לפרשת ואתחנן
עשרת הדיברות
ברצוננו להתבונן בענין עשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם כמין תמצית רוחנית של כל התורה. כתוב בפסוק (שמות כ”ד, י”ב): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם”. וכתב רש”י שם:
“את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם – כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו”.
כלומר, רש”י רואה בפסוק את הקשר שבין עשרת הדיברות לכלל התורה כולה. נמצא שיש להתייחס לעשרת הדיברות כתמצית של התורה, וכשעוסקים בהם עוסקים בעצם בכל התורה.
יש להבין מדוע ישנם דווקא עשרה דיברות, ולעמוד על הענין הרוחני המתגלה בנתינתן.
אמרו חז”ל (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ט’):
“רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר כי מן השמים וכתוב אחד אומר וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהן מן השמים”.
רבי עקיבא תירץ את סתירת הפסוקים, ש-ה’ דיבר מן השמים, אלא שהשמים במעמד הר סיני היו כל כך קרובים להר, עד שנכון גם לומר ש-ה’ ירד על ההר. ונשאלת השאלה, מדוע היה חשוב להרכין את השמים על הארץ אז?
***
שמים וארץ
השמים והארץ מהווים כמין סתירה במחשבה האנושית. השמים הם הגובה, הבלתי מושג, והארץ היא החיים הגשמיים המוכרים לנו ומושגים בחושינו. השמים מבטאים את הרוחניות, והארץ את הגשמיות. ויותר מזה, השמים הם מקום מושבו של ה’ יתברך במשלי הפסוקים, והארץ היא מקום דירתנו אנו. “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם ל-ה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהילים קט”ו, ט”ז).
במושגים אנושיים (מבלי לערב את הכלים המדעיים החדשים) השמים והארץ מבטאים את המרחקים הגשמיים הגדולים ביותר המוכרים לנו: “כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם” (ישעיה נ”ה, ט’). “כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו” (תהילים ק”ג, י”א)[1]. המרחק הגשמי הזה הוא בבואה חומרית של המרחק הרוחני. יש כאן פער רוחני שנראה על פניו כבלתי ניתן לגישור. אי אפשר בכלים אנושיים לאחד את השמים ואת הארץ.
האיש והאישה גם הם מקבילים לשמים ולארץ. בדברינו לפרשת תזריע עמדנו באריכות על ההבדל בין איש לאישה, ונחזור כאן רק על עיקר הענין. האיש בטבעו הרוחני שייך להשפעת רוחניות על העולם בלימוד תורה ובקיום כלל המצוות. האישה שייכת לפיתוח העולם בתוך החומר, ופחות להשפעה רוחנית. לכן היא חייבת בפחות מצוות ואינה חייבת בלימוד תורה.
האיש הוא בבואה של ה’: “כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט’, ו’). אין חלילה דמיון גשמי בין האדם לאלוקיו, אך בהחלט ישנו דמיון רוחני. הצד השווה שבהם הוא ששניהם משפיעים שפע רוחני לעולם. האשה היא בבואה של העולם הזה. לא של החומר הדומם, אל של הרוחניות המחיה את כלל העולם, וקרויה ‘נשמת העולם’. יש השוואה בין ה’, המנותק מן החומר ויושב בשמים הרוחניים, לבין האיש. וכן ישנה השוואה בין נשמת העולם, המקושרת עם כל העולם, לבין האישה.
דימוי משמעותי נוסף בין יחסי שמים וארץ ובין אלה של איש ואישה, מצאנו במסכת תענית (ו’ ע”ב) לגבי הסבר הכינוי ‘רביעה’ ביחס לגשם:
“אמר רבי אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיטרא בעלה דארעא הוא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה”.
כלומר, המטר היורד מן השמים משול למעשה הבעילה בין האיש והאישה. ירידת הגשם היא חיבור בין השמים והארץ כפי שהביאה מחברת בין האיש לאישה. ככלל, השפעת הגשם מלמעלה למטה מבטאת בגשמיות את היות השמים מקור השפע הרוחני לעולם. ובדומה לשמים, תפקיד האיש להשפיע רוחניות לעולם כולו. הביטוי הגשמי של ההשפעה הזו של האיש הוא בראש ובראשונה במעשה הבעילה שיש בו כמין הענקה לאשה.
האיש והאישה שונים זה מזה באופיים הרוחני, כפי שהשמים רחוקים ושונים מן הארץ. מעבר לבדיחות אודות ההבדלים בין הגבר לאשתו, יש עומק אמיתי בחילוק שביניהם. על פניו קשה לחשוב על איחוד ביניהם, כמו שקשה לחשוב על איחוד בין השמים ובין הארץ. ועם זאת, איש ואישה מתאחדים כל הזמן, והופכים תדיר ליצירה אחת. “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב’, כ”ד). כיצד האיש והאישה הופכים לבשר אחד? על השאלה הזו עונה רש”י שם: “הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד”. הולד הוא החיבור השלם בין האיש לאשתו. שם נבחן האיחוד שבין שני ההפכים הללו.
איך באמת היצירה הזו מצליחה? אמרו חז”ל במסכת נידה (ל”א ע”א):
“תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם”.
האיש והאישה נותנים את חלקם הגשמי בעובר, אך החיות אינה קיימת לולא השותף השלישי. כל אחד מהחלקים שניתנים לעובר על ידי הוריו עומד בפני עצמו, ולא מקושר בקישור אחדותי עם החלקים האחרים. בגוף מת, הרגלים והידיים פחות מקושרות אלה עם אלה מאשר בגוף חי. החיות הרוחנית של האדם קושרת את כל גופו להיות יצירה מאוחדת שמתפקדת יחד. או אז נבחן הגוף בכללותו כדבר חדש ואחדותי ממש, ולא כאוסף מקרי של חלקים.
בסופו של דבר, האיחוד הרוחני הזה בין האיש לאישה הוא שיקוף של האיחוד הרוחני בין השמים לארץ, אך איננו הדבר בעצמו. האיחוד האמיתי צריך להתרחש בין הרוחניות הכללית שבעולם לבין הגשמיות בכללותה. האיחוד השלם התחיל במעמד הר סיני. ה’ יתברך מרכין את השמים על הר סיני. להבדיל מהמצב הרגיל, בו השמים רחוקים מן הארץ בתכלית הריחוק, במעמד הר סיני השמים נושקים לארץ. זהו ביטוי להתחלה של איחוד רוחני ביניהם.
איך יקרה האיחוד הזה? על ידי עשרת הדיברות, שהם לב-ליבו של המעמד.
עשר
כאן אנחנו עוצרים לרגע, ופונים לבחון את המספר עשר. במתמטיקה עשר הוא השלמות. אין באמת מספר-שיא שאי אפשר לעבור אותו, כיוון שהמתמטיקה היא יצירה מחשבתית, ולעולם ניתן לדמיין מספרים גבוהים עד אין סוף. אך עובדה היא שהספרות נגמרות ב-9, ולאחר מכן מגיע מספר עשרוני שלם. לאחר המספר העשרוני ניתן כמובן להמשיך ולספור, אך רק תוך חזרה על הספרות הקודמות. זה מראה שעשר במתמטיקה הוא ביטוי לשלמות.
המספר עשר מופיע ביהדות פעמים רבות. העולם נברא בעשרה מאמרות, עשרה ניסיונות לאברהם אבינו, עשר מכות במצרים, עשרה ניסים קבועים בבית המקדש, ועוד (עיין אבות פרק ה’ משנה א’-ו’). עשר הוא המספר שמגדיר ציבור בהלכה. כמו כן, יש בו ביטוי להפלגה וריבוי, כמו: “בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד” (ויקרא כ”ו, כ”ו), וכן: “וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים” (בראשית ל”א, ז’).
היסוד של הכול נעוץ בהתגלותו של ה’ לעולם. ה’ מתגלה בעשר מידות, שהן עשרה סוגי גילויים שונים, המכונים ‘ספירות’. כל מידה בפני עצמה מגלה כוח מסוים של ה’, שכשהוא לבדו אין בו כדי לייצג את ה’ בשלמות. החסד הוא מידה אחת, והגבורה (הדין), היא מידה אחרת[2]. כל אחת מהן נצרכת למקומה ולשעתה, אך אין אחת שלמה ללא השנייה. יד ימין מתפקדת בפעולות מסוימות, ויד שמאל באחרות, אך צביון שלם של אדם נבחן בתפקוד כלל האיברים יחד.
הגילוי השלם של ה’ הוא בהצטרפות כלל המידות גם יחד. מי שרוצה להכיר באמת את ה’ יתברך, צריך להיות נכון להכיל את כל הגילויים השונים שלו, ולא להחליט מראש כיצד הוא מעוניין לתפוס אותו, ובכך לחסום עצמו מפגישה עם סוג אחר של גילוי. המידות של ה’ אינן הוא בעצמותו, כי הוא אינסוף ולא שייך לחלק את האינסוף למידות וגילויים שונים, אלא הן גילויי השפעה מאת ה’ לעולם. כלל המידות של ה’ הן עשר, ומכאן הגיע המספר עשר בנוגע לכל גילוי שלם של השפעה רוחנית. גם מנין של יהודים הוא דווקא עשרה, כיוון שמספר זה מסמל את כלל הכוחות השונים, שמתגלים בציבור שלם המורכב מפרטים שונים.
למעשה המתמטיקה עצמה מוכרת לנו בצורתה העשרונית רק מכוח התגלות ה’ לעולם בעשרה גילויים שונים. שכן היה אפשר תיאורטית להמציא מתמטיקה שבנויה על כל ספרה ולא דווקא על עשר ספרות. למשל, מחשב ‘חושב’ בספירה בינארית, המורכבת משתי ספרות. ה’ לימד את אדם הראשון את הספירה העשרונית כגילוי טבעי למידותיו, בהן הוא מופיע בעולם[3].
אגב, הספירה המתמטית מגיעה לאינסוף, כיוון שהיא ביטוי לגילוי הראשוני והבסיסי של ה’, שאמנם מתגלה בעשר ספירות, אך לעצמותו אין הגבלה כלל.
הכללות המאחדת
עשרת הדיברות הם הופעה שלמה של הרוחניות בעולם, בהיותם מייצגים את כלל התורה. למעשה, הם גילוי רוחני של ה’ בעצמו. ה’ מתגלה לעולם בכמה אופנים ובכמה רבדים. למשל, הוא יכול להתגלות כיוצר העולם או כעושה נס. במקרים האלה מה שיתגלה היא בעיקר מידת החסד. הוא יכול להתגלות כמעניש, ואז תתגלה בעיקר מידת הדין. אך כפי שאמרנו קודם, אלה גילויים חלקיים, שכן כל מידה בפני עצמה היא חלקית. הגילוי השלם והמהותי – ולכן גם הרוחני ביותר – הוא הגילוי של ה’ באמצעות התורה. התורה היא הופעה שלמה של בעולם, עד כמה שהעולם הגשמי יכול לקלוט זאת.
לכן אמרו חז”ל (שבת ק”ה ע”א): “אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית”. כלומר ה’ כאילו כתב את עצמו ושיקע זאת בתורה שנתן לנו. התורה היא גילוי שלם של ה’. הגילוי השלם הזה מופיע רק בתורה, ופחות שייך בקיום המצוות. המצוות הן עיסוק פרטי בענין זה או אחר, בעוד התורה היא הופעה שלמה של ה’. לכן דווקא הלומד תורה דבק ומתאחד עם ה’ בשלמות, דבר שאינו נמצא בקיום מצוות.
כל דבר בעולם הוא גילוי מסוים (גם אם רחוק לפעמים) של ה’ יתברך. העולם הוא בבואה חומרית של הערכים הרוחניים המצויים בעולמות העליונים[4], ואותם הערכים יסודם בגילויים השונים של ה’. השמים והארץ הם גילויים שונים של ה’. כמו כן, האיש והאישה הם גילויים שונים שלו. האיחוד האמיתי בין השמים והארץ, כמו גם האיחוד בין האיש והאישה, תלוי בהופעה השלמה של ה’ בעולם. כמו שכלל המידות של ה’ כוללות כל אחת ממידותיו הפרטיות, כך ההופעה הכללית כוללת כל אחד מן הגילויים הפרטיים. הגילוי של הכלל מאחד את הפרטים השונים.
הזיווג בין האיש והאישה מקבל את החיות-המאחדת שלו מהשותף השלישי, שנותן את הכללות הרוחנית המחיה את העובר. ההשפעה הכללית הזו כוללת את הצד של האיש ואת הצד של האישה, ויחד יוצרת חיים. השמים והארץ מתחברים במעמד הר סיני, מתחילה באופן מציאותי, בהרכנת השמים על ההר, ולבסוף באופן מהותי פנימי, במתן התורה. עשרת הדיברות הם ביטוי לכללות השפע הרוחני, להופעה השלמה של ה’ בעולם, ויש בהם את הכוח לאחד את הגילוי הרוחני של השמים עם הגילוי החומרי של הארץ.
הדברים הללו רמוזים בעומק דברי המדרש (בראשית רבה פרשה א’, י’):
“למה נברא העולם ב-ב’ להודיעך שהן שני עולמים העולם הזה והעולם הבא… אמר רבי אלעזר בר חנינא בשם רבי אחא עשרים וששה דורות היתה האל”ף קורא תגר לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא אמרה לפניו ריבונו של עולם אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי אמר לה הקדוש ברוך הוא העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה’ בחכמה יסד ארץ וגו’ למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך שנאמר אנכי ה’ אלהיך”.
האות ב’ מבטאת את השניות, את הצדדים השונים והסותרים של העולם. ביום השני נחלקו השמים והארץ לשני הפכים המופרדים זה מזה כפי שהם מוכרים לנו. אדם אחד לא מתווכח עם עצמו, אך שני אנשים, בעלי דעות שונות, מתווכחים זה עם זה, וחולקים זה על זה. האות א’, לעומת זאת, מבטאת את האחד, את האחדות. בדרגה של האות א’ אין שניות, אין מחלוקת ואין סתירות.
העולם נברא ב-ב’, כי בריאת העולם היא ההופעה הגשמית של הדברים, וההופעה הגשמית מחלקת ומפרידה את הערכים לצדדים שונים וגילויים שונים. העולם הזה מחולק מן העולם הבא, ובהשקפה אנושית הם סותרים זה את זה. במשך עשרים וששה דורות שמבריאת העולם ועד מתן תורה, נשארה האחדות במרום. זמן הגילוי שלה הוא זמן מתן תורה, כאשר במתן תורה, שפותח באות א’, מתאחדים הערכים העולמיים הסותרים לאחדות אחת, כפי שהתבאר.
זכור ושמור
בירושלמי (שקלים פ”ו ה”א) מבואר שעשרת הדיברות מתחלקים לחמשה וחמשה, חמשה בכל לוח. חמשת הדיברות הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום[5], והחמשה האחרונים עוסקים בבין אדם לחברו. חמשה כנגד האלוקות, וחמשה כנגד הארציות. דבר זה מבטא את היות המכלול של עשר כולל את שני הצדדים השונים, זה הרוחני וזה הגשמי, ומאחד ביניהם.
כמו כן ניתן לראות גילוי נוסף של הדבר, בכך שעשרת הדיברות כתובים בתורה פעמיים; בפרשת יתרו ובפרשתנו, פרשת ואתחנן. בדברינו לפרשת דברים עמדנו על כך שספר דברים שונה מן הספרים שקדמו לו בכך שבספרים הקודמים הנבואה היא אלוקית באופן שאין בה כלל שיתוף של מקבל הנבואה, משה רבנו. לעומת זאת בספר דברים משה רבנו נואם נאום מעצמו, ומדבר בגוף ראשון. ספר דברים הוא יסוד לתורה שבעל פה, שקשורה עם הלומד אותה, ההוגה בה ומחדש בה מדעתו.
על בסיס זה ניתן לומר שגם ההישנות של עשרת הדיברות בתורה מבטאת את היותם כוללים את שתי הבחינות – הרוחנית והגשמית. הפן הרוחני מודגש בפרשת יתרו, שהיא חלק מן הספרים שנכתבים ללא שיתוף דעתו של משה, והפן הגשמי מודגש בפרשתנו, הכלולה בספר דברים. וכיוון שבסופו של דבר אלה אותם עשרת הדיברות, יש בכך ביטוי לאיחוד שבין הבחינות.
בנוסף לכך, יש לעמוד על השוני שבין הנוסח בפרשת יתרו, שם כתוב: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת”, לבין הנוסח בפרשתנו: “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת”. ‘זכור’ שייך למצוות עשה, ו-‘שמור’ ללא-תעשה. מצוות עשה מקושרות עם השפעה רוחנית לעולם, ששייכת לדרגת הזכר, דרגת השמים המשפיעות לארץ. מצוות לא-תעשה מקושרות עם הגשמיות, כי אין בהן אלא שמירה על הצביון הרוחני הקיים שלא יתקלקל, ולא תוספת רוחנית. לכן האשה חייבת במצוות לא תעשה, ופטורה מרוב מצוות העשה. גם זה מתחבר עם אותו הענין, שהדיברות של פרשת יתרו קשורות לרוחניות המשפיעה על הארציות, ואלה של פרשתנו קשורות יותר עם הארץ.