לפרשת קורח
פרט וכלל
קרח טוען כלפי משה ואהרון: “רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'” (ט”ז, ג’)[1]. על פניו ניתן להבין מן הדברים שלדעת קרח אין צורך בהנהגה רוחנית. כל אדם מישראל הוא קדוש, ואין לו צורך בסמכות קדושה ומרוממת מעליו. הבנה זו מתחזקת ממה שאמרו חז”ל (במדבר רבה י”ח):
“ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית אמר לו חייבת בציצית אמר לו קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה”.
ומסביר המהר”ל (תפארת ישראל פרק כ”ב), שקרח היה סבור שאם הבגד עצמו קדוש, אין עוד צורך בקדושה חיצונית שתרומם אותו. וכמו כן אם כל העדה קדושים, אין להם צורך באיזה בעל-סמכות רוחנית מבחוץ שירומם אותם.
אך מאידך, נראים הדברים לא כך. שכן משה רבנו עונה לקרח:
“הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’ וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה” (פסוקים ט’-י’).
כלומר, משה מציין שקורח בטענתו מבקש את הכהונה לעצמו, ולא מסתפק בתפקידו כלוי. כאן הטענה של קורח כבר נשמעת אחרת; לא שאין צורך בכהן, אלא שהתפקיד ניתן לאיש הלא-נכון. כמובן שנקודת המבט הזו מתחזקת מהניסוי שעורך משה: כל אחד ינסה להקטיר קטורת, ונראה במי בוחר ה’. כלומר, הניסוי בא לבחון מי הוא האדם הקדוש והמיוחד הראוי לתפקיד הכהן הגדול. ובלשונו של משה: “וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ הוּא הַקָּדוֹשׁ” (פסוק ז’).
ואם כן אנחנו רוצים לשאול, מה בדיוק טען קרח: שלא צריך כהן גדול, או שצריך, אלא שדווקא הוא הראוי לכך?
במדרש שהזכרנו בענין טענת קרח על טלית שכולה תכלת נאמר שהרמז לכך שזו היתה טענת קרח נעוץ בסמיכות הפרשיות של ציצית (בסוף שלח) וקרח. ויש לעיין בכך, כיוון שהפרשה שם לא עוסקת בטלית שכולה תכלת, אלא בבגד רגיל. וקשה לומר שסמיכות הפרשיות בתורה רומזת רק לדרש הזה, שקורח העלה שאלה על טלית שכולה תכלת, שלא עולה מפשט הכתוב. ולכן ראוי למצוא טעם לסמיכות הפרשיות בהקשר הזה גם לגבי טלית שאין כולה תכלת.
***
ומדוע תתנשאו
כדי לעמוד על שורש הענין, יש לחזור על מה שכבר התבאר בדברינו לפרשת בהעלותך, אודות ההבדל שבין לוויה לכהונה. שם ביארנו שהלויים מקושרים לארציות, לחומר, לכוח ולעצמה. הם הנושאים את המשכן בכוחם, ומרימים קול בשיר. הם השומרים מפני כניסת זרים למקום הקודש, דבר שמצריך עצמה ונחישות. הלויים הם הביטוי של הקדושה שמתחילה מאיתנו, בני האדם, מלמטה למעלה. הקדושה שלהם בסיסית, ומסמלת את הקדושה הגנוזה בכלל-ישראל. כיוון שהבכורים גם הם מייצגים תמיד את הכלל, קדושת הבכורים והלויים שקולה זו לזו ולכן אלה מחליפים את אלה[2].
הכוהנים, לעומת זאת, הם קבוצה קטנה ומיוחדת שאין בה כדי לייצג את כלל ישראל. בתהליך הקדשתם לא היו שותפים הציבור, ואין בפשט הכתובים משמעות לפיה הכוהנים עומדים במקום כלל הציבור. הם אנשים מרוממים משאר העם, ומייצגים את האלוקות בעולם. אם הלווים הם השליחים של הציבור למפגש עם ה’ יתברך בקודש, הרי שהכוהנים הם השליחים של ה’ לענין זה. אם כן, הכוהנים הם ביטוי לקדושה עליונה יותר, הבאה מחוץ לציבור, ותפקידה לרומם אותו לכיוון המפגש הרוחני עם ה’ בקודש.
לכהנים אין נחלה בארץ ישראל. הם מנותקים במידה ניכרת מענייני העולם הזה, ובענין זה הם דומים למלאכים רוחניים. ועל זה נאמר: “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָקוֹת הוּא” (מלאכי ב’, ז’).
קורח טוען שכל הציבור קדושים. כלוי, הוא עומד על המשמעות של היות הלויים מייצגים את כלל הציבור. הוא מבין יפה שהלויים מחליפים את הבכורים, ובכך הם ביטוי לקדושת הכלל, ואינם עומדים ממעל לציבור. הוא יודע שבמעמד החניכה שלו ושל חבריו הם הועמדו כקרבן של הציבור ולא כמי שבאים לתקן את העם. קדושת הציבור באה לידי ביטוי בקדושת הלויים המשמשים בקודש. “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'”.
גם אם קורח לא אמר זאת בפירוש בתוך דבריו, בהדגשה של קדושת הכלל בדבריו יש רמז גלוי לכך שהכהונה מיותרת. לדידו, הקדושה הזו הגנוזה בכל אחד, ובאה לידי ביטוי בפועל בלויים, היא מספקת ואין צורך בסיועם של הכוהנים. הכוהנים המרוממים מן הציבור ובאים לתקן ולהטיף הם לזרא בעיני קורח. כשהוא אומר “וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'” הוא לא תוקף רק את משה ואהרון, אלא את כל מי שינסה להתנשא עליו ועל חבריו כאיש-דת שבא לדבר אליהם מגבוה.
במצוות ציצית בא לידי ביטוי ערך רוחני של קדושת המציאות הגשמית. הטלית החייבת בציצית היא בגד-חול ככל שאר הבגדים, ואין בה קדושה כלשהי[3]. למשל בתפילין, שהיא מצווה המקבילה לציצית בזמן ובהיותה סוג של לבוש, יש קדושה עצמית. לרוב קדושת התפילין, אפילו חפצים המשמשים אותם, כגון התיק השומר עליהן, הופכים לקדושים לפי ההלכה. אך הטלית המצויצת נשארת בדרגה של בגד חול, הגם שמתקיימת בה מצווה. ארבעת הכנפות של הבגד החייב בציצית רומזות לארבע רוחות העולם. כלומר, הציצית מייצגת את המציאות הגשמית, שהיא חולין ותישאר חולין, ועם זאת יש בה קדושה פנימית הגנוזה בה, והיא הגורמת לחיוב מצוות ציצית.
קורח מדגיש את קדושת המציאות באשר היא, וסובר שאין עוד צורך לרומם אותה. הציבור קדוש מספיק, ובכלל – העולם כפי שהוא נברא הוא טוב[4]. כאשר הוא שומע ממשה רבנו את מצוות ציצית הוא מתרעם בתוכו. משה אומר שהטלית צריכה להיפטר על ידי חוטי הציצית שייתלו עליה. קורח רואה בכך את אותה ההטפה של הכהונה, אליה הוא מתנגד. מדוע צריך את החוטים שמייצגים את הקודש שבא לרומם את כלל הציצית? למה צריך את המנהיג הרוחני שיקדם את העם? לדעת קורח כל טלית בפנימיותה היא כולה תכלת. אם התכלת הוא הקודש, הרי שגם טלית צבעונית או לבנה רגילה, של חולין, היא קדושה לא פחות. לפיו הטלית לא צריכה את הציצית, כמו שהציבור לא צריך את הכוהנים.
קורח ועדתו ראו בעצמם, וכמוהם גם בשאר הציבור, את הכוהנים עצמם. הכהן תפקידו לרומם את הציבור, ולפי דעת קורח שאין כזה צורך, כל אחד הוא כהן. שכן כל אחד ואחד יכול להתקרב אל הקודש בעצמו, לרוב קדושתו. אם אין צורך בכהן, ויש צורך בקרבה ל-ה’ – עליה לא חלק קורח, הרי שכל אחד משמש ככהן.
משה רבנו הבין היטב את הלך הרוח הזה, ולכן השיב לקורח במטבע-לשון של לוויה וכהונה. “הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’ וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה”. לא מספיקה לך הלוויה, המייצגת את קדושת הכלל, ואתה רוצה לנכס לעצמך גם את מדרגת הכהונה, שהיא הביטוי של הקדושה המגיעה מלמעלה למטה. ‘ובקשתם גם כהונה’ במובן שהם רואים עצמם ככוהנים, לא פחות מכל אחד אחר בציבור. במובן של קעקוע הצורך באדם מגבוה שיהיה אחראי על החיבור בין הציבור ל-ה’. כל אחד יכול להתחבר ל-ה’ ישירות; כל אחד הוא כהן.
לכן הם הסכימו למבחן המחתות. הם סברו שאין סיבה ש-ה’ לא יקבל מהם את הקטורת ישירות, ללא כהן. אין זה משנה מי הוא המתנדב להיות כהן; העיקר שיהיה שייך לעם ישראל הקדוש. לו היו סבורים כמשה רבנו, ש-ה’ עומד לבחור במעמד הזה את האדם המיוחד והקדוש ודאי לא היו מכניסים עצמם לניסיון הזה, שהרי לרוב המוחלט הקרב אבוד מראש: הם מאתים חמישים מתמודדים (ועוד אחד – קורח), ויש רק זוכה אחד. אם כן, איך באו כולם להתמודד? אלא שהם באמת לא סברו שיהיה רק זוכה אחד. הם חשבו שכל אחד הוא כהן. ה’ יכול לקבל את הקטורת מכולם גם יחד.
פי הארץ
מידה כנגד מידה הם נענשו שהארץ בולעת אותם. אותה הארץ, המבטאת את כלל המציאות הגשמית, שקרח ועדתו קידשו אותה ואת מה שהיא מייצגת – בולעת אותם. העולם עצמו קם עליהם ומעניש אותם. “עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'” (אבות ה’, ו’). פי הארץ שנפער כדי להעניש את קורח שייך לששת ימי בראשית. הוא שייך לבריאה החומרית, לחוקי הטבע שפועלים מעצמם, בטבעיות. הקדושה הגנוזה בארץ ובכלל המציאות באה לידי ביטוי בכך שחוקי הטבע עושים רצונו של מקום. כמו הדברים ששמו חז”ל בפיו של הנהר שלא רצה להפסיק את מרוצתו על מנת לתת לרבי פנחס בן יאיר לעבור, לצורך קיום מצוות פדיון שבויים:
“אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה” (חולין ז’ ע”א).
הבריאה בבין השמשות שבין סוף ימי היצירה לבין שבת הקדושה, באה לבטא את העובדה שמצד אחד היצירה הזו שייכת למערכת החוקים הטבעית, אך מצד שני אין זו החוקיות המוכרת מחיי היום-יום. לא בכל עת הארץ פותחת את פיה ובולעת אנשים. זה קורה רק בתזמון מסוים, וכלפי אנשים מיוחדים. אלא שהחילוק הזה הוא רק מצד הרגילות שלנו מחיינו, ומצד ההנהגה האלוקית אין הבדל אם דבר קורה בכל יום או רק פעם אחת לפי תזמון. החוקיות בשני המקרים שווה, ומצביעה על היות המציאות פועלת לפי דבר ה’ יתברך. בכך שהארץ פועלת לפי רצון ה’, מתגלה הקדושה הפנימית הגנוזה בה, כגילוי של האלוקות בעולם החומרי.
סדרים רוחניים
משה רבנו מציג דעה אחרת מזו של קורח. ההשקפה האמיתית אכן רואה בכל העדה קדושים, כדברי קורח, אך יש הבדל משמעותי במבט. אצל קורח כל אחד קדוש מצד עצמו, ללא קישור לאחרים. כלומר, הקדושה של הפרט עומדת בפני עצמה ועל כן כל אחד הוא כהן גדול. לפי השקפת התורה כל אחד קדוש, בהיותו חלק מן הציבור הקדוש. הרגל, שהיא איבר נמוך-יחסית בחשיבות תפקודו בגוף, מצד עצמה נחשבת פחות מהמוח. אך בהסתכלות כללית על המערכת של הגוף, בהסתכלות כזו שלא מבחינה בין האיברים אלא מתמקדת במכלול האדם, הרגל נידונת יחד עם המוח בסקירה אחת כישות בעלת ערך גבוה.
כך בציבור הכללי של עם ישראל ישנם הבדלי-מעמדות רוחניים. אם נרצה או לא, הכוהנים נמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר משאר העם, והציבור מחויב לכבד אותם, לפי ההלכה. זה בהסתכלות על כל פרט ופרט בפני עצמו. אך אם משקיפים על הכלל כולו, המערכת הכללית שנקראת ‘עם ישראל’ היא ציבור קדוש, על הכוהנים, לויים וישראלים המרכיבים אותו. מצד אחד ללא הכוהנים המובילים את הקידום הרוחני של העם, הציבור יישאר שייך לדרגה נמוכה יותר ממה שהוא עתיד להגיע בהכוונת הכוהנים (כולל השפעתם הסגולית בעצם נוכחותם). מצד שני, אין אפשרות למערכת הכללית של עם ישראל לוותר על הישראלים, על אף המעלה הרוחנית היתרה של הכוהנים. המעלה שלהם קיימת דווקא כאשר ישנם גם אנשים השייכים לציבור הכללי המצוי בדרגה הנמוכה יותר. בהשקפה כללית כזו אין חילוק בין אדם זה או אחר, ובאמת כל העדה, שנבחנת כעדה שלמה ומאוחדת, כולה קדושה.
אין מקום לשאול מדוע דווקא פלוני כהן ואלמוני ישראל, ולא להיפך. אין לקורח לחפוץ להיות כהן, כמו שלכהן אין לחפוץ להיות ישראל. הסדרים הללו הם הנהגה טבעית ש-ה’ טבע בעולם ואינם נתונים לבחירתנו או להבנתנו. כפי שלא נוכל לעמוד על טעם הדבר שציפור אחת זכתה במוטת כנפיים גדולה משל חברתה, או מדוע לפיל יש חדק ארוך. הערכים הפרטיים הטבעיים אינם מסורים להבנתנו, ואנו צריכים להסתפק בהבנת העקרונות המנחים.
את זה חז”ל (בבמדבר רבה) ביטאו בדרשתם לפסוק “בֹּקֶר וְיֹדַע ה’ אֶת אֲשֶׁר לוֹ”:
“בקר ויודע ה’ את אשר לו מהו כן אמר רבי נתן אמר הקדוש ברוך הוא אם נתקבצו כל חרטומי העולם ובקשו להפוך את הבקר לערב לא יוכלו וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כן הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים”.
הבדלת הכהן מהלוי שייכת לחוקים הטבעיים שאין בכוחנו לשנות או להבין את פרטיהם.
פרט וכלל
נמצא שמשה וקורח חולקים האם למצוא את הקדושה האישית בכל אחד כעומד בפני עצמו, או דווקא בשיוכו לכלל. לפי קורח כל אחד הוא בדרגה היתרה של כהן גדול מצד עצמו, ולפי משה רבנו במבט פרטי על כל אחד ישנם חילוקי דרגות-רוחניות, ומצד ההסתכלות הכוללת את כל העם – כולם שייכים לקדושה העליונה.
אם נחזור להשקפה של קורח על הציצית, הרי שלפי מה שמתבאר כעת תהיה התשובה של משה כזו: אכן המציאות קדושה, והבגד הגשמי קדוש. אך הקדושה נבחנת ומתבטאת דווקא בצירוף פתילי הציצית של המצווה, שהם משל לכוהנים המובילים את הדרגה הרוחנית הכללית. בהסתכלות על המערכת הזו בכללותה, אכן הבגד עצמו גם הוא מתגלה כקדוש.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בצבע הציצית, שכולל פתיל תכלת אחד. אחד מחוטי הציצית צריך להיות בצבע תכלת. אחד מתוך המכלול, כמו הכהן הגדול שהוא אחד מתוך הציבור. צבע התכלת מופיע בעולם בצורה ניכרת ומצויה בים ובשמים. גם בים וגם בשמים, אם מסתכלים על חלקים קטנים מהם לא רואים תכלת. כל טיפה בים איננה בצבע תכלת. כל חלק וחלק מהאטמוספרה איננו תכלת. רק כאשר מסתכלים על המכלול, על כלל הים או על כלל השמים, מזהים את התכלת. נמצא שהתכלת מבטא את המבט הכללי על המציאות כשהיא מאוחדת. ‘תכלת’ כשמו כן הוא, לשון התכללות[5]. וכך צריך להיות המבט על הכהן הגדול הנבדל מהציבור, לבחון אותו יחד עם שאר הציבור כמכלול קדוש, המורכב מכמה דרגות רוחניות.
חז”ל דרשו על שמו של קורח (סנהדרין ק”ט ע”ב): “קרח שנעשה קרחה בישראל”. על פי הפשט פירש רש”י שבשעה שהארץ בלעה אותם נעשתה קורחה, כלומר מקום פנוי מהם (מלשון קרחת). אך לפי הדברים שהתבארו יש לפרש זאת על פי עומק הענין, שהקורחה כאן איננה פינוי מקום גשמי. הקורחה היא התחלקות מן הכלל. קורח רואה את עצמו, את חבריו, ובעצם את כולם, כאנשים פרטיים שאין ציבור אחדותי המאגד אותם למכלול אחד. הוא מוציא את עצמו מהשייכות לעם כציבור מאוחד, ובכך כאילו מתפנה מקום רוחני בשייכות שלו לציבור. הציבור כציבור חסר את החלק שפרש ממנו.
בזה יש גם לפרש את העומק של כוונת חז”ל בדרשתם (בבמדבר רבה, ומובא ברש”י) על דברי משה ‘אל תפן אל מנחתם’:
“כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קריבה הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ואל תאכלנה”.
כלומר, השקפת התורה על עבודת ה’ בבית המקדש תואמת את המבט הנכון על הציבור היהודי, לפיו העם הוא ציבור מאוחד שעומד לפני ה’ יחד, כמכלול. לכן התמידים של הציבור שייכים לכולם יחד, כישות אחת. אך קורח, שמחלק את עצמו מן ההסתכלות הכללית, ורואה את עצמו ואת חבריו כישויות נפרדות שחיות ועומדות לפני ה’ כל אחת בפני עצמה, איננו שייך לקרבן הציבור.