תענית אסתר היא חיוב ככל הצומות, למי שמרגיש טוב. בסוף הצום אסור לאכול עד המגילה, והמנהג הוא לא לטעום כלום, למרות שבדרך כלל מותר לטעום מעט קודם קיום מצווה (והטעם הוא שזו מצווה הבאה מזמן לזמן אז נוהגים להחמיר בה יותר). מכל מקום מי שקשה לו, ובייחוד אם בגלל זה עלול להיפגע מבחינתו קיום המצווה, שלא יוכל להקשיב כראוי וכדומה, יכול להקל בטעימה – פת או מזונות עד כביצה ופירות ושתיה.

“חייב איניש לבסומי בפוריא”. צריך לשתות בפורים משקה המשכר. לפי כמה פוסקים אפשר לשתות כל משקה משכר ואין צריך דווקא יין. ולפי כמה פוסקים (משנה הלכות ח”ה פ”ג ועוד, ע”פ רש”י במגילה ז’. ועוד דקדוקים בראשונים) צריך לשתות דווקא יין, שבו נעשה הנס ואנחנו עושים לכך זכר. ולא מספיק מיץ ענבים, כי זה לא משכר ואין בו ביסומי.

אך במעדני שלמה (עמ’ קכ”ד) כתב בשם הגרש”ז שיש סברא שניתן לקיים את המצווה במיץ ענבים, שכיוון שהוא נידון כיין לרוב ההלכות שמצריכות יין, יש בו זכר למשתה היין, כי סו”ס מעבר לעניינים שבשתיית יין, הפשט בכל המצווה של לביסומי זה זכר למשתה. ולכן מי שמאיזו סיבה, למשל סיבה בריאותית, לא שותה כלל (אפילו יותר מכדי לימודו) או חייל שנאסר עליו לשתות – טוב שישתה מיץ ענבים לפחות [מי שלא יכול לשתות יין כל השנה מטעמי בריאות פטור ממצוות השתייה (שבט הלוי ח”י סי’ ק”ז)]. וגם למי שמעדיף לשתות משקאות משכרים אחרים שאינם יין, עדיף שישתה עכ”פ גם קצת יין שיהיה יותר מכדי לימודו, לצאת י”ח הדעות האלה.

ובפועל הקיום של לבסומי תלוי בעיקר באדם, כיצד הוא שמח ע”י היין או שאר המשקאות. ברמב”ם כתוב עד שיירדם מתוך שכרותו, והרמ”א כותב סתם שישתה ויישן. ומי שמאיזו סיבה לא שותה עדיף שיעשה כמו הרמ”א שישתה יותר מכדי לימודו וינמנם, או שלפחות ישתה יותר מכדי לימודו גם בלי לנמנם. אך מי שמסוגל לשתות ושמח בזה ודאי שצורת המצווה היא לעשות משתה ולשמוח ביין.

ידוע בפוסקים שצריך להיזהר מאוד שלא לעבור איסורים בעקבות השתיה, ועדיף שלא לשתות אם יש חשש של עברה ח”ו. צריך להיזהר שלא לפגוע ולהעליב אגב בדיחות וכו’.

צריך גם לזכור ענין של שינוי מקום וברכה אחרונה כשעוברים ממקום למקום. יש דעות בשו”ע ב-קע”ח האם על המחיה זה דבר שטעון ברכה אחריו במקומו, וגם אם זה כך בעל המחיה יש מחלוקת אם זה כך בעל הגפן. ומספק מתייחסים לכך כדבר שטעון ברכה במקומו כך שאם שינה מקום לא מברך שוב ברכה ראשונה. אך לכתחילה עדיף לברך ברכה אחרונה בכל מקום בפנ”ע כדי לא להיכנס למחלוקת. ומדובר כשיש קביעות בכל מקום, כגון שעובר ממסיבה למסיבה ובכל מקום שוהה איזה זמן כמו שמצוי.

ובדין הזה ספרדים נוהגים כמו אשכנזים מספק ברכות להקל, ורק יש מחלוקת בין ילקוט יוסף שם ב-קע”ח לבין אול”צ האם לברך ברכה אחרונה אם משנה מקום בדבר שודאי טעון ברכה אחריו במקומו כמו לחם או לא, שילקו”י ועוד אומרים שזה בכלל ספק ברכות להקל. ואול”צ אומר שזה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה ולא בכלל סב”ל, וכאן זה לא ברכה שאינה צריכה כי רוצה לצאת מהספק.

ואם כבר שינה את המקום ורוצה לברך ברכה אחרונה על מה שכבר אכל או שתה במקום הקודם – אם זה לחם ולפי האול”צ, צריך לחזור למקום הקודם (אא”כ יש טורח מרובה) כי זה טעון ברכה אחריו במקומו, ואם זה יין (ובזה זה נכון גם לאשכנזים) מסתבר שלענין זה אפשר להקל ולומר שמספק שלא מכריעים אם זה טעון ברכה אחריו במקומו לא צריך לחזור, בייחוד אם יש קצת טורח. אך לברך ברכה אחרונה במקום החדש נראה שלא שייך כי בא להחמיר אבל עושה בזה גריעותא כי מברך שלא במקום.

בנוסף לחיוב השתייה צריך להרבות בסעודה, כלומר לערוך סעודה גדולה וחשובה לכבוד היום. נחלקו האחרונים האם חייבים לאכול לחם בסעודה זו או לא, שלמג”א אין חיוב, אך יש אחרונים כמו המור וקציעה שסוברים שיש חיוב. ומן הראוי לאכול לחם. בדיעבד אם אכל לחם ושכח להזכיר על הניסים בברכת המזון לא חוזר. עוד כתבו כמה פוסקים שראוי לאכול דווקא בשר בקר בסעודה, כמו שראוי בכל יו”ט – עיין מור וקציעה ועוד. ובכל אופן יש להשתדל להכין סעודה מכובדת לפי הרגילות.

משלוח מנות אפשר לקיים על ידי החלפת מנות הארוחה עם חבר. המקור להחלפה של הארוחות הוא מש”כ בגמ’ (ז’:) “אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי”. ופירש רש”י: “זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו”. ודעת הט”ז שלפי רש”י לא יוצאים י”ח בלהחליף את הסעודות אחד עם השני כי זה דרך הלוואה ולא נתינה (אם זה נעשה באותו פורים, ולא שמחזיר לו לשנה הבאה). אך יש לפרש ברש”י שמסכים לשאר הפוסקים שיוצאים י”ח, ואדרבה הוא סבר שזה פשיטא, ולכן לא פירש כך בגמ’, אלא מצא חידוש בזה שלהזמין לאכול אצלו זה גם כן קיום המצווה.

והמהרש”א שואל על רש”י מאי אשמועינן בזה, ולכן חולק ומפרש כמו שכתוב ברוה”פ שכל אחד שלח לשני את סעודתו, והיה זה באותו הפורים. ונראה שהמהרש”א פירש ברש”י שלא התכוון בכלל לפרש שיצאו בזה י”ח משלוח מנות אלא סתם לספר סיפור ועל זה הקשה מאי קמ”ל.

והב”י מקשה שאם כן לא קיימו משלוח מנות איש לרעהו, ודבריו סתומים. וייתכן שמתכוון להקשות שברור לו שצריך לשלוח, כלומר לתת לאחר ולא לזמן אחר אליו, כמו שפירש הד”מ את קושייתו.

אך באמת נראה פשוט שרש”י כיוון לומר שבהזמנה של חברו לבוא ולאכול איתו מקיים משלוח מנות ואין צריך דווקא לשלוח [וכ”ש שרואים כאן שא”צ דווקא ע”י שליח, ועיין לקמן]. אלא שאחרי שרש”י פירש כן הוא התקשה במציאות, שודאי אכלו רק סעודה אחת בפורים, וא”כ איך כתוב מחלפי סעודתייהו. ולכן פירש שהכוונה היא שבפורים אחר השני הזמין אליו.

ואת זה שהגמ’ מספרת מה היה בפורים אחר אפשר לפרש בשני אופנים – או שאגב שהגמ’ השמיעה את עיקר הדין היא כבר השמיעה את כל המעשה שממנו לומדים את ההלכה. או שהגמ’ רוצה ללמד אותנו את החידוש של הב”ח, שכיוון שטעם המשלוח מנות הוא להרבות אהבה ורעות, הרי שאם אוכלים ביחד באהבה ורעות זה סוג של קיום המצווה ע”י שניהם. ולפי”ז הגמ’ באה ללמד אותנו את החידוש הזה גופא, שבהדגשה של השנה הבאה משמע שהשנה כבר יצאו שניהם ידי חובה (למרות שהב”ח עצמו לא אומר שהגמ’ באה ללמד את זה גופא). ולכאורה חייבים לומר שגם הוא התכוון לומר שהמתארח הביא איתו אוכל, כי אם לא כן איך קיים את המצווה לשלוח (ורק החידוש הוא שאכלו יחד את האוכל שהביא) [והרש”ש (כנראה בקו”א לטורי אבן מגילה ז’:) כתב חידוש גדול הרבה יותר, שבכל משלוח מנות המקבל יוצא י”ח ואין צריך עוד לשלוח כי יש הרביית אהבה ורעות. וזה ודאי נגד משמעות כה”פ, כמו שהוא עצמו מעיר].

אך לבד שזה נראה דחוק, וכ”ש לפי מה שהוספנו שהביא איתו אוכל, וזה לא כתוב, עוד קשה שזה מתאים רק לטעם של המנות הלוי שמשלוח מנות זה ענין של להרבות אהבה ורעות, אך לפי הת”ה שהטעם של משלוח מנות זה שתהיה סעודה לכל אחד זה לא שייך, כי אם הכינו כדי צרכי סעודה של כל אחד מהם ורק צירפו יחד, אין כאן הרבייה של אוכל לשני, וצ”ב בזה. ולכן לכאורה יותר נראה לומר כנ”ל, שאין ללמוד מזה דין, והגמ’ סיפרה כבר את כל הענין, וודאי שכ”א מהם בשנה שבה היה מוזמן שלח בלי קשר משלוח מנות לאחרים כדי לקיים את מצוותו.

והפר”ח (ומובא במ”ב) אומר שיוצאים י”ח במשלוח מנות גם אם בא לאכול אצל זה ששלח לו את המנות. והוא אומר זאת כתירוץ לשאלת הב”י הנ”ל, שכנראה הבין אותה כנ”ל בשם ד”מ. ולכן כנראה דוחק להסביר שמדובר שאחד שלח את המנות כרגיל, ולא רק זימן את חברו אליו, אלא שהמשלח גם הצטרף למקבל בסעודה. ונראה דחוק להסביר כך ברש”י, ויותר נראה כנ”ל שרש”י סובר שאפשר להזמין אליו, וזה ייקרא משלוח מנות.

בהחלפת הארוחות יוכלו לנהוג גם בחורי ישיבה, חיילים או חולים המאושפזים בבית חולים (עיין ילקוט יוסף עמוד תש”מ-תשמ”א בשם הרב אלישיב). מתחילה ייקח כל אחד אוכל עבור עצמו, ואחר כך יחליפו זה עם זה. יש להקפיד שתהיינה שתי מנות בארוחה שמחליפים (הלחם יכול להיחשב כמנה) [עיין לקמן שיש עדיפות במשלוח מנות שמורכב ממנות ממש ולא מממתקים, ומספיק משלוח מנות אחד כזה].

ויש לעיין אם צריך בעלות על המשלוח מנות, כי ייתכן שיש מקומות שלא מקנים את האוכל לסועד שיעשה בו כרצונו אלא רק לאכול. ועיין בשפ”א על מחלפי סעודתייהו שמפרש שהיו אחים סמוכים על שולחן אביהם ובאמת לא היתה להם בעלות והיא גופא קמ”ל שיוצאים בזה, כל שמשערים שחלק מהשימוש שנתנו להם זה להחליף את הסעודות [כי מסתבר שגם מקום שמקפיד על הסועד שייקח את האוכל ויסחר בו, לא יקפיד על שני סועדים שיחליפו ביניהם את המנות]. וייתכן שכו”ע מסכימים לשפ”א הזה למרות שלא פירשו כך בגמ’.

ועוד י”ל שמסתבר שגם אם נגיד שצריך בעלות, אף מוסד לא יקפיד על סועד שימכור את הסעודה שלו באופן חד פעמי, ורק אם יראו אדם משונה שנוהג כך באופן קבוע יקפידו. וא”כ י”ל שההגדרה היא שתמיד מקנים בסתמא דמילתא, ורק אם יראו איזו התנהגות משונה יפסיקו להקנות.

יש אומרים שצריך לשלוח מנות דווקא ע”י שליח כלשון הכתוב ‘משלוח מנות’, כך מביא מ”ב בשם בנין ציון (סי’ נ”ד) שדן בכך [עיין שם בבנין ציון בפנים שאומר למסקנה שהפוסקים לא סוברים כך ואין לזה הכרח ורק מסיים שאולי על הצד היותר טוב כדאי להחמיר בזה]. וכן דעת חת”ס (בחידושיו לגיטין כ”ב: ד”ה והא לאו בני דעה), ואומר שא”צ גדרי שליחות, כי כאן לא באים לומר שהשליח יהיה במקום המשלח, אלא צורת קיום המצווה זה ע”י שליחות (ורע”א מסתפק בזה. ועיין גם ברע”א בגיליון לחו”מ רצ”ב, ה’ שכתב כעין זה לגבי שליחות יד שהתרבה בה שליח לדבר עבירה, שזה כולל גם שליח גוי). ודעת א”א (בוטשאטש) שגם במשלוח מנות מצווה בו יותר מבשלוחו.

ודעה שלישית היא דעת שו”ת יהודה יעלה (ח”א סי’ ר”ז) שהפסוק בא לרבות אפשרות לשלוח, וחידש שכאן שלוחו כמותו בכל גווני, כולל קטן וגוי. אבל לא שחייב לשלוח ע”י אחר. וצ”ע בזה.

ולכן נראה שלכתחילה אם רוצים לשלוח ע”י שליח לצאת י”ח דעה זו, כדאי שהשליח יהיה בר חיובא כדי שיעלה לו למצווה לכו”ע. ועל הצד היותר טוב ישלח אחד ע”י שליח ואחד בלי שליח לקיים מצווה בו יותר מבשלוחו [וכל משלוח שמוסיף זה חלק מהמצווה, כמו שכתוב בשו”ע, ולכן לא צריך להיכנס כאן לשאלה של עשיית מצווה בלי הידור ואחר כך לחזור ולעשותה בהידור, שבאופן זה בפשטות כבר אין ערך להידור כי כבר יצא ידי חובה]. 

[ולקושטא דמילתא נראה שלא צריך דווקא ע”י שליח, כמו שרואים מפשט דברי רש”י הנ”ל, ובנקודה זו יסכימו לו גם החולקים עליו בביאור הגמ’, כמו שמשמע פשט הלשון מחלפי סעודתייהו. וגם לפי הב”י ופר”ח הנ”ל שכנראה לפיהם צריך לשלוח ולא להזמין, עדין אין ראיה שצריך דוקא על ידי שליח. וכן היא פשטות כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא הזכירו חיוב על ידי שליח דווקא. ומנין לבוא פתאום ולדרוש את לשון הפסוק ולהוציא דין חדש, כל זה פלא. וכן סובר למעשה הרב עובדיה ביבי”א ח”ט סי’ ע’, ובחזו”ע]

בה”ל מביא מהח”א שמוכיח מהירושלמי שצריך לשלוח משלוח מנות בהתאם לערך המקבל. וזה מתאים בעיקר עם הטעם של מנות לסעודה, כי מצד אהבה ורעות יש גם בכלשהו לכאורה. והבה”ל אומר ששאר פוסקים לא הזכירו זאת, אך נכון לעשות כך לכתחילה, וכ”כ ילקוט יוסף (עמ’ תשי”ט). וכעין זה גם עדיף לשלוח מנות שאפשר לאכול בסעודה ולא ממתקים, לפחות במשלוח אחד שהוא החיוב, וכ”כ ילקוט יוסף (עמ’ תשט”ז). אך בכל אופן יוצאים י”ח גם בממתקים כי סו”ס אפשר לאכול את זה בסעודה, וכ”ש לטעם של להרבות אהבה.

מתנות לאביונים צריך לתת דווקא לעני ביום פורים, ולא מספיק לתת לקופת צדקה. מי שלא תהיה לו אפשרות לתת מתנות לאביונים ביום י”ד יוכל לתת מראש כסף לגבאי צדקה שיחלק ב-י”ד. אם לא עשה כן, יוכל למנות שליח לתת עבורו מתנות לאביונים בפורים. הכסף שיינתן במקרה זה יוכל להיות משל השליח, ובלבד שיכוון הנותן שהנתינה תעלה עבור מצוות המשלח (מקראי קודש סי’ ל”ט) [ועיין מש”כ בזה בסיכום על גדרי מתנות לאביונים שזה לא פשוט, והאחרונים נחלקים אם זה אפשרי]. אם משום מה לא יכול לעשות כך, יזַכה כסף לעניים על ידי חברו, באופן שייתן כסף לחבר והחבר יכוון שזוכה עבור העניים, וכשיוכל, לאחר פורים, ייתן את הכסף לעניים. 

בריטב”א (שמובא במ”ב) ועוד ראשונים (כפי שמובאים בילקוט יוסף) כתוב שמתנה אחת היא שיעור פרוטה. ומה שפוסקי זמננו משערים ביותר מזה, לפי שיעור הראוי לקנות סעודה, וי”א בשם הרב אלישיב אפילו סעודה חשובה של שבת ומגיעים לחמישים ש”ח, זה לפי מה שהובא בשערי תשובה שצריך שיעור כדי לקנות סעודה. אך כיוון שהאחרונים שחידשו את זה שצריך שיעור סעודה לא ראו את הראשונים שאומרים שדי בפרוטה, ועוד שבעצמם כתבו בדרך של ספק, כתב ילקו”י שודאי שמעיקר הדין די בפרוטה ומעבר לכך זו חומרא, וכן נראית בבירור דעת מ”ב.

ובמועדים וזמנים (ח”ו סי’ ק”ז) הוכיח מהשאילתות (פרשת ויקהל) שצריך נתינה חשובה, לפי עושר הנותן. וראייתו מזה שלפי גירסת השאילתות בגמ’ מתחילה רבי הושעיא שלח לרבי יהודה נשיאה משלוח של מנות פשוטות ואח”כ כשרבי יהודה נשיאה החזיר לו מנות חשובות אמר לו רבי אושעיא קיימת בנו מתנות לאביונים. ופירש הוא שהכוונה היא שכיוון שהוא נשיא, רק בכה”ג יצא י”ח מתנות לאביונים.

והנה הנצי”ב שם בהעמק שאלה פירש את הענין בשני אופנים, ושניהם לא כפי פירוש זה. האופן הראשון הוא שבא לומר שכיוון שנתן לו מעל ומעבר למה שצריך לו לסעודת היום עוד נשאר לו סכום שישמש כמתנות לאביונים. והאופן השני הוא שבא לומר שכיוון שהמנות אינן מבושלות יצא רק י”ח מתנות לאביונים ולא משלוח מנות.

ובאמת שהפירוש של המועדים וזמנים דחוק טובא, שהרי גם אם צריך מתנות חשובות לפי ערך הנותן מ”מ הנתינה הזו נועדה להיות משלוח מנות, כמובן מפשט הענין. ורק הנצי”ב לפי ביאוריו מסביר למה בכל זאת הגדיר זאת כמתנות לאביונים – או כיוון שא”א לצאת בזה י”ח משלוח מנות או שיש עוד עודף. אך לפי המוז”מ מה ראה לומר  לו שיצא י”ח מתנות לאביונים, גם אם לקושטא דמילתא צריך מתנות חשובות, אם הנתינה נועדה להיות משלוח מנות.

ואין לומר שבא להשמיע לו שהוא עני, ומדובר שרבי יהודה נשיאה לא ידע זאת, ובא לומר לו שאם רוצה יצא בו י”ח מתנות לאביונים (כמו שיש מסבירים בכך את החידוש לפי גירסת הגמ’ שלנו). כי א”כ שוב אין להוכיח שצריך מתנות חשובות, כי הרי רבי יהודה נשיאה נתן לפי סברתו שהוא שולח כעת משלוח מנות ולא מתנות לאביונים ואם היה יודע שהוא עני אולי היה נותן פחות.

ועוד שלפי ביאורו השאילתות חולק על הירושלמי שגורס באופן שיוצא להיפך, כי לפי הירושלמי על המתנה המועטת אמרו שיצא י”ח מתנות לאביונים ועל המתנה המרובה שיצא י”ח משלוח מנות, עיי”ש, והמוז”מ מביאו. ונמצא שהירושלמי בא לומר שמתנות לאביונים יוצאים גם אם נותן מעט. וכן חולק על גירסת ר”ח שגורס כעין זה גם בגמ’ אצלנו, עיי”ש. ואין סיבה להרבות כך במחלוקת על גדר מתנות לאביונים אם אפשר לפרש כנצי”ב, ועוד שכבר כתבנו שגם בלי זה קשה על פירושו.

ולכן נראה פשוט שכל מה שנותנים יותר משתי פרוטות לשני עניים זה בתורת חומרא והידור ולא שיש חשש לדינא [ומ”מ כמובן שמצווה גדולה להוסיף כמה שאפשר במתנות לאביונים, אבל לא שזה גדר החיוב במצווה].

בקריאת המגילה יש להקפיד כמובן לשמוע כל מילה, ואם לא שומעים, למשל אחרי המן או סתם כך – יקרא ממגילה שלפניו, גם אם היא מודפסת. אך לכתחילה אין לסמוך על זה, כי רק בדיעבד יוצאים י”ח בקריאת מיעוט המגילה על פה, ומגילה מודפסת נחשבת כע”פ. ומי שיש לו מגילה כשרה יכול לכתחילה לעשות כך.

בקריאת עשרת בני המן יש דקדוק להאריך ב-ו’ של ויזתא, שכתוב ברמ”א בהלכות תיקון המגילה. כי רוה”פ מסבירים שהדין של הגמ’ להאריך ב-ו’ הוא בכתיבה שלה, כפשט הגמ’ שאומרת להאריך כמורדיא דלברות, כלומר זקוף כגדה של הנהר ההוא. אך יש מפרשים מ”מ שהכוונה להאריך בקריאת האות הזו. ואם הקורא בתורה לא מודע לכך, כמו שנראה שמצוי, ראוי לקרוא בעצמו מילה זו כדין מי שהחסיר מילה. אך בזה מסתבר שאפשר לסמוך לכתחילה על השלמה בע”פ ואין צריך מגילה כשרה כי זה רק חומרא, וגם אליבא דהחומרא זה דין של לכתחילה ולא לעיכובא.