לפרשת בחוקתי
התבוננות על הגלות
אלה הפסוקים המסיימים את פרשת התוכחה וייעוד העונשים הקשים העתידים לבוא על עם ישראל עקב חטאיו (פרק כ”ו, מ’-מ”ה):
(מ) “וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיהֶם. (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'”.
יש לעמוד על קושי בפשט סדר הפסוקים. לאחר התיאור הקשה של הגלות והעונשים, מגיע תיאור ההכרה בחטא עקב העונש, ותחילת החזרה בתשובה. ‘והתודו את עוונם’ וכו’ הוא שלב הוידוי, שהוא עיקר מעשה החזרה-בתשובה. לאחר תיאור זה, היה טבעי להמשיך עם פסוק מ”ב: ‘וזכרתי את בריתי’ וכו’, שהוא האור בקצה המנהרה. אך בין פסוק מ’ לפסוק מ”ב מופיע פסוק שנראה זר למקומו: ‘אף אני אלך עמם בקרי’ וכו’. ייעוד העונש תואר כבר בהרחבה לעיל, ומדוע לחזור עליו שוב שלא במקומו?
אותה השאלה חוזרת על עצמה שוב בפסוק מ”ג. לאחר תחילת הנחמה של פסוק מ”ב, ולפני המשכה בפסוקים מ”ד-מ”ה, שוב מופיע פסוק שנראה כלא שייך: ‘והארץ תעזב מהם’ וכו’. ועוד, שנושא זה של ריצוי השבתות על ידי הארץ כבר תואר לעיל יותר בהרחבה, בפסוקים ל”ד-ל”ה, ואם כן מדוע לחזור על כך שנית?
***
נשמה עולמית
בפשט הדברים, הפורענות המיועדת בפרשה היא עונש ש-ה’ מביא עלינו כדי לכפר על העוון. הרובד הזה הוא העיקרי. אך מתחת לפני השטח, מתנהל עוד מהלך פנימי שעליו אנו רוצים לעמוד. המהלך הפנימי הזה קשור לתכנית האלוקית המנחה את העולם לאורך שנות קיומו. שכן בנוסף למסגרת התנהלות העולם על פי החטא ועונשו, או המצווה ושכרה, יש סדר מאורעות שנקבע מראש על ידי ה’. זה האחרון נחרז באורח פלא בתוך הסיבות הטבעיות הגורמות לשינויים חומריים בעולם.
דוגמא לכך ניתן לראות בסיפור של מכירת יוסף. מבחינת האחים שמוכרים את יוסף, הם כעת נוקמים בו ומענישים אותו. הדבר נחשב לעוון חמור, שהרבה דורות מאוחר יותר עוד שילם על כך עם ישראל[1]. עם היות הדבר עבירה, ה’ שוזר את הפעולה הזו בתוך תוכנית אלוקית רחבה. יוסף הצדיק, שלא כועס על אחיו, מגלה את הנקודה הזו בתוך דבריו (בראשית מ”ה, ה’): “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם”. מובן מאליו שאין זה מבטל את רובד הפשט ואת החטא החמור שבדבר. אך מתגלה כאן לזמן קצר הרובד הנסתר העומד מאחורי הקלעים של ההתנהלות העולמית[2].
כדי להתבונן בדברים בנידון שלנו, יש להקדים דבר על הדבקות של עם ישראל ב-ה’ יתברך.
לכל אחד מאיתנו ישנה נשמה רוחנית שמנהיגה את גופו. הנשמה היא עיקר האדם, וכאשר אנו פונים אל ידיד, גם אם לא נחשוב על זה במודע, אנו פונים אל נשמתו ולא אל גופו. מבלי הנשמה, הגוף הוא אוסף של איברים דוממים שאין להם את החשיבות של בן-אדם. הקשר בין האיברים השונים המרכיבים את הגוף מקבל את משמעותו רק בעקבות קיום הנשמה. עם המיתה של היצור החי, הגוף הופך דומה לחפצים דוממים אחרים[3].
בדומה לנשמה של האדם, יש לכלל העולם נשמה. העולם הגשמי כולו הוא כעין גוף גדול שמונהג על ידי אותה הנשמה הגדולה. כמו שיש באדם איברים המרכיבים את הגוף, כך בעולם יש חומר המסודר לפי תוכנית של בוראו. בדומה לכוחות השונים ולתכונות השונות באדם, ישנם בעולם כוחות ותכונות שונות הבאות לידי ביטוי בבני האדם ובבעלי החיים הדרים בו. יש חיות טרף ויש חיות ביתיות. לחלק מבעלי החיים יש יופי מרהיב, ולעומתם ישנם המתפלשים בבוץ. יש עמים שבתכונת אופיים מבטאים כוח וישנם כאלה האמונים על החכמה. ככלל, במסגרת הנשמה והגוף העולמיים, אומות העולם דומות למוח האנושי. בכוחם לפתח את המדע, הטכנולוגיה והאומנות.
להבדיל מהחיות ומאומות העולם, עם ישראל במסגרת העולמית הזו לא מייצג את אחד מאברי הגוף או מכוחותיו. הוא שייך לתחום של הנשמה העולמית. נכון להסתכל על נשמת כל יהודי ויהודי כחלק רוחני מן הנשמה העולמית הכללית. במבט זה, הנשמה של העולם היא המאגדת את נשמות ישראל. מה שקורה לה קורה להם, ולהיפך.
ה’ יתברך מחובר לעולם באמצעות דבקות רוחנית באותה הנשמה העולמית. כפועל יוצא של דבקות זו, הוא דבק בכל העולם כולו, שהוא גילוי חיצוני של אותה הנשמה, כשם שאנו מחוברים לכל הגוף של חברנו עם התחברותנו לנשמתו הרוחנית. מובן ממה שהתבאר, שהדבקות של עם ישראל ב-ה’ גדולה לעין ערוך מזו של אומות העולם או של שאר העולם, כיוון שעַמנו הוא גילוי של הנשמה הזו עצמה, בעוד ששאר העולם הוא רק כעין גוף שלה.
כאשר עם ישראל עוסקים בתורה ומקיימים את המצוות כראוי, הרי שהנשמה הזו מתגלה בכוחה ודבקה דבקות רוחנית ב-ה’ יתברך. כנגד זה, כאשר העם חוטא הדבר גורם לריחוק של הנשמה העולמית מ-ה’. כיוון שעם ישראל והנשמה הזו אינם דברים נפרדים, אלא מערכת אחת, יוצא שבשעה שהולכים בדרך הישר גם הנשמה העולמית וגם עם ישראל דבקים ב-ה’, ובשעה שלא עושים כן – להיפך.
שכר ועונש
העונשים הגשמיים הנראים לעין, הבאים עקב חטאים, מקבלים משמעות פנימית נוספת לפי מה שהתבאר. בנוסף על היותם עונש יזום מאת ה’, הם גם תוצאה טבעית. ידוע ומפורסם שהנשמה נותנת את אותותיה בגוף. אדם המיואש מחייו מועד לחולי ולחולשה הרבה יותר מאדם שמח בעל חדוות יצירה. כמו כן, מחלה פנימית גוררת סימפטומים חיצוניים. וכך גם הריחוק הנשמתי הפנימי של נשמת העולם מ-ה’, שהוא עצמו הריחוק של עם ישראל מאלוקיו, נותן את אותותיו גם בגשמיות. הגוף העולמי משקף את המעמד הנשמתי. בגן עדן של קודם חטא אדם הראשון הפסטורליות היתה מנת חלקם של יצורי העולם. לאחר החטא המאזן השתנה לטובת מלחמות, מפגעים עולמיים ושאר מרעין בישין. בדומה לכך, כאשר עם ישראל מצויים בשיא תפארתם הרוחנית, גם הגשמיות מראה אותות של בריאות ושלווה, וימי שלמה המלך יוכיחו. ובאם העם חוטא חטאים כלליים ומשמעותיים, התנודות הרוחניות משפיעות גם על הגשמיות, שמראה אותות מצוקה בדמות מלחמה, פרעות ועוד.
רמז לכך ניתן למצוא במדרש רבה לתחילת הפרשה (פרשה ל”ה, ד’), על המילים ‘אם בחקותי תלכו’:
“חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח שנאמר כה אמר ה’ נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, חוקות שבהם חקקתי את הים שנאמר בשומו לים חוקו, חוקות שבהם חקקתי את החול שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, חוקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר בחוקו חוג על פני תהום”.
בפשט הכתוב, החוקים עליהם מדובר בפסוק ‘אם בחקותי תלכו’ הם כמובן חוקי התורה. עם זאת, חז”ל רואים חשיבות למצוא בתוך המילים הללו רמז לחוקים הטבעיים העולמיים. לומר לך, שהחוקים הרוחניים קשורים ישירות עם אלה הגשמיים, ובהופעה שלמה של הרוחניים, גם החוקים הטבעיים מופיעים בשלמות והעולם שרוי במנוחה ובשלום. וכאשר ישנו פגם בחוקים הרוחניים, הרי שהוא נותן את אותותיו גם באלה הגשמיים.
במבט הזה, הגלות והגאולה המקוּוה לאחריה מספרות את סיפורה של הנשמה העולמית. דרך המשקפיים הגשמיות, הרואות את הגוף, לומדים להתבונן גם בנשמה העומדת בבסיס הרוחני של התנהלות הגוף. העונשים החמורים המתוארים בפרשה, ובשיאם – הגלות מן הארץ, הם ביטוי לריחוק של הנשמה מ-ה’. הגלות הגשמית היא ביטוי לפירוד רוחני. הגאולה העתידה היא איחוד מחדש של הנשמה העולמית עם ה’ יתברך, וכפועל-יוצא החיים הגשמיים יהיו טובים גם הם.
עקיבא ניחמתנו
אמרו חז”ל (מכות כ”ד ע”ב):
“שוב פעם אחת היו [חכמים ורבי עקיבא] עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו”.
ההסבר של רבי עקיבא לכך שהוא שמח בראותו שועל מטייל בחורבת בית המקדש הוא שעל אף שהמראה קשה, מכל מקום בכך שהוא מקיים את הנבואה של הפורענות, הוא מוכיח את קיום נבואת הנחמה של זכריה. על פניו, ההסבר הזה מוקשה מאוד. וכי רבי עקיבא, התנא הגדול, לא מאמין בקיום הנבואה של זכריה? מדוע הוא צריך ראיות מן המציאות לקיום נבואת העתיד?
נראה שרבי עקיבא רמז בדבריו לדבר אחר. רבי עקיבא לא היה באמת מסופק בקיום הנבואה. הוא בא להסביר את שמחתו הלא-מובנת בשעת צפייה בפורענות, והוא תולה אותה בקשר שבין נבואת הגלות לנבואת הגאולה, הרמוז בפסוק שמביא. הוא רואה את הגלות ואת הגאולה כמהלך אחד שלם, ולא כשני דברים נפרדים. לדידו, הצפייה בגלות היא תחילת הפגישה עם הגאולה[4].
אלא שיש לשאול על כך, שאם כן לא מובנת השמחה של רבי עקיבא. לו היינו מסבירים את הענין כפשוטו, שרבי עקיבא לא האמין בקיום הנבואה, ורק בזכות קיום נבואת הפורענות חזר להאמין בנבואת הנחמה – היה מובן על מה ולמה כעת הוא שמח. אך אם אנו סבורים שרבי עקיבא גם מתחילה האמין בקיום נבואת הנחמה, מה המקום לשמחה בשעה שרואה את השועל יוצא מקודש-הקדשים? לכל היותר אפשר שלא להיות עצוב, מתוך תקווה שנחזור וניגאל; אך לשמחה מה זו עושה?
התשובה היא שרבי עקיבא לא רואה בגאולה רק תיקון למצב של הגלות. הוא רואה בה תוספת של קומה רוחנית שתיווצר אז, ולא היתה קודם לגלות. הגלות יוצרת מציאות מסוימת שעל גבה יכולה להתפתח מדרגה חדשה בגאולה. מכאן, שהשמחה שלו בשעת הגלות, היא שמחה על המדרגה העתידית, שבעין-המאמינה שלו רואה אותה גנוזה כבר בתחילת התהליך. יש להבין מהי התועלת שתצמח בעקבות הגלות, ולא היתה קודם לה.
כפייה ורצון
החל מיציאת מצרים, עבור דרך המדבר, ועד שנות בית ראשון, ההשגחה האלוקית על עם ישראל היתה נגלית. אמנם היו דרגות שונות של גילוי גם בתקופה הארוכה הזו: אינה דומה ההשגחה הנגלית בקריעת ים סוף וניסי המדבר לחיים נורמאליים בארץ, המתקיימים בצורה טבעית. עם זאת, הצד השווה בכל התקופה הוא שיש נבואה המקשרת בין ה’ לעם, ולא מעט ניסים גלויים פזורים לאורך ההיסטוריה, כולל ניסים תמידיים בבית המקדש.
על אף הנינוחות והתחושה הנעימה שיש בקשר רציף וגלוי כזה, יש משהו בסיסי שחסר בו. ה’ בוחר בעם ישראל ומוציא אותם ממצרים מבלי להיוועץ בהם קודם לכן. גם כאשר הם אומרים “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (במדבר י”ד, ד’), זוהי אמירה נבובה ש-ה’ לא ייתן לה להתקיים. עד היכן הדברים מגיעים, עד שאמרו חז”ל בגמרא המפורסמת במסכת שבת (פ”ח ע”א):
“ויתיצבו בתחתית ההר – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא”[5].
ה-‘מודעה רבה’ הזו היא חיסרון עקרוני בכל הקישור בין ה’ לישראל. הקישור הוא חיצוני, והלב חסר. בעוד שכלפי חוץ יש גילויים של קשר עם ה’, ההסכמה הפנימית חסרה. אמנם השלב הזה של כפיית הקשר הוא הכרחי, שלולא הוא מי יודע אם עם ישראל היו מסכימים לקשר הזה. אך אי אפשר להסתפק במדרגה הזו. כד שהקשר עם ה’ יהיה שלם, מוכרחת לבוא הדרגה של הרצון הפנימי. זוהי הדרגה של עשית המצוות מאהבה, לעומת הדרגה הבסיסית של קיום מיראה.
הגלות תורמת את חלקה לביסוס הקשר בין ה’ לישראל. היא מביאה את העם למצב של ריחוק מאלוקיו, ובכך הוא כאילו עומד לעצמו לאיזה זמן. כמובן ש-ה’ תמיד משגיח, אך בפן הנגלה כך מתגלים הדברים. בשעה שעם ישראל עומד לעצמו בגלות יש לו את הזמן ואת היכולת הנפשית לבחון את דרכו הרוחנית. במי הוא רוצה לדבוק, ב-ה’ יתברך או באלוקי נכר הארץ? הדבר דומה לילד, שבשעה שהוא חוסה תחת רשות הוריו אין לו את היכולת הנפשית לברר את דרכו האישית. עצמיותו לא מתגלה כל זמן שאין הוא יוצא מן הבית ועומד לעצמו. רק לאחר שיעשה כן יוכל לברר את דרכו הייחודית לו.
השלב הראשון של הריחוק הזה היה בעת גלות בבל. זו היתה גלות קצרה של שבעים שנה, והיא הביאה עמה את הפרי הרוחני המיוחל. כפי שאמרו חז”ל בהמשך הגמרא הנזכרת במסכת שבת:
“אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר”.
הגמרא מוצאת את התיקון לכפיית ההר, ולחיסרון שיש בדרגת העבודה מיראה, במגילת אסתר שנכתבת בסוף גלות בבל. שם מצוינת העובדה כי מתוך הסתר הפנים בגלות, עם ישראל חזרו וקיבלו את התורה מרצון חופשי. זוהי עבודת ה’ מאהבה. עם זאת, עוד לא הגיע התיקון השלם בימי אחשורוש. היה שם תהליך חשוב שמהווה את תחילת הדרך, אך עדין לא את סיומה. למעשה, אלפיים שנות הגלות הארוכה והמרה הן המשך של אותו התהליך.
המציאות מראה שדוקא במשך ימות הגלות התגלתה אהבת ה’ גדולה ביותר. המוני יהודים מסרו נפשם על קדושת ה’ מרצון, תוך ויתור על הנאות העולם. אין לך מעשה המבטא יותר מזה את האהבה ל-ה’. כמו כן, מסירות-נפש עקבית של חיים קשים למען קיום המצוות, שגם היא היה מנת חלקם של יהודים רבים בגלות, היא ביטוי לאותו הערך. עוד ניתן לראות את ההתפתחות הענפה של התורה שבעל פה, הזוקקת עמל רב ומסירות נפש יום-יומית בקרב הלומדים, כהקרבה גדולה ומשמעותית המבטאת אהבה ל-ה’[6].
הגאולה השלמה שתבוא בעקבות הגלות המרה, תביא איתה את בשורת הקישור השלם בין עם ישראל ל-ה’. זה יהיה קישור שבנוי על אהבה, בנוסף ליראה. זהו אחד מן המאפיינים החשובים של הגאולה העתידית, ואת זה רבי עקיבא ראה בעיני רוחו כבר בשעה שהתחילה הגלות. על המדרגה העתידית הזו הוא שמח כבר אז, להפתעת חבריו.
אף אני אלך עמם בקרי
כעת נבוא לבאר את הפסוקים בהם פתחנו את הדברים. נקדים ונאמר שהדברים שיתבארו רק רמוזים בפסוקים, ולא מהווים את הפשט. אך מכל מקום סדר הפסוקים המוקשה, כפי שהראנו, רומז לרעיון רוחני.
בסיום תיאור הגלות והצרות, התורה מתארת את תחילת התיקון והגאולה מן הצרות. תחילת התיקון הוא בניצוץ של חזרה בתשובה של העם בגלות: ‘והתוודו את עוונם’. הם מכירים בחטא ולא רוצים עוד להיות שרויים במצב העגום של הריחוק מאלוקים. מתוך כך ה’ יזכור את הברית עם אבותינו, שהיא הבסיס לקשר שלא ניתן לניתוק בינו לבינינו. אלא שאז נכנס פסוק שלא שייך לכאורה: ‘אף אני אלך עמם בקרי’. לפי מה שהתבאר יש לומר, שכאן רמוז הענין הנזכר. בתוך תיאור הגאולה נכנס התיאור של הגלות. התורה רומזת לנו שבמבט פנימי הבאתנו בארץ אויב היא חלק מן הגאולה. היא היוצרת את הבסיס הרוחני לגאולה השלמה המיוסדת על מדרגת האהבה. וכן על זו הדרך בפסוק מ”ג: העזיבה של הארץ היא חלק מן הגאולה, ולכן חוזרת ונזכרת כאן שוב. בפעם הקודמת שהיא נזכרת (בפסוקים ל”ד-ל”ה) היא כתובה בתוך תיאור העונש. כאן העונש משמש כפלטפורמה לגאולה.
הבנת השייכות של הגלות לדרגת הגאולה תלויה בהבנת הגלות והגאולה כביטוי לרמת הקרבה של הנשמה העולמית ל-ה’. באופן הזה אפשר לראות את הגלות כבסיס להתקדמות הקישור הנשמתי הזה. לולא זה, המבט על הגאולה הוא רק החזרת המצב לקדמותו, וככזו אין טעם לצחוק של רבי עקיבא, ואין טעם לתאר את הגלות בתוך פסוקי התורה העוסקים בגאולה.