ברצוננו לדון בשאלה מהי הברכה על מיץ תפוזים טבעי. בכלל השאלה לא רק מיץ תפוזים, אלא כל מיץ טבעי שאנשים רגילים לשתות.

הגמרא בברכות ל”ח. אומרת: “ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר”.

כלומר, הגמרא כאן אומרת שעל מיץ פירות טבעי מברכים שהכול, כי הוא לא נחשב עיקר הפרי לענין הברכה בורא פרי העץ (וכן לעוד עניינים), אלא הוא דבר אחר, טפל לפרי (זיעא בעלמא).

מאידך, הגמרא בהמשך בדף ל”ט. אומרת: “אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי”.

כלומר, על המים ששלקו בהם מיני ירקות שונים מברכים בורא פרי האדמה, כברכת אותם הירקות.

והנה הראשונים נדרשו לסתירה שבין הגמרות הללו, שכן מהגמרא בדף ל”ט נראה ברור שעל מיץ פירות צריך לברך כברכת הפרי, כי אם על מים ששלקו את הירק בהם, שרק קיבלו טעם מהירק וודאי שאין הם הירק עצמו, מברכים כברכת הירק, כל שכן שעל מיץ הפרי עצמו צריך לברך כברכת הפרי כי הוא ודאי יותר נחשב לחלק מהפרי מאשר המים של השלקות, וכן טעם הפרי מורגש בו היטב.

וידועה מחלוקת הרשב”א (ל”ח. ד”ה דבש) והרא”ש (פ”ו סי’ י”ח) בתירוץ הסתירה הזו.

לפי הרא”ש החילוק הוא בין בישול לבין סחיטה: “ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן בורא פרי העץ”.

על פניו נראה שכוונתו שבמציאות יש יותר טעם מהפרי במי הבישול שלו מאשר במיץ הנסחט. וכן הבינו המג”א (ר”ב, כ”ג) והמ”ב (ר”ה, י”ד). אך זה ודאי נגד המוחש, ואי אפשר לומר כן.

ולכן נראה לפרש דבריו שאין הכוונה שלמשקה הנסחט אין טעם כשל הפרי, אלא אין לו את הטעם של הפרי עצמו. כלומר ייתכן שהטעם דומה, אבל אנחנו מברכים בורא פרי העץ על הפרי עצמו דווקא, והמשקה הכנוס בו הוא זיעא בעלמא, כלומר הוא חלק טפל שאיננו הפרי עצמו. ואם כן גם אם לחלק הטפל הזה יש טעם דומה לטעם הפרי, אנחנו לא יכולים לברך עליו בורא פרי העץ. אך אם יצא טעם מהפרי עצמו, ולא מהזיעא בעלמא, אז נוכל לברך בורא פרי העץ גם על הטעם הזה, וזה מה שקורה במיא דשלקי.

אך לפי הרשב”א החילוק הוא לא בין סחיטה לבין בישול, אלא בשני האופנים הללו יש חילוק על פי הרגילות של בני אדם: “ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהן כהן”.

והנה לפי הרשב”א פשוט שמיץ תפוזים (או מין אחר) הגדל מזן שניטע על מנת להפיק ממנו מיץ תפוזים, כמו שכך היא המציאות במיץ תפוזים טבעי מסחרי (זן ולנסיה), נכלל בגדר של שלקות שודאי בזן זה הדרך היא לסחטו. ולגבי מיץ ביתי שנסחט מתפוזים (או מין אחר) מזן שלא גדל דווקא לצורך סחיטה, בזה יש לעיין בדעת הרשב”א האם מה שכתב “דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה” הוא בדווקא, ואז לא ייכלל בהגדרה הזו מין שלא משמש ברובו לסחיטה, או שהניסוח הוא לאו דווקא, ועיקר כוונת הרשב”א היא שיש רגילות לסחוט מין זה והדבר מקובל. ולפי זה גם זנים רגילים של תפוזים למאכל ייכללו בדין של מיא דשלקי לפי הרשב”א, כי עכ”פ רבים סוחטים אותם (עיין בחזו”א או”ח ל”ג, ה’ בד”ה ויש, שדן קצת בשאלה הזו בדעת הרשב”א). 

והמשנה ברורה (בשעה”צ ר”ב, נ”ד, ובמ”ב ר”ה, י”ד) מציג את הרא”ש כחולק על הרשב”א, כלומר שלפי הרא”ש גם אם יהיה מדובר בפרי או ירק שרוב אכילתו ע”י סחיטה לא יברכו על הנסחט עץ או אדמה אלא שהכול.

והחזו”א (או”ח ל”ג, ה’ בסוף) כתב שאין זה מוכרח, וייתכן שבאופן כזה שרוב אכילת הפרי או הירק הוא על ידי סחיטה הרא”ש יודה, והוא חולק רק באופן שאין רגילות ברוב הפעמים לסחוט או לבשל, ועל זה מחדש שעכ”פ ע”י בישול הטעם עובר למים ויברך על המים גם באופן זה כברכת הפרי או הירק. והחזו”א אומר שכיוון שהרא”ש לא חלק על הרשב”א בנקודה זו עדיף למעט במחלוקת ולא לחדש שחולקים גם בזה.

ויש לצדד כדברי החזו”א, שהרי הגמרא לעיל בדף ל”ו. אומרת שחלקי העץ מוגדרים פרי או ירק על פי דעת בני אדם. ובלשון הגמרא זה נקרא נטעי אינשי אדעתא דדבר פלוני. ולכן קורא לא מוגדר שם כחלק מהעץ (וברכתו שהכול), ולעומת זאת צנון הוא ירק שברכתו אדמה. עוד מבואר שם בסוגיה שאם נטעי להו אדעתא דכמה דברים, אין מניעה שיברכו על כמה חלקים באותו העץ בורא פרי העץ, וכן לגבי בורא פרי האדמה. ולכן בצלף מברכים גם על האביונות וגם על הקפריסין בורא פרי העץ, ומברכים גם על העלים וגם על התמרות בורא פרי האדמה (עיי”ש).

ואם כן ודאי שכשנוטעים מין שרוב אכילתו הוא על ידי סחיטת הפרי, מוכרח להגדיר שנוטעים אותו על דעת המיץ. כלומר המיץ הוא הפרי בעץ הזה. ואף שייתכן שיברכו גם על הפרי של אותו מין בורא פרי העץ, ולא רק על המיץ, כמו שראינו שאפשר להגדיר כמה חלקים כפרי, עכ”פ המיץ גם הוא פרי.

ולעיל ביארנו את הרא”ש, שהחילוק לפיו בין בישול לבין סחיטה לא בנוי על כמות של הטעם המופק, אלא על הגדרת הדבר כפרי (כולל הטעם היוצא ממנו) או כזיעא בעלמא (שאז גם אם יש לו טעם הדומה לפרי, סו”ס זה איננו הפרי). ולפי ביאור זה נראה כדברי החזו”א מיניה וביה ברא”ש, כי באופן שנטעי אינשי על דעת המיץ, המיץ עצמו כבר לא יוגדר זיעא בעלמא אלא יוגדר פרי, ואז ודאי שיהיה דינו לברך עליו בורא פרי העץ.

ולכן נראה שבזן כזה שנוטעים כדי להפיק ממנו מיץ תפוזים טבעי, וכן במינים אחרים שעושים כן, גם הרא”ש וגם הרשב”א יודו שהמיץ נידון כפרי ולא כזיעא בעלמא.

והנה החזו”א (שם ד”ה אמנם) הוסיף לומר שבכל תפוז, גם אם המציאות היא שאין רוב אכילתו על ידי סחיטה, צריך לברך על המיץ בורא פרי העץ מצד דין טרימא (המופיע שם בדף ל”ח., מיד אחרי דין דובשא דתמרי הנ”ל), שבאופן עקרוני פרי מרוסק שומר על ברכתו המקורית. והחזו”א סובר שמיץ תפוזים במציאות הוא ריסוק הפרי ולא סחיטתו, ולכן יש לברך על המיץ בורא פרי העץ.

אך באמת לא כל כך ברור מהו הבדל המציאותי שמתאר החזו”א בין סחיטת תפוזים לסחיטת פירות אחרים, שהרי בכל סחיטת פירות חלקים קטנים מהפרי נכנסים למיץ ומעורבים בו, וחלק נשאר כמוצק שלא נסחט, וכך קורה גם בתפוז.

אך מכל מקום גם בלי התוספת הזו של הדמיון לדין טרימא, כתבנו שנראה שכדברי החזו”א במיץ תפוזים המופק מזן כזה שנועד לסחיטה.

וכעין זה כתוב בפירוש בטור (סי’ ר”ב) לענין הברכה על סוכר המופק מקני סוכר, שכיוון שהמשקה הנסחט הוא עיקר הפרי (ושם אין פרי אחר, אז זה יותר בולט שהמשקה הוא העיקר) מברכים עליו בורא פרי העץ, וכן דעת הגר”א (בביאורו ל-ר”ב, ט”ו). ואמנם שם הרמב”ם (ברכות ח’, ה’) חולק וסובר לברך שהכול, וכן נפסק (מספק) בשו”ע (ר”ב, ט”ו). אך התירוצים שתירצו את הרמב”ם (בכס”מ, ובבה”ל שם) הם מקומיים למקרה של סוכר, ולא מבטלים את העיקרון הנ”ל.

ויש להעיר, שנקטנו כמה פעמים לדבר פשוט שאם יש זן בתוך זני התפוזים שהוא מיועד לסחיטה יש לדון אותו כזן בפני עצמו שרובו לסחיטה. והסברא נותנת כך, שהרי נטעי להו אדעתא דהכי יסודו בדעת בני אדם, ואם בני אדם מבחינים בין הזנים השונים ויודעים שאחד מהם בנוי כך שיהיה לו מיץ מרובה והאחר לא, הרי שבדעת בני אדם אלה שני מינים שונים, ונכון לומר על אחד מהם שרובו לסחיטה ונוטעים אותו על דעת המיץ. אכן, בספר וזאת הברכה (בבירורים סי’ י”ז) הביא מהרב אלישיב ומהרב אוירבך לא כך, אלא שהולכים לפי כלל המין. אך ייתכן שהם דיברו על זנים שונים שקשה לאדם רגיל להבחין ביניהם.

עד כאן דנו מצד ההגדרה של המיץ כפרי או כזיעא בעלמא. אך יש לדון בנקודה נוספת, שגם אם נגדיר את המיץ כפרי (לפחות באופן שרוב האכילה ע”י סחיטה), עדין יש לעיין האם מברכים בורא פרי העץ רק על מה שנאכל בדרך אכילה (כמו מרק), או גם על מה ששותים.

התוס’ שם בדף ל”ח. (ד”ה האי) כתבו: “ושכר דידן אף על גב דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל ואפילו לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל”.

כלומר, למרות שהדין הוא שמשקה הנסחט מפרי ברכתו שהכול, בשכר הטעם שניתן במים יוצא מהתבואה עצמה, ולכן היתה סברא לברך עליו מזונות. ועל זה אומרים תוס’ כמה אפשרויות למה בכל זאת לברך על השכר שהכול, ואחת מהן היא שעל שתייה מברכים שהכול, גם אם על אותו הדבר ששותים היו אמורים לברך ברכה חשובה יותר אם היו אוכלים אותו ולא שותים. כך נראה ביאור התירוץ השלישי לפום ריהטא.

אך בעבודה זרה ל”א: מתבאר בתוס’ (ד”ה ותרוויהו) שהנקודה היא לא שעל שתיה מברך שהכול. ז”ל התוס’ שם (בתוך הדיון על בישולי גויים בשכר): “ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו הכי נמי היא בטלה לענין איסור בישול”.

רואים בתוס’ שם, שהטעם שמברך על שכר שהכול הוא מצד ביטול התבואה במים, כלומר יש כאן עיקר וטפל ומברכים על העיקר (המים) ופוטרים את הטפל (התבואה). וכמו כן בתוס’ בב”ב צ”ו: (ד”ה ואחד שכר שעורים), על הגמ’ שאומרת לברך על שכר שעורים שהכול, כתוב: “דלא אישתני לעילויא דאית ליה עילויא אחרינא בפת ועוד דמי יימר דשערי עיקר דלמא מיא עיקר”. גם כאן התוס’ מתייחסים לשאלה כשאלה של עיקר וטפל.

וא”כ לפי הדיבורים המקבילים האלה בתוספות יש מקום לפרש את דבריהם בברכות באותה הדרך. כלומר, מה שכתבו שבשתיה אומר שהכול חוזר דווקא על מה שנזכר בשאלה, שיש כאן דין כל שיש בו מיני דגן, ואמורים לברך מזונות. ועל זה אומרים תוס’ שבשתיה אין דין כל שיש בו, וחזרנו לעיקר וטפל לפי רוב ומיעוט למרות שהמיעוט הוא מזונות. ואמנם יש בכך דוחק בלשון, אך יש מקום לומר שילמד סתום מהמפורש (ויש להעיר שאת שני הפירושים הללו בתוס’ יש מקום לומר גם בביאור דברי התוס’ בהמשך בדף ל”ח., בד”ה והא תנן, ונחזור לתוס’ ד”ה והא בהמשך בעז”ה).

ולענייננו, לגבי הברכה על מיץ תפוזים, יש נפקא מינה גדולה בין הפירושים הללו בתוס’. שאם הדין הוא דין בשתיה, שעל כל שתיה מברכים שהכול, גם על מיץ תפוזים יברכו שהכול. אך אם אין כאן דין כללי בכל שתיה, אלא רק התחדש שדין כל שיש בו לא שייך בשתיה, ומברכים על המים שהם עיקר, עדין על מיץ תפוזים (לפחות באופן שרוב המין לסחיטה) יברך בורא פרי העץ.

והנה השו”ע ב-ר”ב, ד’ אומר שמי שמערב שמן ואניגרון (שהוא מי שלקות) ושותה זאת להנאה ולא לרפואה מברך על האניגרון שהוא העיקר, והרמ”א שם מוסיף שהברכה היא שהכול, ומקורו הוא מהרמב”ם (ברכות ח’, ב’). ועיין שם בביאור הגר”א שבא להסביר את הרמ”א למה יברך שהכול ולא אדמה, ואומר הגאון שזה בנוי על תוס’ הנ”ל ב-ל”ח., שאומר שעל כל שתיה מברך שהכול. אז רואים שהגר”א למד שבאמת התירוץ בתוס’ מדבר על כל שתיה ולא רק שאין דין כל שיש בו בשתיה. ולפי הגר”א דברי התוס’ בע”ז ובב”ב הם תירוצים שונים ואין לאחד אותם עם דברי התוס’ בברכות.

נמצא לפי”ז שלפי הרמ”א והגר”א (שכנראה מסכים כך להלכה) יש לברך על כל שתיה שהכול, וכן יהיה הדין גם במיץ תפוזים.

והנה לדעת הגר”א ברור שיש הבדל בין אם שותים את הדבר או אם אוכלים אותו כדרך אכילה, הגם ששני הדברים יהיו שווים מבחינת הנוזליות שלהם. שהרי על מי שלקות כתוב לברך אדמה, והם ודאי נוזליים וראויים לשתיה. אלא שכיוון שאוכלים אותם בדרך אכילה כמו מרק מברכים עליהם אדמה. ורק בנידון של שמן ואניגרון כתב כך הגר”א, כי מפורש בלשון השו”ע שם שמדובר ששותה [ויש לעיין מה הדין בדבר שהרגילות לשתות אותו ואדם אחד אוכלו בדרך אכילה או להיפך, האם נגיד שבטלה דעתו או לא, ומסתבר שבטלה דעתו].

ובשעה”צ ר”ב, ל”ו מביא כמה ראשונים (בה”ג ועוד) שאומרים לברך אדמה באוכל להנאה ולא לרפואה, ומפורש בדבריהם שם שמדובר ששותה את הדבר. וכן מוכח מהשלט”ג (בברכות כ”ה. בדהרי”ף), שמובא במג”א ר”ה, ו’.

ובשו”ע (ר”ח, ו’) כתוב: “קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקין אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות”.

ההלכה הזו היא לשון הרמב”ם (ג’, ג’), ובב”י הובאו כמקור לדין זה התוס’ (ב-ל”ח. ד”ה והא) ורבנו יונה (כ”ז. בדהרי”ף ד”ה שתיתא) לגבי דין שתיתא (בגמ’ ב-ל”ח.) שמחלקים בו בגמ’ בין עבה לרכה.

וז”ל רבנו יונה שם: “דודאי מפני שאוכל הדבר לרפואה אינו גורע ברכתו אלא הכי קאמר אם היתה רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה אף על פי ששותה אותה להנאה אינו מברך עליה אלא שהכל”. כלומר, למרות שהלשון בגמ’ היא שרכה נעשית לרפואה, רבנו יונה מסביר שזה לא עיקר ההבדל בין רכה לעבה, אלא ההבדל הוא בין אם הוא אוכל או שותה, ורק הדרך בשתיתא שעשויה לרפואה היא לעשותה רכה ולשתות אותה. על כל פנים כתוב להדיא בר’ יונה שהשינוי בברכה על רכה הוא כיוון ששותים אותה בפועל (כלומר ולא רק שהיא ראויה לשתיה).

ובתוס’ שם, שגם הוא הובא בב”י כמקור לדין, יש מקום לדון האם השינוי בברכה הוא מצד שעל כל שתיה מברכים רק שהכול, או מצד שאין דין כל שיש בו (מחמשת מיני דגן) בשתיה, וא”כ המים עיקר. ולפי הצד השני זה דין מיוחד בדבר המעורב עם מים, אך בדבר שכל עצמו ראוי לברך עליו אדמה או עץ, יצטרכו לברך עליו כך גם כששותים אותו. וכבר הזכרנו את שני הצדדים הללו לעיל בדעת תוס’ שם ד”ה האי, ואף רמזנו שגם בתוס’ שלנו (ד”ה והא) יש לדון בשני הצדדים הללו. והגאון, שהבאנו לעיל שפירש שעל כל שתיה מברכים שהכול, פירש כך גם בתוס’ הזה (ויש שם ט”ס בגר”א וצ”ל במקום ‘יהא’ ‘והא’).

א”כ, לפירוש הגר”א בתוס’ הנ”ל, שהוא המקור שציין הב”י לדינו בשו”ע, ודאי שגם בשו”ע כאן כתוב אותו העיקרון, שעל כל שתיה מצד שהיא שתיה מברכים שהכול, כדברי הרמ”א ב-ר”ב, ד’.

והנה בדין האניגרון בסימן ר”ב המג”א (ס”ק י”א) מתפלא על הרמ”א שאומר לברך שהכול, וסובר שצריך לברך בורא פרי האדמה. ומזה היה נראה שהמג”א לא סובר את הכלל שעל שתיה מברך שהכול, אלא לעולם יש לברך את הברכה הראויה לאותו מאכל, גם אם שותים.

אך בסימן ר”ה ס”ק ו’ מתבאר במג”א בדעת כמה ראשונים (אם כי נראה שלא מוכרח לומר כך בדעתם) שיש הבדל בין אם מי השלקות ודומיהם עומדים בדרך כלל לשתיה או שעומדים בדרך כלל לאכילה. שאם עומדים לאכילה כאכילת מרק, גם אם במקרה יהיה מי שישתה אותם – יברך כברכה הראויה לו בעודו אוכל. ואם עומדים לשתיה מברך שהכול. והמג”א שם לומד כך גם בדעת תוס’ הנ”ל. כלומר הוא מסכים לעיקרון הנ”ל, שעל שתיה מברכים שהכול, אך מסייג זאת רק לאופן שהרגילות היא להתייחס לאותו דבר כמשקה.   

ואם כן קשה, מדוע בסימן ר”ב לא תירץ המג”א בדומה לגר”א שדרך שתיה שאני, עם התוספת לשיטתו, שמדובר דווקא באופן שהרגילות היא לשתות את האניגרון.

וצריך לומר שהטעם הוא שהרמב”ם הוא המקור לדין הזה בסי’ ר”ב, כפי שציינו לעיל, ובדעת הרמב”ם (ח’, ד’) המג”א לומד (שם בסי’ ר”ה) שהוא לא סובר את הכלל שעל שתיה מברך שהכול, גם באופן שהרגילות היא לשתות את הדבר. אדרבה, לדעתו ברמב”ם דווקא בעשוי לשתיה מברך אדמה על מי השלקות, עיי”ש. ולכן את הרמ”א שבנוי על הרמב”ם המג”א לא רצה לתרץ כגר”א. אך לדינא הוא יכול להסכים לכך, כמשמעות דבריו בסי’ ר”ה. ועדין זה דוחק כמובן, והיה לו להאריך יותר.

[ובגוף דברי הרמב”ם, לעיל הבאנו מהדין של שתיתא שנראה שהרמב”ם מסכים עם הסוברים שעל שתיה מברכים שהכול, וכן מוכח כמובן מההסבר של הגר”א לדין של אניגרון. ולכן יותר נראה לפרש ברמב”ם שמש”כ בפ”ח ה”ד: “ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן”; רק בא לאפוקי אופן שנשלק להעביר הזוהמא, כמו שפירש הכס”מ שם, אך הרמב”ם לא נחת שם לחלק בין אכילה ושתיה כמו שעשה בדין של שתיתא ובדין של אניגרון. ובאמת יש בזה דוחק סוף סוף, שנצטרך לומר שמש”כ הרמב”ם לשתות זה לאו דווקא]

אך המ”ב שם ב-ר”ב (ס”ק ל”ד ושעה”צ ס”ק ל”ו) נראה שלומד שיש מחלוקת לדינא בין הגר”א למג”א. ואולי י”ל לפיו שהם חולקים דווקא באופן הנ”ל שלא עשוי לשתיה ויש אדם אחד ששותה. ולפי”ז צ”ל שהיה פשוט למג”א שאניגרון בד”כ נאכל כמרק ולא שותים אותו בדרך שתיה ולכן הקשה. וגם זה דוחק כמובן, ויותר נראה שהבין שהם מחולקים לדינא בכל אופן.

יוצא מהדברים שיש מחלוקת בראשונים האם על שתיה באשר היא מברך שהכול, או שאין כזה כלל. לפי ר’ יונה, וכן לפי תוס’ בברכות (לפחות לפי הבנת הגר”א והמג”א, כאשר לפי המג”א מדובר דווקא כשכך היא הרגילות באותו דבר) על כל שתיה מברכים שהכול, ולפי הבה”ג ועוד (וכן לפי התוס’ בע”ז) אין כזה כלל. ובדעת הרמב”ם הדבר תלוי במחלוקת הגר”א והמג”א בדעתו.

ולמעשה נראה שלפחות מספק יש לנו לברך שהכול על כל שתיה. ואמנם המ”ב (בשעה”צ ר”ב, ל”ו שהוזכר לעיל) נראה שמכריע שאם רוב המשקה הוא המי פירות שברכתם (לפחות בדרך אכילה) היא אדמה, יברך כך גם כששותה; אך מ”מ נראה שמכלל ספק לא יצאנו. וכן הוא מנהג העולם (כמו שציין אג”מ יו”ד ח”ב סו”ס כ”ה) לברך שהכול.

ולכן נראה למעשה שלמרות שהיה ראוי לברך על מיץ תפוזים טבעי (לפחות באופן שרוב הזן לסחיטה) בורא פרי העץ מצד הדבר בעצמו, בכל אופן מצד ששותים אותו ולא אוכלים נראה לברך מספק שהכול, וכמנהג העולם.