הג’לטין הוא חלבון קרישי המופק מרקמות חיבור של בעלי חיים, מהעצמות, מהעור, מהשומן או מהסחוס. הוא מופק בעיקר מבקר, חזירים ודגים. הג’לטין משמש חומר מייצב בתעשיית המזון. השימוש העיקרי של הג’לטין הוא בעיקר במוצרים כדוגמת מוס וקרמים נוספים. כמו כן, הוא המרכיב העיקרי בייצור ג’לי וסוגים שונים של סוכריות גומי. וכן הוא משמש לייצור קפסולות לתרופות. בעבר הג’לטין הנפוץ ביותר היה ג’לטין המופק מעצמות. כיום השימוש הנפוץ ביותר הוא משומן חזיר ומעורו. כ-44% מן הג’לטין מופק מעורות חזירים, כ-28% מן הג’לטין מופק מעורות נבלות וטרפות, כ-27% מופק מעצמות של נבלות וטרפות וכאחוז אחד מדגים ומבהמות שנשחטו כדת וכדין. שימוש בג’לטין המופק מבהמות שנשחטו כדת וכדין כמעט שאינו קיים. אך בשנים האחרונות מדענים דתיים מבר אילן פיתחו שיטה חדשה להפקת ג’לטין מדגים כשרים, כך שכיום הרוצה להשיג ג’לטין כזה מדגים כשרים יכול להשיג בלי בעיה ובעלות נמוכה (נמכר בכל סופר).

העירוב של הג’לטין במוצרים שונים בדרך כלל הוא בכמות קטנה, כאשר הכמות הקטנה משפיעה על כל המוצר. כלומר יש פי שישים בשאר הרכיבים ביחס לג’לטין. אלא שאם הג’לטין אסור באכילה, אנחנו נכסים לשאלה של מעמיד בדבר האסור. מעמיד, לרוב חשיבותו, לא בטל (שו”ע יו”ד פ”ז, י”א). לרוב הפוסקים מעמיד לא בטל מדרבנן, ויש סוברים שמדאורייתא לא בטל.

עור בעלי חיים האסורים באכילה אסור גם הוא, יש אומרים מדאורייתא ויש אומרים מדרבנן. עיין בזה באריכות במנחת יצחק ה’, ה’ מתחילת התשובה עד אות י”ח.

בעבר, כאשר הג’לטין הופק בעיקר מעצמות, חלק מהדיון היה בשאלה האם העצמות של החזיר או של נבלות אסורות או לא. כיום, כאמור, זה כבר לא מצוי כל כך, והרוב מופק מעורות או שומן. באלה, השאלה היא האם אחרי תהליך הייצור של הג’לטין, הרכיב הזה שומר על שם האיסור שהיה לו בעודו חלק מהדבר האסור באכילה, או לא.

לגבי העצמות, ביו”ד סי’ צ”ט ישנה מחלוקת איך להתיחס לעצמות האיסור – האם כהיתר, עד כדי כך שעצמות האיסור יהיו חלק ממה שמבטל את האיסור (הבשר), או שהעצמות הן גם כן חלק מהאיסור וגם אותן צריך לבטל [בדבר קשה כמו קליפות קשות מוסכם שהן לא חלק מהאיסור, ובמוח של עצם מוסכם שהוא כן חלק מהאיסור. המחלוקת היא על העצמות עצמן]. השו”ע פוסק שם כדעה הראשונה. הרמ”א כותב שם שאכן הדעה הראשונה היא העיקרית, כשו”ע, אבל שלא במקום הפסד יש להחמיר שעצמות האיסור לא יעזרו לבטל את האיסור. והש”ך כותב שם שמ”מ הרמ”א יודה שמצד שני לא צריך להעלות את עצמות האיסור, גם לפי החומרא שפסק [והש”ך בדעת עצמו מחלק שם בין עצמות הרכות לסתם עצמות, כשיטת הרא”ה, עיי”ש]. והפמ”ג מסביר את הדעה הזו, שבאמת אין איסור אלא שאם נתיר עלולים להתיר גם עצמות שהתבשלו עם הנבלה עצמה.

לפי זה בהחלט היה מקום להתיר את הג’לטין המופק מעצמות, כי לפי השו”ע אין בעיה, וגם לפי הרמ”א יש לדון שלפי הסברא הנ”ל של הפמ”ג יהיה מותר כי כאן לא ניכר לעין כלל השימוש בעצמות, וא”כ לא נראה שיש לגזור. וגם לפי הש”ך יש מקום להתיר כי בתהליך ההפקה של הג’לטין (שאורך זמן רב) יש שלב ארוך של ייבוש העצמות, וא”כ העצמות מקבלות דין של עצמות יבשות (כלומר גם אם חלקן היו מתחילה בגדר לחות).

אך מ”מ יש בעיה, גם מצד שחלק מהעצמות שמהן מופק הג’לטין הן עצמות עם מוח, דבר שאסור גם אליבא דהשו”ע. ועוד, שהעצמות הרבה פעמים מושרים במים רותחים כחלק מתהליך הניקיון שלהן משאריות בשר ועוד, או בתהליך ההפרדה של הרכיבים בעצמות, וכך הן מתבשלות יחד עם חלקי בהמה שודאי אסורים, מקבלות טעם מהחלקים האסורים. לכן קשה לסמוך על היתר זה.

ההיתר העיקרי שמתאים גם לייצור ג’לטין מעורות, הוא שהג’לטין בתהליך הייצור נפסל מאכילה. כתוב ברמ”א (סימן פ”ז, י’) שאפשר להשתמש בעור קיבה יבש לשים בתוכו חלב, כי כאשר הוא יבש כעץ כבר אין שם בשר עליו.

ודעת הנוב”י (יו”ד כ”ו, והנושא בתשובה שם הוא ערבוב של דג טמא יבש עם משקאות שונים) שהרמ”א דיבר רק בהיתרא, באופן שעור קיבה מותר מצד עצמו, והחלב מותר מצד עצמו, ועל זה כתב שכדי שייאסרו במגע יחד צריך שיהיה שם בשר על הקיבה וזה אינו. אך דבר שכבר היה עליו שם איסור, כגון אם זה היה קיבת נבלה, לא היה אפשר להתיר על ידי הייבוש הזה (יותר קשה לתת שם מאשר להפקיע שם קיים).

למעשה אחרונים רבים (עיין בפת”ש במקום אות כ”א בשם תפארת צבי ועוד, וכן מוכח מהש”ך ביו”ד קי”ד, כ”א, שהנושא שם הוא בשר יבש של איסור, ועיין באריכות ביבי”א ח”ח יו”ד סי’ י”א) חלקו על הנוב”י הזה, וטענו שאין חילוק בזה בין היתרא לאיסורא, ומהרש”ם (ח”ג סי’ שמ”ז) ועוד הוכיחו להדיא מלשון שבלי הלקט שהוא המקור לרמ”א, שהדין שווה גם באיסורא, כי הקשה על עצמו שם מבשר נבלה ותירץ בחילוק מציאותי ולא תירץ בפשטות שכל עצמו לא עוסק באיסור אלא רק בהיתרא.

וההכרח של הנוב”י לחלק בין היתרא לאיסורא הוא לא מסברא, אלא מהגמ’, שהגמ’ בע”ז ס”ז:-ס”ח. מביאה מחלוקת בין ר”ש לר”מ האם נותן טעם לפגם אסור או מותר. ואומרת שם הגמ’: “ור”ש מאי טעמא דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה ור”מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ור”ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא”. ורש”י שם מסביר לגבי סרוחה מעיקרא: “מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם”.

כלומר ר”ש לומד את זה שטעם פגום לא אוסר, מדבר שהממשות שלו פגומה, שגם הוא לא אוסר. ומזה שכתוב נבלה שלא ראויה לגר מובן שמספיק לפסול מאכילת אדם כדי להתיר, ולא צריך לפסול מאכילת כלב. אך ר”מ בכל מקרה חולק, ולדעתו רק אם מעולם לא היה הדבר ראוי הפגם מתירו, אך לאחר שיש לו שם של איסור הפגם לא יתיר אותו.

א”כ השאלה שלנו היא כמו מי לפסוק, כר”ש או כר”מ.

והגמ’ בעירובין מ”ו: שדנה לגבי כמה ברי-פלוגתא הלכה כמי, נשארת בתיקו לגבי מחלוקות ר”מ ור”ש. והנוב”י אומר שבכזה מצב צריך להחמיר מספק, ולכן לפסוק כאן כר”מ שהפסול מאכילה לא מתיר את הדבר, כיוון שכבר חל עליו שם של איסור. ולכן מכריח ששבלי הלקט מדבר דוקא בהיתרא, שדומה לסרוחה מעיקרא שבשעת הפגם עדין לא חל שם איסור על הדבר.

אך אחרונים רבים חולקים על הנוב”י לגבי ההכרח הזה גופא, ולפי הנ”ל שמוכח בשבלי הלקט להדיא דלא כנוב”י – מוכרח שגם השבה”ל עצמו למד לא כנוב”י, ואומרים שבאמת להלכה יש לפסוק באופן כללי כר”ש לגבי ר”מ. וכן כתוב במבוא התלמוד של  רבי שמואל הנגיד (שהנוב”י עצמו מביא אותו ומתפלא עליו מנין לו להכריע במקום שהגמ’ נשארה בתיקו) והטעם הוא שבירושלמי (שביעית ח’, ז’) כתוב להדיא שהלכה כר”ש לגבי ר”מ, ובמקום שהבבלי נשאר בתיקו כדאי הוא הירושלמי להכריע הדבר (עיין כך בכס”מ פ”ח מתרומות הט”ו, ובש”ך יו”ד קמ”ה, א’).

ועוד כתב בשו”ת שערי צדק (יו”ד ק’) שאם ייפסל אפילו מאכילת כלב ייתכן שגם הנוב”י עצמו יודה, כמו שלגבי טומאה מה שלא ראוי לאכילת כלב לא נחשב עוד אוכל כלל, וודאי שהג’לטין כשלעצמו אינו ראוי גם לכלב.

[ובדעת הרמב”ם מתווכחים, עיין ברב עובדיה שם ובמנח”י שם אות כ’ והלאה]

ויש לציין שהש”ך שם על דברי הרמ”א כותב שנראה שלכתחילה אין לעשות כך. ולכאורה לפי”ז אין לסמוך לכתחילה על היתר הג’לטין. אך יש לומר שהג’לטין נעשה בכל מקרה ואנחנו רק רוצים להשתמש בו בדיעבד. עוד י”ל שהסברא של הש”ך היא סברא פשוטה, שמא לא ייבשו את העור כמו שצריך וכדומה. אך בתהליך התעשייתי של הג’לטין אין לחשוש לכך כלל, ואין זו תקנה של חז”ל ששייך לומר בה לא פלוג.

אך יש מחמירים שחולקים וסוברים שגם אם נתפוס דלא כנוב”י, שכן היא הפשטות, עדין י”ל שכל מה שהותר זה לאכול את הדבר שאיננו ראוי לאדם, כל זמן שבפועל אכן אינו ראוי. אך אם אותו דבר חזר ונהיה ראוי לאכילה, בזה אין לנו היתר וחזר לאיסורו. כך בחת”ס (יו”ד פ”א) ופמ”ג (סי’ פ”ז ש”ד ס”ק ל”ג ואו”ח תמ”ז מ”ז אות א’).

ודעת החוו”ד (סי’ ק”ג ביאורים אות א’) להכריח להיפך, כי הוא אומר שע”כ הפסוק של ראויה לגר נצרך להיכא שחזר להיות ראוי כי באופן שכעת לא ראוי צריך בכל מקרה להיות מותר מדאורייתא לפחות מדין דבר שאוכלו שלא כדרך אכילתו. אך החולקים ישיבו שהמושג שלא כדרך אכילתו לא שייך לחפצא, שהחפצא לא ראוי, כי גם חפצא שאינו ראוי ייתכן לאוכלו באופנים שונים בדרך אכילה, כמו במקרה של הרמ”א שהטעם הנפלט מהעור יכול לאסור את החלב וכדומה, וודאי ששתיית החלב הזה שבתוך העור היבש היא כדרך אכילה.

וכן סוברים להיתר, גם אם בלי ההכרח של החוו”ד, בתפארת צבי שהובא בפת”ש, וכך מוכיחים מהש”ך הנ”ל ב-קי”ד, כ”א.

[ויש שיטה אמצעית, שאם נפסל רק מאכילת אדם וחזר ותוקן אסור, אך אם נפסל מאכילת כלב גם אם יחזור וייתקן יישאר מותר. כך מובא במנח”י שם אות כ”ה בשם חלקת יואב וכך מוכח מהרדב”ז בח”ג סי’ תע”א (וכנראה הסברא היא שמה שלא ראוי לכלב כאילו עבר מן העולם. אך מה שלא ראוי רק לאדם עדין יכול לשמור על שמו ורק יש פטור לש התורה כל זמן שלא ראוי). ולענין הג’לטין גם שיטה זו תעמוד בצד המתירים כי הג’לטין לא ראוי לאכילה גם לכלב בתוך תהליך הייצור]

עוד אומר המנח”י טענה להחמיר, שגם החוו”ד עצמו כתב שאם הדבר המתקלקל עומד לכך לקלקלו כדי לחזור ולתקנו לא יעזור מה שהוא נפסל מעיקרא. ובזה מסביר למה שמרים אסורים בפסח למרות שהם לא ראויים לכלב, והטעם הוא שהם עומדים לכך להיפסל על מנת לתקן [וצ”ע למה צריך את זה ולא פשוט שזו גזה”כ מיוחדת שם, שהתורה אסרה שאור ולא רק חמץ].

עוד אומר המנח”י שמוכח מהלכה פשוטה שיש להחמיר בחוזר ונכשר, שהרי כתוב שחלתית מחליא לשבח טעם פגום הבלוע בתוך הקדרה. ומהריטב”א בע”ז ל”ט. לגבי החילתית באמת מוכח להיפך, כי הוא מהסוברים שהענין של החלתית זה לא שהיא מצליחה להשביח את הטעם הבלוע אלא חששו שם לממשות שעל הסכין שאיתה חותכים את החלתית. ואומר שם הריטב”א שלא ייתכן לחזור ולאסור את מה שכבר נפגם והותר. אך מ”מ להלכה כן סוברים לחומרא שהחלתית חוזרת ומשביחה את הטעם שכבר נפגם.

ועל ההוכחה הזו של המנח”י צ”ע מה ישיבו המתירים. ומי שסובר להתיר רק באם נפסל קודם גם מאכילת כלב י”ל שהטעם הבלוע נפסל רק מאכילת אדם. אך מי שסובר כחוו”ד ודעימיה שמותר גם בנפסל מאכילת אדם בלבד, צ”ע. אך מ”מ בנידון דידן לגבי הג’לטין התירוץ הזה יספיק, כי בתהליך הייצור הוא נפסל גם לאכילת כלב.

עוד י”ל לגבי ג’לטין שהוא לא חוזר ונכשר כלל, אלא משמש בתפקיד כימי בלבד במאכלים.

עוד מוכח לאיסור מדברי הרמ”ה שמובא ברא”ש (ברכות פ”ו סי’ ל”ה) לגבי המוס”ק, שלדעתו למרות שהדם נסרח והפך לבושם בכל זאת באיסורו עומד [ויש להוסיף שגם לפי ר’ יונה שם שחולק ומתיר נראה שמוכח לאיסור, כי הטעם שלו שם הוא משום שנוצרת כאן יצירה חדשה. ומוכח שאם רק חזר ונעשה ראוי בלי יצירה חדשה של דבר אחר, יהיה אסור].

אך ייתכן שהדם הופך לבושם שם בלי להסריח ולהיות לא-ראוי קודם לכן.

[והנה הגמ’ בתמורה ל”א אומרת שביצת אפרוח מותרת גם לפי ר”א שסובר שולד טרפה נחשב טרפה כי “אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא”. ועיין במנח”י שמביא מכאן בשם החלקת יואב שאחרי שדבר הופך ללא ראוי, לא חוזר ונהיה ראוי, ומפלפל בזה בכמה אופנים.

ולכאורה אינו ענין לנידון שלנו כלל, כי שם השאלה היא האם השם של האמא חל על הולד או לא, ועל זה אומרים שהשלב של עפרא מנתק ביניהם ולא חל השם של התרנגולת על הביצה. כמו שלפני כן להיפך הגמ’ אמרה על רימה מבשר החי שכיוון שעוד בעודו חי נקרא רימה, גם אחרי שיהפוך לרימה ימשיך באיסורו, וזה כיוון שיש קשר בין המצבים ואין ניתוק. אך אנחנו דנים בדבר הזה בעצמו שחזר ונכשר, ובזה יש יותר מקום להחמיר]  

טענה נוספת של המתירים (שמובאת ברב עובדיה ועוד) היא שפנים חדשות באו לכאן, על דרך דברי ר’ יונה שמתיר את המושק הנ”ל, ודלא כרמ”ה, והמושק הוא דם של חיה שהפך לבושם, וההיתר של ר’ יונה הוא שפנים חדשות באו לכאן (זו לא הלשון של ר’ יונה אלא של כמה אחרונים), כלומר אנחנו רואים את הדבר החדש כאילו הוא נברא מחדש ולא כהמשך של האיסור המקורי. ואמנם הרמ”ה חולק עליו, אבל כמה פוסקים פסקו כר’ יונה, עיין למשל במ”ב רט”ז, ז’ שמביא את המחלוקת ונראה שמכריע כמתירים. וגם כאן הג’לטין הוא כבר דבר אחר ואיננו האוכל הראשוני שהופק ממנו.

והאוסרים לא רוצים לסמוך על ר’ יונה הזה, כיוון שהרמ”ה חולק ויש אחרונים שנקטו כמותו, ולכך נוטה דעת המג”א שם ב-רט”ז, ג’ [אכן יש לציין שעיקר הטענה של המג”א היא מציאותית, שכדי להתיר צריך גם השתנות וגם שלב שבו הדבר הקודם הופך לעפרא בעלמא על דרך ביצת טרפה הנ”ל. אך בג’לטין לכאורה פשוט להגדיר כך שהוא הופך בשלב מסוים לעפרא בעלמא].

ועוד כתב ר’ יחזקאל אברמסקי (שמובא בהקדמה לציץ אליעזר ח”ד) שכאן אין דבר שהופך מדבר אחד לדבר אחר אלא רק רכיב שמופרד משאר הרכיבים ולכן זה לא נחשב בכלל ההיתר הזה.

והאחיעזר (ח”ג, ל”ג אות ה’), שהוא מהמתירים, מציין שהגם שיש דין אחשביה באכילת דבר שנפסל לאכילה, מ”מ אין הדין הזה נוהג כאן כי האחשביה זה לאכול את הדבר בעצמו, אך כאן הוא משמש רק לייצוב דבר אחר ולא מחשיבים את אכילתו כדבר שרוצים בו מצד עצמו.