[טור וב”י או”ח סי’ קע”ג; יו”ד סי’ פ”ז, ג’-ד’, סי’ פ”ח, סי’ פ”ט, ד’, סי’ צ”א, א’-ג’, וסי’ צ”ז, א’-ב’]

          א. פתיחה

רוב הלכות בשר בחלב ותערובות עוסקות בהגדרות של נתינת טעם, ביטול וכדומה, שאלה דברים שאנחנו סומכים בהם על אומדנות של חז”ל. הרבה מהשאלות בנויות על כך שיש מגע של חם או מליח וכדומה, שהם אופנים שגורמים לנתינת טעם. בשונה מכך, בנושא שאנחנו רוצים לעסוק בו כעת, מדובר על חשש של מגע טכני בין בשר לחלב, ועל הזהירות להימנע ממגע כזה. כאן מדובר על מגע (או חשש של מגע) קר בקר, בלי יכולת להבליע את הטעם. כאן אנחנו מוצאים הלכות של חז”ל או של הראשונים כיצד להימנע ממגע של איסור, ולא דיון בדיעבד, באופן שכבר נגעו זה בזה. נקודת המוצא היא שאם אין מגע שמבליע טעם, או שאפשר לשטוף כדי לנקות משאריות של חלב, למשל, או שאי אפשר טכנית להפריד את המאכלים זה מזה, ואז אסור לאכול, אבל בכל אופן הבדיקה והפיתרון כאן במקרה של דיעבד מסורים לכל אדם ואין בהם כללים הלכתיים ברורים.

          ב. מגע של בשר בחלב

המשנה (חולין ק”ז:) אומרת: “צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה”. והגמרא אומרת שאע”פ שמדובר במגע של קר בקר צריך להיזהר ממגע כזה כי עכ”פ צריך הדחה, כלומר יש קצת בעין שיעבור מהחלב לבשר או להיפך, ולכן צריך לשטוף לפני שאוכלים [וכיוון שלא ודאי שיזכור לשטוף, אמרו מראש להיזהר שלא יגעו זה בזה].

מכלל הדברים אנחנו שומעים לכאורה, שאם מדובר באופן שאין כלל חשש של העברת חלקים (בעין) ממין אחד לחברו, יהיה מותר לצור יחד גם באופן שנוגעים זה בזה. וצ”ב אם זה נכון; ובכל אופן לענין דיעבד אם כבר נגעו, ושניהם היו יבשים, באופן שלא עבר חלק ממין אחד לחברו, כתב הב”ח (ומביאו הש”ך צ”א, א’) שאין צריך להדיח.

על דרך זו כתב אורחות חיים (שמובא בב”י בסו”ס ק”ה, ובש”ך צ”א, ג’) שמותר להניח דברי היתר בכלי נקי של גויים, כי למרות שהכלי בלע איסור, כיוון שהאיסור לא יוצא ע”י מגע של קר בקר מותר לכתחילה לעשות את המגע הזה [ויש לציין ששימוש בקביעות בכלי של איסור (או לבשר בכלי חלבי נקי ולהיפך) הפוסקים אוסרים מחשש לתקלה במשך הזמן [כמו שכתוב ברמ”א בסי’ קכ”א סע’ ה’].

מאידך, כתוב בבעל העיטור (שמובא בטור ונפסק בשו”ע ב-צ”א) שאסור להניח בשר היתר בקערה של איסור. והש”ך אומר בפשטות שאין מחלוקת בין הא”ח הנ”ל לעיטור, אלא שהעיטור מדבר על להניח היתר בתוך כלי מלוכלך מאיסור, ורק אומר שאין לסמוך על הדחה שיעשה אח”כ, והא”ח מדבר על להניח בכלי נקי.

אך הרמ”א אומר שהעיטור מדבר באופן שהכלי בלע איסור בחום (ולא בכבוש, למשל), ואז אם יש עוד צד חמור (כך לפי ביאור הט”ז ברמ”א) שהדבר ששמים בכלי של איסור הוא לח – אסור (גם באופן חד פעמי). הרמ”א הזה קשה, והש”ך הנ”ל בא לחלוק עליו ולא שלא צריך להחמיר כמותו (חוץ מבכלי חרס, עיין בש”ך בפנים). אך הט”ז מ”מ פוסק כרמ”א.

עוד אומר העיטור הנ”ל שאם הדבר-היתר שהונח בכלי של איסור (מלוכלך מאיסור, לפי הש”ך, ולפי הרמ”א נקי שבלע בחם) הוא דבר שדרכו בהדחה, כגון בשר חי, מותר לכתחילה שייגעו זה בזה, כי ודאי שסופו להדיח. וה”ה ירקות, למשל, במי שתמיד רגיל לשטוף אותם לפני האכילה.

בגמ’ בדף קי”ב (ונפסק בסי’ צ”ה סע’ ה’) מבואר שאסור לשים כלי של כותח (שהוא רוטב חלבי) בצד כלי של מלח, כאשר שני הכלים מגולים. ברמב”ם מבואר הטעם שהמלח שואב מהכותח. ובראשונים אחרים מבואר שהטעם הוא שחוששים שמא יפול מהכותח למלח, וכיוון שמלח הוא לא נוזלי לא יהיה ביטול למלח, ומצד שני גם לא ישים לב לרוטב החלבי שבתוך המלח, ויבוא למלוח בו בשר, וזהו הטעם שנפסק בשו”ע. וייתכן שלפי טעם זה ה”ה בסוכר יהיה אסור, אך מצד שני יש לדחות שמלח שכיח להוסיף לקדרת בשר, אך סוכר לא, וייתכן שלכן לא יגזרו על דבר כזה.

ושם בסעיף ו’ יש מחלוקת, שלפי התוס’ והרא”ש, וכך בשו”ע, מותר לשים זו בצד זו קדרות מגולות של בשר ושל חלב, כי לא שייך הטעם של מלח, כי או שיתבטל או שעכ”פ יוכל לראות שנזל ולא התבטל (וכ”ש שלפי הטעם של הרמב”ם יהיה מותר). ולפי הרמ”א שם בשם הג”א, טוב להחמיר לכתחילה שלא לעשות כן; והאחרונים שם אומרים שהחשש הוא דווקא בקדרות מגולות. הילקוט יוסף (עמ’ ש”ל) אומר שגם לספרדים נכון לנהוג כרמ”א ולא להניח זו בצד זו קדרות מגולות של בשר וחלב.

הראשונים (טור ב-צ”א ועוד) מביאים מהירושלמי שאין לאכול לחם שאכלו בסעודה בשרית עם חלב ולהיפך, וכך בשו”ע פ”ט, ד’. אלא שמסתבר שזה תלוי במציאות ואין כאן גזירה עם לא פלוג. ולכן אם מקפידים שלא יגעו המאכלים הבשריים (או החלביים) בלחם, וכן שלא יתלכלך מחמת הידיים אם הן מלוכלכות משאריות מאכל – יהיה מותר לאכול את הלחם הזה עם המין השני. וכן הוא להיתר באג”מ (ח”א יו”ד ל”ח), ובילקוט יוסף (עמ’ תמ”ט).

כתוב בהג”א בשם או”ז (ומובא בב”י ב-פ”ט) שמצווה מן המובחר לסלק מהשולחן כל מה שהיה עליו בשעת אכילת מין אחד לפני שאוכל מהמין השני. ונראה שאם היה דן רק לגבי הלחם היה כותב בדרך של חיוב כירושלמי, אלא שכיוון שהדיון הוא על שאר הדברים שהיו על השולחן, כותב בדרך של מצווה מן המובחר כי אין לנו ידיעה שהם התלכלכו מהאכול החלבי או הבשרי. וזו שאלה מצויה, שבד”כ התשובה האמיתית לה היא שתלוי במציאות, ואם מקפידים שלא יגעו המאכלים בסלטים ועוד, מותר לאכול עם המין השני, ואם יש ילדים וכדומה וברור שלא מקפידים, נראה שמעיקר הדין אסור. ומסתבר שהג”א מיירי באופן שלא ידוע משהו ברור לכאן או לכאן, ועל זה אומר שזו מצווה מן המובחר [ומה שכלל גם את הלחם בהגדרה הזו של מצווה מן המובחר צ”ל שמיירי גם במציאות כזו שלא ברור שנוגעים בלחם, והירושלמי מיירי באופן שקרוב לודאי שהלחם התלכלך]. וחלק מזה כתוב באג”מ הנ”ל.

עוד הביא הב”י ב-פ”ט בשם הרשב”א (מיוחסות קע”ב) שאסור לאכול על אותה מפה חלבי ובשרי. והכול בנוי על ערבוב מציאותי של בשר וחלב, ולא על בליעה שאינה ניכרת, כמו שמודגש בתשובה שם. וכך בשו”ע שם ב-פ”ט.

ובתשובות הרדב”ז (ח”ב סי’ תשכ”א; מובא בפת”ש בקצרה, אך כדאי להסתכל בפנים) אומר שהמנהג בזמנו היה שלא לייחד מפה לחלבי ומפה לבשרי כמו שכתוב ברשב”א, אלא רק להפוך את המפה בין ארוחה לארוחה [ואין הכוונה לייחד צד מסוים של המפה לבשרי וצד אחר לחלבי, שבזה נראה שגם הרשב”א יודה (וכן הוא להיתר בזר השולחן ומובא בילקוט יוסף עמ’ תנ”ג), אלא פעמים שיצא שאוכלים את שני המינים על אותו צד] ולסלק את שאריות האוכל בעין. התועלת שבהפיכת המפה היא שעד שיאכלו שוב בארוחה הבאה, השאריות שבצד ההפוך כבר יספיקו להתייבש (כנראה יתייבשו מספיק כך שלא יידבקו למאכל שיונח אח”כ על המפה). עוד אומר הרדב”ז שיש להתיר מצד שהמנהג הוא לאכול בכלים ולא לשים את האוכל על השולחן ממש, ולחשוש שמא ייפול מהצלחת על השולחן זה חשש רחוק שלא צריך לחשוש לו. וכך רואים בירושלמי שרק אמר לבער את פתיתי הלחם, ולא אמר לשים מפות אחרות לבשר ולחלב. וגם אם תימצי לומר שלא אכלו על מפות, מ”מ אותו חשש של מפה שייך גם בשולחן עצמו, ורואים שלא הצריכו שולחן אחר לכל מין. ויש לציין שלמרות שההיתר של אכילה בצלחות עומד בפנ”ע לכאורה, נראה ברדב”ז שלמעשה הוא לא מתיר בלי ההפיכה של המפה וסילוק השאריות.

והרשב”א אולי יענה על הראיה של הרדב”ז מהירושלמי, שבמפה יש רגילות שהשאריות יידבקו וייתפסו, יותר מאשר בשולחן. ולכן ברור שבכלל דברי הירושלמי על ביעור שאריות הלחם הוא גם החיוב לבער מהשולחן את שאריות הבשר או החלב, אך במפה זה קשה טכנית ללא כיבוס. או שיענה שאה”נ, גם בשולחן אחד אסור אם לא שיקפיד לנקותו היטב בין ארוחה אחת לשניה, והירושלמי לא מיירי מזה, אלא רק מחדש על הלחם. אך באמת צריך או מפה שונה, או שולחן שונה, או עכ”פ ניקיון טוב בין הארוחות (ומה שהרשב”א לא הציע לעשות ניקיון טוב של המפה, נראה כנ”ל בנקודה זו, שקשה טכנית לנקות מפה היטב בלי כיבוס).

הילקוט יוסף (עמ’ תנ”א) פוסק את ההיתר של הרדב”ז על אכילה בצלחות גם בלי הצירוף של הפיכת המפה.

עוד הוא אומר (עמ’ תנ”ב-תנ”ג) ששעוונית או שולחן פורמייקה שנוח לנקותו אפשר לאכול עליו חלבי אחרי בשרי ולסמוך על ניקיון שיעשה בין מין למין גם אם מניח את האוכל על השולחן ממש בלי כלים.

הרמ”א (בסוף פ”ח) אומר שנהגו לייחד מלחייה לבשר ומלחייה לחלב. אך הילקוט יוסף (עמ’ שמ”ה) אומר שכל זה במלחייה פתוחה כמו שהיתה מצויה אז, וכך הדבר מתואר ברמ”א. אך במלחיות סגורות כמו שלנו אפשר להשתמש באותה מלחייה לבשר ולחלב. וגם בזה יש מקום לשים לב שלפעמים כשילדים משתמשים במלחייה הם מלכלכים אותה בממשות של בשר או חלב, ובאופן כזה ודאי אין להשתמש עם המין השני כשהידיים יתלכלכו ממש מהמלחייה; והכול לפי המציאות.

          ג. הפרדה בשעת האוכל

המשנה ב-ק”ג:, וכן ב-ק”ד:, אומרת שאסור להעלות על השולחן שאוכל עליו בשר וחלב ביחד, וגזירה זו נגזרה גם בעוף, למרות שעוף בחלב הוא דרבנן, ולמרות שעצם האכילה של בשר בחלב שלא התבשלו זה עם זה הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא. עוד כתוב במשנה שכל זה בשולחן האוכל, אך בשולחן שסודר עליו את התבשיל מותר לשים בשר בצד חלב. וכך בשו”ע בסי’ פ”ח.

הילקוט יוסף (עמ’ שכ”ח) מביא בשם ראב”ן שאסור להניח על השולחן שסודר עליו תבשיל בשר בהמה בצד חלב, וההיתר הוא רק לבשר עוף. אך נראה שאין לחוש לכך, אחר שפוסקים אחרים לא הביאו זאת והכול כאן זה גזירה. וגם הילקוט יוסף עצמו מקל למעשה [עוד הביא שם בסמוך בשם ראב”ן שצריך שלכתחילה הקדירות לא יגעו זו בזו גם בשולחן שסודר עליו].

המשנה הנ”ל (בדף ק”ז:) מסיימת: “רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין”. ובגמרא אמרו שמדובר דווקא על שני אכסנאים שלא מכירים זה את זה, כמו שכן הוא הסתמא דמילתא. אך בשניים שמכירים זה את זה אסור, הרי שפשוט לגמרא שאותה גזירה של המשנה לגבי סועד אחד, שמא יאכל מהמין השני, נכונה גם בשני סועדים שאחד אוכל בשר ואחד אוכל חלב.

ובביאור החשש בכל הגזירה הזו נחלקו רש”י (במשנה ב-ק”ג:) והר”ן, שלפי רש”י החשש הוא לא שמא יאכל בטעות מהמין השני, אלא שמא בטעות יידבק ממין אחד במין אחר. אך הר”ן אומר, וכן ברמב”ם (פ”ט ממאכלות אסורות הל’ כ’), שהחשש הוא שמא יבוא לאכול ממש מהמין האחר, ולא שמא יתערב בטעות. וכך היא לשון השו”ע גם כן.

אכן, לגבי שני אכסנאין גם רש”י מפרש שהחשש הוא שמא יאכל זה משל זה, ושזה תלוי במכירין או לא כי לא מצוי שיאכל משל חברו אם אינם חברים. אך לפי זה צ”ע מדוע עוד צריך את החשש שמא יידבק בטעות שהזכיר רש”י במשנה, ומדוע בכלל הזכיר אותו.

הגמ’ אומרת שאחים אסורים לאכול יחד כאכסנאין המכירים זה את זה, גם אם הם מקפידים זה על זה. כלומר גם באופן זה חוששים שמא יאכלו זה משל זה. והב”י אומר שה”ה באכסנאים המכירים זה את זה, שגם אם הם מקפידים זה על זה אסורים, ומוכיח כן מלשון הטור. והמהרש”ל (שמובא בט”ז ובש”ך בסי’ פ”ח) חולק ואומר שדווקא באחים נאמר החידוש הזה לחומרא, אך בסתם חברים (אכסנאים) אם בפועל הם מקפידים הוי כאינם מכירים ומותרים. והט”ז והש”ך מסכימים לב”י.

הגמ’ (ב-ק”ז:) אומרת: “ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת”. ויש בתוס’ וברא”ש שם שני פירושים לדין הזה. פירוש ראשון, שלא אסרו בשני סועדים אלא כשלא עשו ביניהם איזו הפסקה, שזה נקרא כעין שתי תפיסות (ע”פ המבואר בע”ז נ’. לגבי תפיסה ושתי תפיסות במרקוליס), אבל אם יש הפסקה ביניהם, למשל ע”י איזה כלי, אפשר לאכול כל אחד ממין אחר. ההפסקה כמו שהיא מתוארת בתוס’ נראית כהפסק טכני שצריך להפסיק בין שני הסועדים, וזה יגרום שיהיה קשה יותר לקחת אחד מהשני, ואגב זאת ייזכרו. אך הרא”ש אומר שהדבר ששמים על השולחן נועד להוות היכר, ולפי זה לא נראה שצריך דווקא דבר המפסיק טכנית בין הסועדים, וגם בתוס’ כתוב שמועיל אכילה על מפות שונות, אז רואים שגם הם למדו את הענין משום היכר, וההפסק הטכני של ‘תפיסה’ שהזכירו הוא רק דוגמא [לפי פירוש זה צ”ב מה כוונת הגמ’ בקושיה תפיסה אחת ס”ד. וכנראה זו שאלה לשונית, כי המושג תפיסה אין פירושו המילולי היכר, אלא מקום אחד, או משהו כזה].

הפירוש השני של תוס’ והרא”ש הוא שתפיסה פירושו הוצאה אחת, כלומר שותפות בכסף. ועל זה הגמ’ שואלת תפיסה אחת סלקא דעתך, וכי הדבר תלוי בשותפות ממונית, ומתרצת כעין תפיסה אחת, כלומר שני אנשים שמיודדים דומים לשני שותפים שהם מיודדים, ובהם אסרו. ולפי”ז יש כאן חזרה על הדין שנאמר קודם לכן, ששני אכסנאים המכירים זה את זה אסורים, ואין כאן תוספת של היתר (אין זה דוחק, ואדרבה, נוח שהדין יהיה מכוון לדין הקודם, כי הדין של כעין תפיסה נאמר בתוך הברייתא שנועדה לסייע לחילוק שבין אכסנאים המכירים זה את זה לבין שלא מכירים).

הב”י מוכיח מהרי”ף והרמב”ם שסוברים כתירוץ השני של תוס’ מזה שלא הזכירו כלל את הענין של תפיסה, ולפי הפירוש השני מובן כי באמת אין כאן תוספת חידוש, כנ”ל.

הטור באו”ח מביא רק את הפירוש הראשון, וביו”ד מביא את הפירוש השני בשם י”א. אך צ”ע על הניסוח של הטור שם, כי הוא אומר שי”א שאם יש להם הוצאה אחת אין היתר ע”י היכר שיעשו. ומזה משמע שאם הם מכירים זה את זה ואין להם הוצאה אחת יש להם היתר של היתר, וזה דלא כמאן, כי הגמ’ אמרה שתפיסה אחת לאו דווקא והכוונה כעין תפיסה אחת, ותוס’ פירשו שהכוונה לכל מכירים זה את זה. וגם אם הטור יחלוק על כך, מ”מ אין מקור לחומרא של הוצאה אחת, שהיא נלמדת מאותה גמ’ שהפירוש הראשון פירש כקולא של היכר. וכן הקשה הב”ח.

ועיין ערך השולחן שאומר שהטור לא מתכוון לפירוש השני של תוס’, אלא לפירוש שלישי, שבאמת מחלק בין הוצאה אחת לשתי הוצאות, וכן יש פירוש כזה בר’ ירוחם. ונראה שהוא פירש בגמ’ שתפיסה אחת זה לא הוצאה אחת, ורק כשהגמ’ אומרת כעין תפיסה אחת הכוונה להוצאה אחת. אך צ”ע איך זה נכנס במילים בדיוק. אך מ”מ אין בכך תירוץ מספיק לטור, כי בלשון ר’ ירוחם אפשר עוד לדחוק שאין כלל היתר של היכר אלא רק היתר של שתי הוצאות. אך בלשון הטור רואים להדיא כמו שכתבנו שיש היתר של היכר באופן שיש להם שתי הוצאות, כלומר יש כזה היתר שנלמד מהגמ’, ואם תפיסה בגמ’ זה הוצאה אין מקור להיתר של ההיכר.

הב”י אומר שהעולם נוהגים כתירוץ הראשון של התוס’ והרא”ש, וכן דעת הרשב”א, ולכן פוסק כך בשו”ע (פ”ח, ב’), וכן מוסכם בפוסקים.

התוס’ הזכירו בדבריהם דוגמאות להפסק שהוא היכר: מפה אחרת לכל אחד, או לחם וקנקן ביניהם. והג”א אומר שצריך שלא יאכלו מהלחם הזה כי אם אוכלים ממנו כבר אין שום היכר. והב”י מתלבט על קנקן כה”ג אם שותים ממנו, ואומר שי”ל שאם לא רגילים להביא קנקן לשולחן ייתכן שזה היכר גם אם בפועל שותים ממנו. ובכל אופן ברור שאם רגילים להביא קנקן וגם שותים ממנו – שאין בכך היכר. הב”ח מחמיר בספק הזה של הב”י, אך הרמ”א פוסק לקולא, וכן הש”ך מסכים להיתר.

ועיין בבדי השולחן (אות י”ט) שאומר שצריך שההיכר יהיה דווקא באמצע, וכך בילקוט יוסף עמ’ של”ב, וכן אומר שגם אם היה מונח שם קודם הוי היכר. וצ”ע, שנראה בסברא בשני הדינים להיפך.

הד”מ מביא מאו”ה שצריך שההיכר יהיה דבר גבוה קצת, אך בהג”ה לא מביא זאת, וצ”ב אם זה בדווקא. אך מ”מ האחרונים אומרים שבאמת לא יועיל דבר שאיננו גבוה קצת, כמש”כ בד”מ. כך בדרכי תשובה (ס”ק כ”ו) ובשיעורי שבט הלוי (עמ’ רנ”ה) ובילקוט יוסף (עמ’ של”ז) ועוד.

נחלקו האחרונים האם מועיל היכר באדם אחד, שלפי כמה אחרונים (שמובאים בדרכי תשובה אות י”ח ובכה”ח אות ט”ז) לא מועיל היכר באחד כי ההיתר בנוי על צירוף של היכר עם דעות, כלומר שאחד יזכיר לשני. אך לפי החכמת אדם (מ’, י”א) מועיל גם באחד. וילקוט יוסף (עמ’ של”ט) פוסק כמחמירים.

הדרכי תשובה אומר שאם יאכלו אח”כ כבר עכשיו צריך היכר, וכך בילקוט יוסף עמ’ שכ”ח. וצ”ע בסברא, מאי שנא משולחן שסודר עליו את התבשיל.

[הש”ך מראה מהראשונים שהאיסור לאכול עם אחר על השולחן נכון או בבשר וחלב ששם שניהם היתר ויש חשש שיאכל, או כשאוכל עם אחר שאוכל דבר שהראשון נדר ממנו הנאה, כי הוא רגיל באכילתו ורק מחמת הנדר נאסר. כמו כן אסור בחמץ שיש חשש של עירוב כלשהו, וכן יש לאסור בכל לחם אסור, כי אדם רגיל מאוד באכילת לחם ויש חשש גדול. אך באוכל עם אחר שאוכל איסור אין חשש שיאכל משל האחר כי רגיל שאסור תמיד לאכול את האיסור, ולכן מותר לאכול לידו בלי היכר]

הב”ח מביא מהמהרש”ל שאם יושבים רחוק זה מזה באופן שגם אם יפשוט ידו לא יגיע לאוכל של חברו, מותר לאכול זה בשר וזה חלב גם בלי היכר, וזה מובא בפת”ש, וכן פוסק ילקוט יוסף עמ’ של”ט.

ויש ויכוח מה הדין באדם שאוכל פרווה אבל הוא בשרי, ואוכל ליד אחר שאוכל חלבי. הבית יעקב (שמובא בבה”ט אות ב’) מחמיר, והפמ”ג (שמובא בפת”ש) מקל, וכן מקל בילקוט יוסף עמ’ שמ”א. ומביא בילקוט יוסף (עמ’ שמ”ג) בשם בדי השולחן (עמ’ מ”ג) להקל גם באופן שהוא עדין בתוך סעודת הבשר, ורק שגמר לאכול את הבשר, לשבת ולאכול פרווה עם כאלה שאוכלים חלבי. וה”ה שמותר לבשל מאכל חלבי בתוך שש שעות לאכילת בשרי, אך אם הדרך היא לטעום מהתבשיל בתוך הכנתו כתב היד אפרים על השו”ע כאן שאסור.

עוד כתב הפת”ש בשם משאת בנימין שאם יש אחרים שאוכלים איתם מותר כמו היכר, כמו בהלכות נידה. וילקוט יוסף (עמ’ שמ”ד) מחמיר בזה.

מסתבר שמותר להתעסק בבישול של אוכל בשרי ואוכל חלבי במקביל, לפי העיקרון הנ”ל שלא גזרו באדם שלא אוכל, וזה דומה לשולחן שסודר עליו את התבשיל.

          ד. שלא ללוש לחם בחלב

הברייתא בפסחים ל’.-ל’: אומרת: “אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור”. הרגל עבירה הוא שמא יאכל את הפת עם המין השני.  

ובדף ל”ו. שם בפסחים כתוב שאם עושה כעין תורא מותר. לפי רש”י כעין תורא פירושו כמות קטנה, כגודל עין של שור [ומשונה מאוד המשל הזה שנקטו לדבר קטן]. ולפי הרי”ף ורמב”ם כעין תורא פירושו שעשו פת משונה בצורתה, למשל בצורה של שור [וגם לפיהם הדוגמא קצת משונה, אך פחות מאשר לפי רש”י].

הב”י מביא מהגהות שערי דורא ששני הפירושים נכונים להלכה. עוד מביא בשמו שלחם משנה שנועד לשבת אחת נחשב כמות קטנה והוא בכלל ההיתר לפי רש”י.

והשו”ע העתיק את לשון רש”י שאם עושה כמות קטנה שנאכלת בבת אחת מותר. והרמ”א העתיק מה שהביא הב”י שמה שנעשה לשבת אחת נחשב כמות קטנה. ועיין בפמ”ג וכה”ח (אות ז’) שאומרים שלפי השו”ע דבר מועט הוא רק מה שנאכל בארוחה אחת ולפי זה תהיה מחלוקת בין השו”ע לרמ”א [אך לכאורה היה יותר נראה שאין מחלוקת שהרי בב”י הביא את ההיתר של שבת אחת, ורק בשו”ע נקט כלשון רש”י שהוא המקור לפירוש של דבר מועט; וצ”ב].  

בדומה להיתר של שינוי, כתב פר”ח (ס”ק ג’) שיהיה מותר לאפות פת בחלב אם יפזר מעל הפת פירורי גבינה, וכן להיפך בבשר, כך שמי שיראה את הפת לא יטעה.

מוכח בראשונים (שמובאים בב”י בתחילת הסימן, שחוששים לנ”ט בר נ”ט) שאומרים שהיסק התנור נועד להוציא ממנו את הבלוע, שגם פת שרק קיבלה טעם בשר או חלב אסורה באכילה שמא יאכל עם המין השני, ופשוט הוא. אך מ”מ למעשה גם הרמ”א שחושש לנ”ט בר נ”ט חושש לו רק לכתחילה, ולכן אומר הפני אריה (מובא בפת”ש אות ד’) שאין להתייחס לפת שנאפתה בנ”ט בר נ”ט כחפצא של איסור, אחר שאם היא מתערבבת עם המין השני מותר בדיעבד אליבא דהלכתא. וכ”ש לפי הספרדים שמתירים לכתחילה לאכול נ”ט בר נ”ט עם המין השני.

הפמ”ג (שמובא בפת”ש אות ב’) אומר שגם אם העירוב של החלב בפת היה בשוגג אסור לאכול את הפת.

כתב החוו”ד (ס”ק ג’) שמתייחסים לפת שנלושה בחלב או בבשר כחפצא של איסור, ולכן אם בדיעבד אפו שלא כדין, לא יעזור לעשות בה היכר לאחר האפייה, וכן לא יעזור לחלקה לחלקים קטנים ולתת לאנשים שונים. וכן מסכים פמ”ג, ומובא בפת”ש אות ג’. והצמח צדק (הקדמון, סי’ פ’) אומר שאסור לערב חלב ביין, גם אם יש ביטול של החלב בשישים ביין, מדין ביטול איסור לכתחילה. אז הוא ודאי מתייחס לזה כחפצא של איסור [ובגוף דבריו יש לעיין בחידוש הזה שלערב היתרא בפי ששים על דעת לאוכלו עם המין השני זה ביטול איסור לכתחילה, ואין כאן המקום להאריך בזה]. וכך מוסכם באחרונים, וכך פוסק הרב עובדיה (יבי”א ח”א יו”ד סי’ ה’, אות ג’-ד’).

ודעת הכרתי בשם זקנו שיש תקנה לפת אחרי האפיה, ולפיו זה לא חפצא של איסור, אך כאמור לא פוסקים כך. והאחרונים מביאים ראיה מזה שהגמ’ אומרת שהפת אסורה, ואם זה לא חפצא של איסור היתה יכולה הגמ’ להתיר לחלק להרבה אנשים כך שיגיע לכל אחד חלק קטן שאיננו אסור בפנ”ע.

הדרכי תשובה (אות כ”א) מביא בשם ספר דת אש שאם יחקוק בסכין וכדומה על הפת ‘חלב’ זה יעזור יותר מאשר לחלק לאנשים או לעשות שינוי אחר ולכן זה יועיל גם לאחר האפייה. וצ”ע בסברא הזו, שסו”ס זה חפצא של איסור. והרב הלברשטאם (שמובא כשמועה בספר הכשרות) מתיר בדיעבד ע”י מדבקה; וזה כנראה בצירוף של הפסד מרובה דווקא.

אופן אחר שבו מותר לסמוך על חלוקת הפת להרבה אנשים או על סימונה, הוא כאשר הפת נאפתה בהיתר, ובטעות אח”כ נשפך עליה חלב וכדומה, שאז ינהג כנ”ל (כך ברב פעלים ח”ב יו”ד סי’ י”א, וביד יהודה אצלנו ובדרכי תשובה אות כ”א). ואם נשפך בטעות חלב על בצק, לפני האפייה, אם לא יעשה תקנה הפת תאסר, אך באופן זה יש תקנה פשוטה – לאפות אותה מלכתחילה עם שינוי [וצ”ע אם לא עשה כן, אם יוכל אח”כ לעשות שינוי או לא. ונראה לכאורה שלא, כי סו”ס זה הפך לחפצא של איסור].

הט”ז (ס”ק א’) אומר שהדין נכון לא רק בפת, אלא גם בתבלינים, למשל, שאין להשתמש בהם אפילו לבשר אם בלעו מבשר, שמא יבשל אותם עם חלב, וכן להיפך. וכן כתוב בצמח צדק הנ”ל, שהדין שייך גם ביין (שרצו שם בשאלה לערב בו חלב), שרגילים לשתות אותו עם בשר. אך ערוך השולחן (סע’ ח’) חולק ואומר שהדין שייך דווקא בפת.

כתב המהרי”ט (ח”ב יו”ד סי’ י”ח, מובא בפת”ש אות ג’), שבממתקים וכדומה, שאין חשש שיאכל עם בשר ממש, אלא רק בזמן ההמתנה שאחרי הבשר, מותר ללוש בצק עם חלב ולא גוזרים אטו האיסור להמתין אחרי הבשר אלא רק אטו אכילה עם בשר ממש. וכך בכה”ח ועוד פוסקים.

עוד כתב שם המהרי”ט (מובא בפת”ש שם, אך בפת”ש הוא מצוטט בצורה לא כ”כ מדוייקת לכאורה) אומר שלא מועיל מה שדרך אנשי אותו המקום ללוש בחלב או בשומן פת בצורה מסוימת, כך שלהם ידוע ואין חשש של התחלפות, כי ייתכן שאורחים מחוץ לעיר ייכשלו (ומספר שם שאכן היו מקרים שנכשלו). והכרתי (ס”ק ב’) חולק ואומר שאם במקום ההוא מפורסם שכך אופים סוג מאפה זה, מותר.

ומ”מ היום שעושים היכר ידוע לרבים בין בורקס גבינה לבורקס תפו”א, וזה לא מיוחד רק לעיר מסוימת נראה שיהיה מותר גם לפי המהרי”ט, והכול לפי המציאות.

לתימנים יש סוג של קובנה שהם עושים עם שומן חלב (קובנה שמנת) והם סומכים בזה על ההיתר של נעשה ליום אחד (הרב רצהבי).

          ה. אכילה האסורה מדין מראית העין

הגמ’ במסכת כריתות (כ”א:) אומרת: “אמר רב דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים ודם חגבים מותר אפילו לכתחלה וכו’ כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים כי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים”. ועוד דין שם בהמשך הגמ’ (כ”ב.): “דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו ושל בין השינים מוצצו”. ופירש רש”י שם: “דם שע”ג ככר – כגון שנשכו וניכר בו דם השינים גוררו ושל בין השינים מוצצו דהא ליכא דחזי ליה”. הדינים הללו נפסקים בשו”ע בסי’ ס”ו.

ורואים שהאיסור הוא משום מראית העין; בדין של דם שכינסו זה ברור מצד ההיכר שנדרש כדי להתיר, ובדין של דם שעל גבי כיכר זה גם מובן מהענין, ועוד יותר מבואר ברש”י שמחלק בין אם רואים או לא.

[ועיין ברמב”ם שמתיר בדם דגים שכינסו בלי היכר של קשקשים, והוא לכאורה נגד סוגיית הגמ’. והמ”מ מיישב שהרמב”ם מבין שכוונת הגמ’ לחלק בין אית ביה קשקשים או לא, שאין הכוונה אם יש בכלי (או לידו) קשקשים או לא, אלא בין אם יש באותו הדג קשקשים – כלומר שהוא טהור לבין אם אין בו, כלומר שהוא טמא. שהדין הוא שדג טהור שכינס את דמו מותר לשתות ודם של דג טמא אסור, כי הוא יוצא מטמא (ולא משום מראית העין). והוא דוחק בסוגיית הגמ’ כמו שציין המ”מ עצמו, וביותר קשה שא”כ למה אמר רב דם שכינסו, וכן ברמב”ם, היה צ”ל רק דם דגים אסור (אם היתה הו”א שהדם היוצא מדג טמא מותר), וזה גם בלי שכינסו. וצריך לדחוק לפי הרמב”ם שהענין של כינסו זה אורחא דמילתא ולא עיקר הענין, וכ”כ לח”מ, והכול דוחק גדול כמובן.

והרדב”ז (בשו”ת ח”ד אלף קי”ט) מתרץ שכנסו בדברי רב זו רבותא, שלמרות שזה נבדל מהשרץ זה אסור משום שרץ. והמרכבת המשנה אומר שלמסקנה באמת משנים את דברי רב ומעולם רב לא אמר דווקא שכנסו אלא סתם אסר דם דג טמא, וכדברי המ”מ.

ועוד קשה ביותר ברמב”ם (ופלא שלא העירו בזה), שגם בלי הקושיה מהסוגיה קשה ברמב”ם גופו שבהלכה א’ כותב כנ”ל שאין מראית העין כלל בדם דגים שכינסו, אך מיד בהלכה ב’ מביא את החילוק של הגמ’ לגבי דם אדם בין מוצצו בתוך פיו לבין אם פירש, וודאי שהאיסור באם פירש הוא איסור של מראית העין, וא”כ מאי שנא דם אדם שפירש מדם דגים שכינסו.

ונראה לכאורה לומר שהרמב”ם למד שאין כאן דין מראית העין כלל, ומה שאסרו דם האדם זה גזירה אטו דם חיות, ובאדם שדומה לחיות גזרו ובדגים שלא דומים לחיות לא גזרו. אלא שכשגזרו על אדם לא גזרו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ולכן לא גזרו על דם שבין השיניים. אך החילוק סו”ס לא קשור למראית העין.

ובכל אופן לפי שאר המפרשים יש כאן איסור משום מראית העין בשני הדינים, כנ”ל]

והרשב”א (בשו”ת ח”ג רנ”ז, שמובא בשו”ע פ”ז, ד’) אומר שאסור לבשל או לאכול בשר בחלב אישה משום מראית העין, והמקור הוא הגמ’ הנ”ל בכריתות.

ובדומה לזה אומר הרמ”א (בד”מ בסוף ס”ו, ובסע’ ג’ ב-פ”ז) שאסור לאכול בשר בחלב שקדים. והרמ”א מחלק שאם זה עוף שאיסורו רק דרבנן לא חוששים למראית העין ומותר בלי היכר. ואם זה בשר בהמה, צריך לעשות היכר דומיא דקשקשים בדם דגים, ולכן אם זה חלב שקדים יניח שקדים אצל החלב להיכר. הרמ”א מסביר בד”מ ששמענו לאסור משום מראית העין רק בדאורייתא, כמו בדם, ולא שמענו בדרבנן ולכן אין לאסור.

ולגבי דברי הרשב”א על איסור בישול בחלב אישה הרמ”א (בד”מ ב-פ”ז) אומר שלא מצאנו איסור בישול שנאסר משום מראית העין, כמו שרואים שמותר לבשל חלב טמאה עם בשר טהורה ולהיפך. ולכן למרות שדעת הרמ”א שכן יש לדמות ולאסור דברים משום מראית העין, כנ”ל לגבי חלב שקדים (ודלא כפר”ח שנביא בסמוך), מ”מ זה דווקא באכילה ולא בבישול. וצ”ע מה הסברא לחלק בין אכילה לבישול. והש”ך אומר שבבישול ליכא מראית העין כי ייתכן שמבשל לצורך רפואה ולא לצורך אכילה, אך לא מובן כי סו”ס יש מראית העין בעצם הבישול שהוא דאורייתא אם היה בבשר וחלב של טהורה. ואולי יש לדחוק שאכילת איסור היא דבר פסול יותר

ודעת המהרש”ל (ביש”ש פרק כל הבשר סי’ נ”ב, ומובא בש”ך ב-פ”ז ובד”מ בסוף ס”ו), וכן מסכים הש”ך עצמו ועוד פוסקים [וצ”ע מה דעת הגר”א ששולח גם לש”ך וגם לפר”ח, והם אומרים דברים סותרים], שגם בדרבנן חוששים למראית העין ולכן צריך היכר גם בעוף [ואדרבה, מביאים סברא שבעוף שיש צד שיטעו להתיר יותר מבשר בהמה יש עוד יותר חיוב לעשות היכר]. ולגבי הראיה של הרמ”א מחלב טמאה הרשב”א עצמו דוחה שמה שדיברו להתיר דיברו מצד הלכות בשר וחלב אך משום מראית העין עדין יש, ונ”מ שכאשר יש צורך של רפואה מותר מה שאסור בד”כ משום מראית העין, כמו שכתב מהרש”ל ביש”ש שם [נראה ברור שגם הרמ”א וגם עוד נו”כ לא ראו את התשובה של הרשב”א בפנים].

[ומה שכתב אח”כ הש”ך עוד בדעת הרשב”א שיש חילוק בין בישול לאכילה ובבישול א”צ כלל היכר ואין איסור של מראית העין, נראה שנסתר להדיא ממש”כ ברשב”א בתשובה בפנים, עיי”ש שאומר שאסור לבשלו וכל שכן לאוכלו]

והש”ך ועוד מביאים שהרי מפורסם בכמה מקומות שהאיסור שם הוא דרבנן ובכל זאת חששו למראית העין, למשל שלא להוליך בשבת בהמה עם זוג, שנראה כמוליך למכור. ושכן מוכח מתוס’ בכתובות ס’ שאומרים שבמראית עין של איסור אורייתא אסור גם בחדרי חדרים, ובמראית עין של איסור דרבנן אסור רק בפרהסיה. אז רואים עכ”פ שבחשש דרבנן יש מראית עין, ורק שלא בחדרי חדרים.

ויש מתרצים את הרמ”א (שו”ת אדני פז מ”א ועוד) ששם יש סרך דאורייתא סוף סוף, שמא יכתוב אם יעשה מקח וממכר, או מצד שנאסר מפס’ בנחמיה ודברי קבלה כדברי תורה. וכן את הראיה מתוס’ דוחים ששם יש סרך דאורייתא אם יעשה כדרכו (שם מדובר על ממעך בשינוי את העשבים שעלו בצינור). ועוד יש להוסיף שאולי הרמ”א מתיר רק בבית וזה נחשב בחדרי חדרים.

ודעת הפר”ח שהרמ”א צודק, אך לא מצד שיש חילוק בין המראית עין שהוא מדבר עליה לבין מקרים אחרים, אלא מצד שבאופן עקרוני אין לנו לחדש גזירות מעצמנו. ואכן הוא סובר גם שהגזירה שחידש הרשב”א על מראית העין בחלב אישה אין לה מקום מעיקר הדין, ועכ”פ גם אם נקבל זאת מצד שהרשב”א כבר פסק כך, עכ”פ אין לנו להוסיף משלנו. ובהמשך הדברים מבאר הפר”ח שלגבי דאורייתא נחמיר כמו שהחמיר הרשב”א, אך לגבי דרבנן ששם אין לנו גילוי דעת של הרשב”א יש להקל, ואז יוצא בדיוק כדברי הרמ”א.  

והכרתי (ב-פ”ז ס”ק ז’, ופלתי שם) סובר שיש להקל כרמ”א לענין חלב שקדים מצד שתי סברות, גם אם נחמיר בחלב אישה, ולא מצד החילוק שבין דאורייתא לדרבנן. הסברא הראשונה היא מצד שחלב שקדים לא נחשב חלב אלא זיעת פירות בעלמא, וגוזרים רק על דבר ששמו עליו, כמו על דם דגים או אדם אטו דם חיה, או על חלב אישה אטו חלב ממש, אך לא על דבר שאין שם חלב עליו אטו חלב ממש [ויש להעיר שהוא דוחק כי גם דם דגים לכאורה אין שמו עליו בהלכה להיקרא דם, והוא נידון כבשר הדג. ואם תגיד ששמו עליו מצד לשון בנ”א, י”ל כן כבר גם בחלב שקדים].

והסברא השניה היא מצד שאנשים רגילים בחלב שקדים ומכירים את המציאות הזו, ולכן לא תהיה מראית העין כי יתלו בהיתר. ורק בדם גזרו כי לא דם דגים או דם אדם לא שכיח. ויש להדגיש שהסברא של הפלטי יכולה להיות נכונה עקרונית גם לפי מי שיחלוק ויגיד שבחלב שקדים יש בעיה של מראית העין, כי ייתכן שיהיה מי שיגיד שחלב שקדים לא שכיח כל כך, אך עכ”פ העיקרון נכון שבמקום שרגילים באכילת דבר פרווה שדומה לחלבי או בשרי יהיה מותר לאוכלו עם המין השני.

וכעין זה יש ברא”ש (נידה פ”ט סי’ ז’) שכתוב במשנה שאסור שיריים (משי) וצמר משום מראית עין של כלאיים. והרא”ש אומר שכיום התפשט השימוש במשי ולכן אין עוד מראית עין בזה.

ולפי זה צ”ע שלכאורה אם התחילה להיות מציאות שכיחה של שימוש בחלב שקדים, זה אמור כבר לבטל את החשש גם בחלב אישה כי בשימוש בחלב אישה יתלו שזה חלב שקדים, ובכרתי לא נראה כך.

וכעין זה אומר היבי”א (ח”ו יו”ד ט’) שלכאורה מה שמשתמשים בקמח מצה בפסח היה צריך להיאסר מצד מראית העין. אך זה מותר כי רגילים בשימוש בקמח מצה.

והכנה”ג (פ”ז הגב”י אות ח’) אומר עוד שלא שייך מראית העין בדבר שכעת לנגד עין הרואה לא מתבצע איסור, אלא רק בצירוף דבר הקודם לכך. ולכן יהיה מותר לשתות חלב שקדים (או חלב אישה) אחרי אכילת בשר בתוך שש שעות, גם לפי המחמירים לעיל, מצד שאין כאן איסור ניכר בשעת המעשה, וכה”ג לא אוסרים משום מראית העין. וכן כתב בשו”ת ערוגות הבושם (סי’ י”ג) שלא נאסר לשתות יין מבושל שנגע בו גוי משום מראית העין, כי בשעת השתיה לא ניכר מעשה איסור בלי הנגיעה שקדמה לכך.

[ויש לעיין ביסוד הזה מהגזירה של חז”ל על לצאת בבהמה עם זוג, שזה חשד שמא מוליך למכור, וכעת לא מתבצע האיסור לולא מה שחושדים שיעשה בהמשך. וכנראה יש לחלק לפיהם בין דבר שמצד עצמו מעורר חשד כמו ההולכה של הבהמה לבין דבר שמצד עצמו לא רואים בו שום בעיה, לולא התוספת של הפעולה שקדמה]

היוצא מכל זה, שלאכול נקניקיות סויה עם חלבי יהיה מותר בעיקר מצד הסברא הנ”ל של הרא”ש והכרתי שאם רגילים ומכירים את הדבר אין בזה מראית העין ויתלו בהיתר ולא באיסור. וכן בשתיית חלב סויה עם בשר, זה ההיתר (ובתנאי באמת שהציבור מכיר חלב סויה) [ולגבי שניצל סויה ודאי מותר מצד ההיתרים הנ”ל, אך נראה שגם בלי זה מותר כי המראה שלו שונה ממראה של שניצל בשרי ולכן מעיקרא אין מראית העין. ואולי עכ”פ כשהוא חתוך יותר קשה להבחין].

וכן לגבי הרבה מוצרים שכיום עושים כשר לפסח והם נראים כמוצרי חמץ, כאשר המוצר מפורסם ומוכר לציבור מותר מצד הנ”ל.

ואם שותה חלב סויה אחרי הארוחה הבשרית, או אוכל גלידה פרווה שנראית כחלבית, מותר עוד יותר בשופי בצירוף דברי האומרים שבזה אחר זה אין כלל לחשוש למראית העין.