א. שלא לשבת על ספסל שמונח עליו ספר

הגמ’ במנחות (ל”ב:) אומרת: “אמר רב חלבו אנא חזיתיה לרב הונא דהוה יתיב אפוריא דס”ת עליה וכף לכדא אארעא ואנח עליה ס”ת והדר יתיב במיטה קסבר אסור לישב על גבי מיטה שס”ת מונח עליה ופליגא דרבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר חנה א”ר יוחנן מותר לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה ואם לחשך אדם לומר מעשה בר’ אלעזר שהיה יושב על המיטה ונזכר שס”ת מונח עליה ונשמט וישב ע”ג קרקע ודומה כמי שהכישו נחש התם ס”ת על גבי קרקע הוה” [כלומר וס”ת על הקרקע זה ביזיון גדול יותר מאשר על המיטה שיושב עליו – רש”י].

א”כ יש כאן מחלוקת בעיקר הדין האם מותר או אסור לשבת על מיטה או ספסל שמונח עליהם ס”ת. ונחלקו הראשונים איך לפסוק: לפי תוס’ שם במנחות הלכה כר’ יוחנן להקל, כי הרי הלכה כר’ יוחנן גם לגבי רב שהיה רבו של רב הונא, וכ”ש לגבי רב הונא עצמו (וכן דעת המרדכי בהלכות קטנות, הלכות ס”ת תתקס”א).

אך הרמב”ם (בהלכות ס”ת פ”י ה”ו) פוסק לחומרא כרב הונא. וכתב הגאון בסי’ רפ”ב, שלמרות שודאי נכון שבד”כ בכללי ההלכה הלכה כר’ יוחנן לגבי רב וכ”ש כנגד רב הונא תלמידו של רב (וכן הרמב”ם פוסק כר’ יוחנן כנגד רב הונא בהלכות ברכות פ”ז ה”ד, לגבי אם לברך על פתיתים או שלמים), מ”מ פסק כאן כירושלמי שדרכו לפסוק כמותו [כנראה כוונת הגאון במקומות שבבבלי יש מחלוקת]. והירושלמי הזה הוא בברכות פ”ג ה”ה, ושם מובאת רק הדעה המחמירה (הירושלמי מובא גם בתוס’ במנחות).

והב”י ב-רפ”ב כתב סברא אחרת ברמב”ם, שהוא מחמיר בכבוד ס”ת. וצ”ב בזה, מנין לו שהמחלוקת הזו לא שייכת לכללי הפסיקה הרגילים, ומנין להחמיר בכבוד ס”ת [וראינו סברא דומה באחרונים לגבי מחיקת שם ה’, שלא למחוק שמות שמעיקר הדין מותר למחוק, כמו י”י שבסידורים, מדין להרבות בכבוד שמים, בפת”ש רע”ו, ט”ז. ואכן גם שם אין לסברא מקור, אלא זו כנראה תחושה של הפוסקים. אך ברמב”ם נראה רחוק שפסק מצד זה].

ועוד מביא שרב הונא עשה מעשה כדבריו, ואילו החולקים ומקילים לא עשו מעשה כדבריהם, כמש”כ במו”ק (כ”ה.) שבשעת פטירתו של רב הונא רצו להניח ס”ת על מיטתו ונמנעו כי הוא אסר זאת בחייו. ונראה שאין ראיה, כי עשו זאת רק לכבודו כי הוא היה האוסר, אך ודאי אין זה אומר שאחרים לא עשו כדברי עצמן להקל בשעה שהם ישבו ליד ס”ת. ואדרבה, מלשון הגמ’ יש לדייק להיפך, שהם באו להניח ס”ת, משמע שסברו שאין בכך איסור. ורק העירו להם שלרב הונא עצמו לא נכון לעשות כך כי הוא אסר זאת בחייו.

וכל זה לענין ס”ת עצמו, שעליו מדובר בגמ’. ובפסקי התוס’ שם במנחות כתבו שגם לפי מי שיחלוק על תוס’ ויפסוק להחמיר כרב הונא, מ”מ זה רק בס”ת, אך בשאר ספרי הקודש לכו”ע מותר לשבת על המיטה שהם מונחים עליה.

והב”י מביא בשם ר’ מנוח וז”ל: “אית דאמרי דוקא ס”ת אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו וטוב להחמיר ודוקא שלא בשעת בית המדרש אבל בזמן בית המדרש והמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים וכך נוהג ה”ר משולם מבדרש”י אך כשלא היה במקום בית המדרש היה מדקדק שיהיה הספר נתון ע”ג דבר אחר כל שהוא” [וצ”ב בחילוק המציאותי בין כשיש תלמידים או לא, כי למעשה היה לו מקום להניח לידו את הספרים, אז למה זה חוסך מקום זה שלא ישים משהו מתחת הספרים. ואולי מצד שאם יש יותר תלמידים אז הם משתמשים ביותר מקום על השולחנות, ואז צריך מקום לספרים על הספסל].

ר’ מנוח מתייחס לאיסור כחומרא, ולכן בשעת הצורך לא מתייחס לכך כאיסור. אך הב”י מביא עוד בשם אורחות חיים (בסוף הספר; אך לא מצאתי כעת בפנים) שצריך להחמיר גם בשאר ספרים, ומשמע מהענין שגם כשיש צורך.

והשו”ע (רפ”ב, ז’) פוסק כרמב”ם שאסור לישב על המיטה שספר תורה עליה, והרמ”א מוסיף שהוא הדין שאר ספרים.

והרב עובדיה (יבי”א ח”ט יו”ד סי’ כ”ב) אומר שדעת השו”ע עצמו לא כרמ”א, אלא שדווקא ס”ת אסור, שהרי גם לגבי ס”ת זו מחלוקת איך לפסוק, אז הגם שאנחנו מחמירים בס”ת, לא נחמיר בשאר ספרים, שזו עוד מחלוקת גם בין המחמירים בס”ת. ולכן פוסק שספרדים יכולים להקל בזה מעיקר הדין, אך מביא מהרדב”ז (ח”ג סי’ תקט”ו) שלמרות שמעיקר הדין יש להקל בשאר ספרים, יש מקום להחמיר ולא לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרים, אלא להגביה טפח (השיעור של טפח נזכר בירושלמי לגבי ס”ת. ולמעשה לגבי ס”ת י”א שצריך להגביה יותר, עיין ב”י וש”ך, אך עכ”פ לענין שאר ספרים ודאי מספיק. ולעיל בלשון ר’ מנוח ראינו שמספיק היכר כלשהו בשאר ספרים, ואפילו טפח לא צריך). וכנראה כוונתו של הרב עובדיה לומר שיש מקום להחמיר כרדב”ז (כלומר ולא רק להביאו כסיוע לכך שמעיקר הדין מותר).

אך לאשכנזים יש להחמיר כפשט הרמ”א שלא לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרים, אלא אם כן יש איזה הפסק כלשהו כדברי ר’ מנוח. ואם יש איזה דוחק וצורך נראה שאפשר להקל כר’ מנוח (שמובא גם בש”ך) לשבת גם בלי שום הגבהה, וכך בערוך השולחן מסיים שלהחמיר ולא לשבת כשיש צורך זה רק בבחינת המחמיר הרי זה משובח.

וייתכן שכמו שהקלו במקום צורך כשיש דוחק מציאותי, כך יש מקום להקל במקום חוסר נעימות לבקש מאחרים שלומדים להזיז את ספריהם מהספסל, ופעמים שגם באמת חסר מקום ולא נוח להם ללמוד בלי להניח על הספסל.

עוד יש לעיין מה הדין בדפים או מחברת של ד”ת, שאינם ספרי קודש ממש, אך הם בכלל חיוב גניזה. ולכאורה דינם דומה לשאר ספרים, ומנין לחלק. אך יש קצת מקום לחלק שמחברת או דף לא ניכרים כל כך בקדושתם, והדין כאן נוגע לביזוי התורה, ואם זה לא ניכר כלפי חוץ שזה של קודש, יש להקל יותר. אך לפי”ז צריך לומר שפעם היו ניכרים הספרים או הכתבי יד בין קודש לחול, וזה לא ברור כלל. ולפי מה שנכתוב בסמוך על כריכת הספר, אדרבה יש להחמיר יותר בדפים סתם.

ובשו”ת תשורת ש”י (תניינא קס”ט) אומר שתי קולות בנידון זה. האחת, שאם אדם ישב על הספסל ובא אחר והניח ספר הראשון לא צריך לקום. והשניה, שאם יש ספסל והמקומות מחולקים ומסומנים על ידי קרשים שמבדילים בין המקומות אפשר לשבת במקום אחד, למרות שבמקום אחר בהמשך הספסל יש ספר (וכ”ש בכיסאות מחולקים ממש שמחוברים יחד כמו בבתי כנסת). ונראה שודאי יש לסמוך על הקולות בענין זה, אחר שכל הדין הוא חומרא, לפסוק לחומרא בס”ת, ואח”כ גם בשאר ספרים, בזמן שכל הדין מסתמא הוא דרבנן.

עוד יש להקל בכל הדין מצד אחר, שלכמה דינים כתבו כמה פוסקים שכריכות הספרים לא נחשבות חלק מהספר אלא תשמיש קדושה. ונ”מ למשל שיש אומרים שמדפי הספרים הם תשמיש דתשמיש כי הם משמשים את הכריכות שמשמשות את הספרים. ואם כך יש מקום לומר שהכריכה תהיה ההפסק כלשהו שהצריך ר’ מנוח מהספסל לספר (ובתשמיש קדושה כמובן שלא מצאנו שאסור לשבת בסמוך אליו על אותו ספסל). ויש לדחות שכאן הדבר הולך לפי הנראה לעין בענין כבוד הספר, ומבחינת הרואים אדם יושב עם הספר באותו גובה. וכך משמע שסברו כל הפוסקים שלא התירו בזה, שהרי כך הם כל ספרינו (והילקוט יוסף כן צירף את הסברא הנ”ל להקל, בהלכות בית הכסא בסי’ ג’, אחרי שדן לגבי להיכנס לבית הכסא עם ספר קודש).

ומרגלא בפומייהו דאינשי שאם מעמידים את הספר ולא משכיבים אותו אפשר לשבת עם הספר על הספסל. וצ”ע מנין הגיע החילוק הזה ומה הסברא בזה. ובאז נדברו (י”א, ד’) אומר שלכאורה אין כזה חילוק אך בשעת הדחק (והוא סובר שגם בשעת הדחק החמיר הש”ך שלא לשבת ליד ספר) יש לסמוך על מה שמעמיד את הספר מדין שעושה שינוי. וצריך עיון מה עוזר כאן לעשות שינוי, אחר שסברת הדין היא ביזיון הספר. וכמה פוסקים (הרב אוירבך והרב אלישיב שמובאים בגנזי הקודש עמ’ ל”ג בהערה ט”ו, משנה הלכות ח”ה סי’ קצ”ב) כתבו בפירוש שאין בזה חילוק ויש להחמיר גם בעומד. וגם לאידך גיסא, לרב עובדיה שמקל, זה גם בשוכב ולא דווקא בעומד.

עוד יש לדון האם יש חומרא בספר שמונח על גבי קרקע יותר מאשר בספר שמונח על הספסל. כי ודאי שזה יותר חמור מצד שעל הקרקע לכו”ע יש להחמיר בס”ת, וא”כ לא שייך החשבון של פסק השו”ע שהקל מספק ספקא בלשבת ליד ספרים, על פי מה שהבאנו לעיל מהרב עובדיה. אז ודאי צריך להניח ספר על משהו, ולא על הקרקע ממש. אך עדין צ”ע אם צריך דווקא טפח, או שיש להקל גם בפחות מטפח כמו שמובא להקל בישיבה ליד ספר. כי בנקודה זו לכאורה לא שמענו חומרא בקרקע ביחס לספסל. ומצד שני ייתכן שגם זה בנוי על קולא של ספרים ושל ספסל גם יחד (על דרך הקולא של השו”ע הנ”ל), וצ”ע.

ואם יש גובה טפח ודאי מותר, ואם הספרים מונחים בתוך תיק או קופסא גם כן מתירים (עיין בגנזי הקודש עמ’ ל”א בהערה).

[יש להעיר שנראה שמוסכם בפוסקים שאין בנידון שלנו קולא מצד שהספרים נדפסים בדפוס, כדברי הט”ז ב-רע”א ועוד]

          ב. הנהגות שונות של כבוד לספרים

כללית, צריך להיזהר שהספרים לא יגיעו לביזיון, להניח אותם כך שלא יפלו ולא ינזקו, ולהיזהר שלא יישפכו עליהם משקים וכיוצ”ב, וכן לא לזרוק את הספרים מאחד לשני וכדומה (שו”ע יו”ד רפ”ב, ה’, ספר חסידים תתקכ”ב ועוד). אסור להשתמש בספר לצורך עצמו, כגון לנסות עט אם הוא כותב וכדומה (מג”א קנ”ד, י”ד בשם ס”ח). אסור לגעת בספרי קודש בידיים מטונפות (מ”ב קמ”ז, ג’).

כמו כן נהגו לכבד את הספרים בנשיקה אם נפלו והרימו אותם (ספר חסידים תתקכ”ג), וכן ראוי לנשקם אם היו הפוכים והפכו אותם בחזרה (מהרי”ל, מובא ברמ”א בד”מ ב-יו”ד רפ”ב). וכן ראוי לנשקם תמיד בתחילת הלימוד ובסופו (כה”ח קנ”ה, י”ב).

ברמ”א (יו”ד רפ”ב, ז’) מבואר שמותר להניח ספר על ברכיו, אבל לא להישען עליו. ואם בלי זה קשה לו ללמוד מותר (גנזי הקודש עמ’ נ’ בהערה בשם הרב אלישיב ועוד) וכן לא יישן על הספר (ספר חסידים קטן, עיין בגנזי הקודש עמ’ נ”א ובהערות שם).

אסור להניח ספר פתוח הפוך, ואם רואה ספר שמונח כך צריך להופכו (רמ”א רפ”ב, ה’), אסור להניח ספר סגור הפוך במאונך (מהרי”ל, מובא בד”מ ב-רפ”ב). וי”א שכמו כן אסור להניח ספר סגור הפוך כדרך קריאה משמאל לימין (מקדש מעט ס”ק כ”ז).

אסור להניח ספר פתוח ולצאת החוצה (ב”ח, ט”ז וש”ך ביו”ד רע”ז). ועיין ש”ך שם שזו משנה מפורשת בעירובין צ”ז: וגמ’ ב-צ”ח. (ודלא כב”ח שהוצרך ללמוד כך מהירושלמי). והש”ך הוסיף שיש בזה גם ענין סגולי, שמשכח תלמודו אם מניח את הספר פתוח ויוצא. וערוה”ש שם ב-רע”ז כתב שלזמן קצר אפשר לצאת ולהשאיר את הספר פתוח (ובגנזי הקודש הביא בשמו שאם יוצא מחדר לחדר ולא לרה”ר מותר להשאיר את הספר פתוח גם לזמן ארוך, וזה אינו).

נחלקו הט”ז והמג”א האם מותר להשתמש בספר קודש כדי ללמוד בספר קודש אחר. אם יש ספר מונח ורוצה להניח עליו ספר אחר כך שישמש כהגבהה, לכו”ע מותר. אך להביא לצורך כך ספר אחר, לט”ז אסור ולמג”א מותר, והמ”ב מקל (כל זה במ”ב קנ”ד, ל”א). והילקוט יוסף (לסי’ קנ”ד) סובר שעדיף להחמיר.

ואותה מחלוקת תהיה בלהשתמש בדף של קודש בתור סימנייה בספר קודש (כך לדעת הרב בן ציון אבא שאול, שדעתו מובאת בגנזי הקודש עמ’ מ”ט בהע’ ט”ו). אך יש להעיר שלכאורה כיוון שאפשר להשתמש בדף אחר באותה קלות עדיף לעשות כך, כמו שמסתבר שאם יכול להגביה את הספר ע”י חפץ אחר מזומן לא ישתמש בספר קודש אחר.

אסור להשתמש בספר קודש כדי לשמור בתוכו דפים של חול, וכן אסור אפילו לשמור כך דפים ריקים שמיועדים לכתיבת ד”ת. אבל מותר לשמור בתוך הספר דפים של ד”ת (מ”ב הנ”ל) [ומסתבר שההיתר לשמור בנוי על ההיתר של המג”א שספר ישמש ספר].

לא מניחים קדושה קלה על קדושה חמורה, כגון נביאים על ס”ת (שו”ע יו”ד רפ”ב, י”ט, ומקורו ממגילה כ”ז.). וכמו כן לא מניחים תורה שבע”פ על תורה שבכתב (שו”ת הר”י מיגש סי’ צ”ב). ולכן לא יניח סידור או ספר אחר על חומש (הרב אוירבך, מובא בגנזי הקודש עמ’ נ”ה בהע’ ס”א).

כל שכן שאסור להניח דברי חול על ספרי קודש לפי הנ”ל. ואם זה לצורך הלימוד כמו להניח עיפרון על הגמ’ מותר (גנזי הקודש עמ’ נ”ד הע’ נ”ג בשם הרב ניסים קרליץ).

          ג. עשיית דברים בזויים מול ספרי קודש

הגמ’ (ברכות כ”ה:-כ”ו.) אומרת: “דתניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי אמר רבא גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי אמר רבי יהושע בן לוי ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה אמר ליה כמאן כרבי יהושע בן לוי אימר דאמר רבי יהושע בן לוי דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא אמר ליה לאו אדעתאי”.

נמצא שס”ת צריך לכתחילה להוציא אותו לחדר אחר, ואם אי אפשר – לעשות מחיצה עשרה, ותפילין צריך כלי בתוך כלי ע”פ הגדרים שהתבארו בגמ’, שאפשר שכלי אחד יהיה כליין, ואפשר שאחד ייפרס על השני גם אם לא עוטף אותו לגמרי.

ותוס’ אומרים שכל ספרי הקודש מספיק להם כיסוי בעלמא. וצ”ב אם הכוונה היא לשני כיסויים כמו שמוזכר בסוגיה על תפילין, או שפשוט לתוס’ שבספרים שלנו הדין קל יותר אפילו מתפילין ומספיק כיסוי אחד, ולכן כתוב כיסוי בעלמא. אכן, אם לפי האפשרות השניה לא ברור מנין זה פשוט כ”כ לתוס’. ובאותו ספק יש להסתפק גם בדעת הראב”ד שמובא בב”י (סי’ ר”מ). והרא”ש במקום כותב שצריך שני כיסויים, וכך הבין הב”י (ד”ה ואם יש בו תפילין) את התוס’.

אך הא”ר (מ’, ב’) באמת מבין שלדעת התוס’ והראב”ד מספיק כיסוי אחד. עוד מביא מהכלבו (סימן כ”א) שאחרי שהביא את הדינים על כלי בתוך כלי לגבי תפילין, כתב: “אבל בשאר ספרים ובחומשין שלנו כתב ר’ יהודה דמסתברא שאין להחמיר כל כך”. והא”ר מפרש כוונתו שלא שבספרים לא צריך שום כיסוי, אלא שיספיק כיסוי אחר. למעשה הא”ר נשאר בצ”ע בזה להלכה.

כל הנ”ל נפסק בשו”ע (ר”מ, ו’), וכתב שם שכל ספרי הקודש צריכים שני כיסויים.

והמ”ב (ס”ק ל’) אומר שוילון שאין לו דין מחיצה (למשל שמחוזק רק מלמעלה, ומלמטה הוא נע ונד) משמש עכ”פ ככיסוי אחד, ואז יהיה מספיק לכסות את הספרים שמאחורי הוילון הזה בכיסוי אחד בלבד.

בסי’ מ’ השו”ע מדבר גם כן על כיסוי כלי בתוך כלי לתפילין, ושם המ”ב מביא מהמג”א שאפשר לכסות את הספרים בכיסוי אחד שקוף, אם עכ”פ השני אטום. והמג”א מביא מהט”ז (בהלכות מזוזה יו”ד רפ”ו, ה’) שאוסר גם אם רק אחד מהכיסויים שקוף, אך הוא חולק עליו, כנ”ל [בט”ז שם לא נזכר להדיא להחמיר בשני כסויים שאחד מהם שקוף, אלא שהוא אומר שכיסוי שקוף למזוזה לא מועיל לתשמיש המיטה, והמג”א אומר שזה פשיטא כי צריך שני כיסויים, אז גם אם היה הכיסוי אטום לא מועיל, כי הוא כיסוי אחד. ועל זה אומר המג”א שכוונת הט”ז שלא מועיל כיסוי שקוף אפילו כאחד משני כיסויים, גם אם השני אטום. וצ”ב אם זה מוכרח בכוונת הט”ז, כי הדין יוצא משונה בסברא לפי”ז. ובאמת בפת”ש שם בהלכות מזוזה הביא שיש שהסבירו שגם הט”ז מודה למג”א, עיי”ש].

המ”ב מביא מהפמ”ג שכריכת הספר לא נחשבת כיסוי אחד משני הכיסויים. עם זאת, יש מקומות שכן התחשבו בסברא זו, למשל לענין תשמיש דתשמיש שהמדף שהספר מונח עליו הוא תשמיש דתשמיש כי הוא משמש את כריכת הספר שמשמשת את הספר. וכן הביא כה”ח (מ’, י”ד) בענייננו דעות שהכריכה נחשבת ככיסוי (וסמך עליהן למעשה עכ”פ לענין ספרים בדפוס). וצ”ל שהויכוח הוא כמו שכתב הכה”ח האם זה נחשב ביזיון או לא, כלומר הכריכה מצד האמת איננה חלק מהספר, אבל בדבר שיש בו ביזיון לקודש בעיני העולם לא שייך לדון את הכריכה כדבר אחר, ולכן אומר שם שכולם מסכימים (עיין מ”ב ס”ק ג’) שלא לתלות את הספר בשרשרת המחוברת לכריכה (כלומר, ושלא נגיד שזה כאילו שהספר מונח בתוך כלי, וספר שמונח בתוך כלי אחר מותר לתלות). וכעין זה כתבנו גם לעיל לגבי ישיבה על ספסל שמונח עליו ספר, שהכריכה לא תעזור לפי משמעות רוה”פ, וכתבנו שזה מכוח הסברא הזו.

כתב כה”ח (מ’, י”ח) שכמו שאסור לשמש בפני ספרי קודש, וצריך שני כיסויים, כך גם פסוקים או דברים אחרים שטעונים גניזה אסור לשמש בפניהם – למשל תמונה שכתוב בה פסוק.

בענין ספרים שלנו שמודפסים בדפוס, הרגילות באחרונים לדון אותם כספרים של כתב-יד ולהצריך שני כיסויים. אכן, יש שהקלו בשעת הדחק בכיסוי אחד (כך המ”ב בסי’ מ’ בשם חוו”י סי’ קפ”ז, ואף שבפנים רואים לכאורה שזה קולא דוקא בספר שהודפס ע”י גוי, מ”מ יש דעות שמקלות בדפוס בכיסוי אחד, עיין כה”ח אות ט”ז). ובספר גנזי הקודש עמ’ ס”ג בהערה הביא מר’ ניסים קרליץ שיש להקל בספרים שלנו יותר מספרי הדפוס שדיברו בהם האחרונים, כי שלנו נעשים ע”י חשמל ושלהם נעשו אמנם בדפוס אך ע”י מעשה של אדם. וצ”ע בסברא זו. ומביא שם שהרב אלישיב חלק, ונראה כמובן שכל מי שלא חילק בסברא מחודשת זו לא סבר כך.

מ”מ למעשה יש מקום גדול להקל בכיסוי אחד, אפילו בלי הסברא של ר’ ניסים קרליץ, מצד הצירוף של הכריכה, והצירוף של הדפוס, והצירוף של הא”ר הנ”ל שמביא שיש אומרים כן בכל הספרים שאינם ס”ת וחומשים בגלילה. אך בלי כיסוי כלל, נראה שאין מי שמקל.

קולא אחרת כתובה במחזה אליהו (סי’ ה’), שאם הספרים נמצאים בארון ספרים שיש בו חלל של ארבעים סאה (כמו שהדרך להיות) אין צריך שום כיסוי.

ולפי המ”ב (ר”מ, כ”ה) עדיף לכסות בכיסוי אחד עכ”פ גם באופן זה (המ”ב שם מיירי במחיצה שהספרים נראים דרכה, וה”ה בנידון שלנו, לפי המתירים בכלי של ארבעים סאה).

המ”ב מוסיף שגם לענין עשיית צרכיו בחדר שיש בו תפילין או ספרים אסור, וצריך כלי בתוך כלי. והמקור הוא המרדכי (שבת פרק ג’, סי’ שי”א) בשם מהר”ם, והדין הזה נפסק ב-שט”ו, א’ ברמ”א.

וכנראה למדו זאת כדבר פשוט מתשמיש המיטה, ואולי אפילו בק”ו. אכן, זה ייתכן לפי הדרך החיים שהמ”ב מביא שם בבה”ל (ד”ה אסור), שמצריך באמת שני כיסויים. אך הבה”ל שם נשאר על זה בצ”ע מנין שצריך שני כיסויים, ולמה לא מספיק אחד. ולפי זה לא ברור מה המקור בכלל להצריך כיסוי. וצ”ל לכאורה לדעתו שלא למדו זאת מתשמיש המיטה, אלא זו סברא פשוטה של דרך כבוד לספרים, שהיינו אומרים גם אם לא היה בכלל את הדין של תשמיש המיטה בפני ספרים. ובזה מספיק כיסוי אחד. וצ”ע עוד בזה.

ומדובר בדין זה גם בצורך לנקבים קטנים, כמו שמבואר במרדכי שם: “היה עושה מחיצה עשרה טפחים גובה בפני הספרים לפי שלפעמים היה משתין בלילה”. והמחזה אליהו סי’ ו’-ז’ כתב שלהשתין מותר, ומוכיח מזה שמותר להשתין עם תפילין. וצ”ע מה יעשה המרדכי עם הראיה הזו. והיה מקום לומר שהמהר”ם עשה כך לחומרא בעלמא. אבל א”כ קשה מנין שלעשות צרכים גדולים כן אסור מדינא. ועוד, שהאיסור של מחיצה המתרת שעוסקים בו שם הוא דווקא בדבר שבלעדיו היה אסור, אבל דבר שמעיקר הדין אפשר בלעדיו, הגם שהמחיצה נעשית בו לצורך רוחני – כמו הדוגמא שם של מחיצה בשעת הדרשה זה לא דין מחיצה המתרת, עיי”ש. ואת השאלה השניה יישב שם המחזה אליהו, שמחיצה המתרת אסורה דוקא מצד שעניינה ליצור רשות חדשה, וזה קיים גם אם עושה רק לחומרא. אך אם עושה משום צניעות זה לא בא ליצור מקום בפני עצמו. וצ”ע מנין לו דבר זה, שהרי לכאורה הסברא היא פשוט שיש חשיבות למחיצה בהיתר האיסור.  

עוד יש איסור לגלות ערווה בפני שם ה’, כמש”כ בשבת ק”כ שאסור לעמוד לפני ה’ ערום. והמג”א (מ”ה, ב’) כותב שאסור לעמוד ערום מול כתבי הקודש, וכך במ”ב.

ובמחזה אליהו סימן ה’ למד מזה שה”ה בכל כתבי הקודש, גם בלי שמות, וה”ה בכל ספרים שלנו.  

אך נראה שאין כוונת המג”א לחדש דין שאסור לעמוד ערום לפי כתבי הקודש, אלא שהוא עוסק בכתבי הקודש, וכיוון שבכתבי הקודש יש שמות, זה נקרא לעמוד ערום מול השם. וכל שכן בספרים עם כריכה, שיש להקל לצרף את הכריכה להיות כיסוי.

מכל מקום כתוב ברמ”א (בסי’ רע”ה, י”ב) בשם הרוקח שנהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני נרות משום ביזוי מצווה. וכן הרב עובדיה פוסק את הדין הזה בחזון עובדיה חלק א’.

ואמר הרב ניסים קרליץ (מובא בגנזי הקודש עמ’ ס”ג) שזה מנהג ולא מעיקר הדין כי ערוות קטן לא נחשבת ערווה עד גיל שלוש לקטנה ותשע לקטן (סי’ ע”ה, ד’, ומ”ב שם). ובפרט אם נתפוס שאין איסור בגילוי ערווה כנגד ספרים, שאז כל שכן שאין בעיה לגלות ערווה כנגד מצווה, לכאורה. ועכ”פ יוצא משם שלפחות מצד המנהג לא ראוי שקטנים יהיו ערומים במקום שיש ספרים. ומצד המנהג הזה מסתבר שהכריכה לא תעזור, וכן מה שהספרים מונחים בתוך ארון ארבעים סאה למתירים כן, שעכ”פ לא גרע מהביזיון של דבר מצווה. וצ”ב עוד בנקודה האחרונה.

עוד כתוב בהלכות מזוזה (רפ”ו, ה’ ומקורו מהכלבו): “במקום שיש טינוף כגון שתינוקות מצויים שם טוב לכסות המזוזה ובמקום טהרה טוב להיות נראית”. ומהלשון משמע שהענין כאן איננו דין גמור אלא יחס ראוי למזוזה (וכן הסיפא שתהיה נראית זה ענין לפי הזוהר). אך מעיקר הדין אין מקור לכאורה לאסור זאת (גם בכלבו בפנים – סי’ צ’ אין תוספת הסבר ומקור, וכן בסמ”ק שמובא בב”י שם). וייתכן שגם אם נחמיר בעשיית צרכים עכ”פ יש להקל בטינוף כמו הימצאות של צואה ליד המזוזה כי שם עושה מעשה בדומה לתשמיש המיטה שנאסר (ובמקום שיש טינוף בקביעות החדר פטור ממזוזה אז אין דיון). והרמ”א שם בד”מ בשם מהרי”ל כתב לכסות את המזוזה גם אם יש דלת, וכנראה הכוונה שהדלת עלולה להיפתח ולכן עדיף לכסות. ומ”מ אין שם לכאורה מי שמצריך שני כיסויים.

ומהאי טעמא לא ראוי להחליף טיטול לילד במקום שיש ספרים, אך לא שזה אסור מדינא. ובמקום שאין ספרים, אך יש מזוזה שנראית אל מול גילוי ערוות הקטן, אם המזוזה מכוסה בכיסוי אטום אין שאלה. אך אם מכוסה רק בכיסוי שקוף ייתכן שעדין יש כאן בעיה של ביזוי מצווה, בייחוד בענין זה של ערווה שעליו כתוב שערווה בעששית אסור. אך אולי מ”מ גם לפי המנהג אם עכ”פ הדברי קודש מכוסים, אפילו אם זה כיסוי שקוף, אין ביזוי. וצ”ב בזה עוד. וייתכן שאם הספרים בארון שהוא ארבעים סאה כנ”ל, שיש מתירים, אם הטינוף הוא דבר שאסור רק מכוח המנהג ולא מדינא, יש להקל. ונראה שמנהג הרבה אנשים להקל גם בלי לבדוק שהספרים כולם בארון, וייתכן שכל המנהג הזה לא מחייב כל כך אלא שכך ראוי. או שיש איזה חילוק בין המקרה של הרמ”א על נרות שבת לבין ספרים (אך מ”מ הטעם הוא משום ביזוי מצווה ולא דבר מיוחד דוקא לנרות, כמו שצוין שם ברמ”א ב-רע”ה).

ויש לציין שבעניינים אלה של החלפת טיטול וכדומה מול ספרים יש שמחמירים יותר, ויש שכותבים במפורש שהם מחמירים לפי מה שנראה להם שראוי לעשות ולא מדינא. עיין בהערות בגנזי הקודש ועיין בשערי המזוזה פרק י”ח ובהערות שם כמה מקורות. אך מש”כ נראה עיקר הדין.

והילקוט יוסף בסי’ ג’ (אות י”ד) כותב (בשם ענף עץ אבות) שאין לשים גרף של רעי שהריח שלו מגיע בכל החדר כשיש ספרים. וצ”ע אם זה מדינא לדעתו או לחומרא, וצ”ע אם גרף חמור יותר מלהחליף טיטול (מצד אולי שמיוחד לכך שם יותר וזה יותר קביעות של הצואה).

בשבת ס”א:-ס”ב. מבואר שאסור להיכנס עם דברי תורה, ואפילו עם קמע, לבית הכסא, אלא א”כ מחופה עור (ונפסק בשו”ע רפ”ב, ו’). וכן על דרך זו מבואר בברכות כ”ג. שאסור להיכנס עם ספרא דאגדתא לבית הכסא.

ובמ”ב (מ”ג, כ”ה) מביא מחלוקת האחרונים האם מותר להיכנס עם ספרים (וה”ה דברים אחרים שטעונים גניזה) לבית הכסא בכיסוי אחד. לפי המג”א אפשר כמו במחופה עור, ולפי א”ר צריך שני כיסויים (ועיין ערוך השולחן בסי’ רפ”ב ביו”ד, שמסכים לא”ר, ואומר שדווקא מחופה עור התירו כי שם הכיסוי עומד ולא יזוז, אך בסתם כיסוי יש חשש שיתגלה). ועיין בגנזי הקודש במילואים (סי’ ב’) הרבה מקורות להקל בכיסוי אחד. ועוד יש לצרף את הענין של הכיסוי ע”י כריכת הספר, ואת הענין של דפוס.