתתי הכי זה מצד מין אחד, אלא חסר בדרך המלאכה שהיא דווקא בדברים נפרדים ולא במחוברים (בחיבור טבעי) כדלקמן, וזו כוונת הרמב”ם שהכול גוף אחד. וכמובן שלפי זה עוד יותר ברור שהרמב”ם יחלוק על ההיתר של קיסמים.

והמ”ב (ס”ק ל”ד) הביא מחלוקת אם כדי להתיר צריך שתהיה דרך רוב אנשים לשתות כך או שצריך שכולם ישתו כך. וצ”ב מאי שנא מכל מקום שהולכים אחר הרוב. והב”ח שהוא הדעה האוסרת מדקדק בלשון הגמרא שכתוב יין צלול לגבי הצד שמותר לסנן ומשמע לו שדווקא צלול לגמרי שכולם שותים כך יהיה מותר. ולכאורה לא מוכרח כלל. והוא עצמו מביא שבלשון הר”ן רואים לא כמוהו. וגם בדברי רבנו יהונתן שנביא לקמן בדין ביצה במסננת של חרדל רואים לא כב”ח, עיי”ש.

עוד הביא בבה”ל ספק של פמ”ג האם באופן שהוא עצמו איסטניס מותר לו או לא, גם באופן שראוי לכולם.

          ט. במין אחד

ת”ה (סימן נ”ז) אומר שאין בורר במין אחד, גם אם יברור מתוכו את החתיכה היפה יותר או הגדולה יותר. וההיגיון הוא שצריך לשים גבול להגדרה של שני מיני אוכלים שהפוסקים הסבירו שמין אחד לגבי השני נחשב שמקלקל אותו ולכן נקרא פסולת. וצ”ל שבמין אחד גדולים וקטנים וכד’ לא יכולים להיחשב כמין אחר שמקלקל את הנשאר.

ואפילו לפי הרמב”ם שאומר שהמלאכה היא ההפרדה ולא צריך להגיע לקלקול של מין אחד ע”י השני המעורב בו, מצאנו בגמ’ שמותר לסנן יין משמרים אם רגילים לשתותם יחד, והרמב”ם הסביר שהטעם הוא שזה כמין אחד (כנ”ל). אז רואים שבמין אחד לא שייך ברירה בתוך החלקים שלו. וצריך לומר שהטעם הוא שלא כל מיון נחשב למלאכת מחשבת, כי מיון שאינו משמעותי מצד שאין הבדל גדול בין החלקים הממוינים הוא לא מיון חשוב ומותר [ות”ה לא הביא את הראיה מיין עם שמרים כנראה כי מפרש שם כרש”י שהענין הוא שהשמרים לא מקלקלים את היין ולא שזה גוף אחד]. 

אך לפי מש”כ לעיל שהרמב”ם יסביר במשתתי הכי לא מצד מין אחד אלא מצד סברא חדשה שחיבור טבעי איננו דרך המלאכה (כר”ח והערוך) לא ברור שהוא יסבור את ההיתר של מין אחד. אם כי כמובן ייתכן שיסבור אותו מסברא.

והט”ז חולק על כל ההיתר של ברירה במין אחד (ומוכיח כדבריו ממהרי”ל ומהרש”ל), ואומר שגם במין אחד אם בורר את החלקים הרצויים לו שייך ברירה.

והרמ”א ומ”ב פוסקים לקולא כת”ה, וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קפ”ח).

רבנו חננאל (ע”ד.) והערוך (ערך דש) ועוד, כשמבארים את מלאכת בורר מדגישים שהמלאכה היא דוקא בברירת דברים נפרדים שאינם מחוברים. והדוגמא לדבר מחובר היא קליפה של פרי. כלומר בדברים מחוברים אין לדעתם בורר. ולא מסתבר שאין בורר אם ידביק דברים זה לזה ויברור, ולכן צ”ל שכוונתם לאפוקי דברים שמחוברים זה לזה בחיבור טבעי (וכן הוסיף בדעתם הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ קצ”ו בתוך הדברים). ובזה מובן איך מנקרים חלב מבשר ביו”ט.

ונראה שסברתם היא שחיבור טבעי כזה הוא מין אחד, ויש כזו סברא בבה”ל שכבר הבאנו לעיל בחלק של דרך אכילה, לגבי עצמות של דגים (אף שהוא לא התיר שם מכוח זה אלא בעושה לאלתר, ועוד שאמר זאת שם רק כלימוד זכות). אך באמת יותר מסתבר לומר שאין צורך לומר שזה מטעם מין אחד, אלא זו סברא חדשה שכך היתה דרך המלאכה במשכן, להפריד דברים נפרדים ולא דבר שמחובר בחיבור טבעי (וכך נראה גם בלשון של ר”ח).

אך מהירושלמי שהעתיקו הראשונים ונפסק בסו”ס שכ”א מוכח שקילוף הוא בכלל בורר (ומותר רק מדין דרך אכילה כשעושה לאלתר), וזה דלא כראשונים האלה. אכן, י”ל שהם יסברו כמו שהבה”ל שם אמר בדעת הרמב”ם שהשמיט את הירושלמי כי סבר שהבבלי (ביצה י”ג) חולק כי מתיר קילוף מצד שאין על זה שם מלאכה כלל. וכנראה אין בכך מלאכה כי זה דבר אחד ומין אחד, כנ”ל. 

כתוב במ”ב (ס”ק ז’) בשם מג”א (ס”ק ג’) שאם חלק מהפירות ראויים לאכילה רק ע”י הדחק יש בהפרשתם ברירה דרבנן. כי מצד אחד זה לא פסולת גמורה, אך מצד שני מדרבנן זה לא מוגדר מין אחד כי זה ראוי רק ע”י הדחק. וכן דעת הרב עובדיה (בחזו”ע עמ’ קע”ט) [ואם החלקים שאינם ראויים הם למשל עלים חיצוניים של כרוב, בזה מותר מצד דרך אכילה כי זה כמו קליפה שמותר להסיר כדי להגיע לאוכל – בה”ל וחזו”ע עמ’ קפ”ט]. אך הרב משה לוי (תפילה למשה ח”א סי’ ל”ט) מתיר בזה לכבוד אורחים, והרב עובדיה חלק עליו.

הפמ”ג (מ”ז ס”ק ב’) מסתפק האם מותר לברור מין אחד לגדולים וקטנים ע”י כלי המיוחד לברירה. והוא לא מסביר את צדדי השאלה, ולכאורה צ”ע למה לאסור אחר שהסברא היא שבמין אחד אין תוצאה של ברירה, אז מה זה משנה אם עשה זאת ע”י כלי. וקצוה”ש סי’ קכ”ה (בבדה”ש ס”ק ט’, ומובא בשש”כ הע’ ס’) אומר שאם בורר בכלי שאינו מיוחד לכך מותר במין אחד [ובכלי המיוחד י”ל שאסור משום מראית העין גם בלי שתהיה מלאכה, כמו בטחינת פלפלין ביו”ט].

לגבי מסננת שבכיור אמר הרב אוירבך (שש”כ פי”ב הע’ מ”ז) שאין בכך בורר מדין מין אחד, כי לכל התערובת יש שם אחד של פסולת, ומותר לברור גדולים מקטנים במין אחד.

[עיין שש”כ הע’ ק’ מחלוקת אם שייך בורר במין אחד שחלקו אסור]

[או”ש (פכ”ג הט”ז, מובא בשש”כ הע’ ק’) אומר שגם במין אחד אם שייך לשני בנ”א שייך בורר].

ויש מקום לעיין מדוע אין בעיה של בורר כאשר סוחט לצורך גופן, כי באופן הזה מה שנסחט ונברר הוא הפסולת, ואסור לברור אוכל מתוך פסולת. ולגבי סחיטת פירות שלא נאסרה מצד בורר כתב מג”א (שי”ט, ט”ז) שזה מדין שהם מין אחד [וצ”ב קצת מאיזה מקרה מוכיח מג”א שלא דנו דין בורר בסחיטת פירות. ואולי סתם מזה שלא סייגו בסחיטת פירות שהתירו (לתוך אוכל או בשאר פירות) שישתמשו במה שנסחט לאלתר]. אך זה נכון דווקא בפירות שהם הרכבה טבעית (וכן יש שאמרו כן לגבי עצמות של בשר או דג שהן מין אחד עם הבשר כי הן יצירה אחת באופן טבעי), אבל בכבשים ושלקות הנוזל איננו מין אחד טבעי עם האוכל, כי זה חיבור מלאכותי, ולכן ודאי שצריך לדון אותם כשני מינים, כמו שהם באמת (והרי אפילו במיץ שנסחט מהפרי או בעצם שפרשה מהבשר, וחזרו והתערבו נראה פשוט שגם למתירים כאן ייאסר כי זו איננה ההרכבה הטבעית). 

ולגבי סחיטת מאכל משמן שספוג בו, שהפוסקים מדמים לסחיטה לגופן, כנ”ל, תירצו באורחות שבת (עמ’ קמ”ג) שאין בו בורר כי ראוי לאוכלו עם השמן כמו יין שמשתתי עם השמרים. ולכאורה זה קשה כי לפי”ז למקפיד יהיה אסור והרי מי שעושה כך מצוי שהוא מקפיד. ואולי לא מוכרח שכל מי שעושה כך מקפיד, אך בכל אופן ודאי שיש הרבה שמקפידים ורוצים לעשות כן, ולפי אורחות שבת עכ”פ להם ייאסר.

אך יש לומר שהעושים כך סומכים על דרך אכילה בשעת האוכל, ולפי”ז באמת אם זה לא בשעת האוכל אסור, וכן בכל הסחיטה לגופן של כבשים ושלקות שדיברו, כך צ”ל.

אך שמעתי להקשות על תירוץ זה, שהברייתא שם ב-קמ”ה. אומרת שמותר לסחוט כבשים ושלקות לצורך השבת ולא לצורך מוצ”ש. ומשמע שההיתר הוא לא רק לאותה סעודה ובתוך הסעודה בדרך אכילה, אלא כל שעושה למשך השבת.

ויש שרצו ליישב שאין בורר בדבר מחובר כמו שכתוב בר”ח בדף ע”ד. ובערוך (ערך דש) שבורר זה ברירת שני דברים שאינם מחוברים. כלומר שאם הדברים מחוברים אין בזה בורר (אלא רק דש, וזה כנראה המקור להגדרה הזו, כדי ליישב מתי זה דש ומתי בורר). וא”כ י”ל שכבשים ושלקות נחשבים מחוברים ולא רק מעורבים ואין בזה בורר, וכן בסחיטת כל הפירות.

אך הדברים דחוקים ביותר גם בשיטת ר”ח וגם אליבא דהלכתא. אליבא דהלכתא ודאי זה דחוק כי זו שיטה שלא מובאת בפוסקים המקובלים וכל מי שדן בעצמות של הדג והמג”א על סחיטת פירות הנ”ל, וכן בדיונים על קילוף פירות מצד בורר לאלתר ושלא לאלתר ועוד דוגמאות – לא הזכירו כזה היתר. וא”כ ע”כ שצריך ליישב את הגמ’ בלי שיטת ר”ח והערוך.

אך גם בשיטה זו עצמה נראה פשוט שהמדובר הוא דווקא על חיבור טבעי בין הדברים כמו הדוגמא שם בר”ח שהוא בא לאפוקי ממנה – של קליפת פרי. וההיגיון מובן, שהתורה מגדירה מה שנוצר יחד ודבוק זה לזה בצורה טבעית כמין אחד, על דרך מה שכמה פוסקים אומרים בעצמות עוף ודג. וגם בלי להגדיר זאת כמין אחד, ייתכן לומר שהתורה אסרה דווקא הפרדה של שני דברים שהיו ניכרים כ”א בפנ”ע ולא שני דברים שלא היו ניכרים כשני דברים שונים לפני ההפרדה. ומובן גם שאם יחבר חיבור מלאכותי לא תהיה קולא ויהיה איסור בורר כי סו”ס ודאי עושה כאן את מהות המלאכה שהיא ההפרדה והתיקון [ואדרבה, מצד מהות המלאכה יש צד שיש יותר תיקון משמעותי בהפרדה של דבר דבוק מאשר בהפרדה של דברים שסתם מעורבים]. אך אם לא נגיד כך יצא דבר משונה שבלי היגיון יהיו הרבה מקרים שש תיקון בברירה ואין מלאכת בורר (וגם לא דש כי זה לגופן).

ואולי יש לחזור למג”א הנ”ל, ולומר בכל זאת שההיתר הוא מצד מין אחד, ולחדש שדברים שחוברו יחד למאכל אחד נחשבים למין אחד כל זמן שלא סוחט למימיהן, שאז נותן להם הגדרה חדשה של משקה ומפריד אותם בדעתו למין אחר מהאוכל, ולכן גם יש בהם אז דש, לפחות מדרבנן. וכל זמן שסוחט לגופן לא נותן חשיבות חדשה למה שנסחט ונשארים עם ההגדרה של הכול כמין אחד. ונמצא לפי”ז שגם לפי מי שבא להסביר את ההיתר של לגופן מצד סחיטה לאיבוד, כמו רש”י, יצטרך בשביל להסביר את בורר להגיע למה שתוס’ אומרים בכתובות שזה אוכלא דאיפרת. ורק שתוס’ אומרים זאת כדי להסביר את דש, ורש”י ודעימיה יגידו שבבורר ההגדרה של מין אחד או שני מינים היא מהותית לפי ענין המלאכה, אך בדש יש מקום לומר שאם מה שנסחט הוא באופן אובייקטיבי משקה, יהיה אסור הגם שנחשב מאוחד עם האוכל.

וייתכן אולי לחלק גם בתוך מיני המאכלים, שמאכל שכולל כמה מינים שמעורבים יחד לא ייחשב הכול כמין אחד, למשל מרק שכולל כמה ירקות וכדומה, או אפילו עוף ממולא באורז וכדומה. אך אנחנו עוסקים בהרכבה שבאה לתקן את האוכל עצמו ולא סתם לערב שני דברים כי טעים לאכול אותם ביחד, וזה נחשב מין אחד. וצ”ב עוד בזה.   

          י. הסרת מין אחד מעל המין השני

הבה”ל אומר שאין שם של מלאכה באופן שהמינים אינם מעורבים אלא מסודרים זה ע”ג זה ואדם מסיר את העליון כדי להגיע לתחתון. הוא מדמה זאת לצידת נחש כדי שלא יזיק לו לפי הרמב”ם שאומר שמשאצל”ג חייב, ובכ”ז מותר לצוד נחש כי אין על זה שם של מלאכה אלא שם של הצלה. וגם כאן הוא לא בא לברור אלא מה שהוא מסיר את העליונים זה כדי להגיע לתחתונים ולא כדי לברור. וכן פוסק הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ק”פ).

ומתחילה נוטה הבה”ל לומר שאין על זה שם של מלאכה כי לא נחשב לתערובת כלל, וא”צ להגיע לצידת נחש ששם זו באמת המלאכה ורק הכוונה משנה את המשמעות. אך נזקק לסברא של צידת נחש כי חושש אולי כן נחשב לתערובת.

ולכאורה קשה, שאם יסוד ההיתר הוא שלהגיע למשהו המונח תחת או מאחורי דבר אחר זה לא בכלל בורר למה התנה דוקא באופן שהמינים מסודרים כל אחד בפנ”ע. ואם הנקודה היא שהמינים לא נחשבים למעורבים הרי שלא צריך עוד את הסברא של צידת נחש.

ונראה לומר שיסוד הסברא של צידת נחש ברמב”ם היא שאם המלאכה נעשית באינו מתכוון והרואה לא מזהה את התוצאה של המלאכה זה מותר אע”פ שזה פ”ר [כך הגרז”ן מסביר]. ואם כן אם יש תערובת ממש הרי שאע”פ שרוצה רק להגיע למה שלמטה, מ”מ בעצם ההפרדה שעושה כדי להגיע למה שרוצה עושה בורר הניכר לעין. אך אם המינים מסודרים כ”א בפנ”ע, אף שנגדיר את המכלול כתערובת, מ”מ התוצאה של המלאכה לא ניכרת לעין, כי מראש לא ראו כאן תערובת ברורה. ועצם הפעולה שעושה איננה ברירה, כנ”ל כי רק רוצה להגיע למה שמוסתר ולא להפריד או לתקן כלום.

[הערה: הכל מדובר כדי להגיע לתחתון או המוסתר צריך להסיר מין אחר כך שיש הפרדה של התערובת. אך אם כדי להגיע למה שרוצה צריך רק להזיז את החלקים שלפניו מבלי להסיר אותם מהתערובת – על זה לכאורה אין שם של בורר כלל ומותר לכו”ע]

ועל דרך זו כתוב בשש”כ שמותר לדפדף ולחפש בכרטסת עד שמגיע לדף הרצוי לו, וכן בדפים השוכבים זה על זה, וכן בלעבור מצה אחרי מצה כשמונחות בערמה עד שמגיע למצה שלמה [בהנחה שכאשר מחפש מצה שלמה ללחם משנה השלמה והשבורה נחשבות למינים שונים. ויש חולקים ומתירים כי זה עכ”פ מין אחד – הרב אלישיב, מובא באורחות שבת]. ולפי ההסבר שאמרנו צריך להניח שהתוצאה של בורר במקרים הללו לא ניכרת לעין. ואורחות שבת אוסרים בכרטסת כי אומרים שכה”ג נחשב לתערובת גמורה ושהבה”ל התיר דוקא בצירוף הסברא שאין כאן כלל תערובת. ולפי מה שביארנו הכול יהיה תלוי בהאם המלאכה ניכרת לעין או לא, כנ”ל.

והשש”כ הבין בבה”ל שאם פסולת ממש מונחת מעל אוכל אסור להסירה כדי להגיע לאוכל אפילו אם זה באותו ציור כמו של הבה”ל. אך לכאורה נראה שאין לכך ראיה בבה”ל, ומה שאוסר בפסולת ואוכל זה חוזר לציור של ערבוב ממש ולא כשמסודר זה על גבי זה ורק אורחא דמילתא נקט שאין הדרך להיות שכבה של פסולת ממש על שכבה של אוכל. ובסברא ודאי שהחילוק הזה לא מובן.

          י”א. דין ביצה במסננת של חרדל

כתוב במש’ (קל”ט:) שמותר לסנן ביצה במסננת של חרדל, והטעם מסבירה הגמרא (קל”ט:-ק”מ.) לפי שאין עושין אותה אלא לגוון (כלומר לצבוע את החרדל. כך בשפטות, ועיין לקמן בשם הרמב”ם). ויש כמה פירושים לדין הזה [וצ”ע שרש”י בדף קל”ד. כשהגמרא מזכירה את הדין הזה אומר שכל הביתה יורדת דרך המסננת ובעצם אין כאן בורר כלל, וזה לא כהסבר של הגמרא בדף ק”מ. וכן קשה על מה שרש”י מביא בדף קל”ט: במשנה בשם רבנו הלוי שההיתר בנוי על כך שאין דרך לסנן ביצה במסננת של חרדל, וגם זה לכאורה נגד הסבר הגמרא עצמה].

רש”י אומר: “לפי שאין עושין אלא לגוון – למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל”. כלומר לפי רש”י המסננת תפריד בין חלקי הביצה, וצ”ע בסברת ההיתר לפי דבריו, ועיין לקמן במה שנביא בשם הב”ח.

הרמב”ם אומר שמדובר בביצה טרופה, והמסננת לא באה לברור את חלקי הביצה אלא להיפך, הביצה הטרופה באה לברור את חלקי החרדל. בפירוש המשנה הוא כותב: “דרך הבצים אם נטרפו בדברים העכורים מזככים אותם ומבדילין העבה מן הצלול”. ובהלכות (ח’, י”ד) כותב: “ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל”. וכנראה הוא מבין שהמילים “אלא לגוון” אומרות שעיקר התועלת בברירה הזו על ידי חרדל היא בשביל המראה של החרדל ולכן יש להתייחס לכך כברירת מין אחד [או כדבר שניתן לאוכלו בלי הברירה, אבל עיין מש”כ לעיל בחלק של מין אחד בשיטת הרמב”ם].

במיוחס לר”ן (על המשנה ב-קל”ט:) מובא ביאור אחר בשם רבנו יהונתן, שההיתר בנוי על כך שבאמת ההפרדה לא נצרכת והיא דבר שרק עשירים מקפידים עליו, וכיוון שכך מעיקר הדין מתייחסים לכך כדבר שאפשר להשתמש בו גם בלי ההפרדה (משתתי בלאו הכי) ומותר. ולפי”ז מש”כ שאין עושין אותה אלא לגוון בא לומר שאין כאן צורך ממשי בהפרדה והיה אפשר גם בלעדיה, ועושים זאת בשביל שיקול של עשירים שמקפידים במיוחד על מאכליהם ועל המראה שלהם. 

פירוש אחר הוא דברי המג”א שלומד מכאן שבביצה גם החלמון וגם החלבון נחשבים יחד למין אחד ולכן אין בזה בורר. וצ”ע איך זה נכנס במילים שאין עושין אותה אלא לגוון. והמג”א מסביר בזה שהו”א שהחלבון יהיה פסולת, ועיין במחה”ש מה שביאר בזה. אבל לא הבנתי את כוונתו כי ההו”א לא קשורה עם הקמ”ל, כי הקמ”ל הוא שזה מין אחד וזה נכון באופן עקרוני גם בפסולת (כעין מה שהזכרנו לעיל בשם הרב אוירבך שמותר לסנן את הפסולת בכיור כי הכול מין אחד שהוא פסולת). וגם בשביל ההו”א מספיק שהיא תהיה שיש כאן שני מינים (אפילו שני מיני אוכל) כדי לאסור לסנן במסננת, ומדוע הצריך המג”א שההו”א תהיה שזה פסולת. וגם אחרי הכול, וגם אחרי תוספת הביאור של מחה”ש, לא מובן איך המילים “אלא לגוון” מראות שזה לא פסולת, כי היה מספיק לומר שפשוט הביצה ראויה לאכילה. וגם אם נתינת הביצה היתה לצורך אחר ולא לגוון, עדין הקמ”ל היה יכול להיות נכון, שהביצה ראויה לאכילה גם כשלא עושים איתה את הפעולה בחרדל. 

והיה אפשר אולי לפרש באופן אחר לפי שיטת מג”א, שזה בא לומר שההפרדה היא לשם תועלת לא משמעותית שאין בה כדי להגדיר את חלקי הביצה כשני מינים שונים אחר שבכל שימוש אחר משתמשים בחלקי הביצה יחד. וצ”ב עוד.

והמ”ב אומר להחמיר להתייחס לזה כשני מינים.

ויש פירוש בב”ח ובבה”ל, וז”ל הבה”ל (בד”ה היו לפניו): “דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה ולפיכך אין שייך ע”ז שם בורר שאין מתקנם ע”י ברירתו לאכילה לעולם”.

ועל פניו הדברים לא מובנים כי ברירה זה לא דוקא בהכנה לאכילה. וביאר בזה הרב מיכאל צוריאל שהכוונה היא שבדברים שהם לא פסולת גמורה אם בורר לשם השימוש העיקרי של אותו הדבר הרי שיש תיקון גדול וחשוב בברירה. אך אם בורר לשם שימוש מקרי שאינו עיקרי באותו המין התיקון לא נחשב ואין כאן מספיק חשיבות למלאכה, כי כל מה שמוגדר שמין אחר שגם הוא אוכל (או כלי וכד’) מקלקל את המין הנברר זה לא הגדרה מוחלטת אלא יחסית, ואם מדובר על שימוש טפל נמצא שיש עוד פחות קלקול בתערובת, וממילא אין תיקון חשוב בהפרדה. ופשוט שאת הביאור הזה יש לבאר בכוונת דברי רש”י עצמו (כמו שמשמע בב”ח עצמו שבא לבאר את דברי רש”י ולא לומר פירוש חדש).

ולפי זה יהיה מותר למשל לברור ספר או צעצוע כדי להשתמש בו להכביד על ערמת דפים וכד’.

אך מ”מ כל זה לסוברים שבורר הוא תיקון המינים זה מקלקולו של זה, אך לפי הרמב”ם שבורר הוא עצם ההפרדה נראה שסברא זו לא שייכת [ואף שממהלך הדברים בבה”ל נראה שהוא אומר זאת לשיטת הרמב”ם, כבר הערנו בתחילת הדברים שהבה”ל כנראה הבין את הרמב”ם שאוסר מצד התיקון שיש בהפרדה של כל מין מהקלקול של השני, ולא שעצם ההפרדה היא המלאכה גם בלי תיקון]. ואכן הבאנו שהרמב”ם מפרש אחרת בכלל את הדין, שאין כאן ברירה של חלקי הביצה זה מזה. ולכן צ”ע אם אפשר לסמוך למעשה על ההיתר הזה (מה גם שהרבה לא פירשו כך את ההיתר של מסננת של חרדל).

          י”ב. ברר בהיתר ונמלך

מי שברר באופן המותר, אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר, ואח”כ נמלך ורוצה להשאיר את האוכל הזה לאחר זמן, נחלקו הפוסקים אם מותר או אסור. שעה”צ (באות ה’) מביא מפמ”ג שאין זה חיוב אך לא ראוי לעשות כן. והוא עצמו משמע שסובר שאפ’ איסור כלשהו אין כאן. וכ”כ רוה”פ, אך יש שפירשו בלבוש שאם עשה כן חייב.

ובב”י בתחילת הסימן גם כן משמע כלבוש, שכתב: “אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב”. ובשו”ת רב פעלים (ח”א סי’ י”ב) דחק בו שכוונתו באופן שלא היתה לו מחשבה מבוררת בשעת הברירה, שאז אם אכל לאלתר הוברר הדבר שברר בהיתר, ואם השאיר לאחר זמן הוברר שברר באיסור. אך באמת נראה יותר שהלשון לאו דווקא והכוונה היא לא לחדש דין על מי שעבר וברר או ברר בסתם, אלא הכוונה היא שברירה קודם הסעודה צריכה להיות על דעת לאכול בסעודה הקרובה ולא על דעת להשהות אחר הסעודה.

ושביתת השבת (סע’ ג’ וב”ר ס”ק י’) כתב שחייב להחזיר את מה שברר לאלתר לתערובת. ותמה עליו הרב אוירבך, גם לפי האוסרים הנ”ל (שש”כ הע’ י”א).

          י”ג. שטיפת פירות

מפורש במש’ (ביצה י”ד:) שהפרדת פסולת מאוכל ע”י הצפת מים היא בגדר בורר, וכן נפסק בשו”ע (סע’ ח’). ודעת בה”ל שזה דאורייתא, ודעת אג”ט (סע’ ט”ו-ט”ז) וש”ש (ב”ר ס”ק נ’) שזה דרבנן.

ולפי זה לכאורה יהיה אסור להשרות את עלי החסה במי סבון לפני שטיפתם כי זה גורם להפרדת החול מהחסה כמו שרואים במציאות. אך מצד התולעים עצמם אין בעיה בנקודה זו כי ההצפה לא נועדה להפריד אותם אלא להקל על הפרדתם אח”כ ע”י השטיפה. ומבחינת זה שהתולעים נהרגים בהצפה, עיין בדברינו למלאכת נטילת נשמה, שיש לצדד להקל בזה מצד פ”ר דלא אכפת ליה ועוד צירופים, אך השש”כ מחמיר בנקודה זו.

ויש למצוא היתר בשטיפת חסה גם מצד הבורר של החול, שבתחילה ישטוף את העלים בשטיפה קלה מהחול, ואז ישרה במי סבון ואז ישטוף.

אך לגבי שטיפת פירות מלכלוך שעליהם כתבו כמה פוסקים להקל, למשל אג”מ (ח”א סי’ קכ”ה). וטעמו או מדין דרך אכילה שכך הדרך וא”א בלאו הכי (כי א”א ליטול את האוכל מתוך הלכלוך הדבוק בו, ודומה לקילוף פירות); או מצד שזה לא שם פעולה של בורר אלא שם פעולה של ניקוי ודומה לניקיון של כלים שאין בזה בורר כי נחשב בעיני העולם לפעולה אחרת מבורר. ולפי האפשרות השניה יהיה מותר גם שלא לאלתר, ולפי האפשרות הראשונה רק לאלתר.

ושש”כ מקל בסמוך לסעודה (וזה לא פשיטא, כי י”ל שדרך שטיפה כזו אינה כבורר ביד אלא כבורר בכלי, כי עושה זאת באופן שנעזר במים). וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רי”ז). ואורחות שבת (עמ’ קע”ה) כתבו בשם החזו”א שאסור גם בסמוך לסעודה (וכנראה טעמו שזה כבורר בכלי).

ואם הפירות ראויים לאכילה בלאו הכי והשטיפה היא רק לתוספת ניקיון מותר בכל גווני כמו לסנן יין שראוי לשתות גם בלי הסינון.

          י”ד. ברירה כשהדבר הנברר לא ניכר

כתוב במשנה (קל”ט:) שמותר לשפוך מים לתוך מסננת שיש בה שמרים כדי להוציא את שאריות היין הספוגות בשמרים. ונשאלת השאלה מדוע אין בכך בורר.

והרב אוירבך אומר שכאשר הדבר הנברר מתערב מיידית בדבר אחר ולא ניכר בפני עצמו כלל אין בזה בורר. וכאן היין שיצא מיד מתערב עם המים. וכך הוא מסביר למה אין בורר באידוי, למשל לשים בגד קרוב לתנור (באופן שאין י”ס ואין בעיה של בישול או ליבון) כדי לייבש את המים הספוגים בו. וההסבר הוא שהאדים מתערבים באויר ולא ניכרים בפנ”ע כלל.

          ט”ו. סוגים שונים של תערובות

ת”ה (סי’ נ”ז) מתלבט האם שייך בורר בשני מינים גדולים וניכרים באופן שגם כשהם מעורבים ניתן לזהות כל אחד מהם בקלות. למעשה הוא מחמיר מספקא דאורייתא, וכך נוקטים הפוסקים. בט”ז כתוב שיש בורר בכלים, וכך במ”ב ומוסיף גם בורר בבגדים, וכך בהרבה פוסקים אחרונים.

ואו”ש (פ”ח הי”א) חולק, וכתב: “דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים”. ולפעמים הפוסקים מצרפים את דעתו [וערוה”ש (שי”ט, ט’) מסתפק בסברת האו”ש].

שש”כ (סע’ ד’) מקל [במהדורה החדשה] להוציא תפו”א או בשר מרוטב צלול, וכן קרח ממים או מלפפון חמוץ מהמים שלו כי זו לא תערובת אלא ניכר בפנ”ע. וכן תולעת גדולה וכנימה מחסה. וכן דעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רל”א).

הרב אוירבך אומר שסוכריה שהנייר שלה דבוק לה זה בורר ואם לא דבוק לא. אך אם יש הרבה סוכריות בכל גווני זה בורר (שש”כ סע’ ל”ט ובהע’ קי”ד).

מהריט”ץ (מובא בבה”ט ס”ק ב’ ובבה”ל) מקל לברור מוצק מנוזל, למשל זבוב שנפל למשקה, מטעם שבורר זה דווקא בדברים יבשים [ובה”ט הביאו כאילו טעמו הוא שאינה תערובת. ויש שסוברים להתיר מטעם זה, וכ”כ חזו”א שנביא בסמוך, אך עכ”פ זה לא נכון בדעת מהריט”ץ. כך העיר הרב עובדיה בחזו”ע]. וט”ז ורוה”פ חולקים, וכן בה”ל מחמיר. וחזו”א אומר שבסברא נראה כמהריט”ץ [וכוונתו מטעם שאינה תערובת, והערנו לעיל בסמוך שאין זה טעמו של מהריט”ץ עצמו], ואומר שכוונת הט”ז שאוסר, היא שהוא בורר את הנוזל הסמוך לזבוב משאר הנוזל. וצ”ע שזה מין אחד. ואולי יש לדחוק בכוונתו שהנוזל הזה נהיה מאוס לגמרי והוא כפסולת ממש. ובכל אופן נראה דחוק להסביר כמותו בט”ז.

והרב עובדיה מקל מעיקר הדין כמהריט”ץ, אך כותב שטוב להחמיר ולהסיר עם מעט מהנוזל.

          ט”ז. אפשרויות של הפרדת תערובת

שש”כ מביא מהרב אוירבך שאסור למיין סכו”ם או למיין כביסה אבל אם לוקח מכל הבא לידו ועושה עוד פעולה באמצע כגון ניגוב הסכו”ם או קיפול הכביסה מותר אח”כ לשים כאו”א במקומו. ואורחות שבת (עמ’ קע”ט) הביאו מהרב ניסים קרליץ לאסור בזה אם עיקר המטרה היא המיון הסופי.

וצ”ע בגדר הביניים הזה לפי הרב אוירבך, כי אם זה נחשב שימוש אפשר גם להתיר לברור ולא רק לקחת מכל הבא לידו. ואם לא, איך זה עוזר שלא ייחשב סתם מיון.

ולכאורה יש לדון שכל מה שלוקח מכל הבא לידו אין זה בגדר בורר כלל וא”צ מעשה נוסף באמצע (כמו ניגוב הסכו”ם) כי לא עושה מעשה ברירה. וזה שבמקרה כל התערובת בסוף תהיה ממוינת לא אכפת לנו. והשפ”א בשבת ע”ד. כתב שמותר לקחת מכל הבא לידו מהתערובת ואם זה אוכל לאכול ואם זו פסולת להניח. ומסתבר שכ”כ יתיר בנידון דידן למיין ע”י לקיחה מכל הבא לידו, והסברא היא שזה לא דרך ברירה אם לא מחפש את הרצוי לו מתוך התערובת (לשם שימוש או לשם מיון). אך מ”מ הפוסקים לא מתירים זאת.

עוד נחלקו הפוסקים האם מותר לפזר את התערובת ואז למיין אותה או לא. האג”מ (סי’ ע”ד דיני בורר אות י”א) מתיר, וראיה מהגמ’ בשבת ע”ד. שרב ביבי שדא כלכלה דפירי לפני החכמים, עיי”ש ברש”י שפירש: “שטחן והם נוטלים ואוכלים ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו”. והרב אלישיב אוסר (מובא באיל משולש פ”ט הע’ פ”ה). והטעם של הרב אלישיב הוא ששם בסופו של דבר זה נעשה לצורך שימוש לאלתר, לאכילת החכמים. ואין ללמוד מזה לאופן שאיננו לשם שימוש לאלתר אלא סתם למיין.

ונראה להוכיח כדעת האג”מ. כי ז”ל רש”י: “ושדא קמייהו – ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו”. וא”כ רואים שמדובר באופן שכעת עומדים לאכול, ועל זה רש”י אומר שלא רצה לברור האוכל מהפסולת. כלומר רב ביבי חולק על ההיתר של אוכל מתוך פסולת לפי אפשרות זו, גם לאלתר (ואת הברייתא של בורר ואוכל אולי יסביר על פחות מכשיעור). א”כ רב ביבי סובר שאין באופן הברירה אפשרות היתר של דרך אכילה, שהרי אוסר כאן גם ברירה לאלתר, והגם שזה אוכל מתוך פסולת, והגם שזה לכאורה ביד כמו שמשמע מפשט הדברים [וכן מוכח מזה שהגמרא תלתה את הצד הזה ברב ביבי בכך שהוא לא סובר את ההיתר של אוכל מתוך פסולת, אבל אם מדובר בכלי י”ל כמובן שהוא סובר את ההיתר אבל אוכל מתוך פסולת בכלי אסור]. אז אם רב ביבי לא סובר את ההיתר של דרך אכילה באופן הברירה, איך ייתכן שדווקא הפיזור הזה של הפירות יהיה היתר שהוא כן מסכים לו מצד דרך אכילה, דבר שהוא ודאי פחות דרך אכילה ופחות מקובל מאשר ברירה ישירה של האוכל לאכילה.

והנה תוס’ חולקים על רש”י (כך יוצא, למרות שהם לא כותבים שזה דלא כרש”י) ואומרים שזה פשוט שרב ביבי לא חולק על ההיתר של אוכל מתוך פסולת לאלתר (ביד), ולכן מסבירים שהצד הזה של הגמרא בדעת רב ביבי מדבר על אוכל מתוך פסולת לאחר זמן. וכוונת הגמרא שמזה שרב ביבי לא ברר אוכל מפסולת לפני שהניח לפניהם מוכח שסובר שאוכל מתוך פסולת אסור. ולפי”ז סו”ס כשרב ביבי הניח לפניהם, לפי הצד הזה שסבר שאסור ולא לפי הצד שהתכוון לעין יפה, אין לו עוד צורך לפזר את התערובת כדי לעקוף את האיסור של בורר, כי אפשר פשוט שהם יקחו את האוכל מתוך הפסולת. מה שאין כן לפי רש”י שלפי הצד הזה הוא סובר שאוכל מתוך פסולת אסור גם לאלתר.

ולכן נראה לכאורה שתוס’ יחלקו על רש”י ויסברו שאין בפעולת השטיחה הזו כדי לעקוף את איסור הברירה, ואולי הוא בכלל לא שטח אלא פשוט הניח כלכלה (ויש לפרש כך את לשון הגמרא שדא קמייהו).

ועיין בריטב”א שמביא את שני הפירושים (את הפירוש הראשון לא מביא בשם רש”י אלא בשם יש שהיו מפרשים, ועיין במיוחס לר”ן שמפרש גם כך), וכשמביא את הפירוש של היש מפרשים מתאר את המקרה כך: “יש שהיו מפרשים ולא ידענא הא דשטחה קמייהו כדי שיתבררו האוכלים מאליהם”, וזה כרש”י. וכשמביא את הפירוש של תוס’ (שאתו הוא מסכים) הוא מתנסח כך: “ולא ידענא הא דיהבינהו להו עם הפסולת ולא ביררם קודם לכן”. הרי לפנינו ממש כמו שכתבנו, שלפי הפירוש של תוס’ הוא בכלל לא ברר כשהביא לפניהם, אלא הניח לפניהם כשזה עדין בתערובת.

נמצא לפי זה שלפי רש”י משמע להדיא כאג”מ שההיתר כאן לא בנוי על דרך אכילה אלא זה לא דרך של בורר ויש בזה היתר לכתחילה. ולפי תוס’ אין בכלל מקרה כזה בגמרא ולכן אין הוכחה לדברי אג”מ. אך מ”מ ייתכן שתוס’ יסכימו לזה בסברא מבחוץ, וצ”ב בזה.  

          י”ז. מקרים שאינם מוגדרים ברירה

בהע’ ז’ בשש”כ כתב בשם הגרש”ז שתי אפשרויות למה בניקוי כלים, בסחיטת בגד ממים ובניקיון הגוף (אוכל בין השיניים, אוכל שנתפס בזקן וכד’) לא שייך בורר. או מצד שיש להם שם פעולה אחרת בעיני בנ”א [ונראה שזה דומה להסבר שאמרנו בדרך אכילה של ג’ התנאים, עיין לעיל]. וכעין דבריו כאן כתב אג”מ סי’ קכ”ה באחת האפשרויות ששטיפת פירות זה לא בורר כי נקרא רק פעולת ניקיון (והבאנו דבריו לעיל בחלק של שטיפת פירות). או שאין בורר אלא בדברים ששייך להשוות ביניהם ולהתייחס אליהם כתערובת, אך לכלוך וצלחת אינם תערובת כי אין ביניהם שוויון ודמיון [וצ”ב אם בא להסביר בנק’ האחרונה גם את המקרים האחרים הנ”ל].

ולגבי סחיטת פירות שלא נאסרה מצד בורר כתב מג”א (ס”ק ט”ז) שזה מדין שהם מין אחד.

[ולגבי סחיטת מאכל משמן שספוג בו – התייחסנו לעיל בחלק של מין אחד]