א. הגדרה

המושג “מיעוט המצוי” הוא מושג בראשונים, ואין לו מקור ברור בגמרא. הראשונים משתמשים במושג הזה כדי לציין חששות שיש חיוב דרבנן לחפש אחריהם או לחוש להם באיזה אופן.

המקום שבו דנים בעיקר בגדרי מיעוט המצוי הוא בהלכות טרפות, בנקבים בריאה שנבדקים על ידי ניפוח הריאה (הנקבים הסתומים מעלים סירכות שמעידות על נקב שהיה כאן ונסתם). דנים בכך ביו”ד סי’ ל”ט, עיי”ש. ברש”י חולין י”ב. ד”ה פסח, מוזכר מנהג לבדוק את הריאה: “ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י”ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר”. מנהג זה מקובל על הכול, ונזכר בכמה וכמה ראשונים.

וזו לשון הרשב”א (תוה”ב הארוך בית ב’ שער ג’, ל”ט:): “ומאין לנו שהצריכו חכמים בריאה לכתחילה בדיקה גרסינן בפרק אין צדין נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין לנטיעה ג’ שנים ימי ערלה והקצבים אינן ממתינין לבהמה עד שתבדק וגרסינן בירושלמי במסכת ביצה ר’ יודן בעיין דמאי מדבריהם וראיית טריפה מדבריהם כמה דתימא רואין את הטרפה ביום טוב דכוותה מפרישין את הדמאי ביום טוב ועל כרחין היינו בספק טרפה דאלו ודאי טרפה לאו מדבריהם היא אלא דאורייתא היא ועוד אמרו בילמדנו אר”י בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להן ועומדין בהן וביותר אדם מישראל לוקח בהמה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ בודק בריאה ונמצא טרפה מונע ואינו אוכל הוי אמרת ה’ צרופה מיהו בדיקה זו ודאי מדבריהם היא כדאמרן דאילו מדאורייתא הא אסיקנא בפרק אין צדין הפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבין וכן המנהג בכל ישראל לבדוק בסירכות שבריאה וכל הפורץ ואוכל פורץ גדר וישכנו נחש של דבריהם”.

הרי שהרשב”א מוצא מקורות בחז”ל לחיוב בדיקת הריאה. ויש לשונות של ראשונים כמו ברש”י ורמב”ם שנראה שמדובר במנהג, ולא ברור אם באמת יש לכך מקור בחז”ל. וברמב”ן שנביא לקמן זה מכונה קבלת הגאונים.

הפוסקים מבינים שלא מדובר בתקנה מיוחדת לנושא של בדיקת הריאה, אלא יש כאן כלל שדבר שהוא אמנם מעוט, אבל הוא מיעוט המצוי, ומתייחסים לזה כחובה מדרבנן לבדוק אחריו ולא לסמוך לכתחילה על היתר הרוב מדאורייתא.

מקרים נוספים שבהם אנחנו מוצאים התייחסות בראשונים לדין מיעוט המצוי הוא הסבר של הראשונים לחומרות של חז”ל בכמה מקומות, שלכאורה לא מסתדרות עם הכלל של הליכה אחר הרוב. וההסבר של הראשונים הוא שיש כאן דין דרבנן להחמיר לכתחילה גם במקום שמדאורייתא מותר מצד רוב.

תוס’ ביבמות ל”ו: (ד”ה הא) אומרים לגבי הדין שחוששים לנפל בילד שמת בתוך שלושים יום: “וא”ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר”י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידים עליו להשיא אשתו אף על גב דשמא התם משום ערוה החמירו מ”מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח’ ימים כדאמרינן בס”פ ר’ אליעזר דמילה”.

הרמב”ן (חולין ג’:) כתב: “ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז”ל שהסכימו כולן דהיכא דשחט חד ואיתיה קמן למבדקיה דצריך למבדקיה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן אבל איתיה קמן צריך למבדקיה וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי’ לרבנן דלא חיישי למיעוטא… ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפות לבדוק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצוי”.

לגבי תולעים, הגמ’ (חולין נ”ח.) אומרת: “הני תמרי דכדא לבתר שנים עשר ירחי שתא שריין”. ורש”י שם אומר: “הני תמרי דכדא – שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר שנים עשר ירחי שתא שריין – דאי במחובר התליעו לא הוה חיי עד השתא”. לפי רש”י המקרה כאן היה יכול להיות כל פרי אחר שהתליע, ולאו דווקא תמרי דכדא. ועל זה מקשה הר”ן שם: “לא נהירא דאי בשהתליעו ודאי עסקינן מאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתלעה מצויה בהם ולומר דכיון דהדבר מצוי אף ע”פ שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו”. וכן כתב הרמב”ם (פ”ב ממאכלות אסורות הט”ו): “כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש”. וכך גם כתוב ברשב”א בתורת הבית, ומובא כל זה בב”י בסי’ פ”ד. וכך נפסק שם בשו”ע (סע’ ח’), שצריך לבדוק מיעוט המצוי בתולעים.

[ובדעת רש”י ייתכן שסבר שלא צריך בדיקה למיעוט המצוי בתולעים כי אין שם חזקת איסור, ולא דומה לבדיקת הריאה. וכן שיטת ר”ת בבכורות כ’: בתוד”ה חלב, שהחשש למיעוט המצוי הוא דווקא במקום חזקת איסור]

          ב. כמה זה מיעוט המצוי?

הראשונים שהתייחסו למיעוט המצוי בסוגיות השונות לא נתנו הגדרה ברורה באחוזים, או הגדרה אחרת למיעוט המצוי.

הריב”ש (סימן קצ”א) אומר בתוך דבריו (לגבי חששות בעופות שאסור לאכלם): “שמעוט מצוי ר”ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות דומיא דמעוט מצוי המוזכר למפרשי’ ז”ל בסירכות הריאה דאע”ג דאזלי’ בתר רובא ואחזוקי אסור’ לא מחזקינן אפ”ה צריך לבדוק בסירכות הריאה מפני שהוא מעוט מצוי”.

אם כן אמנם הריב”ש לא נתן הגדרה מדויקת, אבל מכל מקום כיוון שכתב שמדובר על דבר שקרוב לחצי, ברור שמדובר לפיו בתופעה נרחבת של המיעוט.

המשכנות יעקב (סימן י”ז) דן באריכות בענייני מיעוט המצוי, ושם (בעמ’ ר”ו ד”ה ותרתי) בא להביא ראיות מהגמ’ שיש חיוב בדיקה במיעוט המצוי בכמה מקומות בש”ס. ואומר שרואים בגיטין ל”א שיש חיוב בדיקה ביין שהניח להפריש עליו תרומות ומעשרות: “המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר’ אלעזר רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקידום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים בבוסר”.

רואים בר’ יהודה שיש חיוב לבדוק האם היין החמיץ, והרמב”ם פוסק כר’ יהודה.

ואומר שם שרואים שהחשש הוא לא חשש של רוב או מחצה, אלא הרבה פחות מזה, כי החשש הוא שהיין החמיץ, ורואים בב”ב (צ”ג:) שהמוכר לחברו יין מקבל עליו עשר קוססות למאה, כלומר המציאות היא שיש שכיחות של עשרה אחוזים שהיין החמיץ. ולעשרה אחוזים הללו המשנה חששה והצריכה בדיקה, וזה מדין מיעוט המצוי.

עכ”פ למדנו מדבריו שגם עשרה אחוזים נחשבים מיעוט המצוי, ולא צריך קרוב למחצה דווקא, כריב”ש. וייתכן כמובן שגם פחות מעשרה אחוזים יצריך בדיקה מדין מיעוט המצוי לפיו, ורק הדוגמא שלו עסקה בעשרה אחוז.

וייתכן שיש לדחות את הראיה, כדי ליישב את הריב”ש שאמר שמצוי זה קרוב למחצה, ששאני התם שברבות הימים ייתכן מאוד שהיין יחמיץ, ולא דומה למכירת יין שכל חבית לא התיישנה בהכרח זמן רב. אך כאן שהוא מניח את היין לאורך זמן ייתכן מאוד שהאחוזים שהיין יחמיץ מתישהו הם גדולים יותר, ואולי אפילו רוב, לזמן מרובה. ולכן עשו כלל ואמרו לבדוק תמיד, גם אם כעת היין יחסית חדש.

דייקא נמי, שאם היה כאן דין רגיל של מיעוט המצוי היה צריך לבדוק לכאורה בכל פעם ששותים יין שתולים את התרו”מ בחבית זו, ולמה רק שלוש פעמים בשנה. וכן מוכח מזה שהרשב”א מחפש מקורות לדין מיעוט המצוי, ונזקק להביא מדברי אגדה, ולא הביא מקור זה שהוא משנה מפורשת (ועיין גם בשבה”ל ד’, פ”א שדחה את ההוכחה של המשכנות יעקב בכמה אופנים).

וכל זה אם נגיד שהריב”ש חייב לחלוק עם המשכנות יעקב. אך י”ל גם באופן אחר, שהריב”ש מעולם לא התכוון לציין אחוזים, אלא מחצה פירושו ספק שקול, וספק שקול הוא שני צדדים שקולים ולא שבדקנו את הסטטיסטיקה ויצא לנו חמישים אחוז. ובהמשך לזה ספק שהוא קרוב למחצה ייתכן לפרש שהכוונה היא שקרוב להתספק בו, לא כמו ספק שקול, אבל הוא מעלה חשש. וא”כ ייתכן שגם עשר אחוז עונה להגדרה הזו; בייחוד לפי מה שנגיד בסמוך שיש למדוד לפי ההפתעה שיש לאדם בהימצאות הבעיה של אותו מיעוט המצוי שהוא מחפש אחריו.   

והשבט הלוי (ח”ד סי’ פ”א) הבין במשכנות יעקב שהוא בא לומר שמיעוט שהוא פחות מעשר אחוז לא חוששים לו [למרות שזו כנראה לא היתה כוונת המשכנות יעקב], ועל זה בא לחלוק ולומר שמיעוט המצוי יכול להיות גם בפחות מעשר אחוז. וז”ל שם: “אבל מה שיראה לענ”ד דענין מיעוט המצוי היינו שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה דכל רוב בהמות שבעולם ובכל מדינה ומדינה מוחזקים במיעוט טריפות מחמת סירכות הריאה וכיו”ב לענין ושיטין בסי’ ל”ג וכיו”ב לענין רוב מצויין אצל שחיטה וכיו”ב לענין ריסוק איברים דבית הרחם ולעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום והוא הוכחה שזה טבעית מציאותו לגדל רוב כשירות ומיעוט טריפות”.

לפי ההגדרה הזו בעצם אין הגדרה של מינימום אחוז למיעוט המצוי, אלא כל שיש איזו שכיחות בקביעות צריך לחשוש לה.

והרב ישראלי כתב (התורה והארץ ח”ג עמ’ 151): “הראשונים… לא הזכירו בשום מקום האחוז שנקרא מיעוט המצוי… ומזה נראה שאין להחמיר בכגון דא אלא הדבר ניתן להכרעה לכל אחד לפי הרגשתו שירחק הספק מלבו”. הרי שלפיו הדבר לא תלוי כלל באחוזים, אלא העיקר הוא שיסתלק הספק מן הלב, ואם מסתבר לאדם שהוא לא עתיד למצוא תולעת במאכל הזה אין צריך בדיקה.

אחת השאלות הקשות בהגדרת מיעוט המצוי היא איך להגדיר את המדד של המיעוט המצוי; כלומר אחוז ממה אנחנו רוצים להגדיר. כי אם ננסה לבדוק למשל האם באורז יש חשש נגיעות של עשר אחוז, מיד נצטרך לשאול עשר אחוז ממה. האם מציאת תולעת אחת בבדיקה של עשר שקיות אורז ביתיות? או אולי תולעת אחת בבדיקה של עשר שקיות אורז גדולות של מוסדות? ומה יהיה הדין אם מחר יחליטו בחברה לשנות את השקיות מקילו לחצי קילו, או לשני קילו, האם ישתנה הדין. ואולי בכלל צריך לבדוק האם אחד מבין עשר גרגירי אורז הוא נגוע?

אין לשאלות כאלה תשובה שאפשר להוציא מהפוסקים [עיין בספר של הרב ויא נסיונות להגדרות שונות, כגון שבודקים לפי אוכל של סעודה אחת ועוד, אך ודאי שאינו מוכרח]. ונראה שהדבר מחזק את הנ”ל, שהפוסקים לא דיברו במונחים של אחוזים, וממילא החקירות האלה מעיקרא ליתא. ואנחנו חוזרים להגדרה מופשטת יותר שמיעוט המצוי הוא דבר שנראה בהרגשה מצוי וראוי להסתפק בו, וההרגשה הזו לא זוקקת את ההגדרות הנ”ל. 

          ג. בדיעבד שלא בדק

מקרה מצוי הוא שאדם היה אמור לבדוק מין מסוים מתולעים, ושכח ולא בדק ובישל אותו, או עירב אותו בתבשיל אחר, באופן שכעת אי אפשר לבדוק. והשאלה היא האם מיעוט המצוי אוסר גם בדיעבד או לא.

והנה לגבי נקבי הריאה נחלקו בזה הראשונים (שמובאים בסימן ל”ט) ושם רוב הראשונים (רש”י, רשב”א, רמב”ם ועוד) סוברים שבדיעבד לא אוסר (למשל אם נאבדה הריאה וכעת אי אפשר לבדוק, ורוצים לאכול את הבהמה השחוטה). הם מביאים לכך ראיה מהגמ’, אבל הסברא היא שכל עניינו של המיעוט המצוי הוא לצאת מספק ולבדוק כשאפשר. לכן בהגדרה, כשא”א לבדוק אין דין מיעוט המצוי. ויש מחמירים, וטעמם מצד שאם לא נאסור דיעבד לא קיימא תקנת חכמים – ב”ח. (הגהות שערי דורא כמו שמובא בד”מ שם, והתרומה מחמיר בבהמות שאינן צעירות שאז הטריפות בריאות מצויות יותר). והשו”ע (ל”ט, ב’) פוסק שבדיעבד מותר, והרמ”א שם כותב שניתן לסמוך על זה רק בהפסד מרובה.

בהלכות תולעים השו”ע (פ”ד, ט’) אומר שבדיעבד אם בישל את מה שהיה צריך לבדוק מתולעים וכעת אי אפשר כבר לבדוק, מותר לאכול. והרמ”א שם לא חולק. ולכאורה זו סתירה ברמ”א.

וי”ל שהרמ”א החמיר רק בריאה ששם השוחט היה אמור לבדוק ולא להתרשל, וזה כעין קנס להעמיד את הגזירה של חיוב הבדיקה לכתחילה. וקנסו דווקא באופן שיש אדם שאמור לבדוק ולא עשה את מלאכתו, אך בכל אדם בביתו לא קנסו. ולכאורה זה דוחק, ולא נזכר כזה חילוק. וי”ל באופן אחר שהרמ”א מקל יותר בתולעים מהטעם שנביא בסמוך, שהרשב”א כתב בתולעים שתי סברות להיתר ולא רק הכלל שמיעוט המצוי מותר בדיעבד.

אך יותר נראה שהרמ”א מחמיר במקום שיש חזקת איסור כמו בריאה, ויקל בדיעבד בשופי כשו”ע במקום שאין חזקת איסור, כמו בתולעים.

והנה הרשב”א (שמובא בב”י ב-פ”ד) בענין התולעים אומר שבדיעבד מותר משתי סיבות: גם מדין שמיעוט המצוי מותר בדיעבד (זה מה שמביא מבא זאב ואכל את בני המעיים, שזו הראיה שהביאו להתיר בסימן ל”ט), וגם מדין ספק ספקא, ספק אם היתה כאן תולעת, ואם היתה – ספק אם נימוחה והתבטלה (אך באם לא נימוחה אסור, כי בריה לא בטלה).

ונראה ברור שנצרך לשתי הסברות או לרווחא דמילתא, או לרבות מינים שיש בהם אחוזי נגיעות גבוהים יותר ממיעוט המצוי, עד שיש שם ספק דאורייתא ממש. ואמנם הפוסקים אומרים שם שיש מינים שמוחזקים כנגועים ואז יש רוב נגיעות וזה לא מצטרף אפילו לספק, ויש רק ספק אחד שמא נימוח ואסור [ויש לדון, כי סו”ס מה שבריה לא בטלה זה דרבנן ואם בפועל לא רואים את התולעת י”ל ספק דרבנן שמא נימוחה גם באופן שודאי היתה כאן תולעת]; אך מ”מ נ”מ כמו שכתבנו למקרים שאין רוב נגיעות אלא ספק השקול.

ולפי אחת האפשרויות שכתבנו לעיל בדעת הרמ”א ייתכן שהוא יקל רק בהפסד מרובה כאשר לא יוכל להצטרף ספק של שמא נימוחה, דומיא דמש”כ בסי’ ל”ט; אך לפי מה שכתבנו בסוף י”ל שיקל בשופי בדיעבד.

ויש מקום להקל בערבוב של ירקות עלים שלא בדקו אותם בסלט, באופן שקשה לבדוק את הסלט אחרי שהוא מעורבב, ואין זה דרך ארץ, ולדון זאת כדיעבד. ויש להתיישב בזה [מה גם שיש לצרף כמה ספקות על כמה זה מיעוט המצוי, ועל תולעת שגדלה במחובר ולא פירשה].

מבואר בפוסקים (שו”ע סע’ י’ ועוד פוסקים) שאם נמצאו שלוש תולעים במאכל מסוים, הגם שהוא דבר שאינו מוחזק בדרך כלל לטעון בדיקה מצד מיעוט המצוי, כעת אחר שנמצאו בו שלוש תולעים חייבים לבדוק את כולו.

אם יש דבר שמוחזק בתולעים, ובדקו אותו בצורה שאינה מספיק טובה, אבל בכל מקרה בדקו, יש לומר שזה הפך אותו לדרגה של מיעוט המצוי ולא מוחזק, כך שבדיעבד עכ”פ יהיה מותר לאכול את האוכל. עיין כעין זה במנחת שלמה (תניינא ס”ג אות ג’) לגבי לכתחילה באופן של חשש של מיעוט המצוי, ובדקו בדיקה לא טובה מספיק, שנוטה לומר שזה הופך לפחות ממיעוט המצוי עכ”פ ואז יהיה מותר להשתמש לכתחילה. וה”ה בנידון דידן זה יהיה נכון לענין דיעבד.

          ד. בדיקת מדגם

 באופן עקרוני ברור שכאשר צריך לבדוק פרי מתולעים אי אפשר להסתפק בבדיקת חלק מהאוכל אלא צריך לבדוק הכול; כמו שכתוב ברמ”א בסע’ ח’, ומקורו מהרשב”א.

עם זאת מצאנו קצת מקומות שכתוב שיש ענין בבדיקת מדגם מהתוצרת.

התשב”ץ (ח”ג סי’ י”א) כתב: “נהגו לבדוק הפולין בתחלת חדושן לעשות מהן גריס ואם לא נמצא תולע בין הקליפה לפרי ולא בין הפלח לפלח הרי הן מוחזקין שלא התליעו באביהן וכיון שבדקנו מהם שיעור סעודה הנשארים מאותן הנבדקין הם בחזקת היתר ומותרין”.

וכן ערוה”ש (סע’ ס”ה) כתב: “כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים אסור לאכול מהם עד שיבדוק הפירי מתוכו שמא יש בו תולעת ואינו מועיל מה שבדק מקצתן ואפילו בדק רובן לא מהני להנותרים אלא החיוב לבדוק כל פירי ופירי דהוה מיעוט דשכיח אמנם אם אין דרכן להתליע אף שלפרקים נמצא ביניהם קצת מתולעים בודק מקצתן ואם לא מצא בהם תולע מסתמא כולם כשרים”.

ובאמת הגדר במקרים הללו לא ברור, כי אם צריך בדיקה מעיקר הדין ראינו שצריך בדיקת הכול ולא מספיק חלק, ואם לא צריך בדיקה, למה צריך אפילו את בדיקת המקצת.

וצ”ל כנראה שמדובר באדם שבודק לחשש ולרווחא דמילתא, וכיוון שזה לא מעיקר הדין אלא למידת חסידות מספיקה בדיקת מדגם; וצ”ב עוד.

ועיין בנשמת אדם לפסח שאלה י”ח, שאומר שהמדגם יהיה בדיקה שלוש פעמים.

          ה. אין מחזיקים ממקום למקום

יש כלל שדבר שנמצא במקום מסוים לא מחזיקים שעבר למקום אחר, וזה נ”מ לכמה דינים בתורה. למשל, שאם הוחזקה טומאה במקום מסוים לא תולין שהיא נגעה לפני כן במקום אחר (עיין נידה ד’.), או אם נמצא חמץ בסיר ששפכו אליו מסיר אחר, לא חוששים שקודם החמץ היה בסיר שממנו שפכו, ועוד דוגמאות.

וכן אצלנו בענין התולעים, גם אם נמצאים תולעים תולים שהם היו ונשארו היכן שנמצאו ולא חוששים שעברו למקום אחר.

ונפקא מינה, שאם ערבבו בלי בדיקה עלי חסה עם דברים אחרים וכדומה, אפשר להוציא את עלי החסה ולבדקם ואין צורך לחשוש שמא התולעים הספיקו לעבור מהעלים לשאר האוכל שהיו מעורבים איתו. ועיין כעין זה במנחת שלמה (תניינא ס”ג אות ד’).

          ו. האם מותר לטחון מאכל מתולע

 אסור לבטל איסור לכתחילה, כמו שמבואר בסימן צ”ט. לכן, אסור לגרום לביטול התולעת ברוב המאכל על ידי טחינתה. שהרי לפני הטחינה התולעת היא בריה ובריה לא בטלה, ואחרי שהתולעת מחולקת אין לה כבר דין בריה ואז היא בטלה. וכל שכן אם לפני הטחינה התולעת היתה ניכרת להדיא שיש בטחינה ביטול איסור [יש לציין שכאשר רואים את התולעת או חלקיה ודאי שאסור לאכול אותם ולא שייך בזה ביטול. ביטול הוא רק כאשר לא מוצאים את התולעת בתערובת, ואעפ”כ אם היא בריה בשלמותה אין לה ביטול].

אך פעמים רבות הרצון לטחון מאכל מסוים לא נוגע לכוונת ביטול התולעים. כגון, לטחון גרגרי חומוס כדי לעשות חומוס, או לטחון ירק עלים דק דק כדי להשתמש בו כך לטיבול. והשאלה היא האם גם באופן זה, שהאיסור מתבטל אבל לא הביטול לא נעשה כדי לבטל את האיסור אלא מסיבה חיצונית, אסור לבטל.

והנה הטור באו”ח תנ”ג מביא שמותר לטחון גרגרי חיטה על אף שחלק מהם מצומחים – כלומר העלו צמחים וזה סימן להחמצה, כי באו על החיטים מים – כי כוונת הטחינה היא לשם עשיית קמח ולא כדי לבטל בשישים את הקמח שייווצר מהחיטים המצומחות. ובשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (סי’ ק”צ) מביא לכך ראיה מזה שכתוב בפסחים ל’ שאפשר להשהות קדרות עם חמץ עד לאחר הפסח ולהשתמש בהן שלא במינן, שאז בטלות (עיי”ש בגמ’ מחלוקת בגדרים בזה), ולכאורה זה ביטול איסור, אע”כ כנ”ל, שלא מתכוון לבטל [עיי”ש בתוס’ בפסחם אפשרויות אחרות ליישוב קושיה זו]. וכן כתוב בתשובת הרשב”א (ח”א תס”ג), וכן כתוב בר”ן (ע”ז י”ב: בדפי הרי”ף), ואומר הר”ן שם שלכן מותר להגעיל כלים [אך צ”ע, ששם זה לא ביטול אלא הוצאה, כי לא מדובר ששותה את המים של ההגעלה. והר”ן בא ליישב זאת שם ואומר שמלכתחילה יש ביטול במים ורק כיוון שלא משתמשים בהם זה נחשב ביטול שלא כדי לאכול. וצ”ב בזה].

וכן בשו”ע אצלנו בסע’ י”ג מבואר שמותר לבטל אם לא עושה זאת כדי לבטל את האיסור ועיי”ש בש”ך.

ובט”ז (צ”ט, ז’) כתוב שרק אם א”א בענין אחר סומכים על היתר זה, אך הפמ”ג שם כתב שאם יש טורח לבדוק זה נחשב א”א בענין אחר.

אכן יש אומרים (כנה”ג ועוד) שרק אם יש ספק אם נמצא כאן איסור, מותר לבטל כשלא מתכוון לבטל, כי כך כתוב בת”ה סי’ קע”א שהוא המקור לשו”ע בסע’ י”ד שמתיר לטחון חיטים, שזה מטעם שאין ודאי תולעים ושלא מתכוון. אכן, בלשון שו”ע מבואר שמדובר בחיטים מתולעות, ולא שזה ספק. ואין לומר שהספק הוא מה שהתולעים בורחות מקול הריחיים (כמו שכתוב בת”ה באחת האפשרויות) כי הש”ך (ס”ק מ’) כבר הוכיח שהשו”ע לא בנוי על הסברא הזו, כי הוא לא מחלק בין סוגי הריחיים, ורק בריחיים שהתולעות יכולות לברוח נאמר ההיתר הזה של ת”ה.

ובסברא נראה ברור שהטעם של ספק הוא עוד צירוף להיתר, אך לא שהוא שייך בגוף הסברא של ביטול כשלא מתכוון לכך, שסברא זו נכונה גם בודאי יש כאן איסור. ואמנם רע”א (בשו”ת סי’ ע”ז) אומר שההיתר לבטל כשלא מתכוון זה דווקא כשהדבר המתבטל לא יישאר מעורב לבסוף עם מה שנאכל (אלא יופרד בסוף, כמו שמדובר במקרה בשו”ע על החרקים בדבש), אך באמת נראה שבתולעים הסברא שלו לא נכונה כי הסברא שלו היא שסו”ס נחשב שמתכוון לבטל, כי יאכל את מה שמבטל, ומוכיח כך מכמה מקרים. אך במקרים שמוכיח מהם (כמו בע”ח שנתערבו, וודאי שירצה בסוף לשחוט שלא ע”מ לבטל) באמת יהנה מהאיסור. אך בתולעים לא יהנה מהם כלל ולא נכון אפילו להחשיב את הנפח שלהם במאכל כהנאה כי זה דבר שולי ביותר.

ולפי”ז גם במקרים שציינו יהיה מותר לטחון על אף ביטול התולעים.

ויש לציין שטכנית לא תמיד יש ביטול של התולעת. למשל בממרח תמרים על אף שנראה שהתמרים מעוכים מאוד, על פי הבדיקה של כמה גופי כשרות המחיצה הזו של התמרים לא חוצה את התולעים, כך שצריך לבדוק את התמרים המשמשים לממרח מפני תולעים.

          ז. האם תולעת חבויה בפרי נחשבת מבוטלת?

 שאלה בסיסית ביחס לבדיקת תולעים היא האם אנחנו עוסקים בחשש של איסור דרבנן או דאורייתא. ראינו כבר שאם החיוב לחפש אחר תולעים הוא מדין מיעוט המצוי ודאי שזה דין דרבנן, כי רוב הסיכויים שאין כאן בכלל איסור. אך במידה ואנחנו עוסקים בפרי שיש בו נגיעות מרובה, מעבר למיעוט המצוי, יש לשאול האם האיסור שאנחנו עוסקים בו (אכילת הפרי המתולע) הוא איסור דאורייתא או דרבנן.

השאלה היא האם התולעת נחשבת מבוטלת מדאורייתא או לא. כי בשלב זה נניח שמדרבנן בכל מקרה אין ביטול לתולעת, מדין בריה שלא בטלה (ועיין לקמן שנעיין בנקודה זו עוד, בעז”ה). אך עדין מדאורייתא יש מקום לומר שהתולעת בטלה, כי מדאורייתא אין חילוק בין בריה לאיסור אחר.

כתוב במשנה בחולין צ”ו: שאם גיד הנשה התערב בין חתיכות אחרות יש חילוק בין אופן שמכירו לאופן שלא מכירו. אם לא מכירו נכנסים לשאלה של ביטול (יבש ביבש, כלומר בין גידים אחרים הדומים לו), ואם מכירו לא שייך ביטול, ולכן באופן זה דנים רק על הטעם שנפלט ממנו. אך הוא עצמו, כיוון שמכירו, צריך להוציא אותו מהסיר ולזרוק אותו (כמו שכתוב ברש”י שם). זה דין פשוט בפוסקים, והוא פשוט בסברא, שאם אפשר לזהות את החתיכה האסורה, בהגדרה אין כאן מושג של ביטול.

אם התולעת ניכרת להדיא, ודאי שלא שייך לדון בגדרים של ביטול בשישים, כנ”ל, ואפילו אחרי שהיא התבשלה כבר, כמובן שצריך להוציא אותה מהתבשיל.

אם אי אפשר לזהות את התולעת, כגון אחרי הבישול עם דברים נוספים, ואי אפשר לזהות כל חלק קטן מן התבשיל – בזה פשוט בפוסקים שלפחות מדאורייתא התולעת בטלה, והשאלה היא בדרבנן, מצד שהתולעת היא בריה [ועל זה אמר הרשב”א הנ”ל שיש ספק ספקא, ואחד מהספקות הוא שייתכן שהתולעת נחתכה בבישול, ולכן התיר].

אבל השאלה שלנו היא על המקרה המצוי במאכלים רבים, שהשרצים השונים חבויים בהם באופן שקשה לזהות אותם בלי בדיקות מיוחדות לכל שרץ ולכל פרי, ובלי לדעת היכן בדיוק לחפש ובאילו תנאים.

נחלקו בזה האחרונים. לדעת הצמח צדק (ליובאוויטש, סי’ ע’ סוף אות ד’), ערוה”ש (סי’ ק’, ס”ק ב’ ו-ט”ו), חזו”א (יו”ד י”ד (א) ו’) ועוד (וכמובן כן דעת האחרונים שנביא בסעיף הבא, שמתירים לכתחילה, וזה בנוי על הגדרת המציאות כביטול), הטורח והמומחיות הנדרשת בחיפוש אחר השרצים מגדירה אותם כבטלים מדאורייתא, ורק מדין בריה אינם בטלים. אך לדעת החכמת אדם (נ”א, א’) והכרתי (פ”ד, י”ט) ועוד, שגם דבר שיש בו טורח רב, אם רק הוא אפשרי טכני, לא מוגדר כביטול, והאוכל מאכל כזה עם שרצים עובר באיסור דאורייתא.

          ח. האם יש לתולעים ושרצים אחרים דין בריה?

 בהמשך לשאלה הקודמת, נשאל האם על הצד שהתולעים נחשבות בטלות מדאורייתא, אכן שייכת בהן הגזרה של בריה לא בטלה מדרבנן או לא. ויש להדגיש שמי שסובר בשאלה הקודמת שאם אפשר למצוא את התולעים הן אינן בטלות, ודאי אין נ”מ בשאלה האם יש להן דין בריה או לא. רק אם מניחים שהן בטלות יש מקום לשאלה זו.

והנה הפשטות בפוסקים היא להתייחס לכל התולעים והשרצים למיניהם כבריה ולכן לפי כולם לכתחילה יש לבדוק את המאכלים השונים מתולעים.

אלא שכמה וכמה אחרונים ציינו את העובדה שהמון העם לא בודק את המאכלים מתולעים, גם במינים שמצויים בהם שרצים. והעלו כמה אחרונים סברות שונות למה אין בתולעים דין בריה, כלימוד זכות על ההמון.

הפלטי בסי’ ק”ד מאריך בענין זה וכותב שתי סברות להקל. הסברא הראשונה (בס”ק ב’, ועליה הוא סומך יותר) היא שיש ראשונים שרואים בהם שבאופן כללי כל פעם שאמרו שבריה לא בטלה הכוונה היא לא שלא בטלה כלל אלא שלא בטלה עד (כמעט) אלף, אבל בקרוב לאלף כן בטלה. כן דעת הר”ש על המשניות והרשב”א (שמובאים בב”י בסי’ ק’) ועוד, כי כתוב במשנה משנה מסכת תרומות (י’, ח’): “דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור”. והירושלמי (תרומות פ”י ה”ה) אומר שזה יוצא שבטל ב-960. והחולקים וסוברים שבריה לא בטלה גם באלף, סוברים שהכול שם מדובר דווקא על ציר הדג הטמא שעד כדי כך נותן טעם. אך הסוברים שבטל מסבירים כפשוטו שמדובר על דג טמא עצמו ומצד ביטול של בריה.

הסברא השניה של הפלתי (בס”ק ד’, ואותה הוא אומר אחרי התנצלות רבה וללימוד זכות) היא שיש מחלוקת האם בריה אסורה רק כשהיא איסור מתחילת ברייתו או גם אם הבריה הופכת לאיסור רק בהמשך חייה. רש”י ועוד כמה ראשונים מקלים (מבארים בזה למה נבלה איננה בריה), וכך פסק השו”ע בסי’ ק’, והרא”ש מחמיר וסובר שגם בריה שלא נאסרה מתחילתה היא בריה לענין דין ביטול. ואומר הפלתי שלפי השו”ע תולעים למיניהן שנוצרות בתוך הפרי התלוש אינן אסורות מתחילת ברייתן כי הן נאסרות רק אחרי שפורשות. וא”כ תולעת כזו שנוצרת בתלוש, על אף שלא אוכלים אותה מצד שחוששים שמא פירשה מהפרי, מ”מ שייך בה ביטול והגם שהיא שלמה בטלה בביטול רגיל. ולדרך זו י”ל שגם אם יש רק ספק אם נוצר בתלוש או במחובר, יש להקל בספקו כי גם אם נוצר במחובר ואיסורו דאורייתא, עכ”פ אחרי הביטול גם אם זה בריה (כי נוצר במחובר ונאסר מתחילת ברייתו) זה לכל היותר איסור דרבנן.

וכמובן שפשוט לדחות זאת, שזה לא נחשב שהיא לא אסורה מתחילת ברייתה כי היא מצד עצמה אסורה ואין שינוי שהיא צריכה לעבור, אלא יש תנאי חיצוני לכך שהאיסור יחול.

המשכנות יעקב (יו”ד סי’ ל”א) [כעת לא מצאתי בפנים] אומר סברא אחרת מדוע תולעים לא ייחשבו בריה, מצד שאין חשיבות לבריה אם היא לא עומדת בפנ”ע ותמיד נטפלת לדבר אחר. וכך בתולעים אנחנו נפגשים עם השאלה של אכילתם רק באופן שהם טפלים לאוכל [צריך להדגיש שתמיד בדיון על בריה אנחנו עוסקים בדבר שמבוטל בתוך דבר אחר, אבל עכ”פ באותו דבר שדנים על ביטולו שייך לדון בחשיבותו כשעומד בפנ”ע. וזה אין בתולעים].

ערוך השולחן (פ”ד, ט”ו) מחדש שאין מושג של בריה בדברים מאוסים כמו שרצים, שכן כל המשמעות של בריה היא שיש להחשיב את הדבר הזה ולכן הוא לא מתבטל. אך בדברים כאלה המאוסים על כל אדם לא שייך חשיבות כזו.

ומביא לראיה את הכלל שאמר הרשב”א ונפסק להלכה בסו”ס ק”ד, שאין צריך ביטול בשישים לדברים מאוסים כי טעמם לא חשוב. ולדעתו זה ק”ו, שאם שם לגבי טעם שהוא דין דאורייתא הקלו, כ”ש כאן לענין ביטול בדרבנן.

ויש לדחות בפשטות, ששם יש מושג של טעם פגום וטעם טוב, והרשב”א מחדש שדברים כאלה מאוסים ממילא גם טעמם פגום בעיני אנשים, ודבר כזה של טעם טוב או פגום נמדד לפי הרגשת בנ”א. אבל בריה היא חשובה באופן רעיוני, לא מצד שימוש מיוחד שיש לבנ”א בזה [כמו שהמקור לחומרא בבריה הוא במלקות על בריה, גם אם אין כזית, ואין יותר שימוש מעשי בבריה מאשר בכמות דומה של מאכל שאיננו בריה]. עוד יש להזכיר שהש”ך (פ”ד, ל’) סובר שהרשב”א מקל רק בטעם של זבובים ולא בטעם של תולעים (ולא כרמ”א בת”ח שלא חילק ביניהם, ולא כמשמעות השו”ע בסו”ס ק”ד שנראה שלא מחלק ביניהם), וא”כ לפיו ודאי לא שייכים דברי ערוה”ש. ובכל אופן ודאי שהדברים האלה של הש”ך קשים מאוד בסברא, וגם ברור שערוה”ש יכול להיסמך על הרמ”א וכנראה גם השו”ע, בייחוד כשהוא בעיקר בא ליישב את מנהג העולם.

הרב אוירבך (מנח”ש תניינא ס”ג, בחלק השני של התשובה) אומר שיש מקום לומר שעל בריות קטנות מאוד, הגם שנראות לעין האנושית ולכן ילקו את מי שיאכל אותן, לא גזרו את החשיבות של בריה. כלומר על דרך הסברות הקודמות, הוא אומר שבריה קטנה מאוד לא חשובה מספיק לקבל דין בריה שלא בטלה. והמדד לקטנות הוא דבר שלא נראה בפשטות לאור היום [וצ”ב במדד הזה כי הסיבה שלא נראה בבירור הוא שהוא בטל לירק, אבל אם היה מונח על משטח מתאים בתאורה טובה מסתמא היה נראה בפשטות]. וממש אותו דבר כתוב באג”מ יו”ד ח”ד סי’ ב’. אלא ששניהם אומרים שלא לסמוך על דבריהם בזה למעשה.

ולפי הלימודי זכות האלה לא צריך לחפש אחרי שרצים שונים שנמצאים במאכלים, ולא רואים אותם להדיא. וכל שכן אם יש רק חשש שהם נמצאים באוכל, כמו שהוא כמעט בכל המקרים.

        ט. מתעסק ואינו מתכוון באכילת תולעים

היתר נוסף שאמרו באכילת אוכל שיש בו חשש תולעים הוא היתר של מתעסק. כך מביאים מהבית אפרים (כעת לא מצאתי אותו), וכך כתוב בתוך הדברים בשיבת ציון סי’ כ”ח, כלומר אדם עושה פעולה אחת שהיא אכילת האוכל ומבלי משים עושה פעולה אחרת שהיא אכילת התולעים. ואף שכתוב שהמתעסק בחלבים ועריות חייב, הם אומרים שהטעם הוא שכן נהנה כמו שמפורש בגמ’, וכאן הוא לא נהנה ואדרבה לא רוצה בזה וזה רק מפריע לו.

ומ”מ לכאורה לא ברור מה זה עוזר, כי המתעסק עובר איסור דאורייתא כידוע, ורק שלא חייב מלקות. ורק בשבת מטעם מלאכת מחשבת זה הופך להיות איסור דרבנן (וגם אז סו”ס זה איסור).

היתר אחר שאמרו הוא אינו מתכוון, וזה ברור באמת שמי שאוכל לא מתכוון לאכול תולעים, וכיוון שודאי אין פ”ר (לכאורה גם במאכלים שמוחזקים כנגועים ביותר) יש להתיר זאת לכתחילה. ואם כן לפי”ז היה מקום לבטל את כל הנושא של בדיקת תולעים.

אלא שיש מחלוקת איך להגדיר את המציאות הזו, כי אם יש תולעת, ודאי יהיה פ”ר לאכול אותה, אלא שלא בטוח שיש תולעת. וזה מוגדר בפוסקים ספק פ”ר לשעבר, והט”ז באו”ח שט”ז מגדיר זאת כאינו מתכוון רגיל בפ”ר. אך רע”א ביו”ד פ”ז, ו’ אומר שזה צריך להיות נדון כסתם ספק איסור, וכך סובר הבה”ל ב-שט”ז, וא”כ צריך לדון זאת כספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא.

וגם אם נסבור שתולעת נחשבת מבוטלת באוכל, ואז זה ספק דרבנן, עדין צריך לבדוק מתחילה מדין מיעוט המצוי שמקובל בפוסקים שנוהג גם באיסור דרבנן.

אלא שיש סברא אחרת, שכל המושג של פ”ר לכאורה צ”ע, שתמיד נוכל לדעת ע”י מומחה מספיק גדול בתחום מה עתיד לקרות בהמשך לפי תנאי ההתחלה הנתונים. ולמשל בגרירת ספסל שהיא המקרה המובהק של אינו מתכוון, יוכל מומחה לומר לנו האם עתיד להיווצר חריץ או לא. אלא ע”כ לא הולכים לפי מומחיות גדולה אלא לפי מידע שמצוי אצל כל אדם, כי כלפי ההדיוט יש כאן מציאות שאינה וודאית. ועל דרך זו י”ל גם כאן בתולעים, שאם החיפוש אחרי התולעת הוא פשוט, לסוברים שהמציאות הזו היא סתם ספק איסור (ודלא כט”ז) ייאסר לכתחילה. אך אם החיפוש הוא מסובך, י”ל שכלפי ההדיוט זה אינו מתכוון רגיל ומותר לכתחילה.

כל זה מבואר ברב אוירבך במנח”ש שם, אלא שכאמור לעיל הוא כותב שם שלא לסמוך על זה למעשה.

[ויש לציין שהדברים כתובים ביסודם גם בשיבת ציון (הנ”ל, סי’ כ”ח) אך שם זה כתוב בצורה לא ברורה, ולמשל אומר שם שהחיוב לבדוק לכתחילה הוא מצד שאם לא בודק כשיכול לבדוק נחשב כמתכוון לאכול את התולעת גם כשאין פ”ר, וזו סברא שהיא רחוקה מהדעת]

          י. כללים באיסורי תולעים

מבואר בגמ’ (חולין ס”ז:) שאם התולעת נוצרה בפרי בתלוש מותר לכתחילה לאכול את הפרי. זה נלמד בגמ’ מהפסוק “בכל השרץ השורץ על הארץ”, ורק מחובר נחשב על הארץ.

גם בתלוש, ההיתר הוא רק כל זמן שהתולעת לא פירשה ממנו. ואם פירשה וחזרה, אפילו שהלכה על גבי הפרי וחזרה פנימה – אסור.

כמובן שבהרבה מקרים (אולי ברובם המכריע) יש מקום להסתפק האם התולעת שאנחנו מוצאים או שאנחנו מחפשים אחריה נוצרה בפרי בתלוש או במחובר. ואף שלכתחילה אנחנו בודקים מצד מיעוט המצוי גם כשיש ספקות, מ”מ נ”מ להיתר בדיעבד כשיש ס”ס, כדברי הרשב”א שנפסקו בשו”ע בסע’ ט’. ואכן אנחנו מוצאים שהפוסקים מצרפים זאת לס”ס (בנוסף לספק של הרשב”א שמא נימוחו אחרי הבישול). למשל כך רואים בר”ן חולין י”ט: בדהרי”ף, וכן מוכח בנקודות הכסף לט”ז ס”ק י”ז, שאומר שהרשב”א מדבר באופן שהיה ידוע שדרך אותם פירות להתליע במחובר. כלומר ואם לא כן, היינו מצרפים את הספק שמא התליע בתלוש (ולא פירש) לספק שמא נימוח, והיינו יכולים לומר זאת גם באופן שודאי מתולע לפנינו ולא רק בספק מתולע. וכן בילקוט יוסף בעמ’ ר”ט, ומביא כן בשם הרב עובדיה.

וכן בשו”ת הב”ח (החדשות סי’ כ”ג, ומובא ברע”א לסע’ ט’) מצרף ספק באופן שודאי נוצר בתלוש וספק אם פירש. וכן בחזו”א יו”ד י”ד (א) אות ו’.

אם תולעת נמצאת בתוך פרי ואין חור אין לחוש שמא יצאה החוצה (שו”ע סע’ ד’).

ונחלקו הרשב”א והמרדכי, האם כשיש חור חוששים שמא התולעת יצאה החוצה גם אם לא ראינו, או לא, שהרשב”א מקל והמרדכי מחמיר, והשו”ע מקל והרמ”א מחמיר.

יש מחלוקת שו”ע וד”מ על אופן שהתולעת נוצרה בתוך הפרי המחובר, אך לא רחשה בתוכו כי לא היה לה מקום, ששו”ע מקל (בעקבות התוס’ ורא”ש, והטעם הוא שזה לא נחשב השרץ השורץ כי הוא לא יכול לשרוץ ולרחוש), והרמ”א מחמיר כדעת הרשב”א. אך בהג”ה בשו”ע לא הזכיר זאת, וצ”ב.