“וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַ-ה’. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַ-ה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר” (ז’, י”א-ט”ו).

תודה היא אחד מזבחי השלמים, והיא באה כהודאה ל-ה’ עבור טובה שעשה לאדם מסוים. ארבעת הטובות עליהן מביאים קרבן הן הולכי מדברות שחזרו בשלום, יורדי הים ששבו, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים. על אף היות התודה קרבן שלמים, התחדשו בה כמה הלכות המיוחדות לה, שאינן קיימות בשאר קרבנות השלמים. ראשית, היא נשחטת דווקא בצירוף כיכרות לחם מארבעה סוגים הבאים איתה. שנית, זמן אכילתה הוא רק ליום (יום הזביחה) ולילה (הסמוך), וזאת בשונה משאר שלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד שביניהם. ברצוננו לעמוד על טעם ההלכות הייחודיות הללו, ועל הקשר המהותי שלהן לקרבן תודה[1].

אמרו חז”ל (ויקרא רבה ט’, ז’):

“רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא הוא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאו-ת וגו’ זו הודאה ומביאין תודה בית ה’ זה קרבן תודה וכן דוד אומר עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה”.

מדוע דוקא קרבן תודה זכה להישאר הקרבן הנצחי?

המשנה (שבועות י”ד ע”א) אומרת לגבי חיוב עונש לנכנס לעזרה[2] בטומאה:

“אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה”.

המקור להלכה זו הוא מספר נחמיה (פרק י”ב), שם מתואר שכדי לקדש את העיר לאחר העלייה מבבל עשו כך. ואנחנו רוצים לשאול מדוע נבחר דוקא קרבן תודה להיות הקרבן שבעזרתו מקדשים?

***

          הודאה

“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'” (ברכות ז’ ע”ב).

מדוע דווקא לאה הודתה, ומדוע דווקא אז? רש”י שם מסביר: “הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות”. כלומר, לאה ראתה שיש ארבע אמהות שעתידות להוליד את הבנים שיהוו את היסודות לעם ישראל. האמהות ידעו שעתידים להיות שנים עשר שבטים, ולכן הניחו שכל אחת תוליד ארבעה בנים. כעת, כשראתה לאה שקיבלה יתר על חלקה המגיע לה – פתחה בהודאה.

גם הארבעה שנעשו להם ניסים המחייבים בקרבן תודה חשים שהם זכו ליותר מן המגיע להם. אין זה מובן מאליו שאדם יינצל מצרה. כדי שאכן יינצל יש צורך בשמירה מיוחדת עליו, בעת הזו, יותר מהשמירה מגבוה על סתם אדם. הם מכירים בכך ש-ה’ שמר עליהם בהשגחה פרטית גם בעת צרה וצוקה, ועל כן מקריבים קרבן-הודאה. ישנו הפן של הודאה מופשטת, כפי שלאה עשתה, וישנו הפן של הודאה הבאה לידי ביטוי במעשה, כקרבן תודה (שני הפנים הללו הודגשו במדרש שהובא לעיל, לגבי נצחיות התודה).

כל אדם צריך להכיר טובה ל-ה’ על כל רגע ורגע שהוא מחיה אותו. כמו כן כל אדם צריך לשמור את המצוות עליהן ה’ מצוה, ולו רק מכוח הכרת הטוב על שבזכותו אנו חיים. אך ההודאה מגיעה כאשר אדם חש שהוא קיבל מעבר למגיע לו, כפי שמצאנו בלאה ובאלה שחייבים בקרבן. יש ואדם מרגיש שכל מה שהוא מקבל מ-ה’ הוא חסד שלא מגיע לו, ואז עשוי פיו להיות מלא שירה והודאה ל-ה’ יתברך תדיר. כאשר התחושה הזו מביאה את האדם לידי פעילות מעשית, הדבר יתגלה במידת החסידות.

המסילת-ישרים (בפרק י”ח) אומר בביאור מידת החסידות:

“שורש החסידות הוא מה שאמרו חז”ל אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת”.

יש באדם צורך נפשי להיטיב עם האהובים עליו. זוהי מידה ישרה ונכונה השרויה בלב של כולנו, במידה זו או אחרת. החסיד, שאוהב את ה’ באמת, מעוניין להיטיב לו. אך דא עקא, אי אפשר להיטיב ל-ה’ יתברך. הוא לא צריך אותנו או את מתנותינו, ואלה לא יוסיפו לו כלום. “מָה אָשִׁיב לַ-ה’ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי” (תהילים קט”ז, י”ב). “וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ” (דברי הימים א’, כ”ט, י”ד). מה בכל זאת אפשר לעשות? על זה משיבה מידת החסידות – ניתן לקיים את המצוות ביתר שאת. אפשר להוסיף ולהרחיב את גדרי המצוות, להחמיר ולדקדק, להקפיד עד מאוד בבין אדם לחברו וכדומה. אמנם גם זה לא יוסיף ל-ה’ דבר שלא היה לו, אך בכל הנוגע למעשים של קדושה ה’ גילה דעתו במקומות רבים שהוא חפץ במעשי בני האדם.

יסוד כל התהליך המבורך הזה הוא באהבה של האדם ל-ה’ יתברך, כפי שמבואר בדברי המסילת-ישרים שנזכרו. הצד השני של האהבה בדברי חז”ל הוא היראה. יראה מבטאת את סדר עבודת ה’ של מי שעושה כי צריך, ללא ההזדהות הפנימית. האהבה היא החיבור הנפשי הפנימי, שגורם לאדם לדבוק ולחפוץ במעשי המצוות[3]. היראה היא הצד של הציווי האלוקי כפי שהוא, והאהבה היא התוספת והנתינה מצד האדם.

          קרבן תודה

קרבן התודה שונה במהותו משאר קרבנות היחיד. ככלל, הקרבנות מכפרים על האדם. אם זה בחטאת שבאה לכפר על השוגג, ואם זה באשם ודאי שבא לכפר על המזיד. אשם תלוי גם הוא בא להגן מן הייסורין על שתתוודע לאדם חטאתו. אפילו בעולה הבאה בנדבה יש כפרה על העבירות הקלות (עיין למשל יומא ל”ו ע”א), וזו מן הסתם המטרה הניצבת לנגד עיני נודב העולה. כמו שכתוב אצל איוב (א’, ה’):

“וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹקִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”.

מובן מאליו שכל הנושא של החטא וכפרתו שייך לעבודת ה’ של יראה. אפילו אם נדבר על אדם שחטא והחליט לחזור בתשובה מאהבה, על כל פנים כעת הוא בשלב ראשוני של תיקון העוול, ואין הוא בגדר האוהב, שרוצה להעניק לנאהב יותר ממה שהוא חייב.

לעומת זאת, הסדר שנתנה התורה לבטא אהבה ל-ה’ יתברך הוא קרבן התודה. הארבעה שנעשה להם נס חייבים בתודה, וכל אדם באשר הוא יכול לנדוב מרצונו קרבן זה. הרצון הבסיסי לתת משהו ל-ה’, להעניק כאוהב אל אהוב, בא לידי ביטוי הלכתי בקרבן תודה. זהו הצינור דרכו בחר ה’ לרכז את הנטייה האנושית להודות ולתת לו. כמובן שהדבר אמור רק בנוגע למסגרת הקרבנות; ובמסגרת שאר עבודת ה’ הדבר מסור לכל אדם בהרחבת מגמות המצוות השונות, כפי שבאר המסילת-ישרים.

חז”ל ביטאו הבדל זה בדבריהם במדרש רבה (ט’, ד’):

“אמר רבי פנחס משל למלך שבאו אריסיו ובני ביתו לכבדו בא אחד וכבדו ואמר מי הוא זה אמרו לו אריסך הוא אמר להן טלו סדורו[4] בא אחר וכבדו ואמר מי הוא זה אמרו לו בן ביתך הוא טלו סדורו בא אחר ואמר מי הוא זה אמרו לו לא אריסך ולא בן ביתך אלא בא לכבדך אמר יהבו לו סלירא[5] וישב עליה כך חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא תודה אינה באה על חטא אם על תודה יקריבנו”.

בזה מבואר הטעם לכך שדווקא קרבן תודה נבחר להיות חלק מהסדר של התוספת על העיר ועל העזרות. שכן המקומות הקדושים בהלכה ניתנו לנו על ידי ה’, בלי שנישאל לדעתנו. לעומת זאת, החלת קדושה נוספת מרצוננו, זהו דבר שנובע מאיתנו, ובפירוט יותר – מאהבתנו וחיבתנו לקודש. כאשר רוצים להוסיף ולהרחיב כל עיר אחרת אין צורך בקרבן תודה, ולא בשאר כללי הטקס. רק כאשר מוסיפים על ירושלים, העיר הקדושה, או על העזרות הקדושות עוד יותר, צריך את התודה. בכך יש ביטוי למהלך הכללי של החסידות, לפיו אדם גומל ל-ה’ ומודה לו באמצעות הרחבת ענייני הקדושה והמצוות.

          אהבה נצחית

יסוד מהלך העולם כולו הוא בחטא וחזרה בתשובה. העולם נברא בדרגה רוחנית גבוהה של גן עדן, ואדם הראשון הפיל את העולם בחטאו אל הדרגה המוכרת לנו. מאז, מכוונים כל ימות עולם וכל העבודה הרוחנית של עם ישראל בתורה ומצוות, להשיב את העולם אל דרגת הקישור ל-ה’ יתברך כפי שהיתה קודם החטא.

אפשר לחשוב בטעות שאחרי שנגיע למטרה הנכספת נגיע בעצם בחזרה למה שהיה כבר בגן עדן של פעם. מבחינה מסוימת זה נכון, כי אז נחזור אל מה ש-ה’ הציע מלכתחילה. אך בעומק אין להשוות בין המצבים הללו. הטעם הוא, שבשעה שהונח האדם בגן עדן, הוא קיבל שפע רוחני גדול מ-ה’. הקרבה ל-ה’ יתברך זו השאיפה הבסיסית של נשמתנו, וזה מה שהציע גן עדן. אלא שללא מוכנות מספיקה מצד האדם, השפע הרוחני הגדול לא יחיה אותו.

כמו בשיר השירים, ה’ הוא הבעל ועם ישראל הם הרעיה. האיש יכול לנסות לשדל את האשה להתחתן איתו בכל מיני דרכים. הוא אף עלול לכפות זאת עליה במצבים פחות נעימים. כלפי חוץ החיבור ביניהם יכול להיראות טוב ונעים. הוא יכול לקנות לה מתנות, ולחיות איתה ברמת חיים גשמית גבוהה. אך כל זמן שהאשה משום מה לא תחפוץ בקשר הזה, העיקר חסר. המעשים החיצוניים הם תפאורה לקשר הפנימי, ואם הקשר הזה הוא חד-צדדי הרי שהעיקר חסר מן הספר.

ה’ כפה עלינו לרדת מן העולם העליון לעולם הזה:

“שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא” (אבות ד’, כ”ב).

עוד אמרו חז”ל (עירובין י”ג ע”ב):

“נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו” (עירובין י”ג:).

מאוחר יותר, ה’ כפה עלינו את מתן תורה:

“ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם” (שבת פ”ח.).

איננו מטילים פקפוק לרגע אחד בכך שכל מה ש-ה’ עושה עמנו הוא לטובה. כל שכן כאשר המדובר הוא בהגעתנו לעולם לשם עבודת ה’, או בנתינה רוחנית של תורה ומצוות. אלא שמכל מקום חסר כאן משהו. ישנו הצד של החתן, הרוצה וכופה אותנו – הכלה, מתוך ידיעה שהכול לטובתנו, אך עדין אין מספיק רצון מצד הכלה. כמובן שלאורך הדורות היו חסידים שאהבו את ה’. אברהם אבינו, למשל, מתואר בפסוק (ישעיה מ”א, ח’) כאוהב ה’. אך לציבור בכללותו לוקח זמן רב עד שהוא מגיע לדרגה הרוחנית הזו של אהבת ה’. ניצוץ ברור של דרגה זו הופיע בזמן מרדכי ואסתר, כפי שהגמרא שם בשבת מציינת שבהמשך לכפיית ההר כגיגית במתן תורה, קיבלו את התורה מרצון בימי אחשורוש (על פי הפסוק ‘קיימו וקיבלו היהודים’ – אסתר ט’, כ”ז).     

בעבר, הקשר שלנו עם ה’ לא היה מיוסד על אהבה, ובכך לא היה יציב. הדבר גרם לגלות ולנפילות קשות. לעתיד לבוא, כדי שהקשר בין ה’ לעם ישראל יהיה קיים ונצחי, מוכרח להגיע השלב של אהבה מצידנו אליו. אם לא נגיע לדרגה הזו, הרי ששוב הקשר לא יהיה מהותי ובר-קיימא. על זאת התנבא הנביא ירמיה (ל”א, כ”א): “עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה’ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר”. כלומר, לא עוד בריחה והתחמקות מ-ה’, אלא אדרבה, בזמן הגאולה הנקבה (האשה, עם ישראל) תסובב גבר, כלומר אנחנו ננסה להגיע אל ה’ ולדבוק בו מרצוננו, מאהבה.

לפי כל זה מובן היטב מדוע דווקא קרבן תודה הוא הקרבן הנצחי. כל הקרבנות שייכים למהלך של החטא והעונש, ולסדרי היראה. הם לא שייכים למדרגת האהבה המיוחלת. לעומתם, קרבן תודה שייך למדרגת האהבה שלא יהיה לה ביטול. האהבה ההדדית בין ה’ לישראל תמשיך לשרור לעולם בגאולה השלמה, וכמו כן הביטוי ההלכתי שלה, קרבן התודה, ימשיך להתקיים.

          קבלה ונתינה

בדרך כלל החמץ איננו רצוי בבית המקדש, כמו שכתוב: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַ-ה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַ-ה'” (ב’, י”א). ההבדל בין המצה לחמץ הוא שהמצה שומרת על התואר החיצוני של חומרי הגלם שניתנו בה. החמץ, לעומתה, משתמש בחומרי הגלם, ומוסיף עליהם תפיחה חיצונית כך שבסופו של התהליך נוצר דבר חדש. חומרי הגלם הם השפע ש-ה’ נותן לנו. ההחמצה והתפיחה הם ביטוי ליצירה האנושית שמפתחת את חומרי הגלם. בדרך כלל רצויה בבית המקדש המצה, כיוון שהיא המבטאת את השפע הטהור שנותן לנו ה’. בבית המקדש אנחנו באים להתחבר ולדבוק ב-ה’, ולא להביע את שאיפותינו הגשמיות השונות, ולכן אין שם מקום לחמץ[6].

שונה הוא הענין בקרבן תודה. קרבן זה, כפי שהתבאר, בא לבטא את הנתינה האנושית ל-ה’, כביכול. הוא מייצג את התוספת וההרחבה של הקדושה על ידי החסידים בעם ישראל. יצירה רוחנית כזו אינה מעכבת או סותרת את הקודש. אדרבה, זוהי המגמה העתידית הברוכה. לכן דווקא בקרבן זה ישנם לחמי חמץ, שבאים לבטא את הדבר. וכיוון שמובן מאליו שהמהלך הזה של נתינה הוא הדדי, ומתחיל בשפע מ-ה’, נקבעו בקרבן הזה גם לחמי תודה וגם לחמי חמץ. כפי שמתבאר במשנה (במנחות ע”ו ע”ב), כמות החמץ שווה לכמות המצה (על אף היות מספר הלחמים שונה), ובכך יש ביטוי להדדיות שישנה בקבלה מ-ה’, ובנתינה לו[7].

בדרך דומה יש לבאר גם את זמן אכילת התודה, שהוא שונה משאר שלמים. היום והלילה הם הפכים, ומבטאים ערכים שונים. היום, בו האור שולט, מבטא את ההשפעה של ה’. בתנ”ך שפע אלוקי משול לאור, וכן הגאולה שהיא הארת פנים של ה’, משולה לאור. למשל: “הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם (ישעיה ט’, א’). הזמן של הסתר הפנים משול ללילה, בו האור איננו שולט. לכן היום הוא ביטוי ל-ה’ ולהשפעתו, והלילה הוא ביטוי לפעילות הגשמית שלנו בעולם, שאיננה דווקא המשך של הקודש. בקרבן תודה שתי הבחינות הללו באות לידי איחוד: ההשפעה מ-ה’, היום, והפעילות האנושית, הלילה. לכן הוא נאכל דווקא ליום ולילה, בשונה משאר שלמים, כאשר הדבר מבטא את ההדדיות הנזכרת.

[1] אמנם על דרך הפשט ביארו שהתורה קיצרה את זמן אכילת התודה, תוך ריבוי בלחם הבא עמה (שמשקלו עולה לכמות מרובה ביותר), כדי להכריח בכך את מביא הקרבן להזמין עם רב לסעודת ההודיה על הנס שקרה לו ובכך לפרסם את הטובה של ה’. אך בדברינו אנו מעוניינים לעמוד על עומק נוסף לדבר.
[2] כלומר לחצר בית המקדש.
[3] אין זו סתירה שבאדם אחד יתגלו שני הכוחות גם יחד; אדרבה, זהו מצב שלם ורצוי. באנו רק להסביר על מה כל אחת מן המידות מורה מצד עצמה.
[4] כלומר את סדר המתנה שלו.
[5] סלירא הוא כסא, כפי שכתבו מפרשי המדרש.
[6] המדובר הוא בקרבנות היחיד. שתי הלחם בחג הביכורים, שהן קרבן ציבור, צריכות להיעשות דווקא חמץ. ההבדל הוא שהחיים וההצלחות הגשמיים של הציבור היהודי כציבור הם קידוש ה’ גם בלי שיתכוונו לשם שמים. לכן, כאשר עם ישראל גולה מארצו נחשב הדבר לחילול ה’, כפי שמתבאר ביחזקאל (ל”ו, כ’): “וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה’ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ”. זו נקודה שיש להאריך בה, אך לא נעשה זאת במסגרת הדברים כאן.
[7] את העובדה שלחמי המצה באים בשלשה סוגים שונים, וזה של החמץ רק בסוג אחד, יש לתלות בדרכי ההשפעה של ה’. באופן כללי ההשפעה של ה’ מתחלקת לשלשה סוגים עיקריים: השפעה גדולה, שהיא החסד האלוקי, צמצום ההשפעה – שהוא הדין, ומידה ממוצעת וממוזגת בין החסד והדין. וכיוון שהמצה מבטאת את השפע האלוקי, סוגיה מתחלקים גם הם לשלשה.