יש לדון במקרה שהאדם לא מוגדר כחולה שאין בו סכנה, אך יש לו כאב בגיד, כגון פטריה בגיד מהעטרה ולמעלה, שזוקקת מריחת משחה.

ונידון זה שונה מהנידון במאמר הקודם (לגבי הוצאת זרע בידיים לצורך רפואה או קיום מצוות פריה ורביה) בתרתי: גם הצורך כאן פחות גדול, וגם האיסור שצריך לעבור הוא פחות חמור כי כאן אין צורך להוציא זרע בידיים, אלא רק לחכך בגיד. יסוד האיסור לחכך בגיד כתוב במש’ בנידה י”ג.: “כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ”. ושם בנדה י”ג., ושבת מ”א: “ר’ אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם” (עיין בשו”ע סי’ ג’).

יש להוכיח בפשטות שבעצם הנגיעה בגיד לא עובר איסור, מזה שמצאנו כמה היתרים לנגיעה בגיד במקום שיש אומדנא שלא יגיע להרהור, כגון במקום בעתותא (נדה י”ג) ועוד. והדבר מפורש בשבת מ”א.: “כיוון דבעית לא אתי להרהורא”, כלומר עצם הנגיעה איננה אסורה מצד עצמה, אלא הנגיעה מביאה להרהור (ע”י חימום של הגיד), והוא האסור מצד ונשמרת. אלא שברור לגמ’ שבסתם נגיעה עלול להגיע להרהור, ולכן חז”ל אסרו את הנגיעה.

היה אפשר לומר שבנגיעה, לולא המציאות של ביעתותא, ודאי יגיע להרהור, וממילא עצם הנגיעה אסורה מדאורייתא. אך זה דוחק גדול בסברא לומר שאין אפשרות של נגיעה סתם ללא הרהור. וממילא אם אין ודאות שיבוא הרהור, מותר מדאורייתא מצד שזה אינו מתכוון להרהר, ולא פסיק רישא, ואסור רק מדרבנן.

והנה ייתכן שהמתירים שהבאנו במאמר הקודם, שמתירים להוציא זרע בידיים לצורך בדיקה רפואית למטרת פריה ורביה, יתירו גם כאן אפילו להוציא זרע בידיים, כי גם צער הגוף הוא צורך משמעותי שההלכה מתייחסת אליו, ואף שהוא פחות מחולה שאין בו סכנה או צורך מצווה, מ”מ ייתכן שהוא מספיק צורך להתיר כאן. וזה נכון בין אם ההיתר הוא מצד שלצורך זה לא נחשב דבר רע, כנזכר במאמר הקודם, ובין אם ההיתר בנוי על זה שחכמים התירו את האיסור במקום צורך.

וק”ו כאן שאין צורך להוציא בידיים, שמותר.

אך דוחק גדול לדמות בין המקרים, כיוון  שכאן אפשר בענין אחר כגון ע”י מטלית עבה או קיסם וכדומה, ושם א”א [מטלית עבה מתירה את הנגיעה כמש”כ בנדה י”ג. ונפסק במג”א לסע’ ג’ שזה לאו דוקא בדוגמא של הגמ’ שמדברת על תרומה. מ”מ כתבו הפוסקים שלא לסמוך על היתר זה ללא צורך כי לא נודע לנו בדיוק שיעור עביות המטלית].

ומצאנו בגמ’ בנידה י”ג. (לפי המסקנה שם): ר’ טרפון אומר “כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ, אמרו לו לר”ט ישב לו קוץ בכרסו לא יטלנו? אמר להן לא. והלא כרסו נבקעת? אמר להן מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת”.

כלומר לדעת ר’ טרפון אין לגעת באמה גם במקרה שיש לאדם נזק גופני משמעותי. וחכמים חולקים עליו וסוברים שמותר לגעת בכה”ג. ואף שקשה להעריך מהי בדיוק רמת הנזק המדוברת כאן, מ”מ סביר להניח שחכמים שמתירים, יתירו בכל מקרה של צער הגוף. משום שמסתבר שר”ט שאוסר, יתיר במקרה של חולה שנפל למשכב ככל איסורי דרבנן שמותרים לפי הרמ”א ביו”ד כנ”ל (ועיין בריטב”א במקום ועוד מפרשים שאומרים שדברי ר”ט שתיבקע כריסו הם גוזמא בעלמא). וגם אם ר”ט מחמיר מאיזו סיבה גם בנזק חמור שייגרם ע”י הקוץ, מ”מ מסתבר שחכמים יתירו בכל מקרה של צער הגוף. הסיבה לכך היא שחכמים (בנדה י”ג.) חלקו על ר”א שהזכרנו לעיל ואמרו שמותר לאחוז באמה בשעה שמשתין כדי שלא יפלו ניצוצות על רגליו ויוציאו עליו לעז שהוא כרות שפכה ובניו ממזרים. ור”א ענה להם שאפשר בענין אחר לגרום שלא יינתזו ניצוצות על רגליו (ופוסקים כר”א, ומפרשים שי”ל שחכמים קיבלו את דבריו). אך משמע עכ”פ שכשאי אפשר בענין אחר מותר. ואין סברא, לדעתי, לומר שמקום צער הגוף הוא צורך פחות חשוב מחשש הלעז הנ”ל. ולכן בנידון דידן יותר ע”פ חכמים, וייאסר לפי ר”ט.      

והנה הרמב”ם ושו”ע ושאר הפוסקים המפורסמים לא הזכירו את האיסור של ר”ט, ומזה הוכיח האג”מ (אה”ע ח”א סי’ נ”ו) שאין הלכה כר”ט. ופשוט לפסוק כך כי הלכה כרבים. וכ”כ גם בערוך לנר, שמזה שהרמב”ם לא הביא משמע שמקל כדרכו להקל בספקות בגמרא שנוגעים לעונשים.

אלא שהחזו”א (או”ח א’) כתב שמתוס’ ביומא ל’. (ד”ה מצוה) מוכח שחכמים חזרו בהם והודו לר”ט, ולכן הלכה כר”ט.

ודבריו צע”ג, שכן תוס’ שם אמרו שמהויכוח של חכמים עם ר”ט נראה שסוברים שגם נגיעה באמה ללא צורך כלל מותרת (כי אומרים לר”ט שלדבריו יצא איסור בישב לו קוץ, אך משמע שלא מזה התחיל הדיון ביניהם). ואז הוכיחו שחכמים חזרו בהם, מזה שהמש’ הנ”ל שהיד הרבה לבדוק באנשים תיקצץ נשנית בלי חולק ומשמע שחכמים מודים בה. ומפשט דברי התוס’ עולה שחכמים חזרו בהם לגבי נגיעה סתם, שבכך עוסקת המש’ של היד הרבה וכו’ תקצץ. אך בשום אופן לא כתוב בתוס’ שחכמים חזרו בהם גם באופן שישב לו קוץ, ואין לומר שחכמים חזרו בהם בדבר שאין לנו הוכחה שחזרו בהם. והל’ כחכמים שבסתם אסור ובמקום צורך מותר.   

אלא שראיתי בספר והצנע לכת שאסר נגיעה באמה גם במקום צער וגם לצורך טיפול רפואי. והביא שאם הטיפול נצרך באופן מיוחד יש מתירים.

והמקורות שלו לאיסור הם החזו”א הנ”ל, שכבר ביארנו שדבריו צ”ע, והרד”ל בנדה י”ג., ולא מצאתי שם ברד”ל. ולמרבה הפלא עוד הביא לאסור במקום צער וכאב מהאג”מ הנ”ל, והוא פלא גדול, ששם מפורש להיפוך.

אך הביא שם עוד מהירושלמי (ביצה פ”ה ה”ב) וז”ל:

“ר’ אבא בר כהנא בעא קומי ר’ יסא מהו מקשה על כריסא בשובתא א”ל בחולא מאן שרא לך. א”ר שמואל בר אבודמא נהגין רבנן בחולה מן הטיבור ולמעלן בבגדיו מן הטיבור ולמטן”

כלומר, הירושלמי אומר ששאלו האם מותר להכות על בטנו של אדם לצורך בשבת (מצד השמעת קול), ואז אומרים שם שאפ’ בחול אסור. ולחולה מתירים (בחול) מעל הטבור בלי בגד, ומתחתיו – רק עם בגד.

ובאר שם הקרבן העדה שבחול אסור מצד איסור הנוגע באמתו, שכולל כל שמתחת לטיבורו (שו”ע אה”ע כ”ג, ד’). ונמצא שגם לרפואה לא הותר אלא ע”י בגד.

ונראה שהפירוש הזה בירושלמי דחוק ביותר, שכן לאיזה צורך אמרו שם שבלי בגד עושים לחולה גם מעל טיבורו, שהרי אין בזה סרך איסור, ופשיטא. ועוד, כפי שבארנו אין טעם נכון לפסוק כר”ט לגבי חכמים, אז מה ראה הירושלמי שלא להתיר. ואת הקושיה השניה יש ליישב שבקוץ א”א ע”י בגד, וכאן אפשר. אך זה לא נראה נכון, כי גם בקוץ מסתבר שהיה אפשר להחמיר לעשות ע”י בגד (וכן מפורש בריטב”א שם בנידה י”ג: שאפשר במציאות ליטול את הקוץ ע”י בגד, וכך באמת יעשו לפי ר”ט). ויש לדחות שבקוץ הזמן שיקח לחפש בגד ולהביאו יגרום צער, ובחולה של הירושלמי מיירי שלא בהול לעשות זאת מיד. ועוד קשה לפירושו, שהגמ’ שם מדברת שטופחים לחולה על בטנו, ולא מסתבר שזה בכלל הנגיעה האסורה שגורמת חימום. ועוד, שיש כמה אחרונים (כגון הט”ז ביו”ד קפ”ב ועוד) שסוברים שכל הענין של נגיעה תחת הטבור זה לא דין גמור אלא מידת חסידות, ולפיהם ודאי שאין כוונת הירושלמי להקשות ממידת חסידות, ועוד לאסור גם בחולה.

ולכן נראה כפירוש הפני משה שם שמפרש שהאיסור בחול הוא משום סכנה שיש לאדם שטופחים לו בכח על בטנו.

אך כל מה שאמרנו להביא ראיה לקולא מחכמים דר”ט בנוי על הבנה שהסיבה שהם מקילים היא שבמקום צער הגוף לא גזרו. וכך הבינו החזו”א והאג”מ, ונראה לי שכן הבין גם העזר מקודש (באה”ע כ”ה).

אך בריטב”א במקום מבואר שאין זה טעם ההיתר של חכמים, אלא שהצער הוא סוג של ביעתותא, שכידוע במקום ביעתותא מותר לגעת (לפחות מדינא דגמרא). ור”ט מחמיר על אף הביעתותא. ולפי זה אין ללמוד היתר לנידון דידן, שכן אצלינו אין צער כל רגע, אלא הפצע בגיד רק יגרום כאב בשעת תשמיש וכד’.

ובאמת שיש לדחות את מה שכתבנו להוכיח למריחת משחה גם בלי הריטב”א, כי גם אם ההיתר בנוי על זה שלא גזרו במקום צער, י”ל שזה דווקא אם כל רגע יש צער ולא רצו להחמיר ולעכב את הטיפול, אך בפטריה וכד’ שאין כאב כל רגע אלא רק ייגרם בעתיד י”ל שלא הקלו, ויצריכו מטלית עבה או קיסם.

אך יש להביא ראיה אחרת להיתר. הגמ’ אומרת (נידה י”ג.) שאע”פ שהיד המרבה לבדוק באנשים תיקצץ, מ”מ לזב הותר לבדוק. וכמובן שהכוונה היא שיבדוק בנגיעה, באותו אופן שלסתם אדם נאסר. וכתב בעל החסדי דוד על התוספתא (לפנינו ב’, ו’, ובהוצאתו ב’, ח’), שהטעם שהתירו לזב הוא משום שהוא טרוד בבדיקת הקרי שלו, וזה שקול לביעתותא. וגם בנידון דידן יש לומר כן, שההתעסקות במריחת המשחה שקולה לביעתותא.

ואף שבתוס’ רא”ש ומאירי שם כתוב שהזב באמת עלול להגיע לקרי ורק התירו משום צורך המצווה, י”ל שיודו בנידון דידן, כי דוקא שם שאין הבדל בין הבדיקה של זב לסתם נגיעה י”ל שיגיע הרהור, אך במריחת משחה שיש פעולה אחרת להתרכז בה לבד עצם הנגיעה יודו, ולקמן נאריך בסברא זו עוד. 

והיתר זה עדיף על ההיתר של ביעתותא שהפוסקים מאנו לסמוך עליו, כי שם מרוכז בנגיעה, ורק ממקום אחר בא לו הביעתותא, והשאלה מה גובר. אך כאן ברור שעיקר הריכוז הוא במריחה ולא בעצם הנגיעה.

ומכל זה נראה להלכה שבטיפול בפצע וכד’ שגורם כאב כל רגע אין צורך במטלית עבה אלא אפשר לטפל ביד, ובטיפול בדבר שרק בעתיד יגרום צער – יש מקום להקל ע”פ החסדי דוד, אך לא ברור ששאר פוסקים יסכימו לו, ולכן נראה שראוי להחמיר לכתחילה באיסור חמור זה, ולטפל ע”י מטלית עבה באם אפשר. 

[יש להעיר שניזקק להיתר זה גם בפצע שנמצא מהעטרה ולמטה, כי בה”ל בסו”ס ג’ פוסק בשם ארצה”ח שגם שם לא התיר שו”ע לגעת אלא בזמן שמשתין. וכן בנשוי שכתבו הפוסקים שאף שמותר לו לגעת כשמשתין, אסור לו לגעת סתם כך].

אלא שיש למצוא היתר נוסף, שלא בנוי על צורך של צער הגוף.

לעיל ביארנו שאין איסור בעצם הנגיעה, אלא שהנגיעה מובילה להרהור, ולכן חז”ל אסרו. אך יש מקרים שהתירו (לפחות לצורך השתנה) – כגון במקום ביעתותא או בנשוי, שאמדו שלא קרוב שיגיע להרהור, על אף שיהיה חימום במציאות.

וכתב בפתח הדביר (בסי’ ג’) וז”ל: דהנה ודאי כשמתחכך ובעבידתיה טריד ולבו מחשב בענייניו ולא הלך חשכים להרהר בעבירה, אין החיכוך לבדו גורם להז”ל”.

ולכאורה דבריו תמוהים, שחז”ל אסרו נגיעה בגיד גם אם לא מהרהר בכוונה תוך כדי זה, ואיך מתיר.

ועיין בהגהות הרד”ל לנדה י”ג. שמביא מתשב”ץ ממש כלשון של הפתח הדביר, ובכך מסביר התשב”ץ את ההיתר של זב לבדוק עצמו.

ונראה בכוונתם שמה שחז”ל אסרו נגיעה באמה הכל מיירי כאשר אין בירור שדעתו של האדם מרוכזת בדבר אחר מעצם הנגיעה. אך אם מרוכז בדבר אחר אין חשש הרהור, כמו בביעתותא. ואף שלא פוסקים את ההיתר של ביעתותא (עיין במפרשים בסי’ ג’ באו”ח), מ”מ זה רק בגלל שקשה לנו לאמוד את עצמת הפחד הנדרש כדי להתיר. אך את העיקרון אפשר מ”מ ללמוד. וא”כ ה”ה באופן שאדם מרוכז בדבר אחר שעוסק בו ודורש מחשבה וריכוז. וזה מש”כ הפתח הדביר שטרוד בעבודתו ומחשב בענייניו, ואז מותר כל שלא מהרהר בכוונה, כמובן, וכמו שסייג הפתח הדביר. ובאמת אם אין איזו פעולה שמוכח לפי הענין שמרוכז בה יותר מעצם הנגיעה – בזה לא יתיר הפתח הדביר אף שאדם יכול לומר שמרוכז בדבר אחר, כי גם אם זה נכון נתת דבריך לשיעורים, וודאי שלא פלוג רבנן כה”ג למסור תורת כ”א בידו. אך אם במציאות יש הוכחה שמרוכז בדבר אחר בזה מתיר.

ונראה שדוגמא טובה להיתר זה הוא מה שאנחנו דנים בו – מריחת משחה על הגיד, באופן שאדם מרוכז במריחה ולא בחימום הגיד. והיתר זה נכון גם באופן שאין צער ונזק לגוף, כגון שמורח לשם ייפוי וכד’.

ואין להקשות שגם בנגיעה לשם השתנה נגיד שאיננו מרוכז בנגיעה אלא במטרה שלשמה נוגע – שהיא לכוון את הגיד שלא יפלו על רגליו ניצוצות.

זה אינו, כי יש חילוק ברור בין מקרה בו האדם מרוכז בדבר, אלא שעושה זאת לשם מטרה אחרת שתיגרם מפעולה זו, לבין מקרה שמלכתחילה אדם מרוכז בדבר אחד, ורק בעל כרחו עושה עוד דבר.

דוגמא לדבר מצאנו בהלכות שבת, שמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דומה לאינו מתכוון, שזה השני מותר לכתחילה להלכה כר’ שמעון (כל זמן שאין פסיק רישא), ומשאצל”ג אסורה (ומחלוקת ר’ יהודה ור”ש אם מדאוריתא או מדרבנן). ויסוד ההבדל הוא שבמשאצל”ג אדם מרוכז במעשה האיסור, אלא שעושה אותו למטרה אחרת מהמטרה של פעולת האיסור. ובאינו מתכוון מרוכז בפעולת היתר, ורק נמשכת ממנה עוד פעולת איסור, שלא מתייחסת לאדם הפועל, כל זמן שלא מכוון אליה.

וגם אצלינו, כשעסוק במריחה, הנגיעה רק מתלווה ואיננה מוקד הריכוז שלו. אך כשנוגע כדי לכוון את היד, מרוכז בנגיעה, אף שמטרתו לא כדי לחכך. ולכן במקרה של מריחת המשחה יש פחות חשש איסור (ואף שכאן יש פסיק רישיה שגם נוגע, ובהלכות שבת זה נחשב לאיסור, יש לחלק שכאן הולכים לפי המציאות שמתרכז במריחה ולא יימשך הרהור, ושם התורה מחייבת אותו כי עכ”פ המעשה השני מתייחס אליו, אף שמחשבתו לא מרוכזת בו).

וכן שמעתי מהרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א שמותר לאדם לעשות תרגילי התעמלות לחיזוק הגב וכד’, על אף שמצורך התרגיל לשכב על הבטן ויש חשש של חימום וקישוי והרהור.

ונראה שטעם ההיתר כנ”ל, שמחשבתו מרוכזת בתרגיל שעושה ולא בחיכוך וחימום.