לפרשת בראשית - חטא אדם וחטא קין
האדם קורא שמות לכל החיות, ולא מוצא ביניהן עזר כנגדו. ה’ יוצר את האשה, והאדם מכיר בה כבת זוגו. כאן היינו מצפים שיקרא אדם שם לאשתו, כמו שכתוב בהמשך: “וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי” (ג’, כ’). אך בין תיאור ההופעה של חוה לבין קריאת שמה, מפסיק סיפור חטא עץ הדעת ועונשו. ויש לשאול מדוע נדחית קריאת השם לחוה לאחר תיאור החטא של האכילה מעץ הדעת והעונש שמגיע בעקבותיו?
כמו כן, לגבי עצם השם ‘חוה’ – לא ברור מדוע דווקא היא מתייחדת בשם הזה, שהרי אם הכוונה שהיא אם לכל התולדות שלה, הרי שכל בעל חי יכול היה להיקרא ‘חוה’. ואם הכוונה שהיא אם של כל החיות לא מובן, שהיא איננה אמם.
עוד קשה מדוע האדם אומר בתשובה לשאלה ‘איכה’, שהוא מתחבא כי הוא עירום: “וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא”; והרי ברור שהוא מתחבא מתוך פחד מ-ה’, ואם כן זהו שקר לכאורה.
עוד יש לשאול למה ה’ לא עשה כותנות לאדם ולאשתו קודם החטא, שהרי גם אם אדם וחוה לא ידעו על גנות הערוה עד שאכלו מעץ הדעת, מן הראוי ללמדם זאת, ולהלבישם.
יש לברר גם את התשובה של ה’ לקין על כך שחורה לו ש-ה’ לא שועה אל מנחתו. “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”. ה’ אומר לו באופן כללי שצריך להתגבר על היצר הרע (עיין ברש”י במקום). מה זה שייך לענין? לכאורה היה צריך לומר לו שילמד מהבל להביא פירות יפים לקרבן, ותו לא.
בתגובה על העונש שנגזר עליו, אומר קין: “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא… וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי”. והדבר לא מובן, שהרי לא היה כלול בעונש שכל מוצאו יהרוג אותו, אלא רק חובת גלות. ואם לומר שבעצם החטא נפל מדרגתו הרוחנית, וממילא החיות עלולות להרוג אותו – על כך הוא צריך לבוא בטענות לעצמו ואל לו להלין על ה’.
צריך גם לברר מהי החשיבות של הסיפור על כך שקין בונה עיר לאחר שגורש.
***
טוב ורע
מבואר בנפש החיים[1] שיסוד החטא של אדם הראשון היה לערבב את הטוב ואת הרע. עץ הדעת כשמו כן הוא: ‘עץ הדעת טוב ורע’. לפני החטא, הקדושה חלקה רשות לעצמה, וכללה למעשה את כל העולם. אז לא הייתה משיכה פסולה לגשמיות משום דבר בעולם. הרע היה הנחש שמפתה, אך הוא עמד בפני עצמו והיה מובדל מן הקדושה.
באכילת עץ הדעת האדם גרם לערבוב. מעתה יש להיזהר מתאוות גשמיות שבאות לידי ביטוי בכל דבר מצרכי העולם. כמו כן ברוחניות בעצמה מתערבב יצר גשמי. מעתה ניתן לעשות מצווה לשם כבוד, למשל.
האדם לפני החטא היה מורכב מנשמה, וגוף מזוכך עליון, שעוזר לנשמה להופיע ולפעול בעולם. הגוף הזה לא היווה חציצה בין הנשמה למציאות, כי לא היה צורך לחצוץ ולהישמר מפני הגשמיות. הגוף הרוחני הזה היה כמין מתאם בין הנשמה למציאות הגשמית.
העבודה של האדם בשלב ההוא הוגדרה על ידי ה’: לעבוד את הגן ולשמור עליו. “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”. תפתח את המציאות הגשמית, ובזה תשלים את ייעודך בעולם. ישנן גם כמה מצוות בני נח שכלולות באיסור האכילה מעץ הדעת, כמו שדרשו חז”ל (סנהדרין נ”ו ע”ב), כגון בניית מערכת משפט ואיסור אבר מן החי, כאשר הצד השווה שבכולן הוא אמונה ב-ה’, ותיקון המדינה והמידות. מבחינה זו ניתן לראות את הציווי של לעבדה ולשמרה כמשל על תיקון העולם הגשמי, בנוסף לפשוטו, שהוא עבודה בגן עדן. רק איסור האכילה מעץ הדעת היא מצווה רוחנית שעומדת בפני עצמה. ועניינה כפי שהתבאר, לשמור על קדושת המציאות כמות שהיא, ולא לערבב בין הטוב ובין הרע.
לאחר החטא, לאחר הערבוב בין הטוב ובין הרע, אין עוד אפשרות להמשיך עם המצב הקודם. השינוי מהותי בשני מישורים. האחד הוא הצורך בהימנעות ממגע בלתי אמצעי עם המציאות הגשמית, שכעת מעורבת ברע וסוחבת את הנוגע בה לחטא. והמישור השני הוא מישור העבודה הרוחנית של האדם. אם עד עכשיו היה עליו רק לפתח את המציאות, כעת עליו להפריד בין הטוב והרע שיש במציאות, וזו עבודת עם ישראל באמצעות התורה והמצוות. חלק מזה הוא ויתור על העבודה של תיקון המציאות כמות שהיא, שזו הייתה המשימה המקורית, וכעת איננה שייכת, כי מעורב בה רע ויש בראש ובראשונה להפרידו. אדם מגורש מגן עדן, ועבודתו שם כעת אינה רצויה.
המבט הזה מאיר את העונש שמקבלים אדם, חוה והנחש באור של תוצאה ישירה ממעשיהם, ולא כעונש חיצוני. אדם וחוה שעירבו את הרע במציאות, לוקים מחמת המציאות שמשותף בה כעת טוב ורע. תפקיד האדם לפתח את העולם – לעבוד את האדמה. אף שכעת ברוחניות התפקיד הזה פחות שייך, מכל מקום במסגרת העולם הגשמי צריך לעשות זאת. וכמו שערבב רע רוחני בעולם, כך עליו להתמודד עם האדמה שמוציאה קונדסין ועכביות (עיין ברש”י שם) ושאר מרעין בישין, יחד עם הטוב המתבטא באוכל הראוי. כעת כדי לאכול צריך גם להתאמץ ולסבול: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”.
האשה תסבול מצער בעת הופעת החיים ששייכת אליה, בזמן הלידה. וכן בגידול הבנים וברצון להתקשר עם בעלה. הצער המופיע יחד עם הגילוי של החיים והטובה שייך לחטא של ערבוב ערכי הטוב והרע הרוחניים. והנחש, זה שפיתה ורצה לערבב את הרוע בתוך המציאות, נענש בכך שילך מעתה על גחונו. זהו ביטוי גשמי לחיבור שלו עם האדמה, שהיא היסוד של המציאות הגשמית. זאת להבדיל מבעלי החיים שדורכים על האדמה, כך שהם מעליה, ולא מחוברים לה כמו הנחש. וכל שכן שהאדם ההולך על שתים רחוק עוד יותר מהאדמה הגשמית.
עירום וביגוד
כל מה שיש בעולם בגדול, בהרחבה ובפרטות, ישנו באדם, בקטן ובתמציתיות. מיד עם ערבוב הרע בתוך הגשמיות, מאיים הרוע להיכנס גם לגוף האדם. כעת אין לו עוד את הגוף במדרגתו הרוחנית הגבוהה והמזוככת בה היה קודם החטא. דא עקא, הוא כעת במצוקה גדולה. המציאות מלאה ברע, והנשמה שלו חסרת הגנה מהרע הזה, דבר שעד עכשיו לא היתה זקוקה לו.
“וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ”. לא היה במה להתבייש אז, שכן העירום היה ממוזג עם המציאות. אין צורך בחיץ של ביגוד שיפריד בין האדם לבין המציאות. כל בגד מבחין ומחלק את האדם משאר המציאות. בגדי מלך מפרידים את המלך משאר העם. לפי הלבוש נקבע אוטומטית המעמד של הלובש. הבגדים הם הכבוד של האדם: “רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי” (שבת קי”ג ע”ב). וכל לבוש באשר הוא מפריד את האדם מבעלי החיים הערומים, המחוברים למציאות הגשמית כפי שהיא. אך לפני החטא לא היה צורך בזה. לא היתה בושה בלהתחבר למציאות במדרגתה הגבוהה של אז. אכן, לאחר החטא ההיפך הוא הנכון. צריך הפרדה בין האדם למציאות שעלולה בקלות לסחוף אותו כלפי מטה.
במצב הזה, אין ספק שהעירום הוא בושה גדולה. הבושה כעת מפני העירום כמוה כבושה מפני החטא עצמו. צודק אדם שטוען שנחבא משום שהוא עירום. הוא מתחבא מהמציאות, הוא רוצה להסתתר ולא להיפגע. הוא מתבייש בחטאו מפני ה’, ובכל רגע שהוא ערום החטא בא לידי ביטוי ביתר שאת. חז”ל (בלקח טוב במקום) רמזו את הענין באמרם על המילים ‘כי עירום אנכי’ – מן המצוה. וכן אמרו בבראשית רבה (ומובא ברש”י) על המילים “וידעו כי ערומים הם”: “אפילו מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה”.
אם כל חי
חוה היא זאת שהנחש מצליח לפתות. למה הוא לא פונה אל אדם? את האשה היה נוח יותר לפתות. הדבר נובע מהחיבור הטבעי שלהן למציאות. מתחילה אדם היה מנותק מן העולם. בתהליך קריאת השמות לכל חיה התברר לו שאין לו חיבור איתן. “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה” (יבמות ס”ג ע”א). הכוונה היא שבשכלו למד שאין לו חיבור איתן. לאדם אין חיבור טוב עם כל המציאות, אפילו לפני החטא. “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ”; לבדו מצד הבת-זוג שאיננה, ולבדו בהפרדה מכללות העולם שאין לו חיבור טוב דיו איתו. הדרך של אדם להתחבר עם המציאות בצורה הטובה היא דרך העזר כנגדו. חוה, ככל אשה, מחוברת לפרטי המציאות. אדם מתחבר אל חוה, ודרכה מתחבר לכלל המציאות.
בנוסף להיבט הרוחני ניתן לראות זאת גם במציאות היום-יומית, כאשר יש גברים רבים שלולא נשותיהם היו מתלבשים בצורה מרושלת, חיים באי-סדר, וכדומה. האשה עוזרת לגברים רבים להופיע בעולם נכון, לשמור על קשרי משפחה ועוד. וכמו שבצדדים הטובים על ידי האשה האדם זוכה לחיבור נכון וטוב למציאות, כך גם בצד השלילי החטא הגיע לו דרכה, באשר היא מחוברת יותר למציאות.
למעשה, האשה גם לאחר החטא נשארה במידה לא מבוטלת עם המשימה הראשונית של ‘לעובדה ולשמרה’. כי תפקידה העיקרי של האשה איננו קיום מצוות, אלא טיפול בבית ובילדים. חוה היא אם כל חי, לא רק במובן של אם צאצאיה, אלא יש לה כמין אפוטרופסות על כללות המציאות. גם מבחינת תפקידה הרוחני, וגם מבחינת קישור בעלה, אדם, למציאות. קריאת השם שלה נדחתה בפסוקים עד לאחר החטא ועונשו, כיוון שעל ידי ענין החטא והעונש מתברר שמהּ יותר. החטא הביא לידי ביטוי את העובדה שאשה יותר מחוברת למציאות. וגם לאחר החטא אנו רואים שהיא נשארת עם התפקיד המקורי, להבדיל מאדם, וגם זה מצביע על האבחנה הנזכרת.
קין והבל
חוה יולדת את קין. מה פירוש השם קין? “קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'”. אדם וחוה נבראו על ידי ה’. אדם, בהיותו יציר כפיו של ה’ הוא הרוחני ביותר. חוה פחות, כי נוצרה מאדם, אך מכל מקום ה’ יצר אותה. קין הוא היצור האנושי הראשון שנולד באמצעות זיווג גשמי. כמובן שגם ה’ נותן בו חלק חשוב, אך הוא כבר הרבה יותר מגושם מהוריו. אלא שזה עדין לא מספיק כדי להבין את מהותו של קין על פי שמו, כיוון שכל אחד מאתנו הוא קין, במובן הזה. אף שקין הוא הראשון, באו אחריו עוד הרבה יצורים אנושיים שזכאים לשמו.
אלא שקין מתנהג כמו אדם שמחובר לגשמיות, ועושה מזה אידיאולוגיה, ובזה שונה הוא מכל אדם אחר. קין מתהדר בקישורו לגשמיות, ובגלל שזוהי מהותו, נקרא על שם זה. קין הוא עובד אדמה. עובד אדמה מחובר לאדמה. קין מביא מנחה ל-ה’ מפירות אדמתו. לא מצוין אילו פירות הביא, וביחס לקרבן של הבל שמביא מהבכורות ומהמשובחים, נראה שקין מביא מהגרוע, ולכן ה’ לא פונה אל מנחתו. מה גורם לקין לשגות בדבר פשוט שכזה?
התשובה היא שקין לא שוגה, מבחינתו. אצלו זו אידיאולוגיה. אם המציאות חסרה, והאדמה נתקללה ומוציאה דברים גרועים, אין צורך לוותר עליהם. גם הם טובים. גם הם קרבן. התורה לא נזקקה לכתוב שקין הביא מהגרוע. חטאו הוא לא שבחר דוקא גרוע, אלא שלא הקפיד לברור את הטוב. קין מרוצה מהמצב של טוב ורע המשמשים בערבוביא. אין הוא רואה חובה לעצמו להפריד ביניהם. הוא חי לו בטעות בעולם של לפני החטא, כאילו כל המציאות מזוככת וטובה. הוא לא עושה את המעבר הנכון בין לפני החטא לאחרי החטא.
יותר מזה, לא רק שקין סבור שאין צורך להבדיל בין פירות טובים למקולקלים, אלא לדעתו גם היצרים של האדם מבורכים. קין לא רואה סיבה לתקן את המידות או לעבוד על היצר שלו. המציאות כמות שהיא, טובה לו. קין הוא עובד אדמה בכל נפשו. ועל זה אומר לו ה’, אתה יודע היטב ששורש הבעיה שלך איננו איזה קרבן הקרבת. הבעיה היא עקרונית הרבה יותר. אתה לא מתקן את עצמך ברוחניות. ודע לך, שלפתח חטאת רובץ, אך יש לך אפשרות לחזור בך ולהתגבר על היצר הרע, וכך אתה מחויב לעשות.
לקין יש אח, ההפוך ממנו בתכונת נפשו. ‘הבל’ כשמו כן הוא – הבל שאין לו קיום גשמי בעולם. הבל יודע שהמציאות של אחרי החטא היא שונה וצריך לגשת אליה אחרת. הוא מבין שהחיבור לאדמה במצבה הנוכחי הוא מסוכן ביותר. הבל הוא רועה צאן. גם אבותינו וגם משה רבנו היו רועי צאן. רעיית הצאן מבודדת את האדם מהמולת החיים. הבהמות נפרדות המקרקע, הולכות ממקום למקום, ודרך רועי צאן להיות נעים ונדים. הבל מחובר ל-ה’, ולא לאדמה. הוא מבין שדרך התיקון של העולם השתנתה, וכעת אין אנחנו מתקנים את העולם בגשמיות, אלא העבודה בעיקרה רוחנית. הקרבן של הבל, בצורה טבעית לו, מורכב מהמיטב. הוא רועה את הצאן כדי לתקן את העולם ולא כדי להתחבר אליו בצורה גשמית, ולכן פשוט לו שדווקא הטוב והמשובח ראוי להיות מוקרב ל-ה’ יתברך.
פניו של קין לא נופלים רק בגלל ש-ה’ לא שועה אל מנחתו. העובדה ש-ה’ שועה אל המנחה של הבל מכעיסה אותו עוד יותר. המשמעות מבחינתו היא שהבל צודק. צריך לתקן את העולם מבחוץ ולא לשאוף ממנו מלא הריאות. הדבר הזה שומט לקין את הקרקע מתחת רגליו, כפשוטו וכמשמעותו הניבית. הוא לא מסוגל לקבל את זה שיבוא מישהו ויגיד לו שהחיים שלו ירודים ונמוכים. הבל לא נותן לקין להתבהם, כי הוא מציג אלטרנטיבה רוחנית.
לאורך הדורות אחת הסיבות המרכזיות לאנטישמיות היתה הרצון להילחם בעם שמטיף לרוממות רוחנית. במקום להתמודד עם היצר הרע יש קיצור דרך: להילחם בעם שמורה לכל העולם כי המצפון האנושי והאלוקי דורש התמודדות רוחנית. כאילו שאם יחסלו את העם הזה, המצפון ייעלם וההתבהמות תותר. באותה הדרך גם קין מתייחס להבל. ה’ צופה את זה ומזהיר אותו שילמד להתגבר על היצר, אך זה לא עוזר. קין הורג את הבל.
“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ” (ד’, ח’). הפסוק מציג תמונה קטועה. נאמר ברמז שקין אומר דבר-מה להבל, ולא מצוין מה הוא. הענין נקטע, ומתחיל תיאור הרצח, בלי שייכתב על מה רבו קודם לכן. על אף שהתורה לא כתבה בפירוש את מה שקין אמר להבל, ההקדמה הקטועה הזו באה לומר שיש הקדמה לרצח. יש איזה דבר שקין מתווכח עליו עם הבל, והוא המניע לרצח. אין המדובר כאן ברצח שנובע מכעס רגעי, אלא קדם לו ויכוח מר. הויכוח הוא על הדרך להתייחס לעולם החומרי, ועל הצורך להתמודד עם היצרים[2].
גדול עווני מנשוא
מידה כנגד מידה ממש, ה’ גוזר על קין גלות. תתנתק מהאדמה שאתה כל כך אוהב. תלמד להתחבר לרוחניות ולא להתבהם. תהיה קצת כמו הבל, רועה הצאן שנע ונד תדיר.
אך זה לא עוזר, וקין לא לומד את הלקח. קין ממשיך לדבוק באמונתו שלהיות בן אדם פירושו לפתח את המציאות, לעבוד את האדמה. היצר שלו (שמפניו ה’ מזהיר אותו) מטעה אותו ומראה לו זאת כאידיאולוגיה. לדידו, מי שלא עושה כך איננו ‘אדם’. קין סבור שאם הוא גולה, הרי שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו, כיוון שאין לו כבר את המעלה של ‘אדם’. קין מפחד שהחיות יהרגו אותו, כמו שרש”י מביא. בדרך כלל אדם מרומם מבעלי החיים ולכן בצורה טבעית הם אינם פוגעים בו. אך מי שדומה להם נידון להיות תלוי בחסדי המקרים הטבעיים.
ו-ה’ שוב מנסה להעמיד את קין על טעותו. אל תחשוב, קין, שלולא החיבור עם המציאות אין לך קיום כבן אדם. זו טעות. חקוקה בך אות משם ה’, וזה מה שבאמת ישמור אותך מפגעים רעים. הקישור לאלוקות, ולא לאדמה, הוא הנותן לאדם את הצביון המיוחד לו.
גם זה לא עוזר. קין, גם בגלותו בונה עיר, וקורא שם העיר כשם בנו חנוך. הוא לא מסוגל להתנתק מהצורך שלו להתחבר לאדמה על חשבון ההתעלות מעלה אל ה’. אמרו חז”ל במדרש רבה במקום, שדרך הרשעים היא להנציח את עצמם בעולם:
“מה סבורין הרשעים שקרבם בתימו לעולם וגו’ קראו בשמותם עלי אדמות, טבריה על שם טיבירואיס אלכסנדריאה על שם אלכסנדרוס אנטוכיה על שם אנטיוכס”.
קין סבור שהמציאות שיש לפנינו היא המציאות היחידה, אותה יש לפתח וחוץ ממנה אין לאן לשאוף. ההנצחה תהיה לפי זה דווקא בגשמיות ולא ברוחניות.
הסוף הטראגי של קין, שלא למד את הלקח, הוא שלמך יורה בו. כתוב בילקוט שמעוני (ומובא ברש”י): “שהיה למך סומא ותובל קין ראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו”. קין היה נדמה כחיה, ומתוך כך למך הרג אותו. כלומר, קין שרצה לא לוותר על שם ‘אדם’ שלו, ורצה לעשות זאת דווקא בדרך שלו, ולא כמו ש-ה’ הדריך אותו – בסופו של דבר נדמה לחיה ונהרג.