א. הלכות אכילת מצה

 שיעור כזית במצה הוא כנפח שליש ממצת מכונה. זה בנוי על שיטת ר’ חיים נאה, ולפי המידות העדכניות (של הרב בניש, ועיין פניני הלכה ברכות פ”י הע’ 11 ופניני הלכה סוכות בתחילת הפרק על צורת הסוכה) השיעור הוא קצת פחות, אך בכל מקרה קשה לשער בדיוק וגם שליש מצת מכונה הוא לא שיעור ממש מדויק. לפי הבה”ל (ב-רע”א) במצוות דאורייתא מן הראוי להחמיר כשיעור הגדול של הצל”ח והחת”ס, שקרוי כיום שיעור חזו”א, והוא כשני שליש מצת מכונה.

הפוסקים אמרו שיש לאכול שני כזיתים, אחד להמוציא ואחד למצה (ולפחות להתחיל את אכילתם ביחד). ובמציאות א”א כלל במצות קשות שיגיע כזית לכל אחד מהמסובים כשצריך לחלק את המצה לכמה אנשים. ולכן חייבים להוסיף ממצות אחרות להשלים לכזית לפי השיעור הנ”ל (ויכינו אותן לפני הנטילה, למנוע הפסק). אלא שהענין של כזית של המוציא שייך דווקא אם אוכל מהלחם משנה של עורך הסדר, ולא שייך להשלים ממצות אחרות. ולכן אין צורך לאכול יותר מהחתיכה אותה מקבל מעורך הסדר (הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ס”ה). אך מ”מ צריך לאכול לכתחילה כזית חוץ מהחתיכה שמקבל ממצת ההמוציא ולא בצירופה עם החתיכה שאוכל לשם חיוב מצה ביחד. ואם עורך הסדר נותן גם חתיכה מהמצה של מצוות מצה חוץ מהמצה של המוציא, כמו שיש נוהגים – את החתיכה הזו אפשר לצרף לשיעור כזית. אלא שיש ספק איזו חתיכה היא לשם המוציא ואיזו לשם מצוות מצה, ולכן עכ”פ את החתיכה הקטנה יוכל לצרף לשיעור כזית.

ועורך הסדר עצמו ינהג לאכול כזית מהמוציא חוץ מזה של מצה כמו שכתוב בעיקר הדין. אלא שאם רוצה להחמיר גם כשיעור חזו”א שהוא עצמו כשני זיתים מסתבר שיוכל לסמוך על הצירוף של הזיתים הללו וא”צ לאכול כנפח מצת מכונה שלמה [אא”כ הוא אחד שסובר כחזו”א מעיקר הדין ולא כחומרא. אלא שאז (כלומר אם זה מעיקר הדין אצלו, ואז זה נכון גם בדרבנן) ייתכן שיצטרך לעשות כן גם במצה של ההמוציא ולאכול ביחד מצה ושליש. ואת הנקודה האחרונה אולי יש לדחות שגם מי שסובר כחזו”א מעיקר הדין יכול להקל לענין הצורך בכזית המוציא שבה”ל מפקפק עליו. וצ”ב].

ולדעת הרב עובדיה (שם) במקום צער קצת אפשר לאכול כזית בצירוף החתיכה שמקבל מעורך הסדר, וא”צ יותר מזה (וכן לגבי עורך הסדר).   

שיעור זמן אכילת המצה הוא בכדי אכילת פרס, ויש בו כמה דעות בפוסקים, החל מ-2 דקות עד 9 דקות, עיין פס”ת. הדעה המקובלת והממוצעת היא כ-4 דקות (ר’ חיים נאה) וי”א שיש להורות למעשה יותר זמן: בפניני הלכה ברכות לגבי ברכה אחרונה אומר 6 דקות, ודעת הרב עובדיה (בכמה מקומות, ומובא גם שם בפניני הלכה בהרחבות) 7.5 דקות. מי שלא אכל כשליש מצת מכונה בשיעור הזמן הזה לא יצא י”ח וצריך לחזור ולאכול שוב בהסיבה.

כדאי לקנות את המצות בכסף מעורך הסדר (פס”ת ב-תנ”ד בשם כה”ח ועוד, להרוויח את השיטות שקנין דרבנן לא מועיל לדאורייתא; ועיי”ש בשם שפ”א ועוד ליישב מנהג אלה שלא קונים כלל, שההרשאה לאכול היא על דעת המצווה ונותן לו באופן המועיל לבעלות כדברי הרא”ש על שאלת טבעת קידושין).

[ולכאורה יש לעיין בטעם החומרא הזו כי בהנחה שמדובר שהמארח נותן למתארח בחינם ולא בתשלום, כמו שמקובל, הרי שתוס’ ב-ע”ז ע”א. כתבו שגם לפי ר’ יוחנן שמעות קונות מדאורייתא, מ”מ במתנה שלא שייך כסף מספיק מדאורייתא הגבהה או משיכה. וי”ל שחוששים לרמב”ן שחולק על תוס’, עיין בקצות וברע”א בתחילת סי’ קצ”ח]

          ב. הלכות כלליות לארבעת הכוסות

 יש עדיפות ליין אדום על פני יין לבן (שו”ע). ולדעת הרמ”א אם הלבן משובח יותר יעדיף את הלבן. והרב עובדיה אומר (חזו”ע עמ’ י”א) שגם במקום שהלבן משובח עדיף לקחת אדום.

אפשר לכתחילה לצאת י”ח במיץ ענבים, אך כיוון שיש ראשונים (כגון הרשב”ם) שאומרים שצריך דווקא יין, הרי שיש הידור ביין (עיין פמ”ג במ”ז בסו”ס תע”ג וח”י שם ס”ק כ”ה). והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ י”ג) אומר שרק מי שקשה לו לשתות יין ישתה מיץ ענבים.

ולפי אשכנזים מספיק ששישית מהכוס תהיה יין כדי שייחשב ששותה יין וכל השאר יכול להיות מים וכל שכן מיץ ענבים. ולפי ספרדים צריך שהרוב יהיה יין, אך מסתבר שגם לספרדי יש מקום להדר ולהוסיף שישית יין אם קשה לו לשתות כוס יין שלמה, כי עכ”פ יש שיטות לפיהן כה”ג חשיב שתיית יין [ויש מקום לומר שאפילו קצת יין נחשב הידור, כי הוא הופך את המיץ ענבים ליין שבכוחו לשכר אם ישתו הרבה].

כוס של ברכה צריכה להחזיק שיעור רביעית. המידה המקובלת של ר’ חיים נאה היא 86 סמ”ק. לפי המחקרים העדכניים השיעור הוא 75 סמ”ק, והרב עובדיה בכמה מקומות הולך עם העדכון אבל רק באופן חלקי, כך שיוצא שהמידה העדכנית לפיו היא 81 סמ”ק. ולפי חזו”א צריך 150 סמ”ק.

בשתיית רוב רביעית יוצאים י”ח, ולכתחילה יש לשתות רביעית שלמה (תוס’ ורא”ש), וכך מפרש הב”ח את לשון הטור ב-תפ”ו שכתב שישתה רביעית או רובו, וכך מפרש מ”ב (ס”ק ל’) את לשון השו”ע ב-תע”ב, ט’, שכתב וישתה כולו או רובו [ועיין דרך אחרת בפרישה ב-תפ”ו, שמחלק בין אם יש רביעית מצומצמת שאז מספיק רוב רביעית, לבין אם יש יותר מרביעית שאז ישתה רביעית].

מ”ב אומר שאם היין ביוקר אין צריך לשתות לכתחילה רביעית. ומזה יש ללמוד למי שקשה לו מאיזו סיבה לשתות הרבה יין או מיץ ענבים שישתה רק רוב רביעית לכתחילה [ואין זה במדרגה של דיעבד, אלא שחסר לו הידור. כי אם היה רק דיעבד לא מסתבר שאם היין ביוקר היה יכול לכתחילה לוותר על רביעית]. ואם יין קשה לו לשתות ומיץ ענבים יכול, צ”ב אם יעדיף מיץ ענבים וישתה רביעית או להחמיר ביין ולשתות רק רוב רביעית; ונראה לכאורה להעדיף שתיית רביעית.

ודעת הרמב”ן שבארבע כוסות יש לשתות את רוב הכוס, בין גדולה ובין קטנה, ומובא בשו”ע בשם י”א. ומ”ב אומר לחשוש לכך לכתחילה ולא לקחת כוס גדולה מדי אם לא מתכוון לשתות את רובה [וצ”ב אם לפי הרמב”ן יש לכתחילה לשתות את כל הכוס (גם אם היא גדולה הרבה) ולא רק רובה].

ומי שמחמיר בארבע כוסות למלא שיעור חזו”א וקשה לו לשתות את כל הרביעית יש מקום לנהוג שישתה רוב רביעית שהוא רביעית שלמה של ר’ חיים נאה. ובכל אופן יראה לא לקחת כוס גדולה מדי כדי להרוויח גם את הרמב”ן.

יש מחלוקת כללית האם שיעור זמן שתיית הרביעית הוא כמו באכילה – כדי אכילת פרס, או פחות. לפי מי שאומר שפחות, צריך לשתות רביעית בזמן המקובל של שתיית רביעית (כולל הפסקה של עצירה קטנה לנשימה). לכן לכתחילה צריך לשתות בזמן של שתיית רביעית, והמ”ב מוסיף שלכתחילה צריך לשתות את הרביעית ברצף ולא להפסיק לעצירה כלל. ומי שלא נהג כך, ושתה רוב רביעית בהפסק של יותר מכא”פ לא יצא ויחזור וישתה שוב (וכ”כ הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ט”ז). ומי ששתה רוב רביעית במשך שיעור זמן שהוא בין כדי שתיית רביעית לבין א”פ – ינהג כמי שלא הסב בשתיית הכוס, כדלקמן; כך לפי מ”ב תע”ב, ל”ד. והרב עובדיה (שם) אומר שא”צ לחזור ולשתות.

מחלוקת הפוסקים בכל כוס של ברכה אם אפשר לקחת כוס חד-פעמית (צי”א חי”ב סי’ כ”ג ועוד מתירים, ואג”מ ח”ג סי’ ל”ט מחמיר). ולכן לכתחילה עדיף לקחת כוסות זכוכית או גביע, ורק בשעת הדחק להשתמש בחד-פעמי.

          ג. הסיבה

חייבים להסב באכילת מצה, בשתיית ארבע הכוסות, באכילת כורך ובאכילת האפיקומן.

הרמ”א אומר שנשים לא נוהגות להסב, וסומכות על ראבי”ה שאומר שהיום לא מסבים. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ו’) אומר שמנהג הספרדים שנשים מסבות לכתחילה, אך בדיעבד אם אשה לא הסבה יצאה י”ח (כנראה כי מעיקר הדין אישה פטורה מהסבה. אך צ”ב לפי”ז אם יש חילוק בין אישה אצל בעלה לבין אלמנה או רווקה).

צורת ההסיבה כיום צריכה להיות כזו שישב בצורה הנוחה לו ביותר. אפשר לשבת על אמצע הכיסא ולהישען בנינוחות לאחור, ואפשר להישען עם יד שמאל על משענת הכיסא של היושב לשמאלו.

גם שמאלי מסב על צד שמאל.

          ד. שכח להסב באכילה

כעיקרון מי ששכח להסב באכילה שצריך להסב בה צריך לחזור ולאכול שוב בהסיבה. כך במצה, וכך בכורך.

אך באפיקומן אין לחזור ולאכול אם לא הסב כי אסור לאכול שתי פעמים אפיקומן (ויסמוך על הרמב”ם שלא הזכיר הסיבה באפיקומן או על ראבי”ה שאומר שהיום לא מסבים) – מ”ב תע”ב, כ”ב. והמ”ב סותר עצמו ל-תע”ח, א’, ששם מבואר שאם אכל אחרי האפיקומן חוזר ואוכל אפיקומן [ואף שמעיקר הדין יצא בכה”ג, עיין במ”ב תע”ז, י”ג]. וכן סותר עצמו ל-תע”ז, ד’, ששם מבואר שאם לא היסב באפיקומן לא חייב לחזור ולהסב אם קשה לו, אך רואים שאין איסור, ולא עוד אלא שאם לא קשה לו צריך לחזור ולאכול.

ומנח”י (ח”ט, מ”ו-מ”ז) פוסק כמ”ב ב-תע”ז, וכן באג”מ (ח”ג, ס”ז), אך אג”מ אומר שאם כבר בירך ברהמ”ז ורק אז נזכר שלא היסב באפיקומן לא יחזור. ובכך הוא מיישב את המ”ב, שב-תע”ב מיירי לאחר ברהמ”ז. וסברתו היא שאז יש חשש ברכה שאינה צריכה ולכן סומכים על הרמב”ם וראבי”ה. אך זה דחוק מאוד כי המ”ב אומר שהאיסור הוא לאכול פעמים אפיקומן ולא משום ברכה שאינה צריכה. ועוד קשה שלכאורה זו ברכה הצריכה כי צריך לעשות כן כדי לצאת ידי דעת המצריכים הסיבה באפיקומן.

ויש ליישב על דרך אג”מ שהמ”ב ב-תע”ב מיירי לאחר ברהמ”ז, אך לא מטעמיה דהאג”מ, אלא משום שי”ל שהמ”ב סובר שאין מקום לאסור לאכול שני אפיקומן זה אחר זה כאשר עושה מטעם ספק הלכתי, כי מצד האדם עצמו אין אכילה כפולה כי מונח בכזו אכילה תנאי שאם באכילה הראשונה לא יצא אוכל שוב למצווה ואם באכילה הראשונה יצא, ודאי שלא מתכוון להוסיף אלא לאכול סתם עוד כזית. ואף שנמצא שעל הצד שיצא אוכל סתם אחרי אפיקומן, מוטב לעשות כך ולסמוך על אפיקומן שלא היה בסוף הסעודה ממש שעולה לו (כפי שהבאנו לעיל מהמ”ב ב-תע”ז, י”ג). ומצד חשש הרואים כמו שתייה בין ולאחר הכוסות אחרונות, שהראשונים אמרו שיש בעיה של נראה כמוסיף על הכוסות; כאן אין בעיה, כי הרואה סבור שאוכל סתם עוד כזית ועוד כזית בתוך הסעודה, כמו שתיית עוד כוסות בתוך הסעודה, ורק האכילה האחרונה בסוף הסעודה נראית כאפיקומן. ורק אם לאחר ברהמ”ז אוכל שוב, בזה מראה שיש לו הקפדה על משהו הלכתי כי הסעודה כבר נגמרה ואין דרך לשוב ולאכול עכשיו עוד [כלומר אבל לא רק מעצם זה שמברך, כי מה שבארבע כוסות עצם הברכה עושה את הענין למיחזי כמוסיף זה דווקא שם מצד שיש הלכה לאשכנזים לברך על כל כוס, ולכן זה נהיה חלק מסימן היכר של כוס של חיוב, ובמצה ז”א]. ואז יש בעיה של הרואים שנראה להם שאוכל פעמיים אפיקומן – פעם אחת הכזית האחרון בסעודה, ופעם אחת הכזית הנוסף לאחר ברהמ”ז.

ולפי”ז לספרדים שתופסים שצריך להסב על דרך ודאי ולא חוששים לנראה כמוסיף כשלא הסב – בכל גווני יחזור ויאכל אפיקומן. אא”כ נגיד שכאן שיש את סברת הרמב”ם שלא הזכיר הסיבה באפיקומן, גם אצלם מתחדשת סברת נראה כמוסיף; אך צ”ב לומר כך כי דבר זה לא נזכר בשו”ע. ובכל אופן הרב עובדיה פוסק את החילוק בין לפני ברהמ”ז ללאחר ברהמ”ז.

          ה. שכח להסב בשתיית ארבע כוסות

הגמ’ (קי”ז:) אומרת שבין כוס שלישי לרביעי לא ישתה [בכלל הדברים גם שלא לשתות לאחר כוס רביעית; ובשלב ההוא יש עוד טעמים למה לא לשתות]. והרא”ש (בסי’ ל”ב) מביא מהירושלמי שהטעם הוא שמא ישתכר. והרשב”ם (ב-ק”ח.) והמרדכי והרא”ש (בסי’ כ’) אומרים עוד טעם, שנראה כמוסיף על הכוסות. מה שאין כן לפני הסעודה שאז היין לא משכר (כמש”כ בירושלמי שם), וכן לא נראה כמוסיף על הכוסות כי רגילים לשתות אז, וכל שכן בתוך הסעודה עצמה [ועיין ק”נ (סי’ כ’ אות ר’) שהרא”ש חושש לשני הטעמים והטעם של הירושלמי מוסיף איסור שתייה גם בלי הסיבה. אך צ”ע אם הטעם של מוסיף על הכוסות למסקנת הרא”ש שם מוסיף משהו, עיי”ש].

ויש עוד מחלוקת האם מברכים ברכה ראשונה על כל כוס מארבעת הכוסות. לפי הרי”ף והרמב”ם מברכים על כל כוס וכוס (גם אם לא היה היסח הדעת) כי כל כוס היא מצווה בפני עצמה. והרא”ש (סי’ כ”ד) חולק ואומר לברך רק על כוס ראשונה ועל השלישית, שהיא אחרי ברהמ”ז. השו”ע ב-תע”ד פוסק כרא”ש, והרמ”א כרי”ף והרמב”ם.

וראבי”ה הוא מהסוברים שצריך לברך על כל כוס כמו שהביא הטור בסי’ תע”ד, וכן הוא מהסוברים שיש חשש של נראה כמוסיף על הכוסות. והוא מחדש מסברא (עיין בטור בסי’ תע”ג) לפי זה עוד הלכה, שכיוון שבלילה הזה מברכים על כל כוס וכוס, הרי שסימן ההיכר לכוס של חיוב הוא הברכה עליה. ואם כן אם יברך על כוס נוספת בין הכוסות יראה כמוסיף על הכוסות, גם אם זה בין הכוסות הראשונות, ואפילו בתוך הסעודה. וכל מה שכתוב שבין הכוסות הראשונות יכול לשתות זה דוקא באופן שהיה בדעתו לשתות עוד בשעת הברכה על הכוס הראשונה כך שאין צריך לברך על הכוס שמוסיף. ואף שהחשש של מוסיף על הכוסות לא תלוי דוקא בברכה, כמו שרואים שגם הרא”ש שסובר שלא מברכים על כל כוס אומר את החשש הזה; זה דוקא בכוסות אחרונות ששם לא רגילים לשתות וממילא כל שתייה נראית כתוספת. אך לפני ובתוך הסעודה רגילים לשתות ולכן שם הנראה כמוסיף זה דוקא אם מברך [ומה שבשעה”צ אות ל”ב ב-תע”ב משמע שהחשש של מוסיף הוא דוקא כשמברך, צ”ע מהרא”ש הזה].

והרא”ש (בסי’ כ’) מסתפק האם כששכח ולא היסב בשתיה יחזור וישתה או לא. ובכוסות הראשונים פשיטא לו שיחזור וישתה, אך בכוסות האחרונים מסתפק האם יש בזה חשש של מוסיף על הכוסות. והטור (ב-תע”ט) תופס סוף דבריו לעיקר ולכן כותב שיחזור וישתה בהסיבה [וצ”ב אם כוונת הרא”ש בסוף דבריו להתיר מצד שהחשש של נראה כמוסיף לא מספיק חשוב כדי לבטל את האדם ממצווה, או שכמו שמשמע בלשונו שבא לומר שלא נראה כמוסיף כי כולם רואים שהכוס הקודמת שלא היתה בהסיבה איננה ממנין כוסות החיוב. ולפי הדרך השניה צ”ב קצת איך ייתכן שאם לא היה את הבירור הזה היינו מעדיפים את החשש של נראה כמוסיף כדי לבטל ממצווה, וכל זה מסברא ובלי ראיה. וכן קשה כמובן לפי הצד הראשון ברא”ש, שלפיו למעשה לא יחזור וישתה]. וכך פוסק השו”ע ב-ת”פ על כוס רביעית, ומכל שכן בכוסות הראשונות כמש”כ ב-תע”ב, ז’.    

אבל הרמ”א (ב-תע”ב) מביא שדעת הראבי”ה היא שכיום לא שייך הסיבה, כי אין אנו רגילים בכך. ואם שכח להסב בכוסות האחרונות ויחזור וישתה בהסיבה כהכרעת הטור לפי הרא”ש הנ”ל, לפי ראבי”ה יימצא חומרו קולו כי מעיקר הדין כיום לא מסיבים לפיו, ולכן כבר יצא י”ח, ואם שותה שוב הרי הוא כמוסיף על הכוסות; כלומר חוזר החשש של הרא”ש. ולכן הרמ”א מכריע שבכוסות האחרונות לא יחזור וישתה, ויסמוך על הראבי”ה [וכל זה במקום שעלול להגיע לקולא, אך במצה, כורך ואפיקומן – אם לא הסב יחזור ויאכל בהסיבה (ועיין לעיל מה שכתבנו יותר בפירוט לגבי אפיקומן)].

אך לפי הראבי”ה הנ”ל, שאומר שכיוון שאנו מברכים על כל כוס, אם יברך על עוד כוס ייראה כמוסיף גם בין הכוסות הראשונות – הדין של הרמ”א שבכוסות הראשונות יכול לחזור ולשתות נכון דוקא באופן שלא יצטרך לברך על הכוס שיחזור וישתה [מה שאין כן בכוסות האחרונות שגם בלי ברכה לפניהן נראה כמוסיף, כנ”ל בדעת הרא”ש]. ועל זה אומר מג”א (ומובא במ”ב תע”ב, כ”א), שכיוון שהפוסקים הביאו ב-תע”ג, ג’ שראוי להיזהר שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשניה (על אף שמותר מעיקר הדין) שמא ישתכר, וד”מ כתב שכן המנהג, וכך מביא במ”ב שם; יוצא שסתם אדם דעתו שלא לשתות בין כוס ראשונה לשניה כי הולך בסתמא לפי המנהג. וכן אין לומר שדעתו לשתות עוד יין בהמשך ארבעת הכוסות כי מנהגנו לברך על כל כוס אז לא התכוון לפטור את השניה בברכת הראשונה (שעה”צ מ”ז). ולכן אם ישכח להסב יצטרך לחזור ולברך מדין היסח הדעת ולא תועיל לו הברכה שברך על הכוס הראשונה. וא”כ כה”ג אסור לחזור ולשתות בהסיבה כי נראה כמוסיף על הכוסות, ויצטרך לסמוך על דעת הראבי”ה שהיום אין דין הסיבה.

ולכן אומר מג”א שהעצה לאשכנזים היא לכוון בפירוש בשעת הברכה על הכוס הראשונה לפטור גם יין שישתה בינה לבין כוס שניה. ואז אם ישכח להסב יוכל לתקן [ואין לומר שלא תיקן כלום כי כשיחזור וישתה יצטרך לברך שוב מצד שאנחנו מברכים על כל כוס וכוס. זה ודאי אינו, כיוון שאין זו ברכת המצוות אלא ברכת הנהנין, ורק החשיבות של כל כוס מחלקת את השתיה לכמה ברכות. אך אם ברך כעת ואנחנו חוששים שלא יצא י”ח כי לא הסב, ולא הסיח את דעתו, הרי שאין להצריך עוד ברכה לא מצד היסח הדעת ולא מצד חילוק לשתי מצוות. וכל שכן על הצד שכבר יצא בכוס הראשונה שא”צ ברכה על השניה].  

ולספרדים כל זה לא שייך, ולפיהם בכל כוס ששכח להסב צריך לחזור ולשתות בהסיבה, כי לפיהם לא מברכים על כל כוס וממילא סימן ההיכר לכוס של מצווה לא תלוי בברכה עליה, וגם לא חוששים לראבי”ה שיצא בלי הסיבה אפילו במקום שיוצאת חומרא כמו כאן, וגם בדעתם לפטור בכל כוס גם את הכוס הבאה אז הם בכל מקרה לא צריכים לחזור ולברך בפעם השניה. ובנקודה האחרונה לא שייכת כוס רביעית, וכן לא שייכת בכוס שניה אם לא רגיל לשתות כלל בסעודה. ועיין לקמן בחלק של ‘הלל’.

אך כיוון שהדין של מג”א בנוי על זה שנוהגים שלא לשתות בין כוס ראשונה לשניה שמא ישתכר, נראה פשוט שמיץ ענבים ניתן לשתות אז [כך פשט שו”ע, ושו”ע הרב אומר שחמר מדינה שברכתו שהכול, אם המציאות היא שלא נפטר ע”י היין אסור לשתות אז גם אם אינו משכר מצד מוסיף על הכוסות, אך זה אינו ענין לנידון דידן. ויש קצת אחרונים שאומרים שראוי שלא לשתות כלום חוץ ממים – עיין ערוה”ש (והוא לא מסביר מדוע). אך לא נראה שהחומרא הלא-מוכרת הזו תחשב מנהג שיקבע את הסתמא דמילתא של דעת האדם]. ולכן מסתבר שמי שרגיל לשתות מיץ ענבים בליל הסדר, כמו שמצוי, יוכל לחזור ולשתות כי אין את הסברא שמסתמא כיוון שלא לשתות. אך אם אינו רגיל לשתות כלל בין הכוסות (גם אם לא מטעם הלכתי), כמו שמצוי, דינו לגבי כוס ראשונה יהיה כדלקמן לגבי כוס שניה.

ולגבי כוס שניה מג”א אומר שאין את החשש הזה כיוון שיכול לשתות בתוך הסעודה ללא חשש, ולכן ההיתר של הרמ”א יישאר. אך הוא מסייג שאם אין דעתו לשתות בתוך הסעודה יחזור אותו חשבון גם בכוס שניה. וכיוון שכך היא המציאות אצל הרבה אנשים, שלא שותים לא יין ולא מיץ ענבים בתוך הסעודה, נראה שמן הנכון לעשות את אותה העצה של המג”א גם בכוס שניה, ולכוון בברכה עליה לפטור יין שישתה אח”כ, ואז אם ישכח להסב יוכל לתקן.

[עוד יש להעיר שיש מקום תמיד להחמיר ולפטור משקים שבתוך הסעודה בשתיית מעט משקה קודם הסעודה, כי יש מחלוקת האם משקים נפטרים בברכת הפת או לא. וכאן בשתיית כוס שנייה יש מקום לכוון לפטור את המשקים שבתוך הסעודה מהטעם הנ”ל. ומי שעושה כן ייתכן שפוטר גם יין או מיץ ענבים נוסף שישתה כי לא הסיח דעתו מהברכה הראשונה שנועדה לפטור עוד שתייה. אכן לא ברור, כי ייתכן שעכ”פ משקה שלא תיכנן לשתות לא נפטר, וצ”ב בזה. ויש מחלוקת כמה יין או מיץ ענבים צריך כדי לפטור משקאות אחרים, אך כאן יש שתיית כוס (שנייה) וזה פוטר, לפי הכרעת הבה”ל ב-קע”ד שאם שותה כמלוא לוגמיו פוטר שאר משקים. ודעת הרב עובדיה שאפילו אם ברך על מעט יין פוטר שאר משקים]

לסיכום, אשכנזי שכיוון להדיא שאינו מסיח דעתו אחרי שתיית כוס ראשונה ושניה ושכח ולא היסב, יחזור וישתה בהסבה ובלי ברכה. ואם לא כיוון, אם שותה יין לארבע כוסות לא יחזור וישתה אחרי כוס ראשונה. ולגבי כוס שניה תלוי האם רגיל לשתות בתוך הסעודה, שאם רגיל ישתה שוב בהסבה ובלי ברכה, ואם לא רגיל לא יחזור וישתה כלל. ואם שותה מיץ ענבים, גם בכוס ראשונה וגם בכוס שניה תלוי במנהגו האם רגיל לשתות עוד בין הכוסות או בתוך הסעודה, שאם רגיל יחזור וישתה בלי ברכה, ואם לא – לא. וספרדי בכל גווני חוזר ושותה בהסבה, וא”צ ברכה (אא”כ היה היסח הדעת מיוחד, אך בסתמא דמלתא א”צ ברכה).

ודעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ט’) שאם לא היסב, בעיקרון חוזרים ושותים בהסבה בכוסות ראשונות, אך מי שקשה לו מאוד לחזור ולשתות עוד כוס יכול להקל ולא לחזור ולשתות (כנראה מצד שסומך בדיעבד על הראבי”ה שכיום אין הסיבה).

ואם נשאר היין על השולחן בעת הסעודה אחרי כוס שניה, ולא רגיל לשתות בתוך הסעודה, צ”ע אם בכה”ג יברך או לא. וב-וזאת הברכה (עמ’ 66) אומר שכה”ג מסברא לא יפטור, כי הסברא של מונח על השולחן היא רק שמסתמא דעתו על זה. והביא כך בשם הגר”צ ובר [ואומר שם שהוא הדין אם במקרה נשארו שאריות מארוחה קודמת אין להם דין שנפטרים מצד זה שהם על השולחן].

והביא להוכיח כך מהמ”ב ב-רע”א, ע”ח, שאומר בשם הט”ז שאם כוס הקידוש נמצאה חומץ או מים והיה יין מונח על השולחן יצא ידי קידוש וישתה מהיין שעל השולחן. והמ”ב כותב שם שצריך שהיין יהיה על השולחן ודעתו לשתות ממנו. אך יש לדחות ששם צריך שהקידוש יחול בפועל על היין שעל השולחן, שהרי מג”א שם מחלק ואומר שאף שנפטר מברכה לא הוי קידוש. ולפי המג”א הזה שאומר שנפטר רק מהברכה, ייתכן שמ”ב כלל לא היה מצריך גם שדעתו עליו. והגע עצמך, הרי שם המ”ב לא מדבר דוקא על אדם שלא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה, ובמק”א כתוב שמה שמונח על השולחן בסתמא נפטר גם בלי דעתו עליו (למשל במ”ב ב-רי”א, ל”א, וב-ר”ו). אז ע”כ או שהדיוק שם לא נכון או שיש משהו מיוחד בקידוש שצריך דעת יותר מפורטת כדי שהקידוש יחול.

אך בכל אופן בסברא נראה שדבריו מסתברים ונכונים. ולכן בכה”ג יהיה אותו הדין שכתבנו במי שאין דעתו בדרך כלל לשתות יין או מיץ ענבים בסעודה, כנ”ל.

ואם מילא כוס גדולה באופן שגם אחרי ששתה כשיעור בלי הסיבה נשאר בכוס שיעור רביעית, יוכל לתקן ולשתות שוב בהסיבה אפילו בכוסות האחרונות (מג”א ודה”ח, מובאים בבה”ל ב-תע”ב, ז’ ד”ה אין לו), כי הדין הוא שאותה הכוס ניתן לשתות גם בהפסקות ולא נראה כמוסיף על הכוסות (רמ”א תע”ט, א’).

אך הם מוסיפים שכל זה באופן שלא היה היסח הדעת, ומסתמא דעתו של אדם על כל היין שבכוס שלו. אך אם היה היסח הדעת שמצריך ברכה על מה שנשאר בכוס (כגון שהמשיך בסדר לומר הגדה או הלל) בזה חוזר החשש של מוסיף על הכוסות, כנ”ל. ובה”ל מסתפק האם הנקודה האחרונה נכונה, או שנגיד שבאותה הכוס לא שייך נראה כמוסיף אפילו אם מברך שוב, ונשאר בצ”ע.

ובכל זה ה”ה לאשכנזי ששהה בשתיית הכוס יותר מכדי שתיית שיעור רביעית אך פחות מכדי אכילת פרס שספק אם יצא, וינהג הכול כנ”ל [מ”ב תע”ב, ל”ד]. ולעיל הבאנו (בחלק של הלכות ארבעת הכוסות) שהרב עובדיה אומר שבכה”ג אין צריך כלל לחזור ולשתות. וספרדי שירצה להחמיר בכזה מקרה, בכוסות האחרונות שייכת הסברא של מוסיף על הכוסות מספק, כמו לפי האשכנזים בספק של ההסבה (שלפי ספרדים הוא לא ספק, וודאי חייבים הסבה). אך בכוסות הראשונות כיוון שספרדים לא מברכים על כל כוס, אין לפיהם את החשש של מוסיף על הכוסות שתלוי בברכה, כמו שהבאנו לעיל שאפילו אם הסיחו דעתם וצריכים לברך בפועל, לפי שיטת השו”ע הברכה היא לא מדד שמראה על כוס של ברכה, וממילא אין כלל את הסברא של הראבי”ה, ולכן בכוסות הראשונות יוכלו להחמיר ולשתות שוב, בין אם הסיח דעתו ובין אם לא.

הערות לפי סדר מצוות הלילה

          ו. קדש

 בכל אחת מן הכוסות צריך שאדם אחר ימזוג לו את הכוס, דרך חירות (רמ”א).

יש ענין לשתות רביעית שלמה בכוס הקידוש (יותר משאר כוסות) כדי להרוויח קידוש במקום סעודה, כיוון שההגדה היא הפסק גדול בין הקידוש לסעודה (פס”ת תע”ב, ח’ בשם ויגד משה – ההגדה של ר’ משה פיינשטיין, והרב עובדיה חזו”ע עמ’ י”ז).

בין כוס ראשונה לשניה כתוב בשו”ע שראוי שלא לשתות עוד יין שמא ישתכר, אך מיץ ענבים מותר [וערוה”ש מחמיר בכל המשקים חוץ ממים, עיין בפס”ת, והזכרנו דבריו לעיל. והוא לא מסביר למה לאסור בכל המשקים] ודווקא באופן שלא היה היסח הדעת המצריך ברכה נוספת (כי אז נראה כמוסיף על הכוסות).

לאשכנזים רצוי לכוון בשתיית כוס הקידוש לשתות עוד יין או מיץ ענבים במקום הצורך, ויועיל לתקן אם לא הסב בשתייה (והתבאר באריכות לעיל בחלק של שכח להסב בשתייה). ולפי ספרדים אין צורך.

נשים שבירכו שהחיינו בהדלקת נרות יקפידו שלא לענות אמן על שהחיינו של המקדש משום הפסק (הר צבי ח”א, קנ”ד, ועוד). ולפי שבט הלוי (ח”ג, ס”ט) והרב עובדיה (יחוו”ד ח”ג, ל”ד) זה נכון בסתם יו”ט, אך בליל הסדר יכולות לענות אמן כי השהחיינו עולה גם על המצוות של הסדר ולא רק על היום [ובעיקר הדבר שמברכות שהחיינו בהדלקת נרות הרב עובדיה שם אומר שראוי שלא לעשות כך].

           ז. ורחץ

 נוטלים ידיים מדין דבר שטיבולו במשקה. וגם לסוברים שדין זה לא נוהג היום, בליל הסדר עושים משום שינוי, והכול בכלל השינוי (חק יעקב ושעה”צ ס”ט). וכן על אף שלא נוטלים לפחות מכזית (או כביצה, לפי שיטות השונות), ולהלכה אוכלים פחות מכזית (כדלקמן) מ”מ נוטלים, ויש לבאר שהוא מדין שינוי כנ”ל בשם ח”י.

נטילת ידיים זו היא בלי ברכה. והנוהגים על פי הגר”א מברכים, וכן ותימנים בלדים מברכים (ודוקא באוכל כזית, ועיין לקמן בכרפס).

יש להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין הנטילה לטיבול, הגם שלא מברכים, מצד תכף לנטילה ברכה (הרב עובדיה חזו”ע עמ’ ל”ב).

אם בטעות בירך על הנטילה של ‘ורחץ’, הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ד) אומר שטוב שלא ישמור את ידיו נקיות ואז יוכל לברך אח”כ בנטילה לסעודה. ומביא בהערה שם שי”א שישמור ידיו עד הסעודה ולא יטנפן ויסמוך על הנטילה הראשונה שבירך עליה; אך הוא חולק עליהם.

ובמקרה זה שברך על הנטילה צ”ע אם יעדיף לאכול כזית מהכרפס כדי שתהיה משמעות לברכה על הנטילה, או שלא, מצד הספק על הכרפס, ולגבי הברכה על הנטילה מאי דהוה הוה. ונראה יותר כצד השני.

           ח. כרפס

 הראשונים (בפסחים קי”ד:-קט”ו.) נחלקו האם המרור שבתוך הסעודה נפטר בהמוציא או שצריך לברך עליו בפה”א. ר”י סובר שנפטר, כי על אף שאין דרך לאוכלו כמנה בסעודה, מ”מ בליל הסדר שהוא חלק מהסדר הוא נידון כחלק מהסעודה. ולפי הרשב”ם צריך לברך עליו, אלא שלא נוהגים לברך עליו כי מברכים בפה”א על הכרפס ופוטרים את המרור. ולפי ר”י צריך ברכה אחרונה על הכרפס אם אכל כזית, ולפי הרשב”ם לא צריך גם אם אכל כשיעור כי מאחר שהוא פוטר דבר שלא בא מחמת הסעודה ואותו הדבר שפוטר נפטר בברהמ”ז הוא מצטרף אליו ונפטר גם הוא בברהמ”ז (עיין סי’ קע”ו במ”ב).

ולהלכה אנחנו מסופקים בין השיטות ולכן לכתחילה לא אוכלים כזית מהכרפס כדי לא להיכנס לספק חיוב של ברכה אחרונה, וכמו כן מכוונים לפטור את המרור בברכת הכרפס. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ מ”ב) אומר שלכתחילה עדיף לאכול פחות מכזית גם לפי השיטה שהוא שליש ביצה ולא חצי ביצה, וגודלו שני שלישים מכזית רגיל (שהוא קצת יותר מנפח קופסת גפרורים מצויה).

ייתכן למצוא תקנה למי שרוצה לאכול כזית מהכרפס, לאכול גם דבר שהוא בורא פרי העץ, או שהכול, ולאכול כזית ולברך ברכה אחרונה. ובברכה אחרונה יכוון שעל הצד שצריך ברכה אחרונה על הכרפס מתכוון לפטור גם אותו, ועל הצד שלא – מכוון לפטור רק את המין עץ או שהכול שאכל [וצ”ב אם אפשר לאכול כזית מהכרפס, לברך ברכה אחרונה, ואח”כ לאכול עוד קצת כרפס או בורא פרי האדמה אחר ולברך ולכוון לפטור את המרור. ולכאורה נראה שזה כבר נחשב לברכה שאינה צריכה לגמרי, שלא באה רק לפטור את הספק, וצ”ב בזה].

הפוסקים כגר”א [כך מקובל לומר בשם הגר”א, למרות שבביאורו לשו”ע לא נראה בכלל שמכריע כך], או תימנים בלדים שהולכים לפי הרמב”ם ונוטלים ידיים בברכה חייבים לאכול כזית (ואולי גם כביצה, תלוי בדעות בנט”י ללחם) ואם לא כן זו ברכה לבטלה. ולפיהם חוזר הספק של ברכה אחרונה, ומספק אין לברך [ואמרו לי שהמהרי”ץ אומר באמת שלא לברך ברכה אחרונה; וצ”ב אם זה בתורת ספק כנ”ל או בתורת ודאי, שודאי שצריך את הכרפס כדי לפטור את המרור כשיטת הרשב”ם]. 

יש לטבול את כל ירק הכרפס במי המלח (ד”מ ופס”ת), ונוהגים קודם לטבול ורק אז לברך [כנראה למנוע הפסק. ולהתחיל לאכול מעט בלי טיבול ואח”כ לטבול את הנשאר לא רוצים כי רוצים לקיים את כל האכילה הזו בטיבול].

           ט. מגיד

 הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ מ”ז והלאה) מסביר שכל אחד צריך לומר את ההגדה. אלא שיוצאים י”ח במצוות סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה, ואם עורך הסדר מספר זה נחשב כאילו כל אחד מן המשתתפים סיפר לבנו. ואשה ספק אם מוציאה את האיש כי יש ספק אם חיובה מדאורייתא (כדעת החינוך) או מדרבנן (כדעת הרמב”ם).

ומכל זה עולה שהנוהגים שכל אחד מהמסובים קורא חלק מההגדה צריכים להקפיד לכוון להוציא י”ח ולצאת י”ח. וכן צריך להקפיד שאת החלק שהוא לעיכובא – פסח מצה ומרור וטעמיהם, יגיד גדול ולא קטן, ושלא תגיד אותו אשה (לחשוש לדעות שחיובה רק דרבנן, כנ”ל). ובכל מקרה של ספק בכה”ג טוב שכל אחד יקרא לעצמו לפחות את החלק הזה שהוא לעיכובא.

במהלך ההגדה אין להפסיק בדיבור, אם לא לצורך גדול (חזו”ע עמ’ נ”ז). כמו כן אין לאכול במהלך ההגדה (שו”ע תע”ג, א’ ומ”ב שם ס”ק ד’, ועיין גם בה”ל בסע’ ג’).

למנהג האשכנזים יש להטיף את הטיפות באצבע (ולא בזרת, ד”מ ומ”ב בסוף תע”ג; על שם הפסוק “אצבע אלקים היא”). ולפי הספרדים המנהג לשפוך מן הכוס בכל פעם קצת, עד ששופכים את כולו ומוזגים מחדש לאחר ששוטפים (כך בחזו”ע).

שו”ע הרב ועוד אומרים שיש להטיף את הטיפות לכלי שבור או גרוע, וכ”ד הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ נ”ח, ולכן כדאי להטיף אותן לצלחת חד פעמית. ויש לנהוג בטיפות כמו שנוהגים במי נט”י של שחרית ששורה עליהם רוח רעה.

[בענין כיסוי המצות הכלל הוא שבכל פעם שבאים לברך על היין מכסים את הפת כמש”כ בירושלמי שלא לבייש את הפת שאמורה להיות מוקדמת לברכות. ומזה יצא המנהג שגם כאשר מרימים את הכוס לומר עליה אמירה כמו ב-והיא שעמדה מכסים את המצות]

לפי המ”ב (תע”ג, ע”א) יש לומר ‘ונֶאמר לפניו שירה’ בלשון עבר, ולפי הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ נ”ט) יש לומר ונאמר בחולם, בלשון עתיד.

בשתיית כוס שניה ראוי לאשכנזי שבדרך כלל לא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה, לכוון שרוצה לשתות עוד יין בתוך הסעודה במקום הצורך, ויועיל לאם ישכח להסב, כנ”ל בכוס ראשונה. ולספרדים א”צ לכך.

[עיין לקמן בחלק של ‘ברך’ לגבי שטיפה והדחה של כוס שניה]

צריך להקפיד לסיים את ההגדה בזמן, באופן שיוכלו לאכול את האפיקומן לפני חצות.

           י. רחצה

 לפני הנט”י יש להכין את המצות שיוסיפו ליד כל אחד, כדי לאכול שיעור כזית.

אם ודאי לו שלא טינף ידיו ושלא נגע במקום המכוסה א”א ליטול עם ברכה כי כבר נטל קודם לכן לכרפס. מצד שני גם אם לא טינף א”א שלא ליטול כלל כי יש דעות שהנטילה הקודמת לא מועילה כיוון שלא היתה לשם הסעודה. ולכן ראוי לחכך בשערות ראשו או לחייב עצמו בנטילה בברכה באופן דומה; כך כתב בה”ל. ודעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ד) שלא לעשות כך משום גורם ברכה שאינה צריכה, אלא אם יודע שלא הסיח דעתו ולא טינף ייטול בלי ברכה [וצ”ע למה זה נקרא ברכה שאינה צריכה אחרי שעושה כן לחשוש לאותן דעות שבגללן נוטל כעת שוב, שלא לקיים לפיהן מצווה בלי ברכה]. ובכל אופן המקרה הזה לא כ”כ מצוי שודאי לו שלא טינף, ואם ספק לו – על זה גופא נתקנה נט”י.

           י”א. מוציא-מצה

יש לכוון בברכה על אכילת מצה לפטור גם את המצה של כורך, ולכן לכתחילה אין להפסיק בדיבור עד לאחר כורך (שו”ע). וכמו כן יש לכוון לפטור בברכת המצה את הכזית של אפיקומן, לצאת ידי הסוברים שאז אוכלים את הכזית של החיוב (תע”ז, שעה”צ ד’) [והשל”ה (מובא בפס”ת תע”ה, ז’) אומר שלכן אין לדבר לכתחילה מהמצה עד אפיקומן במה שלא קשור לסעודה כי יש דעות ששם זה הכזית של החיוב, וכן כתב הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ק”ט כמידת חסידות].

כשמקבלים את חתיכת המצה מעורך הסדר יש נוהגים שכ”א מקבל שתי חתיכות – אחת להמוציא מהלחם-משנה ואחת מהמצה עליה בירכו על אכילת מצה, ויש שנותנים רק חתיכה אחת (מהמצה השלמה), ובכל אופן צריך להכין עוד מצה לאכול ממנה כזית כי במה שמקבלים מעורך הסדר אין כזית. ואם מקבלים שתי חתיכות צריך לאוכלן יחד (לפחות להתחיל את אכילתן יחד) כי ספק מהי החתיכה של המוציא ומהי של מצה, ולא רוצים לעשות הפסק בין הברכה על אכילת מצת המצווה לבין אכילתה. ואם מקבל אחת יש לאכול אותה יחד עם המצה שמוסיף לצורך מצוות מצה (עיין בכל הענין בסימן תע”ה).

לכתחילה יש לאכול את החתיכה של המוציא שמקבל מעורך הסדר ועוד כזית שלם חוץ ממנה לשם מצוות מצה, ועורך הסדר צריך לאכול לכתחילה שני כזיתים – אחד להמוציא ואחד למצה [עיין לעיל בחלק של הלכות אכילת מצה, ועיי”ש שמי שמקבל שתי חתיכות מעורך הסדר יוכל לכלול את שיעור החתיכה הקטנה יותר מבין אלה שקיבל בתוך השיעור כזית שאוכל ממצה אחרת]. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ה) אומר שמי שקשה לו יכול לאכול משתי המצות (החתיכה של המוציא והחלק של מצה) ביחד כזית ולא יותר.

למצה שמוסיף כדי שיהיה לו שיעור אכילת מצה לכאורה יש ליטול דווקא מצה שבורה, כמו שעורך הסדר חוצה את המצה שלו מדין לחם עוני.

לכאורה היה מקום להחמיר באופן שלוקח זמן עד שמקבלים את חתיכות המצה מעורך הסדר, לברך לבד על אכילת מצה כדי שהברכה תהיה כמה שיותר סמוך למצווה (אך המוציא א”א אם אין לפניו ג’ מצות). ובאופן זה לא יענה אמן אחר ברכת על אכילת מצה של עורך הסדר. אך מצד שני אם יעשה כן יפסיד את האפשרות לצאת ידי הסוברים שמברכים על אכילת מצה דווקא על המצה השלמה של עורך הסדר. ולכן נראה ששב ואל תעשה עדיף כאן.

שו”ע אומר לטבול את המצה במלח, והרמ”א אומר שהמנהג הוא שלא לטבול.

           י”ב. מרור

 במידת האפשר טוב לצרף למרור מהמרור שבקערת הסדר, כי עליו אמרו “מרור זה שאנו אוכלים” (פס”ת תע”ה, ה’ בשם ויגד משה).

יש מחלוקת האם צריך לטבול את כל המרור בחרוסת. שו”ע פוסק שכן, ומ”ב מביא שיש נוהגים לטבול רק מקצתו, וכן דעת פר”ח. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ פ”ט) אומר שהמנהג לשקע רק מקצתו (ואומר שגם שו”ע לא פסק כן בדרך חיוב) אך המחמיר לשקע כולו תבוא עליו ברכה. ויש לנער את החרוסת מהמרור.

ואם שכח ואכל מרור בלי חרוסת יחזור ויאכל שוב עם חרוסת אך לא יברך שוב (חזו”ע עמ’ צ”ט, ופס”ת בשמו).

           י”ג. כורך

 דעת המ”ב בשם רוה”פ לטבול גם את המרור של הכורך בחרוסת. לפי המ”ב צריך לנער את החרוסת, ולפי הב”י אין צריך לנער וכך פוסק הרב עובדיה בחזו”ע עמ’ ק”א. ואם לא טבל בחרוסת הרב עובדיה (שם) אומר שאם קשה לו לאכול שוב אין צריך, וראוי שיאכל שיעור מועט של מצה עם מרור טבול בחרוסת לזכר בעלמא. אך משמע שאם לא קשה לו יחזור ויאכל כדין בטיבול. ויש נוהגים כדעות שלא מטבילים כלל את המרור של הכריכה בחרוסת.

לפי בה”ל, כיוון שכתוב שלא להפסיק בדיבור עד אחר כורך ראוי לומר את האמירה של זכר למקדש כהלל רק לאחר הכורך ולא לפניו. אך כמה אחרונים מיישבים את המנהג לומר לפני כורך, וכ”ד הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ק’).

[ובעיקר הענין שכתוב שלא להפסיק בין הברכה לכריכה כדי שהברכה תעלה גם לכורך צ”ע, שהרי כתבו הפוסקים שכיום שמצה מדאורייתא ומרור מדרבנן גם לפי הלל לא עושים כריכה וא”כ גם אם מסופקים שמא הלכה כהלל ודאי שכיום הברכה הולכת רק על המצה שבלי הכריכה. ועיין בב”ח שמיישב שזה חלק מהזכר, כלומר שבזמן שבית המקדש היה קיים הלל היה כורך ואנחנו עושים לזה זכר (על הצד שהלכה כהלל) והכריכה אז היתה בברכה ולכן גם אנחנו משתדלים שהכורך יהיה ללא הפסק מאז הברכה]

           י”ד. שולחן עורך

 יש להקפיד שלא לאכול עד שביעה כזו שכבר לא יתאווה כלל לאכילת האפיקומן, כיוון שאכילה כזו אינה מצווה מן המובחר [ואפ’ שלא הגיע לדרגה שקץ באכילתו, שאז לא חשיב אכילה כלל] (רמ”א תע”ו, א’, ומ”ב שם, וחזו”ע).

לכתחילה יש להסב בכל הסעודה (רמ”א תע”ב, ז’). ובפס”ת (תע”ב, ה’ בשם ויגד משה) מיישב מה שאין אנו נוהגים כך. אך מי שנוח לו להסב במשך הסעודה ודאי טוב יעשה אם יסב.

המנהג הוא שלא לאכול צלי בליל הסדר (גם עוף). ומג”א אומר שזה כולל גם צלי קדר, כלומר בשר שנאפה בנוזלים שלו עצמו. ולכן אסור לאכול בשר אפוי בתבנית (ומטוגן בשמן מותר – חזו”ע ועוד). אך כיוון שכתוב במ”ב שיש להקל במקום חולי קצת, גם אם אין לו דין חולה ממש [ועיין במחה”ש שהקולא מוסבת על כל הענין של צלי קדר ולא כמו שאפשר לטעות בלשון מ”ב שקאי דוקא על בשלו ואח”כ עשאו צלי קדר] נראה להקל במקום ביוש כשמתארח בסדר שהכינו בשר אפוי ואם לא יאכלו יהיה ביוש. אך מ”מ ודאי שאם אפשר להשתמט בקלות עדיף שלא יאכל.

ודעת ערוה”ש (תע”ו, ב’) להקל בכל צלי קידר, אך רוב האחרונים סוברים לאיסור כמג”א. ובכל אופן נראה שמכוח דברי ערוה”ש אין למחות באוכלים, ובפרט באופן שיש בכך משום דרכי שלום.

אצל התימנים המנהג הוא לאכול גם צלי גמור.

           ט”ו. צפון

 לכתחילה אוכלים שני כזיתות לאפיקומן, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו (מ”ב תע”ז, א’). אך שו”ע הזכיר רק כזית, ולכן הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ק”ז) אומר להתייחס לענין של שני כזיתות רק בתור חומרא.

יש להקפיד שלא לאכול את האפיקומן בשני מקומות שונים (שכך הדין בקרבן פסח, שהאפיקומן הוא זכר לו). ואפילו שני שולחנות באותו חדר נחשבים לשני מקומות (מ”ב תע”ח, ד’). והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ק”ט) מסכים, אך מסייג שאם עובר לאכול משולחן לשולחן, והיושבים בשולחן זה פניהם אל היושבים בשולחן השני – נחשב לאכילה במקום אחד. ונראה שאם זה סדר של קבוצה אחת ורק מחולקים לשולחנות נחשב לפי”ז מקום אחד, אך אם יש כמה סדרים של כמה משפחות באולם אחד של בית מלון וכדומה – ייחשב כשני מקומות גם אם טכנית רואים אלו את אלו.

           ט”ז. ברך

 כוס של ברהמ”ז טעונה הדחה ושטיפה (מבפנים ומבחוץ). אם שותים כוס של מצוה אחר כוס של מצוה כגון כוס שניה אחר ראשונה, או שעושים קידוש אחר קידוש באותו הגביע מספיק לשטוף ולהדיח בפעם הראשונה [אם כי מצד הקבלה ייתכן שיש ענין תמיד לשטוף ולהדיח, אך מצד ההלכה הדין כנ”ל]. אך לברהמ”ז כתוב במ”ב שצריך שטיפה והדחה. והיה נראה שהכוונה היא דווקא באופן שהשתמשו באותה הכוס גם לשתיית הסעודה. אך הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קי”ד) אומר שצריך שטיפה והדחה לברהמ”ז גם אם הכוס נקיה, וצ”ע אם זה גם באופן שבסעודה שתו בכוס אחרת.   

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ נ”ד) מסייג שמה שא”צ הדחה ושטיפה בין כוס ראשונה לשניה זה דוקא כשכל אחד שותה מכוסו ולא החליפו, ולא מביא מקור. וכנראה טעמו שאם החליפו יש הקפדה ונחשב כמלוכלך בעיני האדם. אך נראה פשוט שגם לפיו אם לא מקפיד א”צ שטיפה, והוא מדבר רק בסתמא דמילתא [וצ”ב, כי הרב עובדיה עצמו כותב שהמנהג לשטוף את הכוס אחר ששפכו ממנו את היין במקומות שנהוג, כפי שהבאנו לעיל בחלק של מגיד. וא”כ ע”כ יש לו שטיפה. ואם מה שבא כאן לומר זה שא”צ להדיח עבור השלב של ההגדה והשפיכה, זה לכאורה פשיטא. ואולי זה לא כל כך פשיטא, כי ההגדה צריכה להיאמר על כוס נקיה. או שמה שכתב כאן זה לעיקר הדין ושם רק לפי המנהג].

הרמ”א אומר שהמנהג הוא שבעה”ב הוא המזמן בליל הסדר (כי כתוב טוב עין הוא יבורך, ודרשו הוא יברך, ובעה”ב אמר כל דכפין וכו’).

אשכנזי שלא הסב בשתיית כוס שלישית לא חוזר.

           י”ז. הלל

 הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קי”ז) אומר שלכתחילה צריך להחזיק את הכוס במשך אמירת כל ההלל, ואם קשה טוב לאוחזו לפחות ביהללוך [שהיא הברכה האחרונה למנהג הספרדים. ולפי המנהג שחותמים בישתבח יאחוז לפחות שם את הכוס].

כתוב בשו”ע בסי’ תע”ט שמצווה לחזור אחר זימון בהלל של ליל הסדר, כלומר שאחד יגיד ‘הודו’ ושנים יענו ‘כי לעולם חסדו’, וכן ב-‘אנא’. והמ”ב אומר שמצווה מן המובחר בשלשה גברים אך אפשר גם ע”י אשה. ועיי”ש ברמ”א שאפשר לצרף לצורך כך אפילו ילדים קטנים [כך לפי ביאור המ”ב ברמ”א, ומאמ”ר מפרש שהרמ”א קאי על קטן במעלה ולא על קטן בשנים. ועיין בהע’ ג’ על הטור שרואים במקור הדין שמוכח כמ”ב]. וכן כתב ככל זה בחזו”ע עמ’ קכ”ג. וילד קטן יכול להיות זה שאומר ‘אנא’ כי עונים אחריו אותו דבר, אך לא יהיה זה שאומר ‘הודו’ כי שם עונים משהו אחר ולא יכול להוציא י”ח (מ”ב).

כיוון שאומרים גם יהללוך של סוף הלל וגם ישתבח (כל נוסח לפי הסדר שלו) – חותמים רק באחד מהם, בסוף. ואם בטעות מתוך הרגל סיים את חתימת הברכה בהתחלה יקפיד שלא לחתום בסוף הברכה השניה (מ”ב ת”פ, ד’).

גם לספרדים שעונים אמן אחר ברכת עצמו ביהללוך [ולפיהם זו הברכה שחותמים בה בהגדה. אך הדין היה נכון גם אם היו חותמים בישתבח] בליל הסדר לא יאמר אמן כי בליל הסדר יש רק ברכה אחת, ומה שעונים אמן זה רק באופן שיש רצף של שתי ברכות לפחות (חזו”ע עמ’ קי”ח).

לכתחילה יש להקפיד לסיים את ההלל קודם חצות (רמ”א תע”ז, א’, ומ”ב שם, וחזו”ע עמ’ קכ”ד).

יש להקפיד לשתות רביעית שלמה בכוס האחרונה כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה (כמובן שאם שתה בכוס שלישית כדי רביעית גם צריך ברכה אחרונה, והכוונה כאן באופן שבשלישית לא שתה כדי רביעית).

אשכנזי שלא הסב בכוס רביעית לא חוזר, כמש”כ הרמ”א ב-תע”ב, ז’, וסומך על הראבי”ה שהיום לא צריך להסב (וכן בכוס שלישית).

אך ספרדי שלא הסב חוזר ושותה בהסבה בכל הכוסות. ובשלוש הכוסות הראשונות חוזר ושותה בלי ברכה כי הברכה שמברך על הכוס צריכה לפטור גם את הכוס הבאה (כי ספרדים לא מברכים על כל כוס וכוס אלא על ראשונה ושלישית), וא”כ ודאי שלא הסיח דעתו משתייה. אך בכוס רביעית לא כיוון לשתות עוד אחריה ולכן השו”ע אומר שכה”ג צריך לברך, וכך פוסק הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קכ”ו). ולכאורה כן הדין בספרדי שלא הסב בכוס שניה והוא לא רגיל לשתות יין או מיץ ענבים בתוך הסעודה.

והרב עובדיה (עיין בשו”ת חזון עובדיה סי’ מ”ט) מביא שגינת ורדים (בגן המלך סי’ ל”א) חולק ואומר שלא יברך, כי מקשה סתירה בשו”ע שלענין אפיקומן אומר שאם שכח ולא אכלו עד שאמר הב לן ונברך יחזור ויאכל בלי ברכת המוציא והטעם הוא שאנן אתכא דרחמנא סמכינן. ומכוח זה הגינת ורדים פוסק גם כאן כמו לענין אפיקומן.

           י”ח. נרצה

 כתוב בשו”ע שמצווה לעסוק בהלכות הפסח ובענייני יציאת מצרים וסיפור הניסים עד שתחטפנו שינה. וחת”ס (מובא בפס”ת תפ”א, ב’) אומר שאין בכלל זה פלפולים אלא רק עיסוק בפשט העניינים.

לאחר שתיית כוס רביעית עדיף שלא לשתות שום משקה חוץ ממים (שלא יעבור טעם המצה מפיו). במקום צורך ניתן לשתות משקה שאינו חריף כגון מיץ, תה או קפה, ועדיף בלי סוכר (עיין פס”ת שם אות א’ בשם ספר מצת מצווה). והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קי”ג) אומר שהמנהג בין הספרדים להתיר לכתחילה כל משקה שאינו משכר, וכן תה או קפה גם עם סוכר.

בק”ש שעל המיטה נוהגים שלא לומר את הפסוקים הרבים שאומרים לשם שמירה כי הלילה הזה משומר מן המזיקים. אך פרשה ראשונה של שמע והמפיל חייבים לומר. והרב עובדיה אומר לומר ג’ פרשיות, למי שנוהג כך תמיד. ופס”ת בשם ליקוטי מהרי”ק מביא שראוי לומר גם פסוק “בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה’ אל אמת”.