א.

הנה איתא בירושלמי (פ”ב ה”ג) אמר ר’ יוסה והוא שיצא קודם לשהאיר מזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר רב נחמן בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ר’ בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן ע”כ.

כלומר ר’ יוסה אומר שזמן החיוב במגילה ושאר המצוות של פורים תלוי בעה”ש, בעיר או בכרך. ור”נ ב”י מקשה שלא מסתבר שגר שבא למול אחר עלות פטור. ור’ בון בר חייה בא לומר שלפי זה צריך להיות שבן כרך ייפטר מלעשות פורים. והפני משה והקרבן העדה גורסים בירושלמי כמו שהוא לפנינו ובן כרך שעקר דירתו בליל י”ד, ומסבירים כ”א לפי דרכו איך ההיכי תימצי שייפטר לגמרי.

הקרבן העדה מסביר שמיירי בבן כרך שהיה בעיר וקודם עה”ש של י”ד יצא מהעיר לשוב לכרך ולא הגיע עד בוקר ט”ו, כך שלא התחייב בעיר כי תכנן לבוא לכרך ולא היה בי”ד בבוקר בעיר, וכן לא הגיע עד ט”ו לכרך וא”כ לא יכול להתחייב עם הכרך, ונמצא שפטור לגמרי. והפני משה מסביר שמיירי בבן כרך שהולך לעיר ויוצא מהכרך בליל י”ד, ומגיע לעיר רק לאחר עה”ש של י”ד כך שלא מתחייב בעיר כי כבר עבר עה”ש, ולא בכרך כי לא יהיה שם בבוקר ט”ו.

והנה ההסבר של קרבן העדה דחוק ביותר כי מסביר שמיירי בבן כרך שעוקר מהעיר כדי לחזור לכרך וכל כי הא היתה צריכה הגמ’ לבאר, כי מסתמא אם מדברים על בן כרך שעוקר הכוונה היא שעוקר מביתו בכרך אל העיר. וההסבר של הפני משה מובן לפי הענין אך לפי”ז לא מובן מדוע נקט הירושלמי סיפור מיותר שהבן כרך יצא לפני עה”ש של י”ד והגיע אחרי עה”ש, ולא נקטו בפשטות שיצא אחר עה”ש. ולא רק שהסיפור מיותר אלא שהוא נותן גם מקום לטעות ולחשוב שגם אם הבן כרך יגיע קודם עה”ש של י”ד לעיר ייפטר מכאן ומכאן וזה ודאי לא נכון.

ויש גירסא אחרת בריא”ז שמובא בשלט”ג, ומובא שם בגיליון בירושלמי, שצ”ל ובן כרך שעקר דירתו בליל ט”ו, בדומה למקרה הקודם שם על בן עיר שעקר דירתו. ולגירסא זו הסכים הקרבן נתנאל על הרא”ש (פ”ב סי’ ג’), וכן הרידב”ז שם בירושלמי וכן בהר צבי (או”ח ח”ב סי’ קכ”ג).

אלא שעדין יש שתי אפשרויות לפרש את תוכן דברי הירושלמי. אפשר לפרש שהירושלמי אומר את הדין בניחותא, שבאמת יוצא שבן כרך שעקר דירתו בליל ט”ו נפטר לגמרי, וכך מבין הריא”ז הנ”ל בשלט”ג. ואפשר לפרש כמו שמפרשים שם הקרבן העדה והפני משה שהכול זה חלק מהקושיה של רבב”ח שם, וזה בתמיה, כלומר וכי אפשר שייתנו חז”ל מקום להיפטר ממצוות פורים.

ב.

ויש להוכיח שרש”י והרא”ש ודאי יפרשו את הדין בתמיה, ושא”א באמת להיפטר מפורים. כי הנה נחלקו רש”י והרא”ש באיזה אופן בן עיר מתחייב כמוקף בן יומו. לפי רש”י בן עיר יתחייב ככרך רק אם יהיה בכרך בבוקר ט”ו, אך אם יהיה שם בבוקר י”ד אין זה כלום. ומש”כ בגמ’ שתלוי בי”ד זה הולך רק על בן כרך שהלך לעיר. והרא”ש (פ”ב סי’ ג’) מפרש שהכול תלוי בי”ד, גם לבן כרך שהלך לעיר וגם לבן עיר שהלך לכרך.

ולפי הרא”ש פשיטא שלא שייך להיפטר כמו שהוכיח הק”נ שם, שאם הכול תלוי בי”ד והבן כרך היה בבוקר י”ד בכרך מה יעזור שאח”כ ילך לעיר, והרי בכל גווני חיובו נקבע כבר לט”ו.

אלא שגם לפי רש”י מוכח שא”א להיפטר. כי הרא”ש כתב שם על דברי רש”י וז”ל ולא רצה לפרש מלתיה דרבא גם אבן עיר שהלך לכרך דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י”ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וכו’ כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן זהו סברת רש”י וכו’ ויש ליישב דברי רבא אכולה מתני’ וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י”ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י”ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט”ו עכ”ל.

הרא”ש מסביר ברש”י שלא היה ניחא ליה לבאר שמי שיצא מהעיר ונמצא בבוקר י”ד בכרך מקבל דין מוקף בן יומו כיוון שעדין לא הגיע זמן החיוב של המוקף. והרא”ש עצמו סובר שבעצם זה שהבן עיר אינו בעיר בזמן חיובם מסתלק מעליו החיוב של העיר, ואחר שהסתלק מעליו החיוב שלו יכול לחול עליו חיוב של בן כרך. כלומר הרא”ש מודה שלא ייתכן לומר שכבר עכשיו חל עליו חיוב של ט”ו כי כעת יש חיוב של י”ד, ורק כיוון שפוקע החיוב של י”ד אפשר לומר שחל עליו ממילא החיוב של ט”ו.

ונראה פשוט שרש”י חולק על הרא”ש כי לדידו אין פקיעה של החיוב המקורי עד שיחול עליו חיוב חיובי חדש. והחיוב החיובי של בן כרך יכול לחול רק בט”ו. ולפי הרא”ש יש פקיעה של החיוב המקורי בעצם זה שהוא אינו בעיר כמו שמפורש בדבריו. וכיון שאין לו עוד את החיוב המקורי נוח להחיל עליו גם חיוב עתידי שעדין לא חל בצורה חיובית.

ולפי רש”י לפי ביאור הרא”ש נראה שהבן עיר שהיה בבוקר י”ד בכרך ומתכוון לשוב לעיר לפני בוקר ט”ו יקרא בכרך בי”ד. כלומר לא רק שאינו מתחייב ככרך כדעת הרא”ש, אלא שחיובו המקורי נשאר עליו. וכן יש בפוסקים וכך מפורש במ”ב לפי שיטת רש”י שנפסקת להלכה ב-תרפ”ח [וזה דוחה את האפשרות שהיה אפשר לומר ברש”י שבאמת יש פקיעה של החיוב של י”ד ורק סובר שלא ייתכן להחיל עליו גם בדרך של חלות ממילא את החיוב של ט”ו כבר עכשיו].

והנה אם לפי רש”י לא פוקע החיוב המקורי ללא חיוב חדש שיחול עליו, נראה פשוט שבן כרך שהלך לעיר לאחר עה”ש של י”ד לא ייפטר מפורים. כי אם לא התחייב בבוקר י”ד כעיר, כי עדין לא היה שם, הרי שחזקת חיובו היא כבני הכרך, כמו בן העיר שהיה בי”ד בכרך שרש”י סובר שיקרא כבני עירו בי”ד. והדברים ק”ו, ומה במקום שיש חיוב עתידי שיחול בט”ו החיוב הזה לא מפקיע את החזקה של בן עיר כיוון שעדין לא הגיע, כ”ש בבן כרך שהלך לעיר שאין עוד חיוב של עיר שיפקיע את חזקת חיוב הכרך כיוון שזמן חיוב העיר כבר עבר. ולכן נראה פשוט שלפי רש”י בכה”ג יקרא הבן כרך בט”ו.

והריא”ז שמפרש שבן כרך שהלך לעיר לאחר בוקר י”ד פטור באמת מכאן ומכאן צ”ל שסובר דלא כרא”ש ודלא כרש”י. דלא כרא”ש בזמן החיוב, כלומר שהחיוב של בן כרך נקבע בט”ו ולא בי”ד, ודלא כרש”י בזה שחזקת החיוב לא פוקעת בלי חזקה חיובית אחרת, אלא שבעצם זה שהבן עיר או הבן כרך יצאו ממקומם חיובם המקורי פקע. ואם יש חיוב אחר שחל עליהם נלך לפי החיוב החדש. ואם אין כזה חיוב, למשל בבן עיר שהלך לכרך והיה שם בבוקר י”ד פטור לגמרי. ואם הבן עיר הזה יישאר בכרך בט”ו יתחייב שם ככל בן כרך, אך אם ישוב לעירו אפילו בי”ד לא יתחייב כי בזמן המחייב היה פטור. וזה בדיוק המקרה של הירושלמי לפי הריא”ז, בן כרך שהיה בכרך בבוקר י”ד, ואין נ”מ אם הוא בן כרך או אורח בכרך בבוקר י”ד.

ג.

וכל זה כתבנו לפי הגירסא בירושלמי בן כרך שעקר דירתו בליל ט”ו, ודלא כגירסת הקרבן העדה והפני משה. ולפי גירסא זו לפרש”י והרא”ש צ”ל או שהדין אמור בתמיהה, או שהבבלי חולק על הירושלמי (כמו שטען הק”נ בדעת הרא”ש).

אך בריטב”א (לדף י”ט.) וברשב”א (לדף ה’ ו-י”ט) הירושלמי מצוטט לפי הגירסא של ליל י”ד. וכבר כתבנו שהביאורים של קרבן העדה ושל הפני משה לגירסא זו דחוקים טובא, כי גם אם זה בתמיהה, היה אפשר לומר את אותה התמיהה דרך מקרה פשוט יותר, בן כרך שעקר לאחר עה”ש של י”ד. אך לפי הענין ברשב”א ובריטב”א שם נראה שפירשו אחרת את הדין הזה בירושלמי, כי הם מביאים אותו כהוכחה לדין אחר שהם עוסקים בפירושו בהמשך הירושלמי שם, לגבי בן עיר שעקר דירתו לכרך ולא הגיע לכרך בזמן המחייב בכרך, שהוא ט”ו לפי דעתם (כרש”י). וכנראה שהם מפרשים (כפני משה) שבן כרך שעקר בליל י”ד הכוונה היא שעקר כדי לעבור לעיר, אך לא הספיק להגיע לעיר בזמן עה”ש של י”ד ולכן נפטר לגמרי, כי בט”ו לא חזר לכרך.

והדין כמות שהוא היה מתאים לריא”ז, לומר שהחזקה של הכרך פוקעת בעצם זה שיצא מהכרך, ובמקרה לא הגיע לחזקת החיוב של העיר בזמן ולכן פטור לגמרי. אלא שלפי הריא”ז תחזור השאלה הנ”ל, מה ראו לצייר זאת בירושלמי באופן שיצא מהכרך בליל י”ד. ואין לומר שהרשב”א והריטב”א שגורסים כך מסכימים לדין של ריא”ז על יציאה מחזקת החיוב ורק חולקים עליו לגבי זמן החיוב של הכרך, לומר שהוא בי”ד כרא”ש, ולכן הירושלמי הוצרך לצייר את הדין שהבן כרך יצא קודם עה”ש של י”ד. כי מפורש ברשב”א ובריטב”א שסוברים כרש”י שחיוב הכרך תלוי בט”ו, ודלא כרא”ש.

וגם בירושלמי מוכח כך בדין שקודם לכן על בן עיר שהלך לכרך בליל ט”ו שחייב כאן וכאן, אז רואים שהחיוב של כרך נקבע לפי בוקר ט”ו. והרא”ש יגיד שהבבלי חולק. אא”כ נפרש את המקרה הזה של בן עיר שהלך לכרך שלא בא לומר שחייב כאן וכאן אלא רק לומר שבן עיר שהיה בכרך ויצא משם קודם עה”ש דט”ו פטור מדין הכרך כמש”כ שם בקרבן העדה (ועיין דעות בזה בשיירי קרבן שם). אך נראה שא”א לומר כן כי עדין אין צריך לומר זאת, כי גם אם יישאר בט”ו בכרך לפי הרא”ש אין בזה נ”מ כי הכול הולך לפי עה”ש של י”ד לפיו.

ועיין שם ברשב”א ובריטב”א שמפרשים שיש חילוק בין בן עיר שהלך למדבר ועתיד לחזור למקומו שקורא בי”ד לבין בן עיר שהלך לצמיתות לכרך ולא הגיע לשם בבוקר ט”ו שפטור לגמרי, כי יצא מחזקת העיר ולחזקת כרך לא הגיע. אז יוצא שיש חילוק בין מי שרוצה לעקור לגמרי דירתו למקום אחר – ובדין כאן זה חייב להיות למקום עם חיוב מסוג שונה, מעיר לכרך או להיפך – לבין מי שלא עוקר דירתו לגמרי אלא דעתו לחזור למקומו.

ויוצא לפי”ז שהרשב”א והריטב”א מחלקים בין מקרה שאדם עוזב את ביתו לגמרי, שבאופן הזה חזקת חיובו פוקעת גם בלי שמקבל חזקה אחרת, לבין מקרה שאדם עוזב על מנת לחזור, שאז חזקת חיובו לא פוקעת עד שיקבל חזקת חיוב חדשה. כלומר הם מסכימים לרש”י בדעתו לשוב ומסכימים לריא”ז באין דעתו לשוב. והסברא מובנת היטב, שמי שעוקר מביתו חיובו נעקר כי אין זה עוד ביתו כלל אך מי שעתיד לשוב נשאר שייך למקום ממנו יצא כל זמן שאין לו חיוב אחר.

ונראה שלפי זה יש ליישב את השאלה מדוע הירושלמי נקט את הדין בבן כרך שעקר בליל י”ד. כי הדין הזה בנוי על כך שאדם עוקר את דירתו ועובר לחזקת חיוב שונה משלו, ולכן החיוב הראשון שלו פוקע. והירושלמי בא להשמיע רבותא, שלא מבעיא כאשר יצא מהכרך לאחר בוקר י”ד שודאי שלא יתחייב עם העיר בי”ד, כי עבר זמן החיוב, אלא אפילו יצא בליל י”ד, שסד”א שכיוון שמתכוון לעקור דירתו בקביעות לעיר ייחשב כבר עכשיו כבני העיר כי יצא מחזקת חיובו בזמן כזה שעוד היה יכול לחול עליו החיוב של העיר, קמ”ל שאעפ”כ פטור מכאן ומכאן כי לא הגיע בפועל לעיר (ועיין תשובת הרשב”א ח”ג סי’ תי”ד).

אך לפי הריא”ז הרבותא הזו אינה במקומה, כי לפיו הטעם שחזקת החיוב הראשונה בטלה היא בעצם זה שיצא מעירו או מן הכרך שלו ולא מצד שמתכוון להשתקע בעיר או בכרך, והירושלמי מיירי גם בדעתו לשוב. ולכן לפיו אין כאן רבותא כי אין סיבה לחשוב שכיוון שיצא מחזקת הכרך בעוד שהיתה יכולה לחול עליו חזקת העיר היא אכן תחול, כי אין מה שמקשר אותו עם העיר אליה עומד להגיע. ורק לפי הרשב”א והריטב”א יש הו”א שכיוון שבא להשתקע שם ייחשב כבר עכשיו כחלק ממנה עוד לפני שהגיע.

ויש דוחק בביאור הרשב”א והריטב”א בירושלמי כי יוצא לפיהם שהמקרה הקודם שם על בן עיר שהלך לכרך ומתחייב בשניהם לא דומה למקרה הבא של בן כרך שהלך לעיר ונפטר. כי המקרה של בן עיר הוא באופן שהולך ומגיע לכרך בזמן חיוב הכרך (עה”ש של ט”ו), כי אל”כ גם הוא לא ייחשב ככרך. והמקרה של בן כרך שהלך לעיר בליל י”ד מיירי באופן שלא הגיע בזמן החיוב לעיר. ויש לומר שאין זה דוחק, כי לפי כל פירוש כך צריך לצייר את הדין שפטור בשניהם שלא הגיע בזמן החיוב, וא”כ אין הבדל אם נקטו שיצא לפני בוקר י”ד ורק התעכב או שיצא לאחר עה”ש של י”ד. אלא שעדין יש קצת דוחק שהרישא מיירי אפילו באין דעתו לעקור את דירתו מהעיר לצמיתות והסיפא מיירי דוקא באופן שעוקר את דירתו לגמרי שלא ע”מ לשוב לכרך.

ולפי הגירסא הזו גם הרא”ש יכול לפרש שבן כרך נפטר לגמרי אם יצא בליל י”ד כי באמת לא הגיע זמן החיוב של עה”ש של י”ד בהיותו בעיר, ויפרש גם הוא שמיירי שלא הגיע לעיר בבוקר י”ד וכך יוצא שפטור לגמרי. ובשאלה האם מיירי שעוקר לגמרי שלא ע”מ לשוב או גם בע”מ לשוב כריא”ז בזה אין הכרע ויכול לפרש בשני האופנים.

ד.

ונמצא שלפי שיטת ההלכה שפוסקים שהחיוב של עיר תלוי בי”ד והחיוב של כרך תלוי בט”ו, כרש”י ולא כרא”ש; בן עיר שהיה בבוקר י”ד בכרך לא מתחייב ככרך, וגם לא נפטר לגמרי אלא חיובו כחזקת העיר שיצא ממנה – ממילא יוצא שגם במקרה של הירושלמי על בן כרך שיצא מהכרך בין לפני בוקר י”ד ובין לאחריו אינו נפטר מחיוב הכרך אא”כ יגיע לעיר בעה”ש של י”ד ואז יתחייב כעיר ולא ככרך.

ורק לפי ריא”ז יש אפשרות באמת להיפטר, אם בעה”ש של י”ד נמצא בכרך, ולפי עה”ש של ט”ו נמצא בעיר.

ובנוגע לעוקר דירתו לגמרי שלא ע”מ לשוב, בזה דעת הרשב”א וריטב”א שנפטר מהחיוב המקורי ואם לא יגיע לעיר בזמן ייפטר מכאן ומכאן. ובאופן עקרוני ייתכן שגם רש”י יודה לדין הזה שנובע מביאורם בירושלמי. ועכ”פ באופן כזה יש לחוש לדעתם ולא לברך על המגילה שיקרא בט”ו. ובכל אופן זהו מקרה לא מצוי.

ולפי הרא”ש אמרנו שייתכן (אבל לא ברור) שייפטר באופן שיצא מהכרך לפני עה”ש של י”ד ולא הגיע לעיר לפני עה”ש של י”ד, אבל מ”מ זה מקרה לא מצוי שאדם נמצא בלילה במקום שאיננו עיר.

ויש עוד אופן שאפשר להיפטר לגמרי, והוא בבן עיר שהלך לכרך קודם עה”ש של י”ד ומתכנן לשהות בכרך בעה”ש של ט”ו, כך שגם לפי רש”י לא קורא בי”ד. ובליל ט”ו נמלך בדעתו לחזור לעיר, שאז כיוון שבבוקר ט”ו לא נמצא בכרך א”א לחייבו ככרך רק על סמך מחשבתו אלא צריך שיהיה שם בפועל כמו שמפורש בפוסקים. והקריאה של י”ד עם שאר מצוות פורים כבר עברו ואין לו תקנה. אך עכ”פ האופן הזה הוא לא אופן שאפשר לתכנן מראש לעשות אותו כי אם מתכנן מראש, הרי שדעתו האמיתית היא להיות בעה”ש של ט”ו בעיר, וכיוון שחזקתו היא של עיר עליו לקרוא מגילה בהיותו בי”ד בכרך, ורק באופן שבאמת נמלך ייפטר.

היוצא מהנ”ל להלכה

ילקו”י כותב שבן כרך יכול להיפטר מפורים באופן שישהה בכרך בעה”ש של י”ד, וילך לעיר קודם עה”ש של ט”ו. וכן פס”ת מביא שכן דעת כמה פוסקים. ואנחנו כתבנו שלפי החשבון ברש”י שהוא שיטת ההלכה ז”א (וכ”ש לפי הרא”ש, שיש שמפרשים כמוהו את השו”ע). ורק לפי ריא”ז יש היכי תימצי שייפטר, אך צ”ע לסמוך עליו לקולא במקום שגדולי הראשונים חולקים (רש”י ורא”ש ורשב”א וריטב”א).

ובבן עיר שרוצה להיפטר הילקו”י יסכים לנ”ל שזה דווקא אם נמלך וא”א לתכנן זאת. 

וכן הוא פוסק שבן עיר לא יכול להתחייב פעמיים כי סובר כרשב”א וריטב”א שרק בעוקר דירתו לקביעות נאמרו הדברים, והוא סובר שמה שהם אמרו לגבי פטור נכון גם לחיוב. ואומר שהמחמיר יקרא בלי ברכה. וכן יהיה לפיו הדין בבן כרך שרוצה להתחייב פעמיים ע”י שיבוא לעיר קודם י”ד. ונראה שיתחייב לפיו בברכה ב-י”ד (וב-ט”ו רק בתורת חומרא ובלי ברכה) כמו בבן עיר שבא לכרך, כי את החיוב הראשון בעה”ש של י”ד אפשר ודאי לעשות גם בלי עקירת הדירה לגמרי (שזה מה שנקרא פרוז בן יומו).

ופס”ת מביא שמעיקר הדין אפשר להתחייב פעמיים כמו שהביא בה”ל מהגר”א, ומביא שיש חולקים.

אך לפי כל הנ”ל נראה שלא נכון לומר שלפי הרשב”א וריטב”א א”א להתחייב פעמיים אם לא בעובר דירה לצמיתות. ואמנם ייתכן לומר שיקרא בלי ברכה מצד דעות אחרות שלא מפרשים בירושלמי שאפשר להתחייב פעמיים, כנ”ל (הנו”כ בירושלמי שאומרים לקרוא את כל הענין בתמיהה, לגבי הפטור משניהם ומן הסתם גם לגבי החיוב בשניהם, וכן אמרנו שייתכן שרש”י והרא”ש יקראו את הגמ’ הזו בתמיהה), אך לא מצד הרשב”א וריטב”א כי הם דיברו על להיפטר, וכתבנו שסברתם היא שעקירת החיוב המקורי היא דווקא ע”י עקירה של קבע. אך במי שבא לחייב עצמו לא שמענו בדבריהם כך, ובסברא אין לדמות כלל למי שבא להיפטר כנ”ל, ואדרבא כתוב שפרוז בן יומו חייב. וגם בה”ל שהביא שאפשר להתחייב פעמיים לא סייג שזה דווקא באופן שעוקר דירתו לצמיתות.

ועיין בירושלמי שציטטנו בתחילת הענין – “אמר ר’ יוסה והוא שיצא קודם לשהאיר מזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר”, ובמפרשים שם, ויוצא לכאורה שפשוט לירושלמי שא”א להתחייב פעמיים, כי הכוונה שם לומר שבן כרך שהיה בעיר בעה”ש של י”ד ויצא רק אחרי כן (כלומר הוא פרוז בן יומו) נפטר, כלומר נפטר מהחיוב שלו כבן כרך בט”ו, גם אם יחזור למקומו [ועדין ייתכן שבהמשך הגמ’ אמורא אחר שם אמר בתמיהה או שלא בתמיהה את הדין של חיוב פעמיים. אך עכ”פ לדעה זו מפורש לכאורה שא”א להתחייב פעמיים].