א. פתיחה

גדולים רבים כתבו על איסור שימוש בחשמל, וסברות שונות נאמרו בענין. ברוב התשובות שנכתבו על כך יש נטיה ברורה לאסור, לפעמים תוך אמירה מפורשת שצריך לאסור זאת (עיין מנחת אשר סי’ ל’). כך למשל באג”מ (ח”ד סי’ פ”ד, עיי”ש, ובמיוחד לאור זאת בתשובה שאחריה שם, שאומר שכיוון שהאיסור לא ברור נקל לחולה) [וכך משמע באחיעזר (ח”ג סי’ ס’), שכותב שלא לדון באיסור החשמל ברבים שמא יקלו. וכך משמע בשבט הלוי ח”א קכ”א אות א’].

חלק מהסברות שנאמרו ביסוד האיסור ובפרטים שונים תוך כדי הדיון לא עומדות במבחן המציאות. למשל הצי”א (ח”א סי’ כ’ פרק ו’) אומר שהמהרש”ם שדן בחשמל לא ידע איך הוא עובד. וכן לגבי חשמל ביו”ט יש דיון האם מותר להעביר אש בהדלקת החשמל, וכתבו כמה ספרים על חלק מן הדנים בכך שהם לא ידעו איך החשמל עובד (עיין למשל מנחת אשר ח”א סי’ ל’). כמו כן הרב עובדיה (יבי”א ח”א סי’ י”ט, אות י”ח) מביא שהרב אוירבך אמר לו על כמה מחברים (שהובאו שם לפני כן בתשובה) שהם לא יודעים איך המכשירים עובדים, עיי”ש.

ב. האוסרים משום מוליד

התייחסות קדומה (כבר בשנת תרנ”ה) נמצאת בשו”ת בית יצחק (יו”ד ב’, מפתחות והגהות סי’ ל”א), שדן לגבי שימוש בטלפון שעובד עם חשמל. והוא אומר שם שמי שסוגר מעגל חשמלי יוצר דבר חדש, ולכן נכלל בכלל איסור מוליד, כמו שמצאנו במסכת ביצה שאסור להוליד ריח בבגד, וכן מצאנו שלפי חלק מהפוסקים מה שאסור להמיס קרח הוא משום מוליד.

והרב אוירבך במנחת שלמה (קמא סי’ ט’ ענף ג’ אות ו’-ז’) כותב שאין לדמות גזירות זו לזו ולומר שדבר אסור משום מוליד הוא גזירה חדשה שלא שמענו (ועיין עוד לקמן בסמוך).

עוד מקשה שם שזה לא מתקיים, ולכן לא נחשב שהוליד משהו במכשיר. והבית יצחק יענה שעכ”פ הוליד בעולם ומה לי אם מתקיים במכשיר או לא.

והצי”א (ח”א סי’ כ’ פרק י’) אומר בשם חתנו של הבית יצחק, ומסכים עמו, שלא נכון לומר שיש כאן מוליד כי המוליד הוא לא הפעולה שנפעלת ע”י החשמל, שהיא לא יצירה חדשה בעולם אלא רק שימוש בכלי, אלא המוליד הוא עצם זרימת החשמל בתוך המתכת, וזה דבר שאי אפשר לתפוס באחד מהחושים ובכה”ג לא מצאנו שייאסר דבר משום מוליד.

למעשה הרב אוירבך הנ”ל כותב על דברי הבית יצחק כבר הורה זקן.  

[הרב עובדיה (יבי”א ח”א י”ט אות א’, וכן בסי’ כ’ שם) מביא את הבית יצחק, ולא מעיר שהשו”ע (סי’ תקי”א, ד’) לא הביא בכלל את איסור הולדת ריח שהוא המקור של הבית יצחק (אלא רק הרמ”א שם). וייתכן שסובר שיש מוליד בחשמל, הגם שנפסוק לגבי ריח שאין איסור מוליד, והדברים לא תלויים זה בזה, וכשפסק השו”ע שאין איסור מוליד בריח הוא לא פסק ענין עקרוני שאין איסור מוליד בעולם]

ג. האוסרים משום מבעיר

הרב קוק (אורח משפט סי’ ע”א) דן לגבי שימוש ברמקול (כמו רוב התשובות בנושא), ואומר שאיסור שימוש בחשמל הוא משום מבעיר. כלומר כל זרימת חשמל בכל מכשיר היא הולדת אש בתוך חוטי החשמל של המכשיר.

והרב שם אומר שאש זה לא רק אש רגילה שלנו ששורפת, אלא רואים בחז”ל (ביומא כ”א) שיש אפשרות לקרוא בשם אש גם לדבר שלא מכלה או שונה מאש רגילה באופנים אחרים.

והנה יש לעיין בדבר הזה, מה בכל זאת דומה בין האש הרגילה לאש החשמל, שהרי לא ייתכן שנגיד שאש זה לאו דווקא, ומעתה נקרא באופן שרירותי לכל דבר בשם אש. וכי למי שיוצר מגנט בשבת נקרא מבעיר כיוון שהוא יצר אש? ודאי צריך להיות איזה דמיון חיצוני כדי שנכנה דבר בשם אש. ובדוגמאות של הגמ’ לאש שונה ודאי שיש דמיון, למשל אש הסנה שלא אוכלת את הסנה, עכ”פ ודאי היתה לה צורה חיצונית של אש בוערת, וכן בדוגמאות אחרות שם. אך מה דומה לאש בזרימת חשמל פנימית בתוככי המתכת?

אלא נראה ברור ששני דברים גרמו לדימוי הזה בין חשמל לאש. ראשית, השימוש הנפוץ והברור בחשמל היה מתחילה לתאורה, והנורות היו אז רק נורות להט. כך שהשימוש עם חשמל התקשר מיידית עם הבערה, כי חוט להט בוער נידון ברוב ככל הפוסקים כאש גמורה והמבעירו חייב. והדבר השני כנראה היה מה שבמציאות במכשירי החשמל של פעם היו נראים מדי פעם ניצוצות. אם זה בזמן החיבור של התקע לשקע, או באופנים אחרים, אבל היו כנראה ניכרים לעין ניצוצות כאלה, גם במכשירים שאין בהם חוט להט, וכתופעת לוואי. כך מתאר הרב רוזן במאמר תגובה שכתב על דברי הרב אליעזר מלמד (שנביא בסמוך).

והדברים הללו גרמו לכמה פוסקים לתפוס שכל מעבר זרם חשמלי הוא סוג של הבערה של המתכת בה הוא עובר. ולכן פשוט לרב שם שחשמל זה ניצוץ ופשוט שהוא אש, ורק דן האם זו אש שאסור להבעיר. ז”ל שם: “משמע שכל אופן הבוער ומחמם באיזה צורה שתהיה הרי הוא בכלל אש… וע”כ אין לנו שום מקום לומר שהניצוץ האלקטרי שהוא מתילד ע”י הדחיפה שאנו מעוררים באויר ע”י הדיבור של המגפון [הכוונה לרמקול] שלא יקרא בשם אש”.

ועיין ביבי”א (ח”א סי’ כ’ אות ט’) בשם הספרים עצי הלבנון וילקוט הגרשוני שכתב: “כי בשעת הדיבור מעוררים גלי הקול השוטפים במרוצתם את זרם האלקטרי ומוליד זיקי אש המתרוצצים כבזק וא”כ יש בו משום הבערה”.

אך באמת נראה יותר שיש כאן דימוי לא נכון, ואין ללמוד מהתופעות החיצוניות לעיקר מהות החשמל. כי זה שהחשמל הופך לאש בחוט הלהט זה המרה של אנרגיית החשמל לאנרגיה אחרת, אך בעוד החשמל זורם בחוט הוא לא מבעיר. וזה דבר פשוט שאפשר למדוד את החום של חוט מוליך, וודאי שאין הכרח שהוא יתחמם אפילו עד י”ס בו, וכ”ש שלא עד שיאדים. ולזרימת החשמל בתוך החוטים כמובן שאין צורה חיצונית שאפשר לדמות לאש.

וצ”ע אם הרב באמת בא לומר שכל זרם חשמלי הוא מבעיר – כמו שנראה בפשט הלשון, או שבא לאסור מצד הניצוצות המתיילדים כלפי חוץ. ובכל אופן שתי הסברות אינן כדאי לאסור שימוש במכשירים חשמליים, כי אם מצד הניצוצות, הרי שכיום אין כאלה ניצוצות. ואם מצד שגוף הזרם החשמלי נידון כאש, זה נראה לא נכון ולא שייך, כנ”ל [והרב עובדיה ביבי”א ח”א סי’ י”ט אות י”ח מביא שהרב אוירבך הסביר לו שהגדולים שכתבו על מבעיר בכל מעגל חשמלי לא הבינו איך החשמל עובד, ולכן מסכם שאין הלכה כמותם, ופלא שבמקומות אחרים ממשיך להחזיק בסברא זו, כגון בחלק ז’ סי’ ל”ו אות ג’].

והרב אליעזר מלמד כתב בפניני הלכה לבאר דעת הרב שכל אנרגיה היא אש, והוא פלא, מדוע נדמה זאת דווקא לאש ולא לכוח של מים וכדומה, כנ”ל. ונראה שגם הרב בעצמו לא התכוון לכך אלא רק לאחת האפשרויות הנ”ל.

ד. האוסרים משום בונה

החזו”א (או”ח נ’, ט’) דן לגבי הדלקת אור בבית, ואומר שמלבד הבעיות שיש בחוט להט, שייך איסור דאורייתא בהפעלת מכשיר חשמלי בשני פנים. אחד, שכאשר מעוררים את המכשיר החשמלי לפעולה על ידי זרם חשמלי זה כמו לקחת כלי מקולקל ושבור ולבנות אותו מחדש, שבכה”ג יש בנין בכלים. והשני, שחיבור שני חלקי המעגל החשמלי בסגירתו היא תקיעה. ואע”פ שהיא לא נעשית בחוזק כדרך תקיעה האסורה מדאורייתא, מ”מ כאן כיוון שיש מעלה גדולה בחיבור הזה, המעלה לא נמדדת בחוזק החיבור אלא באיכותו, שהחיבור ע”י הזרם הוא חיבור חשוב ויכול להיחשב לכן כתקיעה מדאורייתא (ועל תקיעה גופא יש מחלוקת אם זה משום בונה – כך לפי הרמב”ם, או משום מכה בפטיש, כך לפי רש”י).

ויש לשאול למה החזו”א הגדיר את האיסור בתיקון הכלי ‘השבור’ כבונה ולא כמכה בפטיש. ונראה לומר שהוא סבר שאם נגדיר את הכלי כמתוקן ורק זוקק עוד תיקון של החשמל, לכל היותר נוכל למצוא כאן איסור דרבנן של מתקן מנא כמו בעריכת השעון (בסי’ של”ח). ואם נגיד שהכלי שבור לגמרי, כבר אין מקום לומר שזה מכה בפטיש כי לבנות כלי מתחילתו זה לא מכה בפטיש, כי כשיש מלאכה מובהקת שנעשית בדבר, לא אוסרים משום מכה בפטיש, כמו שמי שיבנה ממש כלי מתחילתו לא נגדיר אותו כמכה בפטיש למרות שאין לך תיקון גדול מזה [וכך רואים גם ברש”י ב-ע”ד: במנין החטאות שם, עיי”ש].

ודברי החזו”א כמובן הם חידוש גדול מאוד, בשתי הסברות שלו. להסתכל על הכלי כשבור ממש ועל המזרים את זרם החשמל כבונה אותו מחדש הוא פלא גדול מאוד בסברא, כמו שהקשה בסברא הרב אוירבך (במנח”ש קמא סי’ י”ב, באריכות), וכן קשה מאוד בסברא הדימוי השני של החזו”א לתוקע והחידוש שלו שיש תוקע באיכות שאיננו תלוי בחוזק, הכול פלא.

ובציץ אליעזר (י”ט, ט”ו) כתב: “דהנה דבר זה שיהא בהדלקת חשמל חיוב משום בונה ובכיבויו משום סותר הוא חידוש שנתחדש בבית מדרשו של הגאון החזו”א ז”ל, אבל כל גדולי הפוסקים שלפניו שדנו בזה לא עלה על דעתם כלל לחשוב ולומר שיהא בכגון דא חיוב משום בונה וסותר (דבר שאין לו אח במלאכות בונה וסותר)”.

ביבי”א (ח”ז סי’ ל”ו אות ג’) כתב שאין הלכה כחזו”א שאסור משום בונה וסותר [אך מ”מ מביא שרוב האחרונים כתבו שאסור משום מבעיר. והוא פלא כי כבר דחה זאת כאמור לעיל בחלק א’ סוף סי’ י”ט].

והרב אוירבך כותב בפתיחה לויכוח שלו עם החזו”א (שם בסי’ י”ב) שהוא לא משיב את הארי אחרי מיתה ולא מתווכח ורק כותב לעיון התלמידים. וצ”ב בגדר דברים אלו האם הם ענווה גרידא או שבאמת חשש לו למעשה לאיסור דאורייתא. וברור שלענין חולים ונזקקים הוא לא חשש למעשה לאיסור דאורייתא, אך אולי בסתם אדם כן, וצ”ב בזה. ועיין עוד לקמן בחלק של הלכה למעשה.

ה. האוסרים משום תיקון מנא (שחיבור החשמל מתקן את המכשיר)

המשפטי עוזיאל (מציינים לחלק ב’ סי’ ל”ו, ובפרויקט השו”ת זה נמצא בהשמטות לח”א, סי’ ב’) דן בשימוש במעלית, ואומר שחוץ ממה שיש בהבערה של חוט להט משום מבעיר או מבשל [זה דיון רחב ברמב”ם שמביא את הענין של חימום מתכת בשני המקומות והאחרונים האריכו בזה], עוד יש בכל הפעלת מכשיר חשמלי משום מכה בפטיש, כמו שמבואר בסי’ של”ח מדיוק לשון השו”ע ומדברי האחרונים שאסור לערוך שעון, באופן שע”י פעולתו יתחיל השעון לפעול, משום תיקון מנא. ושם יש מחלוקת באחרונים האם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן, ובלשון המשפטי עוזיאל ברור שהוא נוקט שמדובר באיסור דאורייתא, ואומר שה”ה לכל מכשיר חשמלי שהפעלתו ע”י החשמל היא תיקונו וחייב משום מכה בפטיש [ובפניני הלכה שכתב בשם הרב עוזיאל שסובר שכל חשמל זה אש נראה שלא דק והרב עוזיאל אומר אש רק על הנורת להט, עיי”ש]. ועיין על דרך זו גם בדבריו בח”א סי’ י”ג. גם דעת הצי”א (ח”ו סי’ ו’) לאסור הפעלת מכשירי חשמל מדין מכה בפטיש, ואומר שם שגם מי שיקל בשעון צריך להחמיר בחשמל, כי בחשמל חסר דבר חיצוני למכשיר שיתקן אותו (הזרם החשמלי), לעומת שעון שהקפיץ שמתקן אותו הוא חלק מהמערכת של השעון עצמו.

ודעת הרב הנקין (גבורות אליהו סי’ צ”ח) ששימוש בחשמל הוא איסור דרבנן, ובנוי על התיקון מנא שיש בשעון, כנ”ל, אלא שהוא תופס שגם בשעון זה רק איסור דרבנן [ולא כמו שהביא ממנו הרב רבינוביץ’ בשיח נחום סי’ כ”ה שזה משום עובדין דחול].

ועיין באריכות במנחת שלמה (סי’ ט’ בענף ג’, וסי’ י”א) שדן בענין תיקון מנא בחשמל, ואומר שגם לאוסרים בעריכת שעון יש להתיר שימוש במכשיר חשמלי, כי הפעלת מכשיר חשמלי נחשבת לשימוש בדבר ולא לתיקון. והטעם הוא שהרי מצאנו כנגד האיסור בשעון היתר של הט”ז ומג”א ב-שי”ג להשתמש בכוס של פרקים שזוקקת הרכבה והברגה, הגם שההברגה מצד עצמה אסורה. והטעם הוא שזה דרך שימוש ולכן לא נחשב תקיעה, הגם שתוקע בחוזק. ואומר הרב אוירבך שהחילוק הוא שבכוס לפעמים רוצים לפרק ולפעמים להרכיב וכך הוא דרך השימוש. אך בשעון היו רוצים שהוא יעבוד ללא הפסק כל הזמן, ורק על כרחם מוכרחים לתקן אותו כי הוא מפסיק מהילוכו. וה”ה בחשמל יהיה דומה לכוס של פרקים, כי לפעמים רוצים את פעולת המכשיר ולפעמים רוצים שלא יעבוד.

ו. האוסרים משום מכה בפטיש (ולא מצד תיקון המכשיר)

הרב אשר וייס (מנחת אשר ח”א סי’ ל’) מחדש חידוש גדול, שכיוון שברור לכולם שיש לאסור חשמל, שפעולת החשמל היא יצירה משמעותית וחשובה לא פחות ממלאכות אחרות, במקום לחפש לאיזה אב או איסור דרבנן יש לדמות זאת, צריך לאסור מצד מכה בפטיש. ומביא ירושלמי שכתוב בו שר’ יוחנן ור”ל חיפשו תולדות לכל אב, ותולדות שלא מצאו להם אב סינפו אותם למכה בפטיש. ויש בירושלמי הזה חידוש גדול מאוד, שקודם ברור שפעולה מסוימת אסורה, ורק אח”כ מוצאים לה את הלאו, ושהלאו המאסף לכל מה שלא מוצאים לו אב דומה, הוא מכה בפטיש. ולפי”ז אומר ר’ אשר שאנחנו נגיד כן על חשמל בכל שימושיו, וזה יהיה איסור דאורייתא של מכה בפטיש מהבחינה הזו של מלאכה חשובה ולא מצד התיקון של המכשיר.

[עיין בשבה”ל ח”א סי’ קכ”א שדן לא לגבי חשמל, אלא לגבי צילום רנטגן, וגם כן פוסק על דרך דברי ר’ אשר ויס שדבר שברור שהוא מלאכה יש להחשיבו כמכה בפטיש, מכוח דברי הירושלמי]

ז. האוסרים משום עובדין דחול

הרב רבינוביץ’ (שיח נחום סי’ כ”ה) אומר שיש לאסור שימוש בחשמל משום עובדין דחול, ולא מצד כל אחד מהאיסורים הנ”ל שאת כולם יש לדחות. וגם זה בנוי על סברא פשוטה שיש לאסור את השימוש בחשמל, ורק לא ברור מאיזה דין. ולכן טוב לסנף זאת לאיסור עובדין דחול שבנוי על הצביון הראוי של השבת.

בהמשך לשיטה זו (אם כי לא מוכרח מתוכן הדברים) הרב רבינוביץ’ מתיר כל מיני פעולות שלא ניכרות כלל, כמו מנעול אלקטרוני שהפתיחה והסגירה של הדלת לא נראית שונה מסתם פתיחה וסגירה.

[ועיין באג”מ (או”ח ד’, ס’) שאוסר להפעיל מכשירי חשמל אפילו ע”י שעון שבת, וכותב על זה: “פשוט לעניות דעתי דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידיים על חיוב כבוד שבת… מסתבר לענ”ד שאסור להעמיד בע”ש ע”י שעון שיעשה החשמל למחר מלאכה”. רוב ככל הפוסקים חולקים על חידוש זה, אבל הטעם שנותן ודאי יכול להיות נכון לגבי הפעלת המכשירים בתוך שבת, והוא דומה לטעם של הרב רבינוביץ’]

[הציץ אליעזר (בח”א סי’ כ’, פרק ו’) נראה שלמעשה מתיר שם לסגור מעגל חשמלי כשאין נורת להט, לגבי פעמון חשמלי. אך מ”מ בחלק י”ט סי’ ט”ו כותב שיש איסור דרבנן, אם כי לא אומר איזה איסור זה]

ח. הגברת זרם

פעמים שהשימוש במשכיר חשמלי לא סוגל מעגל חשמלי שלא היה קיים אלא רק גורם להוספת זרם. זה יכול להיות באופן שכך הוא שימושו של המכשיר, כמו למשל הגברת העוצמה ברדיו, ויכול להיות באופן שכך סידרו את המכשיר בכוונה כדי להקל על ההפעלה של המכשיר בשבת.

וצריך לחשוב לפי כל אחת מהשיטות הנ”ל האם הגברת זרם אסורה או לא.

לפי האוסרים משום נולד ייתכן לומר את שני הצדדים. הבית יצחק עצמו אומר שם בהמשך דבריו שהגברת זרם אסורה, והרב אוירבך (שם במנח”ש) אומר שלשיטה זו הגברת זרם מותרת (ופלא שלא מביא את הבית יצחק שאומר הפוך). הרב אוירבך מוכיח מזה שכתוב שם בביצה כ”ג, לגבי הולדת ריח, שאם אדם משפשף דבר שכנוס בו ריח וכך גורם לו להריח בפועל מותר ואין בזה מוליד. וה”ה כאן שכבר יש זרם ורק מגביר אותו. מאידך המג”א אומר שלהוסיף ריח לבגד שכבר יש בו ריח אסור. והבית יצחק כנראה סובר שלהוסיף זרם זה כמו להוסיף דבר חיצוני, והרב אוירבך סובר שזה לחזק דבר קיים [כי סו”ס במקרה של המג”א מביא עוד ריח מבחוץ].

לפי האוסרים משום מבעיר פשוט שיהיה אסור להגביר זרם, כמו שאסור להגביר את הזרם בנורת להט (למשל בנורת הלוגן, שהיא סוג של נורת להט), כי זה מוסיף באש ונחשב כמבעיר.

לפי האוסרים משום בונה, מסתבר שגם לפי הצד של נתינת חיות בחוט החשמל וגם לפי הצד של תוקע כאן אין בעיה כי סו”ס יש חיבור איכותי בין החוטים, ויש חיות בחוט. אכן יש פוסקים (עיין יישא יוסף של הרב אפרתי ח”ג סי’ ע”ו בשם ר’ חיים קנייבסקי) שכותבים שלפי חזו”א גם זה אסור (ואפילו דאורייתא), וצ”ע בסברא.

לפי האוסרים משום מכה בפטיש (דאורייתא או דרבנן) נראה שאין בעיה בהגברת זרם, כי סו”ס הכלי מתוקן ועובד. וגם אם ע”י תוספת זרם עובד טוב יותר לא ברור שנחשב תיקון, וכ”ש שהגברת זרם זה לאו דווקא שעובד טוב יותר, אלא עובד אחרת לפי הצורך.

ולפי המכה בפטיש של ר’ אשר צ”ע איך לדון הגברת זרם.

לפי האוסרים משום עובדין דחול נראה שאין חילוק וגם הגברת זרם אסורה.

ביבי”א ח”א סו”ס י”ט פוסק בפשטות שאין בעיה בהגברת הזרם, ורואים שם שכן סובר למעשה הרב אוירבך, כמו שאכן משמע במנחת שלמה.

ט. כיבוי מכשיר חשמלי

ברור שלפי האוסרים משום מוליד לא צריכה להיות בעיה בכיבוי, כי אין איסור בסילוק הדבר שהוליד.

לפי האוסרים משום מבעיר, מסתבר שכמו שרגילים לאסור לפחות מדרבנן גם כיבוי נורת להט, כך יאסרו כיבוי של כל מכשיר חשמלי.

לפי האוסרים משום בונה אסור גם לכבות, כי לבונה יש פעולה הפוכה שהיא סותר. אכן, לפי הצד של הוספת חיות בחוט הדומם לא ברור שיש לזה פעולה הפוכה, וזה תלוי בדבר שדיברנו עליו בבונה וסותר, האם יש סותר בכלים.

לפי הסברא של מכה בפטיש דאורייתא או דרבנן ודאי שאין מה לאסור בכיבוי, ולא שייך כאן תיקון של המכשיר. ועיין בשו”ת באהלה של תורה ב’, כ”ג שכתב: “לסוברים שיש בהפעלת מכשיר משם תיקון מנא, לפחות מדרבנן, נראה שגם בהפסקתו יש משום תיקון מנא, שזהו תיקונו. לדוגמא, מזגן – כשם שהפעלתו היא תיקונו, כך הפסקת פעולתו. כי אם לא יוכלו להפסיק את פעולתו יסבלו מעודף חום ועודף קור. אין לך קלקול גדול מזה של המכשיר שאי אפשר להפסיק את פעילותו”. והוא פלא, כי לא מתקן בגוף המכשיר, וכל הסברא של התיקון היא מצד שמתקן את המכשיר עצמו ולא שיש לו הנאה בהפעלה או בכיבוי. והגם שנכון שמכשיר שא”א להפסיקו הוא בבחינת מכשיר מקולקל, אבל מ”מ כל כיבוי לא יכול להיחשב כתיקון של המכשיר, אלא רק עצם האפשרות לכבות אותו.

לפי הסברא של מכה בפטיש שחידש ר’ אשר צ”ע אם יש לדון כיבוי כמכה בפטיש, ומסתבר שלא, כי סו”ס כיבוי הוא לא יצירה חשובה כמו הפעלה. והגם שאופן הכיבוי תלוי בהתחכמות, מ”מ אם באנו מצד אובנתא דליבא לקבוע מה מלאכה חשובה ולפי”ז לתת לה שם של מכה בפטיש, נראה שכיבוי איננו בכלל זה.

ולאוסרים הדלקה משום עובדין דחול מסתבר שגם כיבוי שייך לאותו הגדר.

י. מוליכים למחצה

 אופן מקובל נוסף של הזרמת זרם חשמלי, או הגברת זרם קיים, הוא באמצעות מוליך למחצה. אלה חומרים שנמצאים מבחינה חשמלית בין מוליכים לבין חומרים שאינם מוליכים, והיכולת שלהם להוליך חשמל תלויה בגורם נוסף שמשפיע על החומר. למשל חומר שכאשר הוא נחשף לאור מוליך, וכאשר איננו חשוף לאור איננו מוליך – הוא מוליך למחצה.

בהזרמת (או הגברת) זרם במוליך למחצה אין מעגל חשמלי שנסגר, אלא המעגל כבר קיים, ותכונות חיצוניות אחרות משפיעות על החומר שיזרום דרכו יותר או פחות זרם חשמלי.

לפי רוב הסברות הנ”ל נראה שאין הבדל הלכתי בין סגירת מעגל חשמלי לבין שימוש במוליכים למחצה, כי הסברות הנ”ל לאיסור שייכות גם כאן. אך לפי החזו”א יש מ”מ הבדל, כי כאן אין את פעולת חיבור המעגל שהיא תוקע לפי החזו”א, כי המעגל החשמלי כבר שלם. ומ”מ הסברא השניה של החזו”א, שבהולכת הזרם בחוטים נותנים למכשיר החשמלי חיות וזה כמו בונה כלי מעיקרו – זה כנראה שייך גם כאן.

י”א. הלכה למעשה

לא פשוט לקבוע הלכה למעשה בשימוש בחשמל, כיוון שחלק מגדולי הפוסקים לא כתבו דברים נחרצים בענין. למשל הרב עובדיה בח”א סי’ י”ט נוקט לבסוף שאין בחשמל איסור דאורייתא, אך יש מקומות (כמו ח”ז סי’ ל”ו אות ג’, כמו שכבר הבאנו לעיל) שהוא ממשיך לכתוב שחשמל זה דאורייתא לרוב הפוסקים. וכן הרב אוירבך מצד אחד נוטה לומר שאין כלל איסור בחשמל, ולכל היותר אומר כבר הורה זקן על דברי הבית יצחק שיש בעיה של מוליד, ומצד שני למעשה מובא בשמו בכמה מקומות (למשל בספר רפואה מציאות והלכה עמ’ 45) שחשש לחזו”א. ואכן המעיין בשש”כ, שנכתב באופן כללי ע”פ פסקי הרב אוירבך, ימצא שאין שם דבר ברור בזה, ואין התייחסות לחשמל כאיסור דרבנן באופן פשוט (כלומר בלי צורך של חולה, וכדלקמן), ובתחילת פרק י”ג כותב שגם הדלקת נורת להט זה מבעיר דאורייתא, ומוסיף שם בהערה שלפי החזו”א יש בזה גם בונה דאורייתא. גם באג”מ (בח”ד סי’ פ”ד, שכבר צוטט לעיל) לא כותב דברים ברורים הלכה למעשה, וגם כותב על עצמו שתוקף האיסור לא ברור לו. לעומת זאת בצי”א (י”ט, ט”ו) מבואר שפשוט לו שאין איסור דאורייתא בחשמל, וכן נראה במנח”י (ח”ג, כ”ג) שכך נוקט למעשה.

ונראה בכמה פוסקים (ביניהם הרב אוירבך, אג”מ, שש”כ והרב אשר ויס) שלכתחילה מחמירים להחשיב חשמל כאיסור דאורייתא, אך עם זאת במקום חולי או צורך גדול מקילים להחשיב זאת כדרבנן. וכך בשש”כ מקל בהפעלת מזגן או מאוורר לצורך חולה, וכך באג”מ (שם) מקל לצורך חולה. ור’ אשר אמר שבצבא לצורך פעילות מבצעית יש להחשיב חשמל כדרבנן, למרות שיטתו הנ”ל (מובא בחוברת של הצבא על חשמל עמ’ 60). ומסתבר שאותו דין יהיה לצורך חולה.

והרב עובדיה בחזו”ע ח”ג עמ’ ע”ח נוקט שהפעלת מאוורר היא דרבנן, ומביא שם שכן כתב כבר ביבי”א ח”א סי’ י”ט (הנ”ל), וכנראה שלמעשה כך מתכוון לפסוק בפועל שחשמל זה דרבנן. וזה כצי”א, כי הרב אוירבך והשש”כ בפועל מקילים רק לצורך חולה, והוא מקל שם גם לענין שבות דשבות שמועילה גם למצטער ולא רק לחולה (כמו שאומר כן המנח”י הנ”ל ב-ח”ג, כ”ג). ולפיו נראה שגם יתיר שבות בה”ש לצורך גדול, מה שאין כן לפי השש”כ שנראה שאין לך בו אלא חידושו להתיר לצורך חולה [השש”כ בפרק ל’ מביא את ההיתר להפעיל מאוורר ע”י גוי לצורך מי שמצטער הרבה מהחום, ובהערה מציין שהמקור שלו הוא המנח”י. אך אין זו ראיה שנוקט שחשמל זה דרבנן כי המנח”י אומר שני היתרים, גם מצדד שחום זה חולי כמו קור, וגם מצד שבות דשבות לצורך מצטער, גם אם לא נגדיר אותו כחולה. וייתכן שהשש”כ סמך על הטעם הראשון; או לפחות צירף אותו ורק מכוח זה התיר].

במקומות שהולכים לפי החזו”א פשוט להם שחשמל זה דאורייתא. וצ”ב איך הם מתנהגים בפועל בבתי חולים לצורך חולים.

ויש להעיר, שהגם שצידדנו לעיל שכיבוי מכשירים חשמליים או שינוי בזרם צריך להיות מותר, משמעות כל הפוסקים היא שאסור לעשות כן. ורק לצורך חולים או צורך גדול אחר יש מקילים להשתמש במכשירים שעובדים על שינוי זרם (כך מקילים במכון צומ”ת).

י”ב. מעשה שבת וחילול ה’ בשימוש בחשמל שנוצר בשבת

החזו”א (ל”ח, ד’) אומר שאסור להשתמש בחשמל שנוצר בשבת ע”י פעולות אסורות של יהודים. טעם אחד הוא מצד מעשה שבת, שהעובדים בתחנת הכוח מפעילים את החשמל ובכך הם עצמם מדליקים את המכשירים שבבתים. וגם אם מצד מעשה שבת יש לצדד שמותר (הוא לא מסביר מה הצידוד שיהיה מותר, אך כנראה מתכוון כדלקמן בשם הרב אוירבך), מ”מ יש בזה בעיה של חילול ה’ ולכן אין להשתמש בחשמל. ולכן בריכוזים חרדיים שהולכים לפי החזו”א יש גנרטורים שכונתיים.

אך הרב אוירבך (מנח”ש תניינא סי’ כ”ד) אומר שכיוון שיש את ההיתר של חולים שיש בהם סכנה מותר להשתמש בחשמל, כי הגם שהיה ראוי לסדר את הדברים כך שלא יצטרכו לעשות מלאכות בשבת, סו”ס כשלא עשו כן ונכנסו כך לשבת יש היתר לתפעל את ייצור החשמל, ולכן מותר להשתמש. ועיי”ש שאף שהחשמל המיוצר לצורך החולים היה זוקק פחות פעולות האסורות מאשר ייצור חשמל המוני, מ”מ העובדים בתחנת הכוח מוכרחים לייצר הרבה כי ידוע שהרבה אנשים בכל מקרה ישתמשו בחשמל, ולכן כדי שבפועל יהיה מספיק לחולים צריכים לייצר הרבה. ולכן לא שייכת כאן בעיה של שמא ירבה, כמו שלכן אסרו לבריא לאכול ממה שבושל עבור חולה שיש בו סכנה, כי כאן חלק מהצורך שקיים במציאות הוא להרבות. ומ”מ הרב אוירבך מסיים שם בסוף התשובה שלמרות שהדבר מותר, הוא מכוער.

בערך בשנת תשס”ו דיברו על כך שהמערכת בתחנת הכוח תהפוך לאוטומאטית. בפועל, לפי מי שבירר את הענין עולה שלא נעשו שינויים (היום שנת תשע”ח), ועדין יהודים עושים פעולות האסורות בשבת. עיקר הפעילות האסורה היא בהטענת הפחם למסוע שלוקח אותו לנקודת הטחינה, ואח”כ למבערים. בנוסף יש התזה של מים על המכונות החמות, דבר שגורם לבשל את המים. יש גם תיקון תקלות מזדמנות, ויש פעמים שעוברים בשבת בגלל ירידה בכמות השימוש, לטורבינה קטנה יותר, והפעלתה כרוכה באיסורים מיותרים.

את כל האיסורים הללו תירץ הרב אוירבך בדבריו, וגם יש להוסיף שאם עיקר הבעיה היא הטענת הפחם הרי שזה גרמא, כי לוקח זמן רב עד שהפחם שנטען נטחן בפועל ונשרף, ויש מקום להתיר בדיעבד גרמא מצד מעשה שבת כי יש מתירים לכתחילה. אך כל זה לא יעזור למחמירים מצד חילול ה’, כל שבפועל בונה על מלאכות האסורות של יהודים. ולכן המחלוקת עדין ניטשת, ורבים מחמירים להתחבר לגנרטור. וגם בשם הרב אוירבך מוסרים שהמליץ להתחבר לגנרטור, וכך נהג הוא עצמו. וגם בילקוט יוסף מוסר כן בשם אביו, שעדיף להתחבר לגנרטור, למרות שמעיקר הדין מותר בלי זה.

[ויש להדגיש שהמלאכות האסורות של העובדים הן לא רק פעולות אסורות שנעשות על ידיהם בתחנת הכוח, אלא בעצם זה שהם מפעילים את זרם החשמל הם מדליקים מיד נורות ומכשירים חשמליים אחרים שנמצאים ברחבי הארץ, ומצויים במצב של דולק]

י”ג. הדלקת חוט להט

[בעניינים כאן של הבערה וכיבוי של חוט להט, ובאופן כללי יותר – של הבערה וכיבוי גחלת של מתכת, הארכנו בסיכום של מבעיר ומכבה, עיי”ש, וכאן נביא בקצרה מה שנוגע למעשה לחוט להט]

ברמב”ם (פי”ב ה”א) מבואר שהמבעיר מתכת חייב משום מבעיר. והראב”ד אומר שצריך לחייב את המחמם מתכות משום מבשל, כלומר משום ריכוך כמו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא בדף ע”ד. ומשמע שהראב”ד בא לחלוק שחייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר. ובאופן פשוט המחלוקת לגבי גחלת של מתכת תהיה נכונה גם לגבי הדלקת נורת להט, שחוט הלהט הוא גחלת של מתכת. ואומר הרב אוירבך (מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב) שאם באמת נתיר לפי הראב”ד להדליק נורה מצד מבעיר, זה יהיה נ”מ להלכה, כי הגם שהראב”ד מודה שאסור משום מבשל, מ”מ בחשמל זה לא שייך כי זה יהיה נדון כמבשל בחמה שמותר לכתחילה [וזה שייך למחלוקת בין הרב אוירבך לאג”מ על בישול במקרוגל].

והרב אוירבך שם סובר שהרעותא בגחלת של מתכת לפי הראב”ד היא שאין יצירה של אש חדשה כי אין דבר שנשרף ע”י שהאש נאחזת בו ושורפת כל פעם דבר חדש, אלא רק העברת אש מהאש לגחלת של מתכת [כלומר הרעותא היא לא שיש אש בלי כילוי, אלא שיש רק העברת אש ולא יצירת אש, דבר שישנו בד”כ גם בהעברת אש, אם החומר בוער]. אך בחשמל י”ל שיודה כי עצם חימום המתכת הוא אש חדשה כי לפני כן לא היתה כאן אש. ולכאורה הדברים דחוקים וודאי שלא מוכרחים. אך מ”מ הפוסקים חוששים לרמב”ם, ומתייחסים לנורת להט כאיסור דאורייתא.

נורת פלואורסצנט דומה לנורת להט שיש בה גחלת של מתכת, כי היא עובדת כך שמתחילה מתלהטים אלקטרודות, ובנורה עם סטרטר – גם חוט להט בסטרטר, ומתוך החום שמופק מההתלהטות הזו נוצר זרם חשמלי מספיק כדי לגרום לגז שנמצא בתוך הזכוכית להאיר. ולכן גם הדלקת נורת פלואורסצנט היא דאורייתא. ורק נ”מ קצת בהקל-הקל קודם להדליק אותה לשם פיקוח נפש ולא נורת להט מצד ריבוי במלאכה, שבנורת להט יש יותר מתכת בוערת. כך כתוב בשש”כ בפרק ל”ב הע’ קע”ח.

ועוד יש להוסיף שהמציאות בנורת פלואורסצנט לא ברורה האם המתכות מגיעות לידי חום של בערה, ואפילו לא ברור שהמתכת מגיעה לי”ס, ודבר זה תלוי בסוג הנורה ובמצב השימוש בה. עיין במקראי קודש של הרב הררי אות א’ הע’ ט’, 3; וא”כ אף שאסור לפחות בתורת ספקא דאורייתא לחומרא, מ”מ עדיף להדליק את זה מאשר נורת להט שהיא ודאי דאורייתא [ויש שטעו לחשוב שפלואורסצנט הוא רק דרבנן, כגון הפסקי תשובות ב-רע”ז, ז’ הע’ 62 ועוד מקומות].

גם בנורת הלוגן יש חוט להט ממש כמו בנורת להט רגילה (נורת ליבון), אך בנורות לד אין שום מתכת שמתלהטת.

בביצה כ”ב. כתוב שהמוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר, והמסתפק חייב משום מכבה. ותוס’ שם שואלים איך יש חיוב של מבעיר ומכבה בזה, והרי לכאורה חייבים על הכיבוי שיהיה כשייגמר השמן שנשאר בנר (שאת הכיבוי הזה קירב במעשיו), או על ההבערה שתתווסף כאשר יכלה השמן שהיה כבר ויתחיל לבעור השמן שהוסיף, אך זה גרמא ולא חייבים על גרמא [ועוד מקשים תוס’ שביו”ט צריך אפילו להיות מותר לכתחילה כי גרם כיבוי מותר ביו”ט (וה”ה גם בגרם הבערה במכל שכן)].

ותוס’ עונים שמיד עם לקיחת השמן מהנר יש הכהייה של אור הנר, וכן להיפך, מיד עם הוספת שמן לנר יש תוספת אורה בנר, וזה דבר שקורה מיד ולא בגרמא.

ודעת השפ”א במקום, שגם לפי התירוץ של תוס’ החיוב הוא על הכיבוי או ההבערה שיהיו בסוף. ומה שתוס’ אומרים זה שאם תהליך הכיבוי או ההבערה מתחילים מיד, הגם שייקח זמן עד שהמלאכה תבוא לשלמותה, מ”מ אין זה גרמא שהתורה התירה [ויש עוד הסברים בתוס’, עיין בסיכום על הבערה וכיבוי].

והרב אוירבך (מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב) סובר כשפ”א, ופשוט לו שלא מחייבים על עצם הוספת הארה או המעטתה, ולכן אומר שמצד כיבוי והבערה יהיה מותר להגביר זרם בנורת להט או להוריד זרם, כי כאן לא שייך הטעם של קירוב הכיבוי בסוף. וכמובן שיש מקום לאסור מצד עצם השימוש בחשמל, על הצד שנאסור שינוי בזרם, אך הוא בא לומר שלא תהיה כאן הבערה דאורייתא (אלא רק איסור שימוש בחשמל שהוא דרבנן לשיטתו), וכן שלא יהיה איסור דרבנן נוסף של כיבוי. ומשמעות פוסקים אחרים לאסור זאת מדין מבעיר ומכבה, וייתכן שלא פירשו כשפ”א בתוס’.

הרב אוירבך (במנחת שלמה שם) אומר עוד, שפשוט שמותר להסיר גחלת של מתכת מהאש כי הוא לא מכבה אלא רק מונע את המשך היכולת לבעור. ומתוך כך אומר שהיה מקום לומר שמותר לכבות נורת להט, כי רק מונע את המשך אפשרות פעולתה. ואומר שלמעשה אסור כי יש לדון את הזרם החשמלי כמו שמן של הנר והולכים בזה לפי מראית העין והרגשת החוש.

י”ד. הדלקת מכשירים חשמליים באמצעות חיישנים ובפסיק רישיה

אם אדם מעונין להפעיל נורה שפועלת כאשר הוא מתקרב לשער וכדומה, באופן שהוא מכוון להדיא להדליק – הפשטות בפוסקים היא שאסור, ככל הפעלת מכשיר חשמלי אחר. וכן הדין בנעמד לפני מצלמה שתצלם אותו כרוצה שהשומר יזהה אותו ויפתח לו את הדלת.

ולכאורה יש לעיין, כי הפעלת החשמל כאן נעשית בעצם זה שאדם נוכח במקום הזה ולא בכוח שהוא מפעיל, ואין חיוב במלאכות שבת על מעשה שנגרם בעקבות הימצאות במקום מסוים בלי הפעלת כוח, כמו שאם ישב בפתח וכעת בפועל ניצוד צבי מותר להמשיך לשבת שם. אכן, כנראה כאן כל הפוסקים מחמירים כי הולכים לפי מראית העין והרגשת החוש, שנראה שהאדם בכוחו מפעיל את הדבר, על דרך מש”כ הרב אוירבך שלכן אסור לכבות נורת להט, כנ”ל.

שוב חשבתי שאין צורך להגיע לכך, כי הרי בנידון ההוא של צבי, אם הפתח יהיה פתוח ואדם יגיע לשם וישב שם, גם כן נוכל לומר שהוא צד רק בעצם נוכחותו ובלי להפעיל כוח. אע”כ עצם זה שהביא עצמו לשם נחשב כהפעלת כוח, וה”ה בנידון של חיישנים שמופעלים בנוכחות האדם שהתקרב למקום.

[לגבי הפעלת המערכת החשמלית בזה שאדם עומד לידה, פשטות כל הפוסקים שדיברו בזה היא שזה נחשב עשייה של הפעולה כדרכה. ודעת הרב אלישיב (כמו שמביא בשמו הרב הררי בספרו קדושת השבת עמ’ פ’ והלאה) שזה נחשב עשייה בשינוי. והוא פלא, כי כך הדרך להפעיל מכשירים אלה]

לדעת הרב הלפרין (מעשה חושב ח”א עמ’ קנ”ט) יש חילוק בין שתי סוגי מערכות. יש חיישנים שעובדים על אינפרא אדום, כלומר חיישן שקולט את הנוכחות של אדם בעזרת חישת קרינה של חום הגוף, וזה מפעיל מערכת כגון תאורה. ויש חיישנים פוטואלקטריים, שעובדים כך שיש מקור אור שמקרין על חיישן בצד השני – למשל זה מצוי בשני צדדים של דלת אוטומאטית, או בדלת של מעלית – וכאשר אדם נעמד סמוך לדלת קרן האור נפסקת. וכאשר קרן האור נפסקת מתחוללת פעילות חשמלית בחיישן שאמור לקבל את האור, ואז זה גורם לפתיחת הדלת.

והרב הלפרין אומר שחיישן אינפרא אדום (וכן חיישנים אחרים שמופעלים בצורה של פעולה ישירה) נחשב למעשה ישיר. אך הפעלת החיישן הפוטואלקטרי נגרמת ע”י מניעת הגעת קרן האור לחיישן. ונמצא שיש כאן גרמא, שכיוון שמפסיק את העברת האור, קורה שינוי חשמלי בחיישן והדלת נפתחת. והרב הלפרין אומר ביותר מזה, שאין זו אפילו גרמא האסורה, כי המערכת מכוונת כך שכל הזמן הדלת אמורה להיפתח, ורק קרן האור שמשוגרת לחיישן כל הזמן מבטלת את הפעולה של הפתיחה של הדלת. ונמצא שהגרמא של הפסקת האור נותנת את האפשרות לדלת להיפתח, כמו שהיה אמור להיות לולא קרן האור. והוא מדמה זאת לסגירת חלון כאשר יש נר דולק, והסגירה מונעת מהרוח להיכנס ולכבות את הנר.

ולכאורה מה שהוא מדמה לסגירת חלון זה דבר רחוק, ואם כבר נמשיל לנר המשל צריך להיות שאדם פותח חלון ומתוך כך בגרמא נדלק נר, כמו שכאן מתחילה לפעול המערכת של הנעת הדלת. ולכן צריך לדון זאת כגרמא האסורה ככל הגרמות (וכמובן שיש להקל יותר בגרמא, אך לא כמו שהוא מציג זאת שזה הסרת מונע המותרת). ועוד יש לדון האם בכלל לשפוט זאת כגרמא או כמעשה בידיים כי כך דרך ההפעלה של המכשיר, ובעיני העולם זה נקרא שעושה פעולה, ורק טכנאי מומחה יכול להבין שלא נעשתה כאן פעולה חיובית. וזו שאלה כללית על כמה ממכשירי הגרמא, כשאין שהות זמן ניכרת בין הלחיצה להפעלה (שאז זו גרמא שניכרת לכול).

ויש מקרים שהאדם מרוכז בפעולה אחרת, למשל כניסה לחדר בבית מלון, ואגב הכניסה פועל גלאי שמפעיל את המזגן או את התאורה. וזה שאלה של פ”ר דניחא ליה באיסור דרבנן (לסוברים שחשמל זה דרבנן, ובהנחה שאין חוט להט), שמחמירים בזה, ולכן באופן עקרוני זה אסור.

ואם נוצרת פעולה בפ”ר דלא ניחא ליה, כגון שיוצא ממקום ציבורי ובכך שיוצא כבה האור, ספרדים מקילים בפ”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן (עיין בנידון כזה ממש במילואים ליבי”א ח”ז סי’ מ’). וגם אשכנזים מקילים בכה”ג במקום צורך, ולכן אם אדם כבר נקלע למקום כזה שהיציאה ממנו תפעיל מערכת חשמלית במקום צורך מתירים לו לצאת. כגון שבטעות נעמד לפני דלת כניסה והיא כבר נפתחת, לא מחויב להישאר שם כל הזמן כדי לא לסגור את הדלת ביציאתו.

ויש מקרים שהם קלים יותר אפילו מפ”ר דלא ניחא ליה, באופן שאדם לא חש בכלל שהמערכת שמופעלת קשורה אליו, כגון שאדם נכנס למקום מסוים, ויש מצלמת אבטחה כך שכל תנועה שלו משנה את התמונה על הצג, שזה כותב דרבנן. ולמעשה כל תנועה מחוץ לבית פועלת כעין זה, כי יש לוויינים שמצלמים כל הזמן, כמו שהעיר בזה בתשובות והנהגות ח”ג סי’ ק”ט.

ובשבט הלוי יש כמה תשובות (למשל ח”ט סי’ ס”ט, ו-ח”י סי’ ס’) בהן הוא עוסק בענין זה, והוא מחדש יסוד שאין חיוב (וגם מותר לכתחילה) במלאכה שרק נגרמת ע”י האדם בלי מעשה מלאכה. וכך מסביר את הרשב”א על צידה (בסוף פרק האורג) שמתיר לסגור את הדלת למרות שיש שם צבי כי פעולת סגירת הדלת מיוחסת לשמירת ביתו ואין בה רמז לצידה, ולכן לא נחשב שעשה פעולה כדי לצוד. מה שאין כן פ”ר האסור, כגון בגרירת ספסל, שם כנראה הפעולה כוללת בתוכה שני עניינים שרגילים לקרות מכוחה (עיין גם בדבריו בח”ג סי’ מ”א). וצ”ב בגדר הזה.

ובכל אופן יש הרבה היתרים מסוג זה, שיש מלאכות שנעשות בפ”ר ובכ”ז הן מותרות, כמו שאנחנו מוצאים בראשונים לגבי כמה מלאכות, ולכן היסוד של שבה”ל יכול להיות נכון בכל מקרה, גם אם לא נגדיר בדיוק לפי ההגדרה שלו. שכן אנחנו מוצאים ברשב”א הנ”ל לגבי צד, וכן רואים בסמ”ג לגבי שרייתו זהו כיבוסו כמו שמובא בב”י ב-ש”ב, וכן ברמב”ם שם לגבי הליכה בנהר כמו שמסביר הגאון. וכך מוצאים במ”מ לגבי מכה בפטיש, שנפסק במג”א ב-שי”ח, ל”ו (וגם שבה”ל מזכיר את המ”מ הזה כראיה להיתר).

והרב זלמן נחמיה גולדברג הסביר את העיקרון במקומות האלה שפעולה שבעיני העולם לא מתייחסת לאדם הפועל אותה, ונעשית בלי כוונה – מותרת ולא מיוחסת לאדם למרות שהיא נעשית בפ”ר [ואולי זוהי גם כוונת השבה”ל, וצ”ב בזה].  

כעין ההיתר של שבט הלוי יש גם בתשובות והנהגות (הנ”ל), ובעוד פוסקים, וכך מקובל להתיר.

השימוש במעלית שבת אסור לפי חלק מהפוסקים מצד שהמשתמש במעלית אמנם לא לוחץ על כפתור הפעלה, אך בעצם נוכחותו במעלית הוא גורם בפ”ר (דניחא ליה) לשינויי זרם בחשמל כדי שהמעלית תפעל. כך למשל במנחת יצחק (ח”ג סי’ ס’ בסוף התשובה). וכך מקובל בציבור החרדי שרק לצורך משתמשים במעלית שבת ולא סתם כך. וכן בילקוט יוסף (ח”ה עמ’ קצ”ב-קצ”ד) אומר שאפשר לסמוך במקום צורך על המקילים, אך כשאפשר נכון להחמיר.

ולדעת הרב הלפרין (בספר מעליות בשבת) מותר לעלות ולא לרדת, כי בירידה המשקל של האדם עוזר למעלית ליצור את הגברת הזרם ובעליה לא. ואף שגם בעליה הוא גורם לשינוי בזרם, מ”מ כנראה שם זה נחשב גרמא וקל יותר.

ודעת הפוסקים המתירים (למשל בשש”כ כ”ג, נ”ח בשם הרב אוירבך) שהמשתמש במעלית לא מרגיש את השינויים האלה, שהם פנימיים בתוך המערכת, ואין להתחשב בכאלה שינויים, בייחוד בנושא של הגברת זרם שהוא עצמו מעיקר הדין אמור להיות מותר לפי רוב השיטות ביסוד האיסור של השימוש בחשמל.

וזו בעצם סברא דומה לסברא הנ”ל שכאשר אדם עושה פעולה בפ”ר והפעולה השניה איננה במודעות שלו כלל, זה מותר גם בפ”ר דניחא ליה.

על דרך זו הפוסקים מתירים גם להיכנס גם לחדר עם מזגן שיש לו תרמוסטט, אך שם מצטרפת גם סברא של גרמא.

וכן הרב אוירבך מתיר מכוח סברא כזו לפתוח חלון בחדר שיש בו עציץ, למרות שהאור יכול לעזור לעציץ לגדול וזה כמו זורע.

כמו כן הרב אוירבך (שולחן שלמה ש”ח הע’ ל”ד) מתיר לגרום למאוורר להסתובב, למרות שיש שינוי בזרם, מהטעם הנ”ל [ובזמנו שמעתי שיש חילוק שבמאוורר תליה משיכה בחוט שגורם לסיבוב מפעילה מעגל חשמלי ולא רק גורמת לשינוי בזרם, וההיתר הוא רק במאוורר עמוד. וצ”ב במציאות בנקודה זו].

ועל פי זה י”ל (כמדומה במכל שכן) שיש להתיר לפתוח מקרר על אף שיש כרטיס במקרר שכל שינויי המצבים נשמרים בו. ויש מכונים שאוסרים זאת ומצריכים כרטיס כשר לשבת. אך לפי הנ”ל ודאי שזה פ”ר שלא קשור אליו ואיננו במודעות כלל, ויש להתירו לכתחילה.

ט”ו. צילום או הקלטה שנשמרים במכשיר

בנידון שהזכרנו שיש מצלמה שאדם גורם לשינויים בצג ע”י תנועותיו, כיוון שזה איסור דרבנן יש להתיר מצד פ”ר דלא ניחא ליה, כגון באופן שאין לו אפשרות אחרת להיכנס לביתו.

אך אם התמונות המצולמות נשמרות לתוך דיסק ולא רק מוקרנות לתוך עמדת השומר, וכמו שמצוי, נכנסים לבעיה אחרת מדאורייתא. כי בנשמת אברהם (מהדו”ב ח”א לסי’ ש”מ ס”ק ו’ מס’ 11) מביא תשובת הרב אוירבך שהקלטה שנשמרת בקלטת זה דין מכה בפטיש דאורייתא כי בכך מתקן את הקלטת או הדיסק. ובשש”כ פרק ס”ו הע’ רי”א זה מובא כאיסור בונה.

ולכאורה בסברא הדבר דחוק מאוד, והיה צריך להגדיר זאת כדרך שימוש ולא כמכה בפטיש או בונה, שהרי הדבר מיועד לכך שכל פעם יקליטו עליו דבר אחר. ובשלמא אם היה מדובר בהקלטה של דיסק של שירים של זמר מסוים, שבאמת זה לא עומד להשתנות ולהקליט עליו בפעם אחרת דבר אחר, אפשר לשמוע את הסברא; אם כי גם אז עדין יש להגדיר כדרך שימוש ולא כתיקון של הדיסק עצמו, שהוא כבר היה מתוקן למלאכתו. אך בדברים שדרך השימוש בהם היא להקליט דבר אחד ואחר כך להקליט עליו דבר אחר זה משונה ביותר להגדיר כל הקלטה מחדש כמכה בפטיש.

ובסרטים של מצלמות אבטחה מסתבר שגם אם שומרים אותם ולא מקליטים על גביהם דבר אחר, מ”מ במהות אין דבר מיוחד בהקלטה הראשונה, ורק מטעמי בטיחות רוצים לשמור את כל הצילומים, ולכן נראה שצריך לדון זאת כדבר שמקליטים עליו שוב ושוב. ובמציאות מסתבר שאין כזה דבר כלל שמסריטים או מקליטים באופן חד פעמי, ומסתבר שכל מקום אחרי זמן מסוים מוחק ומקליט מחדש.

ועוד יש לחלק אפילו לסברת הרב אוירבך, שפעולת התיקון של המכה בפטיש היא ההקלטה, עדין ודאי שפעולת ההכאה בפטיש זה עצם הפעלת ההקלטה, כי זה לא משנה מה מוקלט, וכל הקלטה לפי סברתו היא מכה בפטיש. ולכן אם מצלמת האבטחה מצלמת כל הזמן, אין משמעות לענין המכה בפטיש אם רואים פתאום בסרט את האדם שעובר שם או לא. ובשלמא במכשיר הקלטה שאין קול שנשמע כלל ואדם משמיע את קולו, אפשר לומר שההשמעה הזו היא המכה בפטיש כי לולא זאת לא מוקלט כלום. אך בסרט צילום של אבטחה כל הזמן רואים משהו.  

ומ”מ כל זה לפי הרב אוירבך, אך ודאי שפוסקים אחרים חולקים, שהרי הם דיברו בענין זה ולא הזכירו אפילו ברמז סברא כשל הרב אוירבך. הבית יצחק (הנ”ל, במפתחות ליו”ד סי’ ל”א) אומר שבהקלטה יש בעיה של כותב, וזאת משום שהוא מדבר על הקלטה מסוג ישן שחורצת חריצים על התקליט, והחריצים האלה הם סוג של כתיבה [עיין בסיכום למלאכת כותב, שבאופן עקרוני סימונים הם איסור דרבנן ולא דאורייתא. וצ”ב אם את החריצים הללו יש לדון כסוג חדש של כתיבה או כסימונים גרידא]. אך בהקלטות שלנו כמובן שלא מתבצע תהליך כזה של חריצה, ולכן אין מקום לסברת הבית יצחק, כמו שאומר היסודי ישורון (ח”ה עמ’ מ”ו) ועוד.

וסברא נוספת שאמרו היא שיש מוליד בחידוש ההקלטה או הצילום, וכן דעת הרב עובדיה ביחו”ד ח”ב סי’ נ”ז.

עוד סברא לאיסור אומר היסודי ישורון הנ”ל, מצד שעצם השמעת הקול כלפי הטייפ גורמת להגברת זרם חשמלי, גם אם המכשיר ערוך להקלטה מע”ש או ע”י שעון שבת. וצ”ב אם זה נכון במציאות; ועוד שזה שייך למחלוקת לגבי מעלית שהבאנו לעיל.

בכל אופן הסברות הללו הן סברות בדרבנן [לבד אם נתפוס שאכן יש כאן הגברת זרם, ונאסור הגברת זרם שלא ניכרת כלל, ונתפוס כחזו”א שיש דאורייתא בחשמל, וכסוברים בדעתו שזה נכון גם בהגברת זרם. ויוצא שזה חשש רחוק]. וא”כ גם אם נאסור לכתחילה להקליט (גם בלי להפעיל את המכשיר כעת), זה רק דרבנן.

עוד יש מחלוקת לגבי מצלמות ולגבי כל כתיבה על מחשב, שלפי שבט הלוי (ח”ו סי’ ל”ז) זה דאורייתא ואין כאן פטור של כתיבה שלא כדרכה או של כתיבה שאינה מתקיימת, כי זו דרך נכונה של כתיבה (או ציור, ע”י שמתקרב למצלמה, למשל במקרה שרוצה שיזהה אותו השומר שיושב בפנים), וכי מצד עצמו הכתב או הציור יכולים להישמר לעולם, ורק אדם רוצה לשנות את הכתב ע”י מחיקה או סגירת המחשב.

וייתכן שיש בכל אופן חילוק לפי השבה”ל בין צילום של מצלמת אבטחה שכל הזמן משתנה ובאמת במהותו אינו קבוע, לבין כתיבה על מחשב ששם רק צרכים חיצוניים מוחקים את הכתב שמצד עצמו מתקיים. ואכן כך נראה בשבה”ל ח”י סי’ ס’, שאומר שם שגם אם נגיד שמצלמה זה לא דרך כתיבה עדין יש לאסור משום תיקון. הרי שלא פשיטא לו בכה”ג שהוי כתיבה, ואדרבה, נראה שנוטה שלא הוי כתיבה. אכן למעשה אוסר שם מדאורייתא גם במצלמה כי אומר שיש לדמות זאת לתיקון גמור שכתב הט”ז (תק”ב, א’) בהדלקת שלהבת ביו”ט. וצ”ע בגדר החדש הזה, וגם לא דומה כלל לט”ז כי הט”ז שם מדגיש שעיקר הבעיה היא להמציא משהו יש מאין שעל זה אין היתרי תורה של אוכל נפש. ועוד, שהט”ז שם גופא הוא דעת יחיד והאחרונים חולקים וסוברים שמוליד אש זה איסור דרבנן ביו”ט.  

אך דעת הרב אוירבך (שמובא בנשמת אברהם הנ”ל וכן בשש”כ בפרק ס”ו) שכתיבה על מחשב זה דרבנן, מצד כתיבה שאינה מתקיימת.

ולמעשה אם אדם מצולם באופן שלא נוגע לו כבר כתבנו שהפוסקים מתירים מצד שזה לא מלאכה כלל, וזה אפילו לא גדר של מלאכה בפ”ר.

אך אם אדם עושה פעולה כזו של צילום שמתייחסת אליו, יש מקום לדון על פי הנ”ל האם זה איסור דאורייתא או דרבנן, כי אם זה דרבנן נתיר במקום חולי, או בצירוף של שבות דשבות במקום צורך (לפי הסוברים ששבות דשבות זה גם שלא ע”י נכרי אלא כל שני דרבנן), כגון אם יעבור בשינוי (ויש לעיין אם זה שינוי המתיר כי מצד הצילום אין הבדל אם מצולם אדם שהולך כדרכו או בצורה משונה). וכן תהיה נ”מ גדולה אם זה דאורייתא או דרבנן לענין פ”ר דלא ניחא ליה. אלא שיש לעיין במציאות אם אנחנו מוצאים היכי תימצי של פ”ר דלא ניחא ליה בנידון של מצלמות אבטחה, כי אם אין לאדם קשר למצלמה זה מותר לגמרי, ואם יש לו קשר, בד”כ זה יהיה באופן של פ”ר דניחא ליה, כגון שהוא נכנס לביתו והוא מעוניין שהמצלמה תצלם.

ובאמת נ”מ בנכנס לבית של אחרים, על דרך מה שהגמ’ אומרת ב-ק”ג דעביד בארעא דחבריה, ששם זה לא אכפת ליה אם תהיה מצלמת אבטחה או לא, כי זה לא נוגע אליו אלא לדיירים של בית אחר. אך בבית אחר זה לכאורה כלול בהיתר של אינו מלאכה כלל.

וייתכן לומר שגם במצלמה בבית שלו, אמנם ניחא לו שהיא תצלם אחרים, אך בצילום שלו עצמו אין לו שום ניחותא. וצריך לעיין בזה, כי אולי כל צילום נחשב ניחא ליה, כי הוא רוצה באופן כללי שהמצלמה תעבוד כדי לתפוס אנשים לא רצויים. ולכאורה בסברא נראה שזה נחשב לא אכפת ליה כשהוא עצמו מצולם.

וא”כ אם אדם זקוק להיכנס לביתו, על הצד שאכן נתפוס שזה לא אכפת ליה כשהוא עצמו מצולם, נוכל להתיר פ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן, אם אכן נתפוס שכל הצילום זה דרבנן. ולפי ספרדים מספיק שיהיה פ”ר דלא ניחא ליה, ולפי האשכנזים צריך שיהיה מקום צורך כדי להתיר; ובלהיכנס לביתו מצוי שייחשב צורך.