א. יסודות הדין

רמב”ם (יסודי התורה פ”ו ה”א): “כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם”.

הגמרא בשבועות ל”ה.-ל”ה: דנה על השמות שאינם נמחקים, ועל פרטים בדין זה. כתוב בברייתא: “יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א”ל אלהי”ך אלהי”ם אלהיכ”ם אהי”ה אשר אהי”ה אל”ף דל”ת ויו”ד ה”י שד”י צבאו”ת הרי אלו אין נמחקין אבל הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין” [ובהמשך שם מתבאר שר’ יוסי חולק וסובר שצבאו”ת איננו שם קדוש וזה רק תיאור לישראל שהם צבא ה’, אך אין הלכה כר’ יוסי].

בהמשך שם מתבאר שאותיות שנלוות לשם ה’, כמו במילה אלקיך שהוזכרה בברייתא כאן, שנלוו לשם השם אותיות י’ ו-ך’, אם נלוו אחרי המילה התקדשו כשם עצמו, ואם נלוו לפני המילה לא התקדשו [כך לפי אחרים שהלכה כמותם, ולא כת”ק שם שסובר שבין מלפני השם ובין מלאחריו האותיות הנלוות לא מתקדשות].

ברמב”ם (שם הלכה ב’) כתוב שישנם שבעה שמות שאינם נמחקים, ומונה אותם שם, אך בפועל מונה שם יותר משבעה שמות. ויש שם כמה גירסאות ברמב”ם ופלפולים במפרשים.

והשו”ע (יו”ד רע”ו, ט’) אומר: “ואלו השבעה שמות שם ההוי”ה ושם אדנו”ת וא”ל אלו”ה אלהי”ם שד”י צבאו”ת ויש גורסין ג”כ אהי”ה אשר אהי”ה”. וכאן יש שבעה שמות לפי הדעה הראשונה, אך לא מונים אהי”ה, וכן חסר כאן י”ה. והגאון שם אומר שהעיקר כ-י”א, ובאמת גם י”ה נכלל בשמות שאינם נמחקים, אלא שאלו”ה ואלוקים נמנים כאחד, כי זה צורת יחיד ורבים של אותו שם (ומוסיף שם: “והחילוק ביניהם הוא השגחה והנהגה בכלל או בפרט”), ו-י”ה כלול בשם העצם הוי”ה.

כינויים נמחקים, כיוון שאינם משמות ה’, כמו שמבואר בגמ’ בשבועות הנ”ל. והפוסקים (ש”ך קע”ט, י”א, לגבי הלוחש על המכה) אומרים שמותר למחוק שם ה’ שנכתב בלשון לע”ז כי לשון לע”ז לא חמור מכינוי. והחוות יאיר (סי’ ק”ט, מובא בפת”ש רע”ו, י”א) אומר שאם כותב שם בלשון לע”ז אך בכתב אשורית אסור למוחקו. ולא כל כך הבנתי את ההסבר שלו שם.

ועיין בתומים (אורים כ”ז, ב’) ובנתיבות (כ”ז, ב’) שאומרים שאסור לכתוב על מכתבים שמות בלשון לע”ז, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון (עיין לקמן לגבי כתיבת שמות במכתבים). וצ”ע אם סוברים שגם אסור למוחקו, כמו שמשמע, או שסוברים שחשש ביזוי חמור ממחיקה, שזה איסור שהתחדש רק בשבעה שמות. וכמו שמצאנו לכמה פוסקים שאסור להגיד שלום במרחץ אבל מותר למוחקו, עיין לקמן. שוב ראיתי שהאחיעזר (חלק ג’ סי’ ל”ב אות ג’) מצדד כסברא השניה בדעתם; ועיין עוד שסוברים כן שאיסור ביזוי השם חמור מאיסור מחיקתו, ביבי”א ח”ד יוד כ’ אות י’.

והב”י בבדה”ב הביא בשם אורחות חיים שאם כתב שם בכתב של גויים אסור למוחקו. וצריך לומר שהכוונה היא שכתב את השם היהודי לפי הצליל שלו באותיות של גויים. וגם זה חידוש, אבל עכ”פ פשוט לומר שהוא מודה לכך שאם כתב שם בלשון לע”ז מותר למוחקו.

ומהאורחות חיים הזה מתבאר שאסור למחוק את שם ה’ שנכתב באותיות דפוס או כתב שלנו, הגם שאינו כתב אשורי, וכן בכתב רש”י וכדומה. וכן היא משמעות רוה”פ. ויש מי שחולק ומתיר, והוכיחו כן מהרוקח (סי’ רצ”ו) שמתיר לתת לתינוק לאכול עוגה שכתוב עליה פסוק עם שם ה’: ה’ אלוקים נתן לי לשון לימודים וכו’. אך באמת לא ברור שזו דעת הרוקח, ועיין בזה ביבי”א ח”ד יו”ד כ’ אות ה’ ובהמשך שם, שיש כמה אפשרויות להסביר את הרוקח, ומה שהוכיחו מהתשב”ץ שם נ”ל שאינו ענין כלל, כי מיירי בכותב בלשון לע”ז ולא רק באותיות לע”ז. אך עכ”פ כמה אחרונים סוברים כך, למשל הזרע אמת.

כתוב בשו”ע (או”ח פ”ד, ומקורו משבת י’.) שאסור לומר שלום בבית המרחץ, כי שלום זה שם של ה’ (והפוסקים אומרים שאם קורא לחברו שקוראים לו שלום מותר, אך יש מחמירים, והמ”ב אומר שירא שמים יחמיר). אז רואים שהמילה ‘שלום’ נחשבת לשם ה’ בהלכה. וכתוב בתוס’ סוטה י’., שאסור למחוק לכן את השם שלום. ומתוך כך אומר המהר”ם (תשב”ץ קטן תי”ח) שאסור לכתוב במכתב ‘שלום’ מלא, אלא צריך לקצרו כגון שלו’, כי המכתבים נזרקים ושם ה’ עלול להגיע לידי ביזיון. 

המקור לכך שאסור לכתוב שם ה’ בשטרות שעלולים להיזרק הוא הגמ’ בר”ה (י”ח:): “בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב”.

את כל זה פוסק הרמ”א בסע’ י”ג. את עיקר ההלכה שלא לכתוב שם באיגרת הרשות פוסק בלשון של אסור לכתוב לכתחילה, ובלשון ויש נזהרין מביא להחמיר בכתיבת המילה שלום [וקצת בדומה לעיקר ההלכה כאן ברמ”א, יש גם בשו”ע רפ”ג, ד’, שאסור לרקום פסוק בטלית כי נכנסים איתה לבית הכסא].

אך הש”ך מביא שהרא”ש (בכלל ג’, ט”ו) חולק ומתיר למחוק שלום, שלא כל דבר שנאמר עליו שהוא שם ה’ אסור במחיקה, אלא רק השמות שכתוב עליהם בשבועות ל”ה שאינם נמחקים (ותוס’ הנ”ל בסוטה אומרים ששם תנא ושייר); ושהעולם נוהגים כרא”ש.

והפת”ש מביא בשם הרדב”ז שמה שאסור למחוק שלום זה רק כאשר המילה נכתבת לברכה, אך כאשר מתארים שלום בעולם וכדומה אפשר למחוק (ואומר שלכן אפשר למחוק את המילה אמת, למרות שגם היא נחשבת שם של ה’).

בסיכום לענייני הזכרת שם ה’ כתבנו לגבי שמות שלא נכתבו כקודש, למשל לכתוב אני הולך אל הבית, ש-אל כאן נהגה ונמחק ואין שום בעיה, וכן על זה הדרך, עיי”ש. גם דיברנו שם על השם בית א-ל, עיי”ש.

ועיין בגנזי הקודש עמ’ צ”ו שמביא מנהג של כמה גדולים (נוב”י, חזו”א, הרב אוירבך), שלא היו כותבים את סוף המילה שמסתיימת בשם י”ה, כמו ישעי’ וכדומה. אך במה שמסתיים באותיות אל כמו יחזקאל לא הקפידו. וכן היו שהקפידו לכתוב יהודא. ולא ברור לי מה המקור לכל זה, אלא אם כן חומרא שהחמירו לעצמם שלא יבואו מתוך כך לכתיבת שם ה’. וגם זה עוד צ”ע כי גם אם יכתבו זה לא איסור, אלא רק למחוק אח”כ. וצ”ע. ומצאנו שמחמירים בענייני שם ה’ גם שלא מן הדין, עיין בפת”ש אות ט”ז.

ועיין במהרש”א לפסחים קי”ג שאם כותב שם כזה בשתי מילים, כגון ידיד י-ה יש קדושה בשם י-ה. ולפי מה שמקל בבית אל יכול להקל גם בידיד י-ה.

בתשב”ץ (ח”א קכ”ז) כתב שמותר למחוק שם ה’ שלא קידש אותו בכתיבתו. וכן הש”ך (רע”ו, י”ב) מתיר למחוק שם שלא נכתב לשם קדושה, אם מוחקו לצורך תיקון.

ולא מובן לכאורה מה אסור למחוק לפי”ז חוץ מבס”ת. כי אם בסתמא דמילתא נחשב שם לא קדוש, הכול לא קדוש ומותר במחיקה. ועל מה דיברו בגמ’ לגבי ידות הכלים שאסור למחוק שם שעליהם. ויותר מזה, לא קשה רק מצד סתמא דמילתא, אלא מצד שלא שייך דין של קידוש ה’ בדבר שאינו ס”ת וא”כ לא יכול להיות דין מחיקת שם ה’ בידות הכלים. וכל הפוסקים שלא הזכירו כזה סיוג ודאי חולקים על זה, כי כאמור זה המקרה הרגיל; וצ”ע בזה. ואולי י”ל שכוונת התשב”ץ היא שבס”ת אם לא מכוון לשם ה’ זו רעותא כי אמור לכוון לקדשו. אבל בסתם שם שכתוב בעלמא אם רק כיוון לשם ה’ גם בלי כוונה לקדש אסור למחוק, ועל זה מדברים בכל מקום באיסור מחיקה; וצ”ב בסברא זו.

ומ”מ כמה פוסקים נוקטים לדבר פשוט ששם שנכתב שלא על מנת לקדשו מותר במחיקה, כמו שמובאת דעתם ביבי”א ח”ד יו”ד כ’; וצ”ע בזה.

          ב. מחיקת מעט מהאות של שם ה’

בקסת הסופר (לשכת הסופר י”א, אות ט’) הביא בשם הרמ”ע שגם המוחק מעט מאוד מתוך שם ה’ עובר באיסור מדין חצי שיעור. ובנוב”י (תניינא קס”ט) גם כן אוסר, אך מטעם שלא גרע מהנטפל לשם שאסור במחיקה. אך הפמ”ג (סי’ ל”ב א”א אות מ”ז) סובר שכל שצורת האות נשארת אין איסור מחיקה במקצת האות. וכנראה פשוט לו שגם חצי שיעור צריך שיהיה בו את ענין האיסור אך כל ששם ה’ קיים אין בעיה.

          ג. הפרדת אותיות של שם ה’

החוו”י (סי’ ט”ז בסוף התשובה לגבי טבעת של פרקים) אומר שלהפריד אותיות של השם זה מחיקת שם ה’. וכן פשוט לקסת הסופר (י”א, ג’).

        ד. המוחק חלק משם ה’

לגבי הכותב חלק משם ה’, האם מה שכתב מותר במחיקה או לא, כתוב בברייתא שם: “ת”ר כתב אל”ף למ”ד מאלהי”ם י”ה מי”י הרי זה אינו נמחק שי”ן דל”ת משד”י אל”ף דל”ת מאדנ”י צד”י בי”ת מצבאו”ת הרי זה נמחק”. כך לגרסתנו, והיא גרסת רוב הפוסקים, וכך בשו”ע (שם סע’ י’). והחילוק ברור, ששם שעומד בפ”ע לא מוחקים גם אם הוא נכתב כחלק משם גדול יותר. אך חלק משם שאין לאותו חלק משמעות בפני עצמו נמחק.

והתוס’ שם בשבועות הביאו שלפי גירסת ר”ח הכותב א”ד מאדנ”י לא נמחק (והעירו הפוסקים שזה נגד ירושלמי מפורש). ור”ח מודה ב-צ”ב מצבאו”ת, ותוס’ מסבירים שיש יותר להחמיר בחלק מאותיות אדנות שזה השם המפורש. וצ”ע בזה כי לכאורה לא מצאנו ששם אדנות חמור משאר השמות שאינם נמחקים, חוץ מכאן. וגם לקרוא לאדנות השם המיוחד כמו שתוס’ קוראים לו שם צ”ע.

והרמ”א מביא את הר”ח הזה, ולא מדגיש שהחומרא היא דווקא בחלק משם אדנות, והגר”א מציין זאת. ופלא על הט”ז ועל הלבוש שמפרשים שזה הולך גם על א”ה מאהי”ה (ועיי”ש גם בפת”ש). והבני יונה (שמובא בפת”ש) סובר כגר”א, ועם זאת אומר שאין למחוק אלא לצורך (וכנראה קאי גם על צ”ב מצבאו”ת וכדומה); וצ”ב.

כתב הת”ה (ח”ב קע”א): “ששאלת אם מותר למחוק אלו השמות הנכתבים בסידורים כגון שני יודי”ן ווי”ו על גביהם דנכתבים כן משום דעולין כ”ו כמנין השם המיוחד. נראה דמטעם גימטריא אין לאסור דא”כ הודאי נמי אסור למחוק שהוא בגימטריא השם ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נראה לאסור בשביל כך. אך בהא מסתפקינא כיון דזה השם יו”ד בתחילה דהיינו התחלת השם המיוחד בכתיבתו והתוספות פרק שבועת העדות (לד. ד”ה פר”ח) כתבו בשם ר”ח דא”ד מאדני אינו נמחק אף על פי דש”ד משדי נמחק הואיל והוא משם המיוחד עצמו יש להחמיר יותר אף על גב דא”ד מאדני הם ב’ אותיות וגם דלא כתב אחריהן מידי משא”כ בנדון דידן שאין כאן אלא התחלת אות אחת ותו דכתב אחריהן אותיות וסימנים שאינן מן השם מ”מ אולי י”ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין לצורך גדול בדבר למה נתיר למחקו”.

וכך פוסק הרמ”א שאין למוחקו כי אם לצורך, והש”ך שם דקדק שדווקא לצורך גדול, שכן הוא בת”ה.

[אך א’ ל’ מחוברים שכותבים במקום א”ל ודאי שאין בזה קדושה כי אין כאן אפילו אות אחת של שלמה. וכך באבנ”ז יו”ד שס”ה, ופלא על המקדש מעט ס”ק ק”י (שמובא בגנזי הקודש עמ’ צ”א) שלא אומר כך]

ובעקבות דברי הרמ”א יש שהוסיפו להחמיר שאסור למחוק את שם השם שנכתב ע”י סימן של האות ה’, וזאת כיוון ש-ה’ היא אחת מאותיות השם המפורש. כך כתבו בצפנת פענח (קצ”ו-קצ”ז) ובאג”מ (יו”ד ח”ב קל”ח). וכך כתב בדרך של הידור ההר צבי ביו”ד רל”ד [ההר צבי לא מסביר למה יש הידור, אך יש לבאר כנ”ל. וייתכן שכוונתו כפת”ש באות ט”ז הנ”ל, שעדיף מצד כבוד שמים לא למחוק כלל גם כשמותר למחוק. ועיין עוד בבצל החכמה ח”ד ק”ה]. ויש שהוכיחו לאסור מדברי המהרש”א לסוכה נ”ג., ולכאורה לא מוכרח, עיי”ש.

והצפנת פענח הוסיף לומר שלא לכתוב זאת בראשי מכתבים כי יש חשש שיזרקו את המכתב לפח. והאג”מ אומר שלזה אין לחשוש, ומותר לכתוב בראש המכתב ב”ה, כי לא חושש שיזרקו את המכתב לפח [משמע שסובר שהשתנתה המציאות ממה שהיה פעם שחששו, וצ”ב].

[עוד יש ויכוח האם ראוי לכתוב ב”ה בראש המכתב או לא, שהאג”מ אומר שאין בזה ענין, וכל שכן שלא במכתב שיש בו דברי לשון הרע וכדומה. אך בבצל החוכמה ועוד כותבים שיש בזה ענין, ושכן נהגו]

אך באמת הדמיון לאסור למחוק אות ה’ רחוק, כי פשוט שכותבים את האות ה’ בתור קיצור למילה ‘השם’, שהרי אם רצו לקצר את המילה של שם הוי”ה היו כותבים י’. ולכן ברור שמעיקר הדין אין איסור למחוק, ובסברא נראה שגם אין מקום להחמיר. וכ”ש שלא להרחיק עוד ולאסור לכתוב זאת בראש מכתב [ובאג”מ נראה שנחת לסברא הזו, אלא שסובר שאם יש אפשרות שיקראו את האות כרומזת לשם הוי”ה זה חמור למרות שבאמת זה קיצור של המילה ‘השם’ ולא חלק מהוי”ה (כי אח”כ אומר שאם כותב בס”ד אין חשש שיחשבו שה-ד’ זה חלק משם אדנות). וצ”ב בסברא זו]. ועיין ביחוו”ד ח”ג סי’ ע”ח שאין בעיה לכתוב ב”ה, ולא עוד אלא שזה מנהג שטוב לנהוג, ומותר למחוק זאת.

עוד צ”ע על מי שכותב להחליף את האות ה’ ב-ד’ (כמו שיש נוהגים, וכך מובא בגנזי הקודש שכך נהג החזו”א), מה הועילו בתקנתם, הרי כמו שאות ה’ היא חלק משם הוי”ה, כך אות ד’ היא חלק משם אדנ”י. והרי המקור של כל החומרא הוא הר”ח שאומר שלא לכתוב א”ד מאדנ”י, הרי שהוא מוסב בעיקרו על שם אדנות ולא על שם הוי”ה. ואולי יש לדחוק שסוברים לדבר פשוט כסברת האג”מ (שהבאנו לעיל שכך משמע בדבריו) שצריך לחשוב האם הקורא מקשר את האות הנכתב לשם משמות שאינם נמחקים או לא, וסוברים שבאות ה’ מקשרים, ובאות ד’ לא. וצ”ב בכל זה, ולמה להידחק בכל הסברא הזו שאיננה מוכרחת כלל.

וגם המחמירים מקילים באופן שיכתוב אות ש’ אחרי ה-ה’ כך שיוכח שזה קיצור של השם ולא אות משם הוי”ה. למשל שיכתוב בעזה”ש או השי”ת (כך באג”מ הנ”ל).  

והמהרי”ל (סי’ קצ”ב) מתיר למחוק שמות מ”ב ו-ע”ב וצירופי הויות, כי זה לא משבעת השמות שאינם נמחקים, על אף שיש ערך רוחני לצירופים הללו. ובשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ קנ”ט) מביאו, וכותב להקל רק בצורך גדול כדבי הת”ה הנ”ל [ועיי”ש שמשמע שסובר שמהרי”ל עצמו התיר רק לצורך גדול, ולא שרק לדידן יש להחמיר כת”ה, וזה לכאורה לא כתוב במהרי”ל].

ונראה פשוט שה”ה לענין מחיקת שמות ה’ במילוי שהדין יהיה שמעיקר הדין מותר, ונחמיר שרק לצורך גדול יהיה מותר למחוק.

          ה. מה נחשב מחיקה

מחיקה באופן פשוט היא העברת הכתב על ידי גירוד הכתב מעל גבי הקלף או על ידי מחיקה של עיפרון על ידי מחק. כמו כן שריפת הכתב היא סוג של מחיקה, כי היא מכלה את הכתב.

ויש כמה מצבים נוספים שיש לדון בהם.

הברכי יוסף (ב-רע”ו) מסתפק האם להעביר קו על גבי שם ה’ זה נקרא מחיקה או לא.

הבה”ל (לב, י”ז ד”ה טיפת דיו) מביא מרע”א שאם מדביק על שם ה’ דבר שאם מגרדים אותו השם יימחק, זה נקרא מחיקה כבר עכשיו. ולכאורה מדובר דווקא שמה שמדביקים על שם ה’ הוא לא שקוף. ולכן אם מדביקים מדבקה על נייר שכתוב עליו שם ה’, באופן שאם יסירו את המדבקה השם יימחק, עצם הדבקת המדבקה נקרא מחיקה.

לגבי מריחת טיפקס על שם ה’ נראה שזה אותו גדר כנ”ל. אך ייתכן שגם באופן שיהיה אפשר לקלף את הטיפקס בלי למחוק את השם זה נחשב מחיקה כי כך רגילים למחוק. ובגנזי הקודש הביא מר’ ניסים קרליץ שטיפקס נחשב מחיקה וכנראה בא לרבות גם את האופן הזה.

          ו. מחיקת שם שכתוב עם קו מפריד בין אותיותיו

האבנ”ז (יו”ד שס”ה) דן בשאלה האם כאשר כותבים את השם עם קו מפריד בין אותיותיו מותר למוחקו או לא. ומדובר באופן שאלה שכותבים כך עושים כן כדי שלא יהיה חשש אח”כ במחיקת השם הזה. ודעתו שזה לא מועיל כי הקו הזה הוא סימן לחיבור בין שתי מילים, וא”כ הוא גורם שאותיות המילה ייקראו יחד כמילה אחת ולא הועילו בתקנתם.

לעומת זאת באחיעזר (ח”ג סי’ ל”ב בסוף) נראה שמותר. הוא אומר זאת שם לגבי שם בלע”ז שיש מחמירים בו שלא לכותבו שמא יהיה אח”כ מוטל בביזיון (כמו שהבאנו לעיל מהתומים), והוא מציע שם לחומרא להדפיס אותו עם קו מפריד כך שזה בעצם לא שם ה’. ונראה שה”ה לשם בלשון הקודש, כי מאי שנא, והעיקרון שווה.

וכן מנהג מקובל אצל הרבה אנשים לעשות קו מפריד כזה כדי להימנע מבעיה של מחיקת שם ה’. וכן מתואר הדבר כמנהג בתשובות והנהגות חלק א’ סי’ תרל”ח. ונראה שהמנהג נכון, וכדעת האחיעזר, והטענה של האבנ”ז משונה, כי אם מי שעושה כך בא להפריד את אותיות השם, וכך הדבר נתפס אצל הרואים גם כן, כי הדבר מקובל, קשה לומר שהקו נחשב כמחבר. ועוד, גם אם הקו נחשב כמחבר, מי אומר שיש איסור, שהרי סו”ס לא כך היא צורת כתיבת שם ה’, וכמו שכתוב כעין זה בתשובות והנהגות הנ”ל.

          ז. מחיקת שם ה’ מקלטת, מזיכרון דיגיטלי וממסך מחשב

עיין ביבי”א ח”ד יו”ד כ’ באריכות גדולה לגבי השאלה האם מותר למחוק הקלטה של אמירת שם ה’.

ובאמת שהשאלה לכאורה נראית רחוקה מכדי שתהיה בכלל הו”א לאיסור, כי אין כאן שום שם ה’ כתוב, ומה מוחקים עד שנדון אם זה אסור או לא. ובאמת כך הרב עובדיה נוקט במשקל ראשון, וגם עם זה מסיים, וכן אומר מעיקר הדין האג”מ (יו”ד קע”ג). אלא שהרב עובדיה דן בעוד כמה וכמה צירופים להתיר, והוא נזקק להם מצד שבקלטת עם סליל, או בפאטיפון, היו נוצרים חריצים על סליל ההקלטה, והחריצים הללו הם סוג של כתיבה ששייך קצת לדמות לכתיבת שם ה’ בכתב שאיננו אשורי [ועיין לקמן בדברי החלקת יעקב]. והדימוי רחוק, ועם זאת הרב עובדיה שם מצרף להתיר את הסוברים ששם ה’ באותיות לעז מותר למחוק (הבאנו זאת לעיל), וכן את הסוברים ששם ה’ שאינו קודש מותר למחוק (גם כן הובא לעיל), וכן את הסוברים ששם ה’ שנכתב על דעת למחוק אותו בהמשך מותר (כך המשיב דבר ביו”ד פ’), וכך הדרך בקלטת.

וכן הוא להיתרא בהר צבי טל הרים כותב סי’ א’.

ולמעשה הרב עובדיה לא מסיים להתיר בשופי אלא שמעיקר הדין מותר אך יש מידת חסידות לאסור, ואם מלכתחילה כשמקליט יכוון שלא מתכוון לקדש – מותר בשופי בצירוף הדעות ששם ה’ שלא קודש מותר למחוק. וביחוו”ד (ח”ג סי’ נ’) מסיים בצורה ברורה יותר שהמחמיר תבוא עליו ברכה. וכן האג”מ הנ”ל כותב שלמרות שמעיקר הדין מותר מ”מ “אולי אין למחוק שנראה כמחיקת השם”.

גם במנחת יצחק (ג’, ק”ב) מחמיר למעשה, ונראה שם שמחמיר לכולם ולא רק בתורת מידת חסידות. והוא בנוי על כך שהשריטות בתקליט דומות לאות ה’ של השם על פי המחמירים שלא למחוק. והוא מבין ש-ה’ אסורה במחיקה כי היא רומזת לשם ה’, אך כבר ביארנו שגם המחמירים בנויים על זה שזו אות משם ה’ ולא רק שהיא רומזת וכאן אין זאת.

וכן בחלקת יעקב (או”ח קכ”ד) מחמיר מעיקר הדין, אלא שהוא סובר שאסור למחוק שם ה’ שכתוב בלשון לע”ז, והשרטוטים של ההקלטה הם כמו כתב בלע”ז, ומביא כן מהתומים הנ”ל. אך כבר כתבנו שעיקר הדין בפוסקים להתיר למחוק שם ה’ בלע”ז, ושכן י”ל שכוונת התומים ורק בא לאסור לבזות זאת, שביזיון חמור ממחיקה. ויש להעיר שכנראה סבר שא”א להגדיר את הכתב הזה של השרטוטים ככתב של שם ה’ בלה”ק ורק באותיות של לע”ז, שזה חמור יותר, ואז לא היה צריך להגיע לתומים, כי כתב רגיל של גויים עכ”פ מורה על דרך הגייה שעל ידה יוצא שם ה’, אך הכתב הזה לא מורה על הגייה ולכן צריך לדמות זאת ללשון אחרת ולא רק לכתב אחר. כך נראה, וצ”ב בכל זה.

עוד סברא לאיסור כתובה בישכיל עבדי (מובא ביחוו”ד שם, ולא מצאתי כעת את מקורו), שכיוון שיש יכולת בכתב הזה של הסריטות להתפתח לכדי שם ה’ ע”י המכשיר שמפענח את הסריטות, הרי שכבר עכשיו זה נחשב כתב ואסור למוחקו. וראייה מהפמ”ג (ב-ש”מ, מ”ז אות ג’) שאומר שאם יש כתב סתר בנייר שיכול להפוך לכתב ממש, מי שהופך אותו לכתב ממש בשבת עובר איסור.

והרב עובדיה אומר שאין התחלה של ראיה מהפמ”ג, שהפמ”ג לא אומר שכעת נחשב כתוב אלא שאסור לעשות את הפעולה של הכתיבה על ידי הבלטת הכתב שכעת נסתר בנייר [וצריך לראות בפנים, אבל אולי יש לדחוק שהראיה היתה מזה שהפמ”ג כתב שיש רק איסור דרבנן ולא דאורייתא, הרי שהכתב נחשב כבר כתוב ולכן אין דאורייתא]. ועוד יש לדחות ששם עכ”פ יש היכי תימצי לגלות את מה שכתוב בצורה של כתב, אך בהקלטה אפשר רק להפוך את כתב-השריטות לצליל, וא”כ גם בהמשך זה לא יהיה כתב.

ולמעשה נראה שפשוט שמותר, וצ”ע אם בכלל צריך לחשוש למידת חסידות להחמיר, בייחוד אם נתפוס שמותר למחוק את האות ה’ שמסמלת את השם.

ולפי המחמירים יהיה אסור גם לזרוק את הקלטת לפח. ולפי המקילים יש מקום לומר שלזרוק לפח חמור יותר ממחיקה ויהיה אסור, אך באמת נראה שמותר כי אין כאן ביזיון כשלא רואים שום דבר כתוב. וכן הוא להיתר בנקודה זו בגנזי הקודש עמ’ צ”ד בשם הרב ניסים קרליץ.

וכל זה לגבי זיכרון אנלוגי, שעל זה מדברים בכל התשובות הנ”ל, ששם רואים בחוש שריטות על סרט ההקלטה או על התקליט. אך בזיכרון דיגיטלי שנהוג כיום ודאי שלא רואים שום שינוי על החפץ (חוץ מבדיסקים שעובדים על זיכרון אנלוגי, אבל גם שם נראה שלא רואים כל כך בחוש את הסימון בדיסק). ואמנם שבתוככי ההתקן מתבצעים שינויים ברכיבים מיקרוסקופיים, אבל אין שום אפשרות לצפות בהם בעין אנושית, וכאן נראה פשוט שכולם צריכים להודות שאין כאן מחיקה כלל, כי א”א לקרוא כתב למה שלא נקלט בחוש אנושי.

ואמנם הסברא הנ”ל של הישכיל עבדי עדין קיימת גם בנידון זה, אבל מצד עצמה היא דחוקה מאוד ולא צריך לחשוש לה. 

ולגבי שם ה’ הכתוב על מסך מחשב ורוצים למחוק אותו, או לסגור את הקובץ, לא מצאתי הרבה התייחסות בפוסקים, אך מצאתי שמועות (בתשובות באינטרנט) בשם הרב עובדיה ובשם הרב אליהו להקל כי זה לא נקרא כתב כלל (אם כי הרב אליהו אמר שלכתחילה לא לכתוב על המסך את השם, אך בדיעבד אפשר למוחקו). וכן יש תשובה כזו להיתר מהרב יעקב אריאל (באוהלה של תורה ח”ה סי’ ע”ו אות ט’). והעיקרון הוא שכתב אלקטרוני כזה לא נחשב כתב כלל. והגם שמחמירים בכתב שלא מתקיים אחר, כמו שכתוב בתשב”ץ ח”א סי’ ב’, וראיה משם שכתוב על בשרו בשבת ק”כ:, אך עכ”פ דווקא כתב מציאותי ולא כתב שאין בו ממשות כלל.

ובשו”ת אבני ישפה (ח”ד סי’ ק”ה) מצרף דעת הש”ך הנ”ל (רע”ו, י”ב) שמותר למחוק לצורך תיקון שם ה’ שנכתב שלא בקדושת השם. ואומר שלא רק לשם תיקון השם גופא מותר, אלא שכוונת הש”ך היא שכל שלא מוחק לצורך השחתת השם מותר אם נכתב שלא בקדושה. וצ”ע בזה, כי לא ברור כלל שזו כוונת הש”ך. ועיין לקמן לגבי מחיקת שם השם מלוח בכיתה.

ועוד יש לצרף כאן את ההיתר של המשיב דבר (יו”ד פ’) שכתב שנכתב על דעת להימחק מותר במחיקה (הוא מדבר על לוחות ההדפסה), וודאי שכך זה במחשב שכך הדרך הברורה וההכרחית להציג את הכתב ואח”כ למחוק אותו.

          ח. שם ה’ שכתוב על לוח בכיתת לימוד, ומחיקה לצורך

שו”ת תשב”ץ (ח”א סי’ ב’) אוסר למחוק שמות מלוח לצורך כתיבת פסוקים חדשים ללומדם במקום זאת. אמנם הוא מדבר על הלכתחילה ולא על אם כבר כתוב, אך מכלל דבריו נראה שאסור למחוק בדיעבד. וכן בשו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תקצ”ו אוסר תיקון שאיננו לצורך השם עצמו.

בשו”ת הרמ”א סי’ ק’ אות י’ כתוב במפורש שמותר למחוק שם ה’ לצורך תיקון (הוא לא מדבר שם על מקרה מסוים, אלא על העיקרון), הגם שהוא לא לצורך תיקון השם עצמו. כמו שמוצאים בסוטה ששם ה’ נמחה על המים לעשות שלום בין איש לאישתו וכן שאחיתופל למד מזה (סוכה נ”ג:) שמותר למחוק את השם כדי שהתהום לא יציף את העולם. וכעין זה הבאנו לעיל מהאבני ישפה בדעת הש”ך, אך כתבנו שלא מוכרח כלל שהש”ך כיוון לכך.

ובאג”מ (או”ח ח”א סי’ ה’) מקשה על הרמ”א הזה כמה קושיות, ומביא עוד שלמעשה בהג”ה בסי’ רע”ו סע’ י”א (לגבי נגיעה קצת, עיי”ש) כתוב לא כך, אלא שאפילו לצורך תיקון השם עצמו אסור למחוק את שם ה’ (שם כותב שיש להסתפק, אבל הספק הוא לגבי צורך של תיקון ה’ ועל צורך אחר נראה שאפילו ספק אין), וא”כ איך אפשר לסמוך על התשובה הזו.

לכן נראה למעשה שקשה מאוד להסתמך על היתר כזה של מחיקה שאיננה בדרך של השחתה אלא בדרך של תיקון, אך מ”מ אפשר לצרף זאת להיתר אחר.

ומה שיש לסמוך יותר להתיר מחיקת הלוח הוא על פי המשיב דבר הנ”ל, ונדמה כתיבה על לוח שכך היא הדרך למחוק אחרי הכתיבה, ללוחות ההדפסה שמתיר למוחקם מצד שכך הדרך ונעשים על מנת לאבדם אחר כך.

והרב אריאל (באוהלה של תורה ח”ה סי’ ע”ו אות ו’) כתב שיש להוכיח שאסור גם באופן שכתב על מנת למחוק, כי אין לך כתיבה על מנת למחוק יותר ממגילת סוטה, ובכל זאת הוצרכנו לטעם מיוחד של כדי לעשות שלום בין איש לאישתו ואין זה היתר פשוט לולא זה (הוא לא מביא שם את הנצי”ב).

ויש לדחות שקשה ללמוד הלכה מדברי אגדה, ולמעשה שם מותר מגזה”כ והגמ’ רק אומרת למה התורה קבעה לעשות כסדר הזה של לכתוב על מנת למחוק אחרי זה.

ועוד, שגם אם כתיבה שמתכוון אח”כ למוחקה אסורה מצד מחיקת ה’, א”א להוכיח מזה ללוחות הדפסה או ללוח בכיתה, כי שם דרך העולם היא למחוק ואין זו החלטה מקרית של אדם מסוים.

ועוד יש לצרף כאן את הזרע אמת, בהנחה שנכתב על הלוח שלא באותיות אשוריות.

במידת האפשר יש לומר לגוי למחוק, ואז האיסור יורד לדרבנן, ואם אומרים לגוי למחוק את כל הלוחות בבית הספר, לדעת הרב אריאל (שם) זה עדיף, מצד שכעת הוא מוגדר כמתעסק לגבי מחיקת שם ה’ [ויש להעיר שסו”ס י”א שמתעסק בשאר איסורים שאינם איסורי שבת הוא דאורייתא, וכנראה בא לצרף את הסוברים שהוא דרבנן; וזו מחלוקת רע”א והמקור חיים לנתיבות].

עוד אפשרות כדי למעט באיסור אם אין גוי היא לומר לקטן, כמו שמובא בבית אפרים בסי’ ס”א ועוד קצת פוסקים. אכן כמה פוסקים (דברי חיים ח”ב סי’ קי”ט ועוד) דחו דבריו והוכיחו שסו”ס באמירה כזו לקטן יש איסור ספייה בידיים ואסור מדאורייתא לגדול לספות לקטן איסור דאורייתא וא”כ לא הועילה התקנה כלום [עיין סיכום הדעות בענין האם יש ספייה באמירה לקטן ביבי”א ח”ב סי’ י”ג אות ב’].

ואם יוכלו למחוק בגרמא זה הטוב ביותר (עיין לקמן בהמשך לגבי מחיקת שם ה’ בגרמא). ובלוח גירים ייתכן שאפילו אם יתיזו מים על הלוח מעל שם ה’ והמים ייזלו למטה וימחקו זה ייחשב גרמא כי זה כוח שני. ובלוח של טושים צריך לחשוב על רעיון איך בדיוק תתבצע הגרמא.

ושמעתי עצה, לקחת סלוטייפ ולהדביק על לוח טושים, כך שהכתב יידבק לסלוטייפ, ואז לגנוז את הסלוטייפ. אך לכאורה נראה שהעצה הזו לא נכונה, כי אין כאן העברה של שם ה’ אלא מחיקה מהלוח וכתיבה חדשה על הסלוטייפ, כי להפריד את הכתב מהדבר עליו הוא נכתב זה גופא מחיקה, ורק כאן המחיקה והכתיבה החדשה קורים בו זמנית.

          ט. מחיקת שם ה’ בגרמא

הגמ’ בשבת ק”כ: מתירה למחוק שם ה’ בגרמא. הדוגמא שם היא לטבול עם שם שכתוב על בשרו, והבעיה שהגמ’ מוצאת שם היא איסור שם לעמוד ערום כנגד השם, אך מצד מחיקת השם מותר כי זו רק גרמא, וכתוב לא תעשון כן ל-ה’ אלוקיכם עשיה אסור גרמא שרי.

אלא שיש שסייגו את ההיתר. התשב”ץ (ח”א סי’ ב’) אומר שההיתר הוא דווקא בשם שכתוב על בשרו שממילא עתיד להימחק והוא כתב שאינו מתקיים. וזה צ”ע, כי הגמ’ מנמקת שעשיה אסור גרמא שרי. וכנראה פשוט לו שיש לגזור כאן איסור דרבנן מצד ביזוי השם ולכן מעדיף לומר שאין לך בו אלא חידושו להיתר.

בתשובת נוב”י (או”ח תניינא י”ז, בתשובה מבנו של הנוב”י) סובר שההיתר של הגמ’ הוא רק במקום מצווה, ומוכיח מזה שרואים בגמ’ שלרחוץ ולסוך אסור בכל מקרה כשכתוב שם על בשרו. ודחה זאת בפשטות בעל החשק שלמה שמובא שם בהערה, שרחיצה וסיכה זה לא גרמא אלא משפשף תוך כדי שרוחץ.

אך מביא שם עוד להחמיר מצד הגמ’ במגילה כ”ו: שכתוב שס”ת נגנז בכלי חרס, למען יעמדו ימים רבים. וודאי ששם זה רק גרמא של מחיקה, ובכ”ז עשו תקנה לשמר את הס”ת, אז ה”ה שאסור למחוק בגרמא, שזה עכ”פ עובר על התקנה הזו [ומ”מ במקום מצווה לא גזרו ולא תיקנו].

והלבוש בסי’ רפ”ב שאל את השאלה הזו של בן הנוב”י, מתוך הנחה שמותר לגרום לאיבוד שם ה’ גם שלא במקום מצווה, והשיב שמי שמניח ס”ת בקרקע זה מעשה בידיים של איבוד ולא גרמא המותרת. וצ”ע לפי”ז למה דווקא חרס, הרי סו”ס גם אם יקבור בכלי אחר עכ”פ נצא מדין מאבד בידיים ויהיה רק גרמא. ולשון הגמ’ שם היא למען יעמדו ימים רבים, שרואים שיש ענין חיובי לשמר ולא רק שלא לאבד בידיים.

ורבי אליעזר גורדון (תשובות רבי אליעזר ח”א סי’ י”ב אות ח’-ט’, בתשובה שהשיב לשדי חמד על קריאת שם הספר שדי חמד, שיש בו תיבה שהיא כשם ה’) מסכים ללבוש, ומוסיף שזה יסוד נכון שתהליך שמתחיל לקרות נחשב מעשה בידיים כמו שכתוב ברמב”ן בדינא דגרמי על היזק מיתונא ודומיו שזה לא גרמא דגיריה אלא גיריה, כי זה תהליך ולא גרמא.

אלא שלפי”ז נשאלת השאלה שגם במי שנכנס עם שם לטבול זה מעשה מחיקה בידיים ולמה הגמ’ קוראת לזה גרמא. והרשב”א כבר שואל את זה שם בשבת, וכן הריטב”א (הם באים מצד שזה דין מקרב הדבר אצל האש ולא דין גרמא). והתירוץ שלהם הוא שכאן לא ודאי שיימחק ולכן לא דומה למקרב כיבויו שודאי יכבה כמו בכלי עם מים תחת ניצוצות או טלית שאחז בה האור. והריטב”א מוסיף שהוא גם לא מתכוון כי אם היה מתכוון היה אסור בכל מקרה.

והדברים הללו תמוהים ביותר, כי אם סיבת ההיתר היא אינו מתכוון כשאין פ”ר מה הקשר לסוגיה על גרמא, ולמה הגמ’ מקשה איך ר’ יוסי מתיר כאן והרי בכדים מלאים הוא אוסר.

ורבי אליעזר גורדון הנ”ל אומר שהרשב”א התכוון שאין כאן מעשה בידיים מצד שיש ערבוב במים והמים הראשונים שפגעו בשם הכתוב על היד אינם המים שיגיעו בהמשך ולכן המים שיגיעו בהמשך נידונים כגרמא, והם באמת ודאי ימחקו את הכתב, אך זה כבר גרמא המותרת. וזה כנראה היה פשיטא לרשב”א, אלא שהוא בא לדון על המים הראשונים שפוגעים ביד, ועליהם אמר שכיוון שלא ודאי יימחקו, וזה אינו מתכוון כמו שהריטב”א מוסיף, זה מותר.

וההסבר הזה ברשב”א צ”ע, כי א”כ מה הרשב”א והריטב”א צריכים להקשות ממקרב הדבר ולא מקשים בלשון פשוטה שזה מחיקה בידיים. אע”כ באו לדבר על המחיקה שתקרה בסוף, שהיא נעשית בתהליך כמו מקרב כיבויו. ועל זה אומרים שגם בסוף לא יהיה כיבוי ודאי.

ויש לדחוק אחרת בדעתם, שהגמ’ סוברת שאם ר’ יוסי אוסר בגרמא, הפירוש הוא שגם מה שלא מיוחס אל האדם נאסר אם עכ”פ זה קרה בגרמתו. ויש כאן חידוש כי בשלב הזה בגמ’ היה מקום להסביר שר’ יוסי סובר שגרמא מיוחסת לאדם מדאורייתא, ורק בהמשך מתברר שמה שאוסר בכדים מלאים זה רק גזירה שמא יכבה. אך ייתכן להסביר את הנ”ל גם בדאורייתא, כלומר חשבנו בשלב הזה שלפי ר’ יוסי תמיד אסור ולא יכול להיות היתר של אינו מתכוון כי סו”ס זה ייוחס לעושה. או שנגיד שגם בשלב הזה הגמ’ סברה שזה דרבנן אך דרבנן כללי של ייחוס לאדם כנ”ל, ולא שמא יכבה.

מ”מ זכינו לדין שלפי הלבוש ור”א גורדון מותר למחוק את שם השם בגרמא גם בלי צורך מצווה, וקבורת הס”ת שאני שהיא איבוד בידיים. אך כבר הקשנו לעיל מלשון הגמ’ שם ומהחיוב לקבור דווקא בחרס, שרואים שם כדברי בן הנוב”י שלגרום איבוד אסור.

ונראה ליישב שבאמת מותר לאבד את שם ה’ בגרמא גם בלי צורך מצווה, אלא שחז”ל עשו תקנה מיוחדת בס”ת (וכן בשאר כתבי הקודש) והחמירו בו יותר מאשר בשם הכתוב בפני עצמו. וטעם החילוק אפשר שהוא מצד שס”ת דרכו בכך, ושם ה’ שנכתב ורוצים למוחקו זו מציאות מיוחדת ולא סדר העולם. ולכן בדבר שהוא הסדר, כתיבת ס”ת ושימוש בו, עשו תקנה מיוחדת שלא יימחק. או מצד שיש ענין לכבד ס”ת יותר מאשר שם ה’, כי הס”ת הוא יסוד כל החיים הרוחניים שלנו, ומחיקת שם ה’ זו הלכה פרטית. 

ובספר גנזי הקודש (פרק ה’ סע’ ב’) אומר שגם שמות השם צריך לגנוז בכלי חרס. ואם כדבריו ודאי שהנ”ל לא נכון. אך נראה שבאמת לא צריך לגנוז שמות ה’ בכלי חרס, וראייתו שם היא מזה שכתוב בסי’ של”ד לגבי הצלה מדלקה שדין ס”ת שיש בו ללקט פ”ה אותיות ודין ס”ת שנשארו בו שמות שווה, וא”כ כמו שצריך לגנוז בכלי חרס ס”ת כך צריך לגנוז שמות השם בכלי חרס. ונראה שאין ראיה כלל, כי שם השאלה היא מה מגדיר ששמו של הס”ת נשאר עליו, ורואים שם שאם יש פ”ה אותיות או שמות ה’ שם הס”ת נשאר עליו וממילא חייב בתקנת גניזה בכלי חרס. אך שמות ה’ סתם שלא התחילו מס”ת אין לנו.

ומה שצריך לגנוז שאר ספרי קודש לא קשה, כי שם אין חיוב לגנוז בתוך כלי חרס, וייתכן שיש בקבורתם גרמא של מחיקת ה’, ומ”מ הענין לגונזם הוא שלא יהיו מוטלים בביזיון.

אך לפי המג”א ב-קנ”ד, ט’ זה לא נכון, כי צריך לקבור גם שאר ספרים בכלי חרס.

ולפי המג”א או שנגיד שבאמת מוכח שאסור למחוק את שם ה’ בגרמא (כי לומר שספרים שאינם כתבי הקודש חמורים יותר משם ה’ נראה רחוק), או שנגיד שהחיוב של גניזה איננו מצווה חיובית בשאר ספרים, אלא אין חיוב לגנוז אותם, ואפשר לגרום לאיבודם. אך אם כבר רוצה לקבור אותם או לשים אותם בחוץ סתם אסור לו כי לשים סתם בחוץ זה ביזיון, ולקבור בלי כלי חרס זה איבוד בידיים כי האיבוד בכה”ג הוא פשוט תהליך ארוך, אבל מתחיל ברגע הקבורה, על דרך מש”כ לעיל בשם ר”א גורדון. ולפי”ז יצא לנו שיהיה מותר גם אליבא דהמג”א לקבור ספרים בדבר שאינו כלי חרס אלא חומר אחר שרק גורם לעיכוב התהליך ולא מקיים את הס”ת לימים רבים. ועיין כך בלשון ערוה”ש (יו”ד רפ”ב, ט”ז) שאומר שקבורת ס”ת בכלי חרס, וקבורת שאר ספרים “בכלים של חרס או שארי כלים” [אכן יש דוחק בביאור הזה במג”א, כי דברי המג”א לקוחים מהבאר שבע סי’ מ”ג, ושם נראה בלשונו שמשווה גניזת ספרים לגניזת ס”ת לגמרי, עיי”ש].

ויותר נראה שבכלל אין לקשור את הסוגיה של גניזה עם הסוגיה של מחיקת שם ה’, כי הסוגיה של גניזה עוסקת בהצלה מביזיון, כאשר הביזיון הוא ריקבון של דברי הקדושה עם הקלף שלהם, או ביזיון כלשהו אחר, כמו גם בתשמישי הקדושה שאינם כתב בכלל, שנזכרו בגמרא. ואין לזה קשר ישיר עם בעיה של מחיקה, ששם אין ביזיון, אלא איסור חדש של התורה, שמותר בגדרים של גרמא [ולפי”ז נוכל גם לקבל את הדין של בעל הגנזי הקודש על גניזה חמורה של שמות ה’, אך לגופו של ענין נראה כנ”ל, שראייתו לא מוכרחת].