בגמ’ (שבת כ”ג.): “אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי”.

           א. ההבדל בין אכסנאי לבן-בית

 מעיקר הדין סגי בהדלקת בעל הבית – נר איש וביתו. האשה והילדים ודאי יוצאים י”ח מעיקר הדין בהדלקת בעה”ב, וכן מובא בפוסקים שהמשרתים הדרים בבית יוצאים. לעומת זאת, אכסנאי אינו נחשב לאחד מבני הבית, ועל כן הוא צריך לתת פרוטה כדי להשתתף עמהם (אא”כ מדליקים עליו בביתו, כנ”ל).

אך נחלקו הפוסקים בכמה מצבים האם ייחשבו האורחים לאכסנאים או לבני בית.

דעת האורחות חיים (מובא בב”י) שבן נשוי הסמוך על שולחן אביו נחשב לבן בית ולא לאכסנאי, ואינו צריך להשתתף. ודעת התוס’ שמובא במאירי שבן נשוי אינו בן בית אלא אכסנאי. מג”א פוסק כאו”ח, ופר”ח – כתוס’ הזה.

לגבי בחורים שסמוכים על שולחן בעלי בתים [אך כנראה לא ישנים שם בקביעות כי אל”כ ודאי שהם בני בית], דעת מג”א שגם הם נחשבים בני בית וא”צ להשתתף, וצ”ע מה דעת הפר”ח הנ”ל בזה, האם הסברא היא שבחורים אלה פחות טפלים למארחים ולכן יחלוק מכ”ש או שיש צד שהם יותר טפלים כי אין להם משפחה משלהם. ועיין בבה”ל שסובר שדעת המאירי בזה כפר”ח ובבן נשוי כמג”א, אז רואים שבחור כזה פחות נחשב טפל מבן נשוי. אך באמת בגוף הדברים בדעת המאירי לכאורה דברי הבה”ל אינם מוכרחים, ויש לפרש שהמאירי כמג”א בשני הדינים, ומש”כ שזרים אינם יכולים להיחשב לבני בית י”ל שכוונתו לשני זרים שגרים בבית אחד, אך כל שאחד סמוך על שולחן השני נחשב בן בית. ובסברא היה נראה לכאורה שאם נסבור בדין בנים נשואים הסמוכים על שולחן אביהם שהם כבני בית ואינם אכסנאים, כ”ש שהבחורים טפלים וייחשבו בני בית.

ולענין בנים נשואים, שהפוסקים נוקטים שנחשבים כבני בית אם הם סמוכים על שולחן ההורים (כדעת המג”א), כתב בספר חובת הדר (פ”ב הע’ י”ג) שזה דווקא אם הם סמוכים בקביעות על שולחן הוריהם. אך אם הם באים רק להתארח לכמה ימים כמו שמצוי, ואפילו לכל החנוכה – צריכים להשתתף כדין אכסנאים. אך למשל אישה נשואה שבעלה בצבא והיא גרה עם ההורים לתקופה ממושכת תהיה פטורה מהדלקה ולא תצטרך להשתתף בפרוטה.

          ב. גדר אכסנאי

א. י”א שדוקא אכסנאי המשלם כסף צריך להשתתף במעשה קנין מפורש, אך אם הוא אוכל בחינם וכל מחסורו על בעה”ב (או אם משלם בקבלנות על כל צרכיו ולא עושים אתו חשבון – כה”ח) נחשב מסתמא שהקנו לו חלק בנרות וסגי בהכי [ובפס”ת לא דייק בדעה זו, כי כתב שהכוונה היא להפוך אותו לבן בית שא”צ כלל לתת פרוטה, וז”א]. כ”ד הגן המלך (לבעל הגינת ורדים) סי’ מ”א, ומובא בכה”ח (ס”ק ג’) ועוד כמה פוסקים, וכן הרב עובדיה מצרף זאת (ביחו”ד ח”ו סמ”ג) [והרב עובדיה כתב שכן דעת שו”ע הרב (רס”ג, ט’), אך יש לפקפק בזה ולומר ששו”ע הרב מיירי דווקא באופן שסמוך על שולחן בעה”ב בקביעות, וכוונתו רק לדברי מג”א שהבאנו לעיל בענין ההבדל שבין אכסנאי לבן בית].

ב. וי”א (מהרש”ם ח”ד סי’ קמ”ו) שדווקא אם אוכל בחינם נחשב לאכסנאי, ואם משלם כסף נחשב שזהו ביתו וחייב להדליק בפנ”ע גם אם מדליקים עליו בביתו [ואם מועיל להשתתף באופן זה בפרוטה תלוי בספק של בה”ל על שני בעה”ב שדרים יחד ואין אחד טפל לשני, אם מועיל שייתן אחד לשני פרוטה. והבן איש חי פוסק בשני אנשים שדרים יחד שמספיק להשתתף, ובעקבותיו פוסק כך הרב אליהו בהלכות חגים פנ”ח סע’ קי”ג. אך ייתכן שזה דוקא לפי ספרדים שחוששים לברכה לבטלה בלהדליק כאו”א בפנ”ע. ועיין לקמן בחלק של האם אכסנאי שלא מדליקים עליו בבית יכול להדליק בפנ”ע שצידדנו שפשוט שיכול, וה”ה כאן במכל שכן].   

ג. ונראה פשוט שכל מי שלא הזכיר את חידושו של המהרש”ם חולק עליו כי לא ייתכן שלא יזכירו כזה סיוג חשוב אם סוברים כך, כי ודאי זו המציאות השכיחה שאדם דר במלון תמורת תשלום. ועוד נראה שכל מי שלא הזכיר את החידוש של גן המלך הנ”ל חולק עליו כי אף אם נסבור שמצוי יותר להתארח בשכר, עכ”פ מצוי גם להתארח בחינם, והיו צריכים להזכיר. נמצא שדעת רוה”פ שבין בשכר ובין בחינם מקבל האורח דין אכסנאי שלא חייב להדליק בפנ”ע, וצריך להשתתף, ואם מדליקים עליו בתוך ביתו יוצא י”ח.

חולה בבית חולים מועיל לו שידליקו עליו בתוך ביתו. ואם לא מדליקים עליו צריך להדליק בפנ”ע [או להשתתף עם חבר לחדר, אך זה תלוי בספק של הבה”ל הנ”ל].

ופשוט שהחולה א”צ להדליק בכניסה לבית החולים כי יש לו דין אדם שדר בעליה ואין לו פתח משלו. ולכן יעדיף להדליק בחלון, ואם א”א – ידליק על שולחנו ודיו. אך להדליק בפתח חדרו לכאורה אין טעם כי אין דין הדלקה של בעל העליה בפתח הפונה לחלל הבית של בעל הבית. אם כי יש לחלק שכאן המסדרון הוא מקום שרבים עוברים בו, ולא גרע מחצר אליבא דהסוברים שמדליקים בפתח הבית הפונה לחצר; וצ”ב בזה. ואם לא מרשים להדליק בחדר ומקצים אזור מסוים להדליק – עיין לקמן בחלק של הדלקה בבית מלון.

          ג. במקום חשד

אכסנאי שיש לו חדר משלו לשינה, אך אוכל עם בעה”ב, צריך להדליק בחדרו משום חשד. ואם משלם פרוטה לבעה”ב יכול לצאת בהדלקת בעה”ב ולהדליק בחדרו בלא ברכה. ואם יעדיף יוכל לצאת י”ח לגמרי בחדרו, ולא ישתתף עם בעה”ב, ויברך בחדרו (מ”ב).

אך למעשה הדין הזה לא שייך לדידן כלל, כי מאז שהתחילו להדליק בתוך הבתים לא שייך עוד חשד (בכל דין חשד בהלכות אלו, ולאו דוקא באכסנאי), כי יתלו שהדליק בתוך הבית. ואף שכיום יש הרבה שמדליקים בחוץ, עכ”פ גם הרבה מדליקים בפנים ויוכלו לתלות שהוא אחד מהנוהגים להדליק בפנים. ורק אם יחזור המצב הראשוני שכולם מדליקים בחוץ, יחזור חשש החשד. ואין לומר שכיוון שדינו להדליק בחלון שייך חשד גם לדידן כי יראו שלא הדליק בחלון וכיום גם מי שמדליק בבית מדליק בחלון כי רואים שהפוסקים מעתיקים כרמ”א שלא שייך כיום חשד למרות שמשתדלים להדליק בחלון. אע”כ לומר שהבינו שכיוון שמה שמדליקים בחלון זה לא עיקר הדין אלא רק לעשות על הצד היותר טוב (ביחס להדלקה בתוך הבית על שולחנו סתם) עדין אפשר לתלות שאדם מסוים הדליק בתוך הבית ולא בחלון כעיקר הדין למי שלא מדליק בחוץ. וראיה, שכל המדליקים בחלון לא מדליקים בחלונות הפונים לכיוון האחר.

אכן הרב אליהו מעתיק את הדין של החשד (עיין בהלכות חגים פנ”ח סע’ ק”א), וכנראה זה בגלל שהוא מחזיק (שם סע’ ל”ו, ל”ט) מהמנהג להדליק בפנים בפתח הבית, כדברי הטור, ושם ההדלקה נראית כלפי חוץ כאשר פותחים את הדלת [עיין בב”י וד”מ]. אך עדין לא ברור, כי סו”ס עינינו רואות שלא עושים כך, אז במציאות לא שייך חשד, כנ”ל שיתלו שהדליק סתם בבית. ואולי סובר שכל זה שלא מן הדין ולכן לא נתחשב בזה, וצ”ב.

          ד. אם בעה”ב לא מדליק

 פשוט שכל הדין של אכסנאי ושל בני הבית הוא להטפיל אותם לבעה”ב ולצאת י”ח בהדלקתו. בן בית – ממילא, ואכסנאי – ע”י השתתפות. אך אם בעה”ב משום מה לא מדליק נרות באותו לילה ברור שבן הבית שסמוך על שולחנו או האכסנאי חייבים להדליק בעצמם. ולכן אם מתארחים אצל ההורים, וההורים נסעו ולא ידליקו בלילה זה – ידליקו המתארחים בעצמם.

ואם בעה”ב יחזור מאוחר, והמתארח רוצה להדליק בתחילת הזמן – אם הוא אשכנזי ודאי שיוכל כי ממילא המנהג שכל אחד מדליק. אך גם אם הוא ספרדי יעדיף להדליק בתחילת הזמן, ולא מבעיא לסברת המ”ב (ס”ק ט”ז) שגם כשמדליקים עליו בתוך ביתו יכול להדליק לכו”ע אם עושה זאת לפני ההדלקה בביתו (גם לספרדים – עיין בהמשך בחלק של אכסנאי שרוצה להדליק בעצמו), וכ”ש כאן; אלא אפילו בלי זה, כי כאן הוא חייב בפנ”ע ורק יכול להקל על עצמו ולהשתתף עם בעה”ב אך אם רוצה שלא להשתתף ודאי יכול, וידליק בעצמו. ואם בעל הבית ירצה אח”כ להדליק שם יוכל המתארח לכבות את הנרות (לאחר חצי שעה שדלקו).

          ה. האם אכסנאי שלא מדליקים עליו בביתו יכול להדליק בפני עצמו?

 על אף שמועיל להשתתף בפרוטה, כתבו הפוסקים שלפי מנהג האשכנזים שכל אחד מדליק חנוכיה לא גרע דין האורח מדין בן בית שמדליק, ולכן לפי המנהג גם אורח ידליק חנוכיה לעצמו. ולפי הנוהגים שנשים לא מדליקות חנוכיה לעצמן (כלומר אפילו בנות גדולות, כי אשתו לכל המנהגים לא מדליקה כי אשתו כגופו) אזי באשה המתארחת יישאר הדין המקורי ותוכל להשתתף בפרוטה אם לא מדליקים עליה בביתה.

וביותר מזה מצאנו בפוסקים (מהרי”ל ומהרי”ו, מובאים בד”מ ובמ”ב), שלפי מנהג האשכנזים הדין חמור יותר, ולא רק שחייב האורח מצד המנהג להדליק בפנ”ע, אלא שחייב מצד חשד, שכיוון שנוהגים להדליק כאו”א, אם יראו שלא הדליק יחשדו בו שגם לא השתתף (ועיין עוד סברא במ”ב). אך לחייב כך להלכה מדינא ולא בתורת מנהג זו חומרא ולא עיקר הדין. וכיוון שממילא נוהגים להדליק כאו”א אין נ”מ בכך למעשה.

ולפי הספרדים בכל מקרה הדין נשאר שהאורח יכול להשתתף בפרוטה, כי למנהגם מדליק רק בעה”ב. אך יש לדון האם אכסנאי ספרדי שלא מדליקים עליו בביתו יכול לבחור להדליק בפנ”ע ולא להשתתף עם בעל הבית.

ובשו”ת כנסת יחזקאל (סי’ י”ז) יש שאלה האם ספרדי שמתארח אצלו אשכנזי שרוצה להדליק בפנ”ע יכול למנוע ממנו לעשות כן כי הוא ספרדי והוא רוצה שתהיה רק חנוכיה אחת כמנהגו. ומעצם השאלה והתשובה (הוא מסיק שם שלא יכול למנוע ממנו, מצד שכך הוא מנהג האשכנזים, אך נראה ממנו שהוא מסכים להנחה שמונחת בטענה של הספרדי) מוכח שהוא סובר שלפי הספרדים יש הקפדה שאכסנאי לא ידליק בפנ”ע. ויש דוחים שמדובר שם שהוא מתארח אצלו בקביעות עד שהוא מבני ביתו, אך לכאורה לא כ”כ משמע שם כן.

והטענה למה לא יכול להדליק בפנ”ע היא או מצד שספרדים סוברים שא”א להיפרד מהחיוב של הבית ולהדליק כל אחד בפנ”ע, או מצד שיש הקפדה לפי שיטת תוס’ שלא להדליק יותר מחנוכיה אחת כדי שיהיה היכר למספר הימים.

ונראה פשוט שאכסנאי ספרדי יכול להיפרד ולהדליק בפנ”ע, כי מה שא”א להיפרד לפי הספרדים זה מצד שהחיוב רובץ על הכלל של הבית ולא על כל אחד וממילא זו תהיה ברכה לבטלה [וזה ברור שיש בעיה להיפרד בלי קשר לטענה של תוס’ על ההידור שהרי הב”י פוסק שגם אכסנאי שמדליקים עליו בתוך ביתו לא יכול להיפרד ושם הוא רוצה בכלל להדליק בבית אחר, וכן בחורי ישיבה שמדברים שלא יכולים להדליק בפנ”ע, וכדומה]. אך באכסנאי ברור שיש לו חיוב בפנ”ע שאל”כ לא היה צריך להשתתף כמו שכמובן א”צ שכל אחד מבני הבית ישתתף. אלא ברור שזו קולא שהקלו על האכסנאי להשתתף בפרוטה כי מצוי שאין לו שמן ונרות.

וכן יש להוכיח עוד מזה שיש דין של חשד באכסנאי שאם יש לו פתח בפנ”ע חייב להדליק בפנ”ע (ובברכה). וזה ברור שאם יש כמה בני בית שגרים בחדרים נפרדים, ויש לחלק מהחדרים פתח בפנ”ע, שאין חיוב לאותו בן בית להדליק מפני החשד [והגם שיש חיוב מפני החשד בכל אדם, שם ברוח אחת אין חיוב, וגם לא מברכים על הדלקה זו, וגם החיוב שם רובץ על בעה”ב עצמו ולא על מי שגר בחדר הזה דווקא. והגע עצמך, הרי אם יש לאכסניא עוד פתח תיפוק ליה שבעה”ב עצמו צריך להדליק שם מפני החשד, ולאו דווקא האכסנאי. אז רואים שיש כאן תוספת חיוב על מפני החשד, אז או שמדובר באותה רוח או שבאים לחדש שהחיוב רובץ על האכסנאי דווקא, או שבאים לרבות שחייב בברכה ובעה”ב לא]. וזה מראה שבעיקרון יש חיוב על האכנסאי ורק שהקלו עליו להשתתף, אך אם יש חשד חוזר עליו החיוב המקורי שלו.

ומה שטענו מצד דברי תוס’ פשוט שאינו ענין לכאן, כי תוס’ מדברים מצד צורת ההידור בהדלקה בבית. אך אם יש שניים שהם ברי חיוב כל אחד בפנ”ע, אף אחד לא יגיד שלא יכולים להדליק באותו בית מצד שחסר בהיכר. שהרי הדין לפי תוס’ הוא להדליק בפתח החצר, וודאי שיבואו כמה אנשים וידליקו שם יחד. ושם זה אפילו באותו מקום ממש ולא רק באותו בית [והיא גמרא ערוכה על נר שיש לה שני פיות; אלא ששם יש לדחות שמיירי במי שלא רוצה לעשות את המהדרין מן המהדרין. אך בכל אופן פשוט שאין מניעה לעשות בפתח החצר את המהדרין מן המהדרין, ועל מה דיברה הגמ’ אם לא על זה, וכי על שעת הסכנה].

          ו. אכסנאי שרוצה להדליק בעצמו ולא לסמוך על מה שמדליקים עליו

 אם האכסנאי לא רוצה לסמוך על מה שאשתו מדליקה עליו בתוך ביתו, ורוצה להדליק בעצמו, לפי ת”ה (סי’ ק”א) יכול לעשות כן ואין הוא חייב לצאת בהדלקת אשתו. אך לפי הב”י אין הוא יכול לעשות כן, שחז”ל תיקנו את ההדלקה על הבית ואין אחד מהם יכול לפרוש ולהדליק בפנ”ע. 

והנה, האשכנזים שמדליקים כאו”א חנוכיה בפנ”ע בברכה, בודאי שלא יסכימו לחומרת הב”י בזה, כי א”כ היו צריכים לחשוש בכל הדלקה ומעולם לא היה מי שפקפק בכך מצד זה. אלא שיש מבין הפוסקים האשכנזים שבכל זאת חששו לב”י (עיין מ”ב ס”ק ט”ז), וע”כ לומר שזה מצד סברא חדשה שאשתו כגופו; וזו כוונת הא”ר, עיי”ש. ובכך יש להסביר גם את דברי ת”ה בסוף דבריו שמשמע לכאורה שהיתה סברא להתחלק בתוך הבית ולא להתחלק כשהוא מחוץ לבית, ולכאורה איפכא מסתברא; אע”כ כנ”ל, שבדיון על מחוץ לבית מיירי להתחלק מאשתו שהיא כגופו. ואעפ”כ מעיקר הדין אשכנזים יכולים להקל בכך ולהדליק בברכה, וכ”ש שכן סתם מ”ב ב-תרע”ה, ט’ בשם עולת שמואל שאשה יכולה להדליק בפנ”ע ככל מצוות עשה שהזמן גרמא [וזו סתירה במ”ב, כי ב-תרע”ז כותב שאין למחות ביד הנוהגים לברך גם אם אשתו מדליקה בבית, אך טוב יותר שלא לברך בעצמו באופן זה, וב-תרע”ה לא מזכיר מזה וכותב סתם שאפשר שאשה תדליק בפנ”ע ותברך]. אך ספרדים לא יוכלו לברך, כדעת הב”י. ואם יקפיד האכסנאי להדליק לפני שמשער שאשתו מדליקה – מ”ב מביא שיועיל גם לדעת הב”י, וכן דעת הרב עובדיה בחזו”ע, וכן מביא הרב אליהו (הלכות חגים פנ”ח סע’ ק”ט) בשם י”א.

ובכל אופן משמע בכל הפוסקים שאשה שבעלה בחר להדליק בפנ”ע במקום שהוא שוהה בו, היא תדליק כדרכה בברכה. ולא אומרים כאן שאשתו כגופו ויצאה י”ח כי עכ”פ עיקר החיוב מוטל על הבית.

          ז. משפחה שמתארחת

 הדין הוא נר איש וביתו כלומר שמעיקר הדין הדלקה אחת בבית פוטרת את כל דיירי הבית. וגם אם אחד מהם לא נמצא בבית, כיוון שבדרך כלל הוא דייר בבית הוא נפטר בהדלקה המשותפת של הבית. אך אם אין הדלקת נרות בבית, לכאורה התפרדה החבילה ואין עוד משמעות להיותם בית אחד.

ואם הם מתארחים בצימר וכדומה, באופן שכעת ליום הזה יש להם בית חדש פשוט שיש להם אותו דין של הבית הרגיל שלהם כי זה כמו משפחה שעברה דירה והבית החדש מאחד אותם, ורק כאן זה בית זמני אך אין בזה נ”מ (ואם מתארחים במלון יהיה הדין לכאורה כמו שמתארחים אצל מישהו, כדלקמן).

אך השאלה היא באופן שהם אכסנאים אצל אדם או משפחה אחרת, שאז אין להם את המעלה של בית שמאחד אותם, כי הבית שהם נמצאים בו כעת איננו ביתם. והפשטות היא שדוקא הדלקה בבית המשותף שלהם פוטרת את כולם, כמו שגם רואים שאם האכסנאי מדליק במקום אחר הוא לא פוטר את שאר בני הבית כי סו”ס בבית לא היתה הדלקה ואין היוצא מהבית גורר את בני הבית שנמצאים בבית. וכן נראה מוסכם שאם שניים מבני הבית מתארחים כל אחד במקום אחר מחוץ לבית, שאין אחד מהם פוטר בהדלקתו את השני.

ולכן היה נראה בסברא שבאמת ייחשבו כולם כאכסנאים כל אחד בפני עצמו, ויצטרכו להדליק כל אחד חנוכיה או להשתתף כל אחד בפרוטה (גם לפי הספרדים; וכיוון שספרדים לא נוהגים להדליק כמה חנוכיות בבית אחד מצד ההיכר לימים, הספרדים יעדיפו במקרה כזה השתתפות בפרוטה לכל אחד ואחד). ואפילו בעל ואשתו לכאורה יצטרכו לתת שתי פרוטות, כי גם הדין של אשתו כגופו כאן בנוי על זה שהחיוב הבסיסי הוא חיוב על הציבור שגר בבית.

אכן, הרב אוירבך (בהליכות שלמה) לא אומר כך. הוא מחלק בין החיוב המוטל על בני הבית המתארחים יחד (כל המשפחה או חלקה) לבין אלה שלא מתארחים איתם. שאלה שמתארחים יוצאים בהדלקה אחת או בהשתתפות אחת בפרוטה, אך אותם בני בית שלא מתארחים כאן עם אלה שהשתתפו צריכים לתת פרוטה במקום שבו הם נמצאים או להדליק שם.

וצ”ע על הפשרה הזו שעושה, שמצד אחד בני הבית שומרים על היחידה העצמאית של הבית גם בהיותם במקום אחר, אך מצד שני הם נפרדים מאלה שמתארחים במקום אחר. וצ”ל שהוא סובר שבית מאחד את אלה שיש להם כלכלה משותפת, גם אם הוא איננו ביתם הקבוע, אך כדי לפטור את מי שאינו כאן צריך את הבית הקבוע (ועדין צ”ב איך זה מוכרח לדעתו בלי ראיה).

וייתכן לפי”ז שלפי דעתו במקרה שאמרנו שהמשפחה לא מתארחת אצל מישהו אלא בצימר, גם כן לא ייפטרו בנים שאינם איתם בצימר, כי סו”ס אין זה הבית הקבוע של המשפחה הזו.

          ח. דין בחורי ישיבה

 לפי האשכנזים ודאי שבחורי ישיבה יכולים להדליק בפנ”ע, גם אם נחשיב אותם כבני בית בבית הוריהם. וכאן אין חשש ופקפוק כי אין מדובר באשתו שהיא כגופו שמדליקה עליו אלא ההורים.

אך לפי הספרדים יש לעיין האם נחשבים סמוכים על שולחן הוריהם או לא. כי אם לא נחשבים – הרי שצריכים להדליק, ואם נחשבים – הרי שנהגו שלא להדליק בנפרד. וגם לפי האשכנזים יש לעיין אם החיוב הוא מדינא או ממידת מהדרין מן המהדרין.

ודעת הרב עובדיה (יחו”ד ח”ו סמ”ג) שנחשבים סמוכים על שולחן הוריהם. וכן מובא שדעת הגרש”ז אוירבך בספר שלמי מועד (עמ’ ר”ג) [ודעת אז-נדברו (ח”ג סנ”ג) שאכסנאי יכול לצאת רק בהדלקת אשתו שהיא כגופו ולא בהדלקת אחר מבני הבית. אך במחזור ויטרי (סי’ רל”ח) ובסה”ת (סי’ רכ”ט במפתחות) כתוב בפירוש לא כך, ולכן הלכה כפוסקים האחרים שלא הזכירו את הסיוג הזה. וכאמור, כן דעת הרב עובדיה]. ועוד כתב הרב עובדיה שיש להחשיבם כסמוכים על שולחן ראש הישיבה או מנהל הישיבה. והסברא השניה לכאורה לא שייכת במקומות שאין נכסי הישיבה שייכים ממש לראש הישיבה [אא”כ מצד דברי גן המלך שמסתמא מקנים לכולם חלק בנר, ושהדלקת בית המדרש נחשבת הדלקה שיוצאים בה י”ח וכמו שנדחק שם הרב עובדיה לומר].

וכעת לא מצאתי מי שיכתוב בפירוש שבחורי ישיבה אינם נחשבים סמוכים על שולחן הוריהם (לבד אז נדברו הנ”ל, שבא מצד שרק ע”י אשתו יכול להיפטר בהיותו אכסנאי, וז”א כנ”ל), אך שמעתי שלרב שריה דבליצקי יש בכתב על זה. כי הפוסקים האשכנזים שמדברים על בחורי ישיבה (אג”מ יו”ד ח”ג י”ד, שבה”ל ח”ג פ”ג, מנח”י ח”ז מ”ח) לא דנים על עיקר החיוב וי”ל שהם מדברים מכוח המנהג אצל האשכנזים שכ”א מדליק – כ”כ בחזו”ע חנוכה עמ’ קמ”ח. אך מ”מ הרב הררי (מקראי קדש עמ’ קכ”ה) הביא בשם הרב משאש ור’ אברהם שפירא, וכן דעת הרב זלמן מלמד, שגם בחורי ישיבה ספרדים חייבים להדליק בפנימיה ואינם נחשבים סמוכים על שולחן הוריהם.

         ט. מקום ההדלקה בישיבה, בבתי מלון ולמי שלא נמצא בביתו

השאלה נוגעת לכל מי שאוכל במקום אחד, וישן במקום אחר.

משמע בכל הפוסקים שבבית אחד עם כמה חדרים צריך להדליק רק נר אחד. ואף שלהרבה דינים חדר נידון כבית בפנ”ע, כאן הסברא היא שמעיקר הדין תיקנו להדליק נר חנוכה דווקא בפתח הבית או החצר, ואם כן אין נ”מ כמה חדרים פנימיים יש, וע”כ שכאן לא תיקנו לפי חדר אלא לפי פתח. ואם יש לבית אחד כמה פתחים זה הדין של הגמ’ שידליק בכל פתח מפני החשד אם כל פתח פונה לרוח אחרת, ואם באותה רוח אין צורך. וכיום לא שייך חשד כמו שכתוב ברמ”א וש”פ שכשרגילים להדליק בבית אין בעיה של חשד (עיין לעיל בחלק של במקום חשד). וכיוון שכל הצורך בלהדליק כשיש לו שני פתחים בנוי על חשד, ממילא גם כשיש לו שני בתים נפרדים צריך להדליק רק באחד, ובשני רק משום חשד – וחשד לא שייך כיום. אך צריך לבחור באיזה בית ידליק, וכאן נכנסת השאלה אם הבית שאוכל בו הוא העיקר או הבית שישן בו. והוא הדין שנוכל לצייר את השאלה גם בבית אחד עם כמה חדרים, ובלבד שיהיה לו פתח גם מהחדר שינה החוצה וגם מהחדר שבו אוכל [וזה ממש המקרה הנדון בשו”ע ב-תרע”ז, א’], אלא שזה לא מקרה מצוי.

בפשט הרמ”א רואים שמקום האכילה עיקר [וצ”ע אם השו”ע מסכים, ומה שאומר להדליק במקום שינה זה מצד חשד, אך כיום זה לא שייך כנ”ל; או שהשו”ע חולק וסובר שמקום השינה עיקר באופן עקרוני. וראיתי שכותבים שהשו”ע חולק, וצ”ב בזה]. ולכן היה צריך להיות לפחות לפי הרמ”א, שבחורי ישיבה ידליקו בחדר האוכל, וכן היה מורה החזו”א. אך דעת כמה פוסקים שעדיף שידליקו בפנימיה כי שם ניכר יותר שזה ביתם המיוחד להם ושם שוהים יותר זמן. וכנראה לדעתם יש לחלק מאכסנאי שדיבר עליו הרמ”א, שהיה יותר קבוע במקום האכילה; וצ”ב. ועוד המליצו לאכול סעודה בחדר (כאשר הפנימיה וחדר האוכל הם בניינים שונים), כדי שייחשב גם למקום אכילה. וה”ה במחלוקת זו למתאכסנים בבתי מלון, ויש באפשרותם להדליק בחדר בו ישנים או בחדר האוכל שם.

והנה מי שמדליק בתוך הבית ולא משתדל להניח את החנוכיה על יד חלון באופן שתיראה כלפי חוץ (כפשט ההלכה של מדליק על שולחנו ודיו), יש לעיין אם יש עדיפות שיניח את החנוכיה בחדר מסוים. ולפי השו”ע שפוסק שהולכים לפי פתח החצר נראה שאין נ”מ באם החדר שאוכל בו פתוח לחצר או לא, כי זה לא הפתח המחייב, וכל החדרים מצויים באותה דרגת חיוב, ולכן נראה שלא משנה איפה יניח את החנוכיה. וגם לפי הפוסקים שפתח הבית הוא מקום ההדלקה ולא פתח החצר, נראה שלא נכון לומר שהחדר שפתוח כלפי חוץ הוא יותר מקום הדלקה מאשר החדר הפנימי שפתוח אל החיצוני, כי סו”ס לא מדליק בפתח כלפי חוץ אלא בפנים. ולכן נראה שבתוך הבית המחויב יכול לבחור איפה להניח את החנוכיה, וכל מה שדיברו זה בשני בתים או בבית עם שני פתחים באופן שכל חדר שפתוח כלפי חוץ הוא חייב בפנ”ע. ואם יש שני פתחים והרבה חדרים כמו שמצוי אין זה דומה לבית עם שני פתחים שדיברו בו, כי הפתח מגדיר את החיוב לחדר, אך אם הפתח הוא מהחדר כביסה וכדומה, והחדר שינה לא מיוחס דווקא לפתח הזה, הרי שצריך לבחון רק את השימוש של החדר כביסה והוא ודאי לא מחייב יותר מאכילה ושינה. ולפי הנ”ל נראה שודאי אם יש פרסומי ניסא מחלון של אחד החדרים הפנימיים יותר מחלון הסלון או המטבח, ודאי שעדיף להדליק שם, ואפילו אם זה חדר שלא משמש לא לשינה ולא לאכילה.

ולפי”ז נראה עוד שמי שמתארח במלון או בבית חולים, והנהלת המקום לא מרשה להדליק נרות לא בחדרים ולא בחדר האוכל אלא רק במבואה של חדר האוכל וכדומה – נראה שיוכלו להדליק שם, כי מסתבר שזה נחשב כחדר העומד לשימוש כללי של המתארחים במלון או החולים בבית החולים, וא”כ אם הכול בבנין אחד עם מקום האוכל או השינה נראה שיוכלו להדליק שם; וכך פוסק ר’ אשר וייס.

אדם שמתארח במסיבת חנוכה או באירוע אחר בשעת ההדלקה, שלא בביתו (ואח”כ יחזור לביתו, או ימשיך משם למקום אחר לישון) – יש לדון האם ידליק במקום האכילה או במקום השינה. מצד אחד מקום האכילה עיקר, אך מצד שני אין זה מקום אכילה שאוכל בו בקביעות, אלא בדרך מקרה, היום הזה בלבד. לדעת שו”ת קנין תורה (ח”ה סי’ ע”ב) אם הלך עם כל בני ביתו לאותה המסיבה – ידליק במקום שבו מתארח בשעת ההדלקה, ואם נשארו בני בית בבית – ידליק כשיחזור לביתו. וכל זה דוקא אם יאכל שם סעודה ממש, ולא מספיק מזונות. ולדעת מנח”י (ח”ז מ”ח) וחובת הדר ועוד – יעדיף את מקום הלינה [ומש”כ בפס”ת שדוקא אם יש אדם במקום הלינה לפרסם את הנס נראה שלא דק, ולא מיירי שם בתשובה באופן זה, אלא באופן שיש קביעות גם במקום האכילה, אך באוכל בדרך אקראי בכזה מקום לכאורה לא סייג כך. אלא שמ”מ אם חוזר לביתו אחרי שכלתה רגל ואין בני בית ערים הדרינן למחלוקת האם אפשר לברך כה”ג, עיין בשעה”צ תרע”ב, י”ז].

          י. דין מטיילים, עוברי דרכים וחיילים שנמצאים בשטח

 יש לשאול, האם מי שאין לו בית חייב בנר חנוכה?

לדעת צי”א (חט”ו סכ”ט) נר חנוכה הוא חובת גברא ואין צורך בבית כדי להתחייב בו. ודעת אג”מ (יו”ד ח”ג סי”ד) שחייבים בית כדי להתחייב; ולא כתב הגדרה לבית. ודעת הרב אליהו (עיין מקראי קדש עמ’ קכ”ג) שצריך ד”א על ד”א כמו במזוזה. ודעת המהרש”ם (ח”ד סי’ קמ”ו) שאם יש לו קורת גג כגון ברכבת או באוהל חייב, ואם לא – פטור.

אג”מ מביא ראיה מרש”י ב-כ”ג. שאומר כדוגמא לאדם שלא ידליק נר חנוכה באותו ערב – מי שבא בספינה. וצי”א דוחה שייתכן שזה סתם אורחא דמילתא שאז אין לו נר.

ולכאורה יש להוכיח מזה שהגמרא קובעת ברכה לרואה נר חנוכה, וכל הפוסקים מעמידים באדם שלא ידליק היום (ורק נחלקים האם צריך לומר גם שלא מדליקים עליו בתוך ביתו). ולכאורה לא מצאנו כך שיעשו תקנה למיעוט אנשים ששכחו להביא איתם לדרך נר או שאינם יכולים לקנות או לקבל ממישהו שגר במקום בו עוברים ורואים את הנרות. וזה מראה שיש כאן פטור להולך בדרך, ולא סתם אונס כמו שצי”א מצייר זאת.

ומצד שני יש לראות בעיקר התקנה ראיה לכך שאין צריך דוקא בית, מזה שבשעת הסכנה מניח על שולחנו ודיו, וביותר – שמי שדר בעליה מדליק בחלון, ואם אין לו חלון פשוט שידליק על שולחנו ודיו. אז רואים שגם בעיקר התקנה לא הכול תלוי בבית, כי להדליק על השולחן לכאורה דומה למדליק בחוץ ואין שם את המעלה של בית, שהוא פונה לרה”ר. ויש לדחות שיש כאן לא פלוג מבחינת התנאי המחייב את המצווה, שהוא שיהיה לאדם בית.

ועיין ברמב”ם (ברכות פי”א הל’ ב’-ג’) וז”ל:

“יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.

וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים”.

הרי שקורא לנר חנוכה מצווה חיובית ביחס למצוות כמו נט”י ועירוב, שרק אם רוצה לעשות את הפעולה המחייבת חייב במצווה. ואין לומר שמן הסתם מדובר באדם שיש לו בית אך באמת אם אין לו בית אין הוא חייב, כי בהלכה שקודם לכן קורא למצוות מזוזה ומעקה מצוות שאינן חיוביות כי לא חייב לשכון בבית החייב. ודוחק לומר שאדם חייב לקנות בית כדי לקיים מצוות נר חנוכה. ולכן רואים ברמב”ם שגם בלי בית חייבים בנר חנוכה. כך הוכיח הרב סורוצקין (גבורת יצחק חנוכה סי’ ז’).

ואולי יש לדחות, שבאמת הרמב”ם מדבר מסתמא על אדם שיש לו בית, ורק לכן קורא לנר חנוכה מצווה חיובית, כי כבר נשלמו התנאים לחיוב. וההבדל בין זה למזוזה ומעקה הוא על דרך מה שהרמב”ם אומר שם על מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית שחייב במזוזה, כי לענין מצוות אלה יש תנאים בבית שייחשב בית, ואפשר לדור בבית פטור או בספינה, כמו שאומר שם הרמב”ם. אז אפשר לדבר על אדם רגיל, שגר בבית, ובכ”ז לקרוא למזוזה מצווה קיומית. ובנר חנוכה חייבים באמת בית אך אין תנאים בהגדרת הבית [וזה דלא כרב אליהו הנ”ל, אלא על דרך המהרש”ם שהכול תלוי בקורת גג], וכל בית חייב, כולל ספינה. ואדם שלא גר בכלל בשום בית הוא משונה ולא עליו מדבר הרמב”ם. ואף שיש עוברי דרכים מועטים שישנים בלי בית כלל, הם יוצאי דופן ובהם לא עוסק הרמב”ם [ויצא לפי”ז שהספינה צריכה להיות מקורה, כדי שתחשב בעינינו לבית כלדהו, גם בלי הסיוגים ההלכתיים של בית החייב במזוזה]. דייקא נמי שהרמב”ם שם קורא לסוכה מצווה חיובית ולא קיומית, והרי אם אדם הוא הולך-דרכים הוא פטור מסוכה, אע”כ שבהולכי דרכים הרמב”ם לא מיירי.

ולמעשה ידליק בלי ברכה מסב”ל, וכ”כ בחזו”ע עמ’ קנ”ו [ודלא כפס”ת שכלל לא הביא שיש חולקים על צי”א].