א. חלב גויים

המשנה בעבודה זרה (ל”ה:) אומרת: “ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו”. והגמ’ שם אומרת: “חלב למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק ואי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד אי דקא בעי לגבינה ה”נ הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא ונשקול מיניה קלי וניקום כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא ואב”א אפי’ תימא דקבעי לה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי”.

[ולכאורה קשה במהלך הגמ’ שעדין היה מקום להתיר אם החלב יעמוד. כי אמנם הגמ’ אמרה שאין הוכחה שהחלב טמא אם לא יעמוד, כי גם בחלב טהור לא הכול עומד. אך מ”מ אם כן יעמוד מוכח שזה טהור. ועיין ברש”י שמסביר שהכוונה היא שאולי מעורב חלב טמא עם הטהור, ולכן גם אם יקחו קצת ויעמוד עדין ייתכן שיישאר שם מהחלב הטמא. וצ”ע איך זה נכנס בלשון הגמ’]

הרי שלמסקנה, לפי האב”א, אסור לקחת חלב מהגוי גם כדי לעשות מזה גבינה, והטעם הוא שייתכן שמעורב בחלב הטהור חלב טמא. וכך היא משמעות הפוסקים, שלא חילקו שאם קונה בשביל לעשות גבינה מותר.

ובהמשך בדף ל”ט: כתוב במשנה: “ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו”. ובגמ’ שם: “תנינא להא דת”ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קמ”ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה”.

הדין הוא שאם הישראל רואה את הגוי, או לפחות המציאות היא שהגוי מפחד שישראל יראה אותו, אין עוד חשש של עירוב חלב טמא עם הטהור [הפוסקים אומרים שכמובן שמדובר שהגוי יודע שאסור לישראל לשתות חלב טמא, כי אל”כ למה שיפחד לערב].

והנה, על שאלת הגמ’ אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא, יש שתי אפשרויות להסביר. האפשרות הראשונה היא שבאופן זה פשיטא שמותר גם אם ישראל כלל לא רואה כי אין למה לחשוש. והאפשרות השניה היא שפשיטא שמותר אם ישראל יושב שם, אבל אם ישראל לא יושב שם אסור גם אם אין דבר טמא בעדרו. המרדכי (שמובא בב”י) מביא שהיו שפירשו כאפשרות הראשונה, אך הוא חולק עליהם ואומר שהפשט הוא כאפשרות השניה.

הראיה של המרדכי היא מזה שהשאלה פשיטא מוסבת על הדין של ישראל יושב שם, אז אין ראיה לאופן שהישראל לא יושב שם. אך לכאורה יש מקום לומר שהשאלה אמנם באה לומר שפשיטא שמותר אם ישראל יושב שם, אך ההיגיון של הפשיטא נכון גם לאופן שהישראל לא יושב שם. כי באמת לפי ההמשך של הגמ’ רואים שיש חידוש בזה שהישראל יושב וכעת לא רואה, ובכל זאת מתירים. אז אם היה לגמ’ פשיטא שמותר באופן זה כשאין דבר טמא טמא בעדרו כנראה היא סוברת שבאופן זה אין שום חשש, וממילא גם אין צורך שישראל ישב שם.

הפשטות בפוסקים היא כמרדכי ועוד, ולא כיש מפרשים במרדכי, וכך נפסק גם בשו”ע (קט”ו, א’), בחת”ס (יו”ד ק”ז), בח”א (ס”ז, א’) ועוד.

אך הרדב”ז (חלק ד’ סי’ ע”ה) סובר כיש מפרשים שבמרדכי, ומסביר את הגמ’ באפשרות שניה כמו שהסברנו, ובאפשרות הראשונה אומר שבכל מקרה צריך שהישראל יהיה שם מצד גילוי [וקשה על האפשרות הזו, שמוכח בגמ’ שבפועל הוא לא רואה אלא רק מרתיע את הגוי שמא יעמוד ויראה, אז מה זה עוזר לגילוי].

והפר”ח (קט”ו, ו’) סובר שאם אין בכל העיר דבר טמא או שהחלב טמאה הוא יותר ביוקר [זה נלמד מהדין של מורייס ב-קי”ד, י”א, שכתוב שאם היין יקר יותר מהמורייס לא חששו שהגוי יערב יין במורייס], מותר לקנות חלב מגוי בלי שרואהו כלל, גם לפי המרדכי [ובזה חולק על הרדב”ז שמיירי כשאין בעיר דבר טמא, ואומר שלפי המרדכי יהיה אסור, והפר”ח אומר שבאופן זה גם המרדכי יודה, והמרדכי חולק רק כשאין בדיר הזה דבר טמא אבל יכול להיות שהביא ממקום אחר לפני כן]. וכן דעת החזו”א (יו”ד מ”א, ד’) כפר”ח.

הרדב”ז, הפר”ח והחזו”א מדגישים בדבריהם שמזה שרואים בגמ’ שמועיל שומר ישראל לענין חלב של גוי, מוכח שהגזירה על חלב גוי לא היתה גזירה לאסור את החפצא של חלב באופן של לא פלוג, אלא חז”ל ראו לחשוש כאן לחשש מציאותי. אבל אם מאיזה טעם יסתלק החשש המציאותי, יהיה מותר לשתות חלב של גוי.

אך החת”ס הנ”ל אומר שהגזירה של חלב גוי היא גזירה שבמנין וא”א להתיר אותה בסברות שונות (חוץ מההיתר של ישראל רואהו שהוא חלק מהגזירה, כלומר אסרו כגזירה עם לא פלוג, כל שישראל לא רואהו).

והאג”מ (יו”ד א’, מ”ז, ויו”ד ד’, ה’) אומר (בתוספת הסבר) שהויכוח בין היש מפרשים שבמרדכי לבין המרדכי ועוד ראשונים הוא על אופן שבעדר הזה אין דבר טמא, אבל עדין באופן עקרוני יכול להגיע חלב טמא באיזו דרך ולהתערב עם החלב הטהור. אך אם יהיה ידוע לנו באיזה אופן שודאי לא מתערב חלב טמא יהיה מותר הגם שאין את המציאות של ישראל רואה או ישראל שעשוי לראות ושלכן הגוי מפחד לערבב. וההיכי תימצי לכך הוא באופן שיש פיקוח ממשלתי על כך שלא יערבבו חלב מסוג אחר בחלב פרות, ושמטילים קנס על העושה כן.

והאג”מ אומר שהדברים הללו נכונים גם בלי הפר”ח, כלומר גם אם נסבור שצריך ישראל רואהו גם באופן שאין בכל העיר דבר טמא, כלומר גם אליבא דהחת”ס. והטעם הוא ששם אין לנו ידיעה חיובית שלא עירב דבר טמא. אך אם יש לנו סברא ברורה שלא עירב מאיזה טעם, ידיעה הוי כראיה. ומביא לכך כמה ראיות ממקומות שמצאנו שידיעה מחליפה ראיה בענייני עדות על דיני ממונות, וכן לגבי שאין צריך לראות לגבי בעילה אסורה כמכחול בשפופרת אלא מספיק שיראו כדרך המנאפים, וכן לגבי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שיש שם ידיעה בלי ראיה.

ולכאורה הראיות האלה הם ראיות לסתור, כי רואים שדווקא מצד שיש פסוק (בממונות – או ראה או ידע), או הכרח מפסוק (בבעילה, שכתוב להרוג בניאוף ולא ייתכן לולא הסברא של דרך המנאפים) אומרים כך, אך כשאין הכרח מפסוק לא (למשל בשאר מיתות ב”ד, כמו במקרה של שמעון בן שטח שידע שהוא הרג אך לא יכול היה להעיד עליו (וה”ה שמה שמביא שם מאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כלול כנראה בגזה”כ שלמדו בכדרך המנאפים, ששם מספיקה ידיעה.

ובתשובה הראשונה הוא כותב שראוי להחמיר, אף שיישב את המנהג לשתות חלב של גויים, ושגם הוא עצמו מחמיר בכך. ובתשובה השניה הוא מתייחס להיתר שלו בתור היתר לשעת הדחק.

[ועיין עוד מה שהערתי לקמן בחלק של גבינה לפי הרמ”א]

למעשה רוב הפוסקים אוסרים, וכן המנהג. אך מי שמקל יש לו על מה לסמוך (וכן דעת הרב עובדיה כמו שמובא בילקוט יוסף ביו”ד פ”א). ובארץ זה לא כל כך נ”מ, אך בחו”ל זה דיון משמעותי.

          ב. גבינת גויים

דין נוסף שמובא במשנה הוא האיסור על גבינות גויים. מדובר בדרך כלל על גבינות קשות שמעמידים אותם ע”י אנזים (חלבון מסוים) המצוי בקיבה, או בצמחים שונים (לגבי גבינות רכות עיין בהמשך).

במשנה בדף כ”ט: מתבאר שאסור לאכול גבינות של גויים [שם במשנה מדובר על גבינות בית אונייקי, אבל זה לאו דווקא, ובית אונייקי נקטו כי לפי ר”מ אסור בהנאה, וזה דווקא בבית אונייקי. אבל לפי חכמים שלא אסור בהנאה אלא רק באכילה אין הבדל בין המקומות. עיי”ש ברש”י על המשנה].

ובדף ל”ה. הגמ’ מסבירה מדוע אסרו זאת, ויש שם כמה וכמה טעמים. או משום ניקור (כלומר גילוי) של החלב ששימש לגבינה, או משום צחצוחי חלב טמאה [כך לפרש”י, ולפי תוס’ אין הסבר כזה, עיי”ש בתוס’], או משום שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה, או משום שמחליקין פניה בשומן חזיר, או משום שמעמידין אותה בחומץ, או משום שמעמידין אותה בערלה. שני ההסברים האחרונים בגמ’ נשארו בקושיה (שא”כ היה צריך להיאסר בהנאה), ולפי רש”י כמו כן ההסבר הראשון נשאר קשה (מצד שכתוב שארס של נחש לא מאפשר לדבר להתייבש או להתיישן, אך גבינות אסורות גם באופנים אלה). אך לפי תוס’ ההסבר הראשון נשאר בעינו, עיי”ש.

חשוב לציין שכל הדיון על גבינות גויים שונה מהדיון על חלב, כי הגמ’ יוצאת מנקודת הנחה שחלב טמא לא עומד, כלומר א”א לעשות ממנו גבינה. ולכן א”א להסביר שאסור לאכול גבינה, כיוון שנעשית מחלב שייתכן שהוא חלב טמאה (כך רש”י ב-ל”ח: ד”ה מפני).

לעיל לגבי חלב ראינו שאין בחלב גזירה כללית עם לא פלוג, לפי הרבה פוסקים, אלא חשש מציאותי שכאשר הוא מסתלק (כל דעה לפי האפשרויות שמקובלות עליה) אין איסור. וכאן לגבי גבינה נחלקו הראשונים האם יש לא פלוג או לא.

הרמב”ם (פ”ג ממאכלות אסורות הי”ד) אומר: “גבינה שמעמידין אותה העכו”ם בעשבים או במי פירות כגון שרף התאנים והרי הן ניכרין בגבינה הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה שכבר גזרו על כל גבינת העכו”ם בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור” [ולמרות הלשון ‘מקצת הגאונים’, הבין בו הטור שזו דעתו, והסביר הב”י שאל”כ היה צריך להביא חולק או לכתוב דעתו שלו לחלוק]. וכן דעת הרשב”א שמובא בב”י.

וכן בסמ”ג (שמובא בב”י) בשם ר”ח מתייחס לגזירת גבינה כגזירה שנגזרה במנין ולכן גם אם בטל הטעם בטלה התקנה. ובדבריו יש חידוש נוסף, שהוא הולך לפי הטעם של גילוי, ואומר שלמרות שבדרך כלל לענין גילוי אנחנו לא חוששים כיום, מ”מ לגזירה זו שנגזירה במנין חוששים למרות שטעם האיסור הוא משום גילוי. אבל ההסבר שהוא נותן שם לחילוק הוא לא מצד שסתם גילוי הוא חשש ולא גזירה וגבינה זה גזירה [וצ”ב קצת למה לא אומר כך באמת], אלא שבגבינה יש עוד טעמים לאסור, וא”כ אם נתיר כשאין נחשים מצויין, עלולים להתיר גם במקום שהנחשים כן מצויים [והוא לא מסביר כל כך את הנקודה, אבל נראה שהענין הוא שאם אדם מבין שהכול תלוי בנחשים הוא מבין שהדין יהיה תלוי באם מצויים נחשים או לא. אך אם הוא רואה שיש עוד טעמים שהיה אפשר לאסור מכוחם גבינה, ובכל זאת מתירים, הוא יחשוב שהותרה הגזירה הזו לגמרי, גם מצד נחשים ויתיר גם כשנחשים מצויים, ולא ידע שהטעם היחיד לאיסור היה מטעם גילוי, ולכן אין כאן שום היתר עקרוני לגזירה אלא רק שינוי במקומות בין נחשים מצויים או לא].

אך מתוס’ (ד”ה חדא) יוצא שהבינו שאין גזירה במנין על גבינה אלא זה חשש מציאותי בדומה לחלב, וא”כ אם עינינו רואות שהטעמים לא קיימים במציאות יהיה מותר לאכול גבינה.

והשו”ע (קט”ו, ב’) פוסק כרמב”ם ורשב”א שאסור כגזירה שבמנין גם אם אין את טעמי האיסור. והרמ”א מסכים לכך, ומוסיף שבמקום שנהגו היתר יכולים להמשיך במנהגם.

אך הרמ”א מוסיף (בשם כמה ראשונים שהביא בד”מ) שאם הישראל ראה את הגוי עושה את הגבינות מותר. וזה פלא, שלכאורה יש כאן תרתי דסתרי, שאם אתה אוסר מדין לא פלוג גם כשלא שייך טעם האיסור מה יעזור ישראל רואהו, ולמה בזה גופא אין לא פלוג; כן הקשה הש”ך שם. והש”ך אומר שהראשונים שהביא הד”מ ייתכן שסוברים שבאמת אין בגזירה זו לא פלוג ומותר לאכול גבינה שהועמדה באופן של היתר [וממה שראיתי באמת אותם ראשונים – הג”א ואיסור והיתר הארוך לא הביאו את הלא פלוג הנ”ל], או שהם מיירי לענין חלב ולא לענין גבינה (ולגבי האגודה שהובא בד”מ הש”ך אומר שהוא לא התכוון לומר שהגבינות מותרות באכילה, והוא מיירי בכל מקרה לענין איסור שבת ומצד מקח וממכר). וכן הגאון שם חולק על הרמ”א.

וצריך לומר שהרמ”א עשה מדעתו פשרה, וסובר שהישראל רואהו זה היתר שהוא חלק מהגזירה. כלומר שהגזירה היתה רק באופן שישראל לא רואהו, שהרי התנאי של רואהו כתוב בגמ’. אבל יוצא מזה שלפי הרמ”א גם חלב יהיה נדון באותם גדרים, כי התנאי של ישראל רואהו נלמד מחלב לגבינה, ואם חלב זה לא גזירה כמובן שא”א ללמוד משם. ויצא מזה שהרמ”א ודאי לא יסבור כהיתרים של הרדב”ז והפר”ח, אלא יסבור כחת”ס הנ”ל. אך את ההיתר של האג”מ אולי יוכל לקבל לפי הגדרים שאמר האג”מ שיש מקומות שרואים שידיעה מחליפה ראיה.

לגבי גבינות רכות, שאין בהם את הענין של העמדה ע”י אנזים כמו בגבינה קשה, אלא מייצרים אותה ע”י מחמצת (כיום זה חיידקים שמוסיפים, ופעם היו מוסיפים חלב חמוץ), נחלקו קדמונים, ומחלוקתם מובאת באיסור והיתר הארוך (מ”ח, ז’). בין המתירים פר”ח (קט”ו, כ”א) וחת”ס (יו”ד ע”ט).

וכן דעת האג”מ (יו”ד ח”ב סי’ מ”ח) שיש מקום להקל בהם באופנים שהחלב מותר (כנ”ל לגבי חלב עכו”ם כשיש פיקוח), כי הגזירה של הלא פלוג היתה רק על גבינות קשות, אך גבינות רכות שא”צ להעמידן לא היו בכלל הגזירה ודינן כחלב שיש בו רק חשש של חלב טמאה ואם מסתלק החשש מותר. למעשה האג”מ אומר שההיתר שלו טוב שלא למחות במקלים אך לא סומך על סברתו להורות לקולא כדבריו [וצ”ע בדברי האג”מ, שהוא מתאר שלא צריך להוסיף לגבינה חומר חיצוני כדי שתיהפך לגבינה, וזה לא נכון מציאותית. וייתכן שאם היה מתאר את המציאות נכון היה אוסר בהחלט. וייתכן שסובר שכיוון שהשימוש במחמצת לא נועד לעשות יצירה חדשה, אלא לזרז את תהליך ההיווצרות של הגבינה כדי שלא תחמיץ ותהיה שמנת, זה לא נחשב העמדה ע”י חומר אחר. וצ”ב בזה].

אך רבים אוסרים ואומרים שגם גבינה רכה היא בכלל הגזירה. וביניהם רדב”ז (ח”ו סי’ ב’), ערוה”ש (קט”ו, ט”ז) וחכמת אדם (נ”ג, ל”ח).

שאלה נוספת שנחלקו בה היא כיצד לדון את מי החלב, כלומר המים שמופרדים מהגבינה שמתקשית, בתהליך העמדת הגבינה. במי גבינה משמשים בתעשייה במוצרים רבים (אבקת מי גבינה, ונזכיר זאת גם בהמשך לגבי אבקות שונות שאינן אבקת חלב ממש), וכן מייצרים מהם גבינה רכה שנקראת ריקוטה (משמעות השם הוא ‘בישול חוזר’).

יש שכתבו שהמים האלה (שקרויים נסיובי דחלבא) אינם בכלל חלב כלל, ולא אסורים באיסור חלב עכו”ם (כך בדרכי תשובה אות א’, ע”פ השלט”ג בדף ט”ז בדהרי”ף אות ב’). ולכאורה זה תלוי במחלוקת בשו”ע בסי’ פ”ז; אך י”ל שגם לפי המחמירים שם בשו”ע (שרק אם לוקחים את המים האלה ומגבנים אותם שוב ויוצאים שוב מים צלולים יותר – רק הם לא נחשבים חלב) זה רק לענין להגדיר זאת כחלב או לא חלב, אך אנחנו מדברים על גזירת גבינה (אחרי שאין כאן גזירת חלב כי זה חלב טהור, שרק הוא עומד) ובזה י”ל שלא גזרו גם על מי הגבינה הראשונים. ואה”נ שלפי דעה זו הם יהיו חלביים, אך לא כלולים בגזירת גבינה.  

ואם הפרידו עוד את מי הגבינה האלה לעוד גבינה רכה ושאריות של מים, יש שתלו את דינם בדין גבינה רכה (שבה”ל ח”ד פ”ו). וייתכן שלפי הדרכ”ת הנ”ל יהיה מותר לגמרי, גם לאוסרים גבינה רכה, כי זה כמו גבינה שנעשית מדבר שהוא לא חלב, שזה רק שיתוף השם להיקרא גבינה.

ולדעת האג”מ (יו”ד ג’, י”ז) מותר לאכול את המי גבינה האלה גם אם התבשלו עם גבינה קשה, כי אף שקיבלו טעם מהגבינה, הגבינה לא נאסרת עד שמגיעה לרשות ישראל, וכך לומד בפר”ח. ושבה”ל אומר שאם מקבל טעם מהגבינה ודאי נאסר, והגבינה נאסרת עוד בעודה אצל הגוי, וגם הפר”ח מודה בזה. וכן בדרכ”ת (ס”ק ל’) מביא הרבה פוסקים שסוברים שאם המי גבינה קיבלו טעם אסור בכל מקרה.

[הרב וייטמן במאמרו בתחומין כ”ב מביא אפשרות שמי גבינה יהיו חמורים כמו הגבינה עצמה. וכעת לא מצאתי מי שסובר כן]

          ג. חמאת עכו”ם

חמאה, להבדיל מגבינה, נעשית בלי צורך של העמדה (ואף על פי כן אפשר לעשות אותה רק מחלב טהורה, כמו שמתואר בפוסקים).

דין החמאה לא מפורש בגמ’, ונחלקו בו הראשונים. הרמב”ם (פ”ג הל’ ט”ו-ט”ז) אומר: “החמאה של עכו”ם מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב בהמה טמאה. יראה לי שאם לקח חמאה מן העכו”ם ובשלה עד שהלכו להן צחצוחי חלב הרי זו מותרת שאם תאמר נתערבו עמן ונתבשלו כולן בטלו במיעוטם”. לפי שתי הסברות הללו ברור שלפי הרמב”ם והגאונים שהוא מזכיר אין גזירה כללית על חמאה, שהרי לא מצאנו כזו בגמרא. ואין לדמות לגבינה כי זה סוג אחר ואין להכליל בגזירה של חז”ל מה שלא נאמר בפירוש.

אך הרשב”א (שמובא בב”י) אומר שצריך להתייחס לחמאה כמו לגבינה, ולדעתו שני הדברים כלולים בגזירה, והטעם ששייך בשניהם הוא שאריות של חלב טמאה שנמצא בחמאה או בגבינה.

[הרשב”א מוסיף שמצד ביטול ברוב לא היה צריך בכלל את הבישול שהזכיר הרמב”ם, כי עצם זה שאי אפשר להפריד את החלב הטמא מהחמאה זה ביטול, גם אם אפשר לראות את החלב הטמא. אבל כך היתה הגזירה של חז”ל, להתרחק מהגבינה ומהחמאה הגם שלפי הכללים אפשר לבטל (לא פלוג). ובדעת הרמב”ם מסביר הב”י שביטול זה רק כשא”א לזהות את החלק האסור]

השו”ע (סע’ ג’) תולה את הדבר במנהג המקומות, ומוסיף שבמקום שאין מנהג אפשר לאכול אם יבשלו קודם (לצאת ידי החשש של הגאונים שהביא הרמב”ם, ע”י העצה של הרמב”ם). והב”י אמר שהבישול כאן מותר לכתחילה ולא נידון בגדרי איסור ביטול איסור לכתחילה, כי לא בטוח שיש כאן איסור מכמה ספקות (שמא מלכתחילה לא התערב חלב טמאה, ושמא גם אם היה הוא אבד כבר, ושמא ע”י הבישול הוא יתאדה ולא יתערב).

ערוה”ש (סע’ כ”ח) אומר שבכלל הדין של חמאה גם יוגורט או שמנת למיניהן, שנעשים בלי להעמיד (ולכן טעמם חמוץ, כי משאירים אותם להחמיץ באופן טבעי ואז המוצק נפרד מהמים מעצמו).

          ד. אבקת חלב עכו”ם

אבקת חלב נעשית ע”י ייבוש חלב באופנים שונים. להבדיל מגבינה שנוצרת רק ע”י חלב טהורה, אבקת חלב אפשר ליצור גם מבהמה טמאה.

הרב פראנק (הר צבי יו”ד ק”ג-ק”ד) מתיר להשתמש באבקת חלב נכרי. הטעם הוא שפשיטא ליה כדעת הרמב”ם לגבי חמאה שחמאה לא היתה בכלל הגזירה של גבינה [וכנראה מתעלם מהרשב”א כי השו”ע פסק שבמקום שנוהגים היתר בחמאה ימשיכו בכך וגם אם לא יוכלו להתיר ע”י הבישול. ולפי הרשב”א שני הפרטים לא אפשריים, אז רואים שפסק כרמב”ם]. וכיוון שגם אבקת חלב היא דבר חדש שאיננו החלב עצמו, יוצא שהאבקה איננה בכלל חלב, אך גם איננה בכלל גבינה, בדומה לחמאה. וא”כ צריך לדון מעצמנו האם יש כאן חשש איסור או לא. ועל זה אומר שיש ספק ספקא להתיר את האבקת חלב, ספק אחד אולי לא התערב חלב טמאה כלל, וספק שני שגם אם התערב אין מספיק מהטמא כדי לאסור. ומביא שכן הביאו בשם ר”ת להתיר גבינה מטעם ס”ס כזה (כנ”ל שלפי ר”ת גבינה עצמה היא לא גזירה כללית שיש בה לא פלוג) [הוא נצרך לספק ספקא כי בא להתיר גם בלי השגחה, כי אם יש השגחה הכול ממילא מותר כדין חלב גוי וישראל רואהו].

ולכאורה קשה, למה הוא מניח שיש כאן ספק ספקא, שבנוי על כך שגם אם התערב התערב רק מיעוט. אולי כל האבקת חלב נעשתה ע”י חלב בהמה טמאה [ואולי יש מקום ליישב באופן מציאותי שיש מראה שונה או תכונה שונה, אך הוא לא מתייחס לכך. ועוד, שמסתבר שאחרי שזה מעורבב במאכלים שונים בכל מקרה לא נוכל עוד להבדיל]. ומה שמביא מר”ת זה דווקא בגבינה, ששם באמת לא ייתכן שהרוב מטמאה כי אם כן לא היתה נוצרת גבינה, אלא לכל היותר יכול להיות שהתערב.

שוב ראיתי שבתשובה השניה (סי’ ק”ד) שאלו אותו את זה והוא עונה שיש הבדל במראה בין חלב טמא לטהור. אך קשה כנ”ל שהאבקה מעורבת במוצר וא”א להבחין. וייתכן שהוא מיירי בלקנות אבקה מגויים, והישראל מערב במוצרים. אך עכ”פ מצד זה כיום שמדובר על קניית מוצרים שכבר מעורב בהם האבקה היתר זה לא יעזור. אך מצד שני ממאי נפשך אולי יש להקל, כי אם זה בא מעורב, ממילא שייך ההיתר שלו שהתבטל (אם כי צ”ע במציאות אם יש ביטול או שזה כמות גדולה ונותנת טעם).

עוד אומר שם שלא סביר שהגוי יעשה אבקת חלב מחלב טמאה כי הוא יפסיד מזה, כי חלב טמאה כמו שרק חלק קטן ממנו נעשה מוצק בגבינה, כך רק חלק קטן ממנו ייעשה אבקת חלב. ונראה שזו טעות במציאות, כי האבקת חלב נעשית בלי קשר ליכולת להתגבן, אלא ע”י אידוי המים באופנים שונים. כמו שעושים קפה נמס מקפה רגיל, בלי שום צורך בחומר מגבן [ויש מקום לומר שחלב טמאה ביוקר ולא חוששים לאחלופי לכן, על דרך מה שהבאנו לעיל מהפר”ח, אך זה יתיר גם חלב עצמו והרב פראנק בא להתיר אבקת חלב גם לפי האוסרים בחלב עצמו].

ולומר שהחלב עצמו מותר מטעם ספק ספקא, גם הרב פראנק עצמו לא אומר, שהרי חז”ל להדיא אסרו חלב. אלא הוא אומר שמ”מ אחרי שהחלב השתנה הוא מוצר חדש שיש לדון עליו האם הוא בכלל גזירת גבינה או לא, והוא סובר שלא.

אבל זה עצמו חידוש גדול, כי מה שאנחנו מוצאים שגבינה וחמאה הוצרכו לגזירה עצמאית כדי לאוסרן זה מכיוון שגבינה וחמאה לא יכולות להיווצר ע”י חלב טמאה. וא”כ צריך טעמים חדשים כדי לאסור אותן, כפי שביארנו לעיל. אבל אבקת חלב שיכולה להיווצר מהחלב הטמא, אין לנו מקור לדון את זה כדבר חדש שצריך גזירה חדשה לאוסרו, וייתכן שהוא בכלל האיסור של חלב.

ולא עוד, אלא שלפי כמה אחרונים האיסור של חלב בעצמו הוא לא גזירה אלא חשש מציאותי, כנ”ל. וא”כ כל מוצר ששייך בו אותו חשש לא צריך גזירה עצמאית, וא”כ ה”ה לאבקת חלב. ולכן לא ייתכן לכאורה לאסור חלב ולהתיר אבקת חלב.

והרב פראנק עונה על הנקודה האחרונה שגם חלב זו גזירה מיוחדת, ולא חשש שהיינו חוששים לו לפי כללי ההלכה הרגילים, כמו שבאמת מביא את החת”ס הנ”ל שכך סובר. ומה שמביא שם כמה פעמים את הענין של פיקוח זה לא כדי לומר שהגזירה של חלב תהיה מותרת באופן זה, אלא רק שאחרי שהחלב יהפוך לאבקה, ואז אנחנו דנים מצדדים מציאותיים אחר שאין לנו גזירה שבמנין עליו – בזה נצרף שאם יש פיקוח אין חשש איסור (בנוסף לספק ספקא הנ”ל).

הציץ אליעזר (חט”ז סי’ כ”ה) מתיר אבקת חלב נכרי, ומוסיף שזה שהאבקת חלב מגיעה בתור אחד מהרכיבים של מוצר שלם, כך שלא אוכלים זאת לבד, זה עצמו עוד צד היתר לומר שזה לא היה בכלל הגזירה של חלב. וצ”ב בסברא זו.

החזו”א (שם, ביו”ד מ”א, ד’) אוסר אבקת חלב מהטעם הנ”ל, שמה שמצאנו שצריך גזירה חדשה זה רק על גבינה שלולא הגזירה היתה צריכה להיות מותרת כי חלב טמא לא עומד. אבל אבקת חלב ממשיכה את אותו האיסור של החלב [אף שהוא מתיר חלב בפיקוח, נ”מ כשאין פיקוח]. וכן דעת הרב אליהו (מאמר מרדכי ח”א עמ’ קנ”ה).

ודעת הילקוט יוסף (ליו”ד סי’ פ”א, סע’ י”ד) שמעיקר הדין מותר, ויש להחמיר, אך לילדים אפשר לתת.

[יש לציין שכל הדיון על אבקת חלב הוא באופן שהגוי עשה את האבקת חלב. אך אם ישראל קנה חלב מגוי ועשה אבקה זה לא יעזור לכו”ע, ומפורש כן ברמ”א בסע’ א’ בסופו ובכל הפוסקים שדנים בכך]

          ה. רכיבים אחרים שמערבים במוצרים

בנוסף לאבקת החלב יש עוד דברים שרגילים בתעשייה לערב במוצרים השונים. חלקם חמורים יותר, וחלקם קלים יותר.

הקזאין היא אבקה שמופקת מהחלב, ומשמשת כתוסף מזון לאנשים שעוסקים בפיתוח גוף, או כמרכיב במוצרי מזון שמשמש כתחליף לחלב.

את הקזאין ניתן להפיק בשלוש דרכים: אפשר לסנן אותו מחלב ניגר, ואז אחרי שהופכים אותו לאבקה יש לו דין אבקת חלב כנ”ל.

אפשר להפיק אותו בדומה לדרך העשייה של גבינה רכה, ע”י חומצה, ואז הוא מופרד מהחלב כגרגרי גבינה. במקרה כזה דינו יהיה כדין גבינה רכה, שראינו שהאג”מ לא מוחה ביד המקילים, אך לכתחילה מחמיר, וערוך השולחן מחמיר להדיא.

אופן שלישי הוא להפיק אותו בתהליך של העמדת גבינה ע”י אנזים, ובאופן זה הוא לא שונה מגבינה שאיסורה ברור לכו”ע.

הלקטוז הוא סוכר החלב וגם הוא מיוצר כאבקה, ומשמש כרכיב בהרבה מאוד מוצרים. את הלקטוז ניתן להפיק מהחלב עצמו, ואז דינו כאבקת חלב כנ”ל. וניתן גם להפיקו ממי גבינה, ואז דינו כמי גבינה, על פי מה שהתבאר לעיל. אבקה נפוצה אחרת היא אבקת מי גבינה (הנקראת וֵויי).

בדומה לחומרים הנ”ל יש עוד חומרים המופקים בצורות שונות מהחלב.

המציאות היא שפעמים רבות מעורבים החומרים הללו במוצרים שונים, ועל המוצר כתוב ‘כשר לאוכלי אבקת חלב נכרי’. לדעת רבים (עיין במאמר של הרב וייטמן בתחומין כ”ב ובמאמרים באתר כושרות) יש כאן בעיה חמורה, כי למעשה פעמים רבות מדובר במוצר המיוצר ממי הגבינה או המיוצר בתורת גבינה ממש (כמו שניתן לראות ברכיבים), ואז דינם אמור להיות חמור יותר, וזו מכשלה לציבור. ולכן הם קוראים לציבור לעיין ברשימת הרכיבים, ואם כתוב שם לקטוז, מוצקי חלב, חלבוני חלב וכדומה – להחמיר ולא לאכול (כלומר גם מי שסומך על היתר אבקת חלב נכרי).

אך לכאורה יש מקום לומר לא כנ”ל, אלא שכל סוגי האבקות האלה (כלומר כל מה ששינה צורתו לבסוף, עוד בעודו אצל הגוי, ולא דומה לגבינה או חלב) בכלל היתר אבקת חלב נכרי, לסוברים כן. כי בדיוק כמו שהרב פראנק התיר אבקת חלב שהיא חלב שהשתנה, וזאת למרות שהוא סובר שחלב זה חפצא שנאסר (עיין לעיל), כך גם גבינה שהשתנתה אצל הגוי והפכה לדבר חדש שלא גזרו עליו תהיה מותרת מאותה הסיבה.

ועדין קשה, שכאן אין את הספק ספקא שציין הרב פראנק, כי אחד הספקות בנוי על ערבוב של חלב טמא בטהור, בהנחה שלא ימכרו חלב טמא בלבד שנראה אחרת. וכאן כן מוכרים מוצרי-גבינות אלה בפני עצמם. וייתכן שמעמידים את הגבינות של המוצרים האלה ע”י דבר אסור, או שמערבים דברים אחרים.

אך ייתכן לומר שכיוון שדרך התעשייה ידועה, ובדרך כלל משתמשים במחמצת של חיידקים שהיא כשרה (לפי מה שהבנתי), אפשר לסמוך על זה בדומה למה שסומכים הפר”ח ודעימיה בחלב, וכאן אם אבקה כזו איננה בכלל הגזירה י”ל כן לכו”ע. אך צריך לברר היטב את המציאות בכל זה.

עוד יש לסמוך על ההשגחה בחו”ל שמתירה להכניס את המוצרים האלה לתוך האוכל שעליו נותנים הכשר, שבדקו את דרך הייצור במפעל ויודעים שאין שם בעיה אחרת מלבד הבעיה שלנו, של גזירת חלב או גבינת נכרי.

ושאלתי את זה את הרב חגי בר גיורא מהרבנות הראשית, והוא כתב לי (בקיצור) שאכן זו סברת הרבנות הראשית לאשר מוצרים כאלה, שסומכים על כך שאם הגבינה השתנתה היא בכלל אותו היתר של הרב פראנק, וסומכים על ההשגחה בחו”ל שתבדוק את תהליך הייצור של הפרודוקטים הללו.

[אבל יש להעיר שלפי מה שביארנו לעיל שההיתר של הרב פראנק בנוי על כך שחלב זה גזירה ולא רק חשש, לכאורה א”א לסבור שחלב בפיקוח מותר מצד שזה לא גזירה, ובכ”ז לסבור שאבקת הגבינה הזו מותרת. כי בשלמא אבקת חלב מותרת כחלב עצמו, אבל לאבקת גבינה צריך את ההיתר של הרב פראנק. אך י”ל שמ”מ אלה שאוכלים בחו”ל גם חלב ניגר של גוי וגם את האבקות הללו סוברים כאג”מ לגבי חלב ניגר, שגם לסוברים שזו גזירה יש להתיר מצד הפיקוח שהוא כידיעה שהיא ראיה לדעתו. או באופן אחר, שסומכים על כך שגם גבינה רכה היא בכלל ההיתר של חלב ניגר, ורוב המוצרים הללו של חלב מיוצרים מנוזל או מתהליך הדומה לגבינה רכה ולא מגבינה קשה, לפי מה שהבנתי, וא”כ לא צריך להגיע להיתר של הרב פראנק]

          ו. בעיית חלב טרפות

מלבד ענייני חלב נכרי, בשנים האחרונות התעוררה שאלה חדשה, של ריבוי גדול של טרפות בפרות. הנתונים אינם חד משמעיים, והם גם משתנים בין המקומות. אבל ברור שהמציאות היא שהרבה יותר מ-1/60 מהפרות נמצאות אחר שחיטתן טרפות. האומדנים הקטנים מדברים על 15-20 אחוז, ויש אומרים שהמצב גרוע בהרבה, ולדעתם המציאות היא שרוב הפרות נחשבות טרפות על פי ההלכה. הטרפות בפרות מורכבות מטרפות רבות בריאה (או ספק טרפות בריאה), דבר שנגרם בנוסף למספר הטבעי, ע”י דרכי ההזנה והמחיה של הפרות ברפת.

סוג מצוי נוסף של טרפות הוא טרפות של נקב בקיבה (חולין מ”ב., ושו”ע יו”ד מ”ח, א’), שנוצרות ע”י ניתוחים שהבהמות עוברות. ניתוח מצוי הוא נקיבת הקיבה כדי להוציא גזים שמצטברים אצל הבהמה, וגורמים לתפוקת חלב פחותה. במקרים רבים של חשש למות העובר מזדרזים לעשות ניתוח קיסרי לפרה, וניתוח זה עלול לגרום לטריפה. כמו כן ישנם עוד ניתוחים וטיפולים שפרה עשויה לעבור ויגרמו לטרפות.

הרב וייטמן במאמרו בתחומין (כרך כ”ב) מתאר את המציאות של ניתוחי הפרות בארץ, ואומר שמבחינת אחוזים יש יותר מפי 60 פרות חולבות ברפת ביחס לפרות שעברו ניתוח כלשהו (הוא מבחין בין מספר הפרות שעברו ניתוח לבין מספר הפרות החולבות כי מצוי שפרה שעברה ניתוח יוצאת מהרפת), ועוד, שבארץ יש פיקוח על הניתוחים כך שמשתדלים לעשות ניתוחים שלא יטריפו את הפרות. ובכל אופן פרה שנטרפה על ידי ניתוח לא נחלבת.

למעשה השאלות שנדון בהן נוגעות בעיקר לחו”ל, שם אין פיקוח על הטרפות. כך שגם אם יש פיקוח על החליבה (במקומות מועטים) יש לדון מצד חלב טרפה, וכל שכן ברוב המקומות שאין כלל פיקוח של ישראל, וסומכים על ההיתרים שנאמרו בחלב גוי, שיש לדון על בעיית חלב טרפה.

וכמובן שהבעיה מתעוררת גם במוצרים מיובאים, שיש בהם חלב מחו”ל. אלא שכאן הדיון מוגבל לאופנים שאין ביטול בשישים בתוך המוצר. אכן, מצד נותני הכשרות בחו”ל יש לדון בזה גם כשיש ביטול כי הם לא יכולים לבטל איסור לכתחילה.

מבואר בהלכה (שו”ע יו”ד פ”א, א’) שחלב של טרפה הוא איסור דאורייתא. עוד מבואר שם בהמשך (סע’ ב’) שבמקרה של ערבוב בין חלב של פרות שונות, לצורך סברת הביטול מניחים שכל פרה נותנת חלב בשווה. כך שאם התערב חלב של כל הפרות בעדר בכלי אחד, ויש שם 60 פרות כשרות ואחת טרפה – יש ביטול בשישים, ולא חוששים שמא הפרה הטרפה נתנה יותר חלב מאחרת [דין ביטול החלב הוא דין ביטול של מין במינו בלח שמצריך פי שישים, מדרבנן].

עלינו לדון בכמה שאלות. ראשית, האם הפרות איבדו את הרוב הטבעי של סתם בהמה איננה טרפה, כך שאם לוקחים סתם פרה, שלא יודעים עליה כלום, וחולבים אותה – יהיה אסור לשתות את החלב עד שנשחט את הפרה ונוודא שהיא איננה טרפה.

שנית, גם אם נניח שהפרות לא איבדו את הרוב הזה, עדין צריך לשאול מה הדין באופן שחלבו כמה פרות יחד וחלב התערב בכלי אחד (שזוהי כמובן המציאות בכל רפת). באופן כזה, אם אנחנו יודעים למשל שאחוז הפרות הטרפות בעולם בדרך כלל הוא 20%, הרי שיש לחשוש שאם חלבנו 5 פרות יחד, החלב אסור, כי בהסתברות יש בתוך ה-5 אחת טרפה, ואין ביטול בשישים.

שאלה נוספת שיש לשאול היא שגם אם נניח שבאופן שהזכרנו בשאלה הקודמת מותר לשתות את החלב, מה נעשה באופן שידוע לנו בוודאות שברפת הזו שלפנינו יש פרות טרפות, ואין 60 כנגדן; האם באופן זה נוכל להשתמש בחלב. יש לציין כלפי השאלה הזו, שבמציאות אכן ידוע לבעלי הרפת מה המצב של כל פרה, ואם למשל פרה עברה ניתוח – הדבר מסומן והפרה מוכרת.

ביחס לשאלה הראשונה נראה באופן פשוט שאין לחשוש לכך, משתי סיבות. ראשית, הנתונים שנויים במחלוקת, ורגילים לומר שלא יותר מ-20% טרפות, שזה לא קרוב לנתונים של רוב בהמות טרפות. וגם אלה שאומרים שיש יותר מרוב זה כנראה רק במקומות מסוימים (עיין באינטרנט באתרTHE KOSHER POINT  במאמר בנושא).

ועוד, שההלכה של רובא דליתא קמן לא משתנה על פי מחקר סטטיסטי. רובא דליתא קמן בנוי על סברא, או על הנחה פשוטה, ובמקרה שלנו הוא בנוי על דרך הטבע שבה הבהמה באופן טבעי היא לא פגומה, ולכן איננה טרפה. אף אחד לא בדק זאת מעולם, ולא צריך לבדוק זאת. וגם אם נבדוק יום אחד את כל הבהמות, זה לא יעזור לנו לדור הבא של הבהמות. וכמו כן לחומרא, אם מצאנו רוב בהמות טרפות זה לא משנה את ההלכה של רובא דליתא קמן שבנויה על הנחת יסוד. ולכל היותר נוכל לומר שבמקרה כאן יש רוב טרפות אבל זה לא אומר שבשחיטה הבאה נמצא כך (ועוד, שלא בדקנו את כל הבהמות בעולם).

ויש מקום לדחות זאת, שיש לפנינו כמה גורמים טבעיים שידוע שגורמים לריבוי טרפות, כגון האוכל של הפרה (שמורכב כיום רק מתבואה), גמילה מיידית של העגלים ללא יניקה מהפרה, וחליבה מסיבית. ואולי באופן זה לא דיברה הגמרא, ובמציאות כזו נגיד שאין כבר ביטחון ברוב בהמות לא טרפות. וצ”ע בנקודה זו.

ביחס לשאלה השניה, כתבו רבים (עיין במנחת אשר ח”א סי’ ל”ט, וראיתי במאמר באינטרנט שהביאו כך גם בשם הרב זלמן נחמיה גולדברג, ועיין גם במראה הבזק ח”ז סי’ נ”ט) שיש כאן טעות עקרונית, כי לא הולכים בהלכה לפי סטטיסטיקה. אם אין לפנינו ברפת בהמה טרפה הדין הוא ללכת לפי הרובא דליתא קמן ביחס לכל בהמה ובהמה ברפת. למרות שברור שמן הסתם יש כאן אחוזי טרפה כמו שמוצאים בדרך כלל אחר השחיטה, ההלכה הולכת לפי ההנחה של רוב שלא התערערה כאן לפנינו.

[וזה נראה פשוט, אלא שמשמע ברב אשר ויס שם שהוא מחדש חידוש נוסף. נניח שיש רפת שודאי היתה שם טרפה, ונגרמה מציאות של זיל בתר רובא, כמו שהגמ’ בזבחים ע”ג אומרת נכבשינהו דנניידי, כלומר יוליכו את העדר החוצה (כך שלא תהיה בעיה של קבוע, ושם מדובר על בהמה אסורה כגון שור הנסקל, שהתערבה בכשרות) ואז יקחו כל פעם בהמה אחרת, כך שעל כל בהמה נגיד כעת כל דפריש מרובא פריש. כעת, אחרי שעל כל בהמה חל דין רוב, מערבים את החלב של כל הפרות יחד; ולפי ר’ אשר יוצא שם שהחלב מותר בשתיה.

והוא פלא גדול, שאפשר פשוט להעביר עדר ממקום למקום לפיו ובכך לפתור את הבעיה של טרפה. וודאי שאין בכך סברא, שאנחנו יודעים שמעורב כאן איסור ובכל זאת נתעלם מכך רק כיוון שחל על כל בהמה דין רוב.

והראיה שלו מזבחים שם אינה ראיה כלל, שהוא מוכיח ממה שהגמ’ שם אומרת אלא מעתה מגיסא אסירא, והוא מפרש שהכוונה היא שלא ייתכן לאסור ערבוב של דם הבהמות ההן, שפרשו מהרוב באופן של נכבשינהו דנניידי, בתוך המגיסא (מזרק). 

ובאמת אין זו כוונת הגמ’ שם כלל, אלא כמו בשלב הקודם שם בגמ’, מדובר שלא ערבבו את כל הדם יחד באותו מגיסא, אלא שבאים לזרוק יחד באותו זמן, כך שעל כל זריקה אין לנו בירור שיש כאן איסור, כמו שמותר לשחוט באקראי כל אחת מהבהמות. ועל זה מדובר גם בקושיה מגיסא אסירא (ובדוגמא שלנו של טרפה זה לא ייתכן, אם ניתן לבדוק אותה, אך אם זו טרפה שא”א לזהות מאיזו סיבה, יהיה מותר לאכול את כל הבהמות, כל אחת בנפרד)]

אך הבעיה החמורה באמת היא השאלה השלישית שהצגנו. כי כאשר ידוע שיש ברפת טרפות אי אפשר לומר שנלך בתר רובא דליתא קמן, כי יש לפנינו פרות שהן ודאי טריפה, וחלבן מתערב בתוך כלל החלב שיוצא מהרפת הזו. ובזה חייבים שיהיה פי שישים בחלב הכשר מחלב הטרפה כדי שיהיה ביטול.

ואמנם אם החלב מרפת מסוימת שידוע לנו בה על יותר מאחד משישים טרפות, מתערב עם חלב מרפתות אחרות שאין לנו בהן ידיעה כזו, חוזר הדין של רובא דליתא קמן ויש ביטול מספיק. אבל צריך לבדוק אם זה באמת כך, כלומר אם שני הדברים נכונים: גם שברפתות אחרות לא ידוע לנו על כזה אחוז של טריפות (ושיש ביטול של הטרפות יחסית למספר הפרות האחרות ברפתות, כי בכל זאת מסתבר שגם ברפתות אחרות ידוע לנו על כמה טרפות); וגם שאכן החלב מתערב עם חלב של רפתות אחרות. כי אמנם בארץ זה כנראה כך, אך בחו”ל יש רפתות גדולות מאוד, וייתכן ששם המחלבה עובדת עם רפת אחת בלבד.

ובכל אופן כל שיש אפשרות לדעת את מספר הפרות הטרפות, ע”י רישום במחשב (שקיים במציאות) ובכל זאת לא ניגשים לברר זאת וסומכים על המסתמא, נראה שזה לא בסדר, ובזה אי אפשר לומר שנלך בתר רובא דליתא קמן. כי אמנם לא צריך לחשוש מסתמא, אבל אם ידוע שיש רישום ורק לא מסתכלים בו זה סתם התעלמות מהמציאות.

וכאן באו כמה פוסקים ודנו בניתוחים האלה של הקיבה, האם באמת הם מטריפים. כלומר באים להתיר לא מצד ביטול ברוב, אלא מצד שאין כאן שאלה מעיקרא (כלומר אין שאלה מעיקרא בטרפות שרואים בחוש, של ניתוח הקיבה. אבל לענין טרפות הריאה בכל אופן ניזקק למה שהתבאר לעיל, וכן לגבי ניתוחים שונים שאולי אינם בכלל ההיתר שנגיד מיד, וצ”ב על כל ניתוח בנפרד). והענין הוא שבמציאות פרות חיות י”ב חודש, בזמן שהמדד לטריפות שאמרו חז”ל הוא שטרפה לא חיה י”ב חודש (חולין נ”ז:). וזה מראה לכאורה שאין כאן טריפה.

והנה הרשב”א (ח”א סי’ צ”ח) יוצא בחריפות גדולה כנגד מי שרצה להתיר בהמה שהיה לה איבר יתר באופן שנחשבת טריפה, מטעם שראו שחיה י”ב חודש. והרשב”א אומר שלא ייתכן שהגמ’ טעתה וצריך לתלות בכל שהמעיד טעה או הזיד לשקר בעדותו [אח”כ הרשב”א מוסיף סברא לגבי הטרפה המסוימת של יתר, שאולי בה לא נאמר הכלל של לא חיה י”ב חודש, ואז א”צ לומר שהעידו שקר או טעו. ועיין עוד בש”ך נ”ז, מ”ח שמביא מהרש”ל שסובר שמיעוטא דמיעוטא יכולה לחיות אחרי י”ב חודש, ולכן לא צריך להרעיש על העדות כדברי הרשב”א].

וצריך עיון איך הרשב”א ידון מציאות כמו שלנו, שאין זה אחד שמעיד, אלא זה פשוט וידוע בכל הרפתות, והניתוח הזה של ניקוב הקיבה מפורסם ומצוי ומעשים שבכל יום שעושים כן והבהמה חיה יותר משנה (ועיין כך באג”מ אבה”ע ח”ב סי’ ג’ ענף ב’, שאין לומר את דברי הרשב”א כשכולם יודעים ומפורסם לעשות ניתוח מסוים בין הרופאים). ולכאורה הרשב”א יצטרך לומר שהשתנו הטבעים, או למצוא איזה חילוק מציאותי בין סוג הנקיבה שההלכה מדברת עליה, לבין סוג הנקב שעושים כיום (צ”ע אם יש כזה חילוק כי לכאורה הנקב שמטריף הוא נקב בכלשהו). או שיגיד שטרפה שחוזרת ומבריאה מותרת, ועיין לקמן בנקודה זו.

לעומת הרשב”א, הרמב”ם (פ”י משחיטה הל’ י”ב-י”ג) אומר: “ואין להוסיף על טריפות אלו כלל שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך”.

כלומר לפי הרמב”ם אין מקום להשוות בין המציאות היום למה שחז”ל דיברו וללמוד מזה הלכות (או להקשות קושיות) כי באמת ייתכן שאין התאמה.

ועיין בחזו”א (יו”ד סי’ ה’) שאומר שהטרפות נקבעו לפי הידיעה בזמן של חז”ל, כי כל התורה צריכה להיקבע באלפיים שנות תורה. וצ”ע בזה, למה הכול צריך להיקבע אז. ועוד, שהרבה הלכות נקבעו למעשה הרבה אחרי אלפיים שנות תורה, כי הגמ’ קובעת הלכות רבות שלא נזכרו במשנה, ולפי החשבון של אלפיים שנות תוהו מאז בריאת העולם ואחרי כן אלפיים שנות תורה יוצא שאלפיים שנות תורה נגמרות בשנת 240 לספה”נ, מעט אחרי חתימת המשנה לפי התיארוך המקובל. וצריך לומר לפיו שהגמ’ בעיקר מפרשת את המשנה ולא מחדשת הלכות. אך באמת נראה לא כך, אלא הגמ’ מוסיפה כידוע הרבה הלכות מסברא, או מדרשות, וגם בעניינים אלה של טרפות.

והאג”מ (אבה”ע ח”ב סי’ ג’ ענף ב’) לא תולה זאת באלפיים שנות תורה, אלא אומר שהולכים לפי מה שהיה בזמן מתן תורה, וכנראה שמאז ועד תקופת חז”ל לא השתנו הטבעים.

ולגבי מה שאנחנו רואים במציאות לא כדברי חז”ל, כמו שהרמב”ם עצמו מתאר, אומר האג”מ שזה מצד השתנות הטבעים (ולזה גם החזו”א יכול להסכים).

אך לכאורה נראה יותר שזה לא תלוי בענין של השתנות הטבעים, אלא בכך שהולכים בזה לפי החכמה של חז”ל ולא לפי המציאות, גם אם טעו, כי התורה ניתנה על דעת שיפרשו אותה לפי הידע שהיה אז. כי אם היה תלוי בהשתנות הטבעים, למה להחמיר איפה שיש להקל ולומר שאת זה התורה לא אסרה כי התורה דיברה על מציאות אחרת. ובכל אופן אין נ”מ בענין האחרון.

ובנידון שלנו לפי הרמב”ם הפשטות היא לאסור את הפרות שניקבה הקיבה שלהן כי גם אם אנחנו רואים שהן חיות אנחנו ממשיכים ללכת לפי הלכות טריפות. ונמצא שבעיקרון השאלה שלפנינו היא מחלוקת הרמב”ם והרשב”א.

ועיין סי’ מ”ד בש”ך (ס”ק ט”ו) שמביא את המהרש”ל שלומד בפשטות שכל טרפה שחזרה ונתרפאת מותרת, ולומד כן מטרפה של נקב בריאה שדופן סותמתה (שנפסק בסי’ ל”ט סע’ י”ח) [והמהרש”ל מסייג שזה דווקא כאשר הפסול חוזר להכשרו מאליו, בידי שמים, ולא בידי אדם]. והש”ך חולק עליו (חוץ ממה שחולק על הדימוי של המהרש”ל בין טרפה שהתרפאה לבין המקרה המדובר בסי’ מ”ד סע’ ו’, עיי”ש) ואומר שהסתימה של הדופן שמתירה את הטרפה זה מצד שמלכתחילה נחשב שלא היה נקב כי מיד נסתם (סתימה דמעיקרא), ומביא כך מרש”י (חולין מ”ג. ד”ה אינו). אך אם עלה קרום על הנקב, באמת לא מועיל (כמש”כ בסי’ ל”ו סע’ ג’).

אך המהרש”ל יכול ליישב שקרום לא נחשב סתימה טובה, ודופן כן נחשבת סתימה טובה, והחילוק הוא לכן באיכות הסתימה ולא אם זה מעיקרא או לא. 

ועיין ברא”ש (חולין ד’, ז’) שחולק עם הרמב”ן האם מועיל לתקן את הטרפה של צומת הגידין בידי אדם, שלפי הרמב”ן מועיל ולפי הרא”ש לא, ומה שמועיל זה רק בנתרפאת בידי שמים. ועכ”פ נלמד מדברי שניהם שבידי שמים מועיל. וכן ברשב”א (לדף ע”ו.) כתוב כרא”ש. ראיות אלה כתובות בתורת יקותיאל סי’ מ”ד ס”ק ו’, ושם מסיק כך להלכה, וכן הוא גם בצי”א ח”א סי’ כ”ד. והתורת יקותיאל מסביר שגם ברש”י אפשר לפרש באופן שלא יחלוק על ההיתר.

ובנידון דידן ודאי הרפואה היא רפואה גמורה, ונעשית בידי שמים, ותוך כמה ימים הנקב נסתם מאליו ולא נודע שנעשה. ורבות מהטרפות החיות ברפת הן בנידון דידן, ולכן אם הן מותרות אפשר לשתות את החלב. וזה יהיה היתר גם לפי הרמב”ם (וכבר הזכרנו לעיל שייתכן שגם הרשב”א יסביר כך את ההבדל בין זמנינו לזמן חז”ל, וממילא זה יהיה ההיתר לכו”ע).

וייתכן מאוד שחשבון כעין זה י”ל גם בניתוחים אחרים, כגון ניתוח קיסרי שמצוי מאוד ברפתות, וצ”ב במציאות בזה, אבל מסתבר שפרות חיות אחרי זה זמן רב. בכל אופן גם מצוי שאחרי ניתוח קיסרי מוציאים את הפרה מהרפת כי היא נותנת פחות חלב, ואז מצד אחד היא פחות מצויה ברפת ומצד שני לא ברור שיש סטטיסטיקה ברורה בזה של חיה י”ב חודש.

ומ”מ היתר זה לא מוסכם לכו”ע, כפי שראינו שהש”ך חולק (וגם הט”ז שם חולק על המהרש”ל ואומר שאין לנו אלא מה שאמרו חז”ל, פעמים הטרפה חוזרת להכשרה ופעמים שלא, ואין לנו לדון בזה מדעתנו). ועיין משנה הלכות (חי”ג קי”ג) שאוסר (הוא לא נכנס שם בפירוש לנושא של חוזרת להיתרה, אבל למעשה הוא דן כטרפה פרה שנעשה לה הניתוח הזה של ניקוב הקיבה), וכן דעת הרוגאצ’ובר (שמובאת במכתב בתוך אגרות קודש של הרבי מליובאוויטש, אוצר אגרות בנושאים שונים, הוצאה מיוחדת לבני הישיבות, תשס”ז, עמ’ מ’-מ”א, מובא ב-במראה הבזק ח”ז סי’ נ”ט).

ובגמ’ (חולין ס”ח:) מובאת ברייתא: “מיתיבי בשר בשדה טרפה לא תאכלו מה תלמוד לומר לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טרפה מאי תלמודא אמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר”. ולכאורה זו ראיה לאוסרים, שרואים שטרפה לא חוזרת להכשרה. אך המתירים יגידו שזה בנוי על אורחא דמילתא שבדרך כלל טרפה לא חוזרת להכשרה. אבל אם באמת תחזור להכשרה מותרת כמו שראינו בראיות הנ”ל.

ובאופנים שיש ידיעה על בהמות מנותחות, אך יש פי שישים, יש שאלה מצד ביטול איסור לכתחילה. אך באמת אין בזה חשש, כי לא מערבבים כדי לבטל את האיסור (בטח לא הגויים שלא מודעים לכך כלל), ובאופן זה מותר לבטל כמו שרואים בכמה מקומות (טור או”ח תנ”ג, וש”ך יו”ד פ”ד, ל”ח, ועוד).

אך צ”ע אם נוכל לומר כעין זה על מציאות שאין פי שישים אך מערבבים את החלב במוצר כך שבתוך המוצר הוא מתבטל. שלכאורה גם כאן המפעל לא עושה זאת כדי לבטל איסור, אבל מ”מ נראה שלא ייתכן להתיר זאת, לתת כשרות על מוצר תוך ידיעה שאחד מרכיביו הוא אסור וגם תמיד מבטלים אותו. וצ”ע גם להגדיר את ההבדל בין זה לבין ביטול החלב, אם אכן יש הבדל. ונראה שההבדל הוא מצד שהחלב מגיע למפעל אחרי שהוא כבר מבוטל, והתפקיד של הישראל מתחיל רק בפיקוח על המוצר.

ועוד יש להתיר במציאות של ספק טריפה (ואולי גם לדידן שיש מחלוקת הפוסקים – מצד ספק בהלכה), מצד שיש מתירים לבטל איסור כשיש רק ספק איסור (ש”ך צ”ב, ח’ ועוד מקומות), ועיין הר צבי יו”ד ל”ו שמביא זאת בענייננו ואומר שכיוון שיש בזה הפסד יש לסמוך על זה.

[הרב וייטמן במאמרו הנ”ל בתחומין אומר שכיוון שיש בעיה של טרפות, צריך להחיל על הענין הזה את ההשגחה הנצרכת לחלב גוי לפי ההלכה, כלומר לא יועיל כאן להסתמך על רוב וכו’, אלא חייבים ישראל רואהו על פי הגדרים שם.

ולכאורה אין מקור לחומרא כזו, ואיפה שלא שמענו צורך כזה בחז”ל לא נמציא מעצמנו, למרות שמדובר בשתי הבעיות בחלב]