שנת החמישים למנין השמיטות היא שנת היובל. בנוסף לאיסור עבודת הקרקע השייך בכל שמיטה ושייך גם ביובל, בשנה זו הכול חוזר לבעלות המקורית: עבדים (אפילו הנרצעים) משתחררים, ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן. יש כמין איפוס של המבנים החברתיים והקניינים החומריים. כל זה קורה ביום הכיפורים של שנת היובל, עם תקיעת השופר אז, כמפורש בפסוקים. ואנחנו רוצים לשאול מהו הקשר הפנימי בין מצוות היובל לבין יום הכיפורים?

עוד יש לשאול מהו פירוש השם ‘יובל’ שניתן לשנה זו. ועל דרך הפשט כתב רש”י (בפירושו לפסוק י’) שיובל הוא על שם תקיעת השופר ביום הכיפורים של תחילת השנה, שהרי שופר קרוי יובל. אלא שקצת קשה על כך, שבפרשה זו לא הוזכר כלל השם ‘יובל’ לשופר. ועוד, שבמקום שהוזכר שם זה: “בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר” (שמות י”ט, י”ג), רש”י פירש (ומקורו מראש השנה כ”ו ע”א) שיובל הוא לשון איל, והשופר שם היה שופר מקרן של איל. נמצא שיובל הוא לא שם כללי לשופר, אלא זהו שם האיל, או לכל היותר שם השופר העשוי מן האיל. ועוד, שגם אם יובל הוא שם השופר באופן כללי, עדין יש לעמוד על הטעם למרכזיות תקיעת השופר ביובל, עד כדי כך שהכול נקרא על שמה.

עוד ברצוננו לעמוד על הטעם לכך ששדות חוזרות ביובל, ואילו בתים בעיר המוקפת חומה אינם חוזרים אז, כמו שכתוב: “וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ… וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה… לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל” (כ”ה, כ”ט-ל’).

***

          שביתה רוחנית

בסדר החיים הרגיל של היהודי ישנם ימי החול וישנו יום השבת. שבת היא עצירה מהעבודה הגשמית של ימי החול, וזמן ראוי לקישור ל-ה’ יתברך. בהיאסר כל מלאכה, אמור להתפנות היהודי לעסוק בתורה או בהקדשת זמן להתבוננות רוחנית ולקישור לאלוקות. אף על פי שלכאורה יש ביום השבת חידלון וחוסר מעש, באמת השבת היא הנותנת את הצביון הרוחני לכל החיים של היהודי, כך שימות החול מתרוממים גם הם. לכן השבת היא עצירה לצורך המשך חיים טוב יותר, ולא עצירה שאין בה תכלית הקשורה לחיי המעשה.

כנגד השבת השבועית, ישנו יום אחד בשנה שבו השביתה היא משמעותית יותר ומקבלת אופי של חוסר-חיים. המדובר הוא ביום הכיפורים, המכונה בפסוק (ויקרא ט”ז, ל”א) ‘שבת שבתון’. יום זה הוא כעין שבת עמוקה ויסודית יותר: לא רק הפסקת העיסוקים הגשמיים היצירתיים של ימות החול, אלא הפסקת החיים הגשמיים בכלל. בנוסף לאיסור המלאכה, אסור לאכול ואסור ליהנות בעוד עינוגים גשמיים יום-יומיים, כולל תשמיש המיטה, שהוא המביא חיים לעולם. זהו כעין יום של מיתה ברמה מסוימת.

בדברינו לפרשת אחרי מות התבאר שעניינו של יום הכיפורים הוא קישור רוחני עמוק וגדול ל-ה’, וכזה קישור גורר אחריו ביטול החיים הגשמיים. כמו שכתוב: “כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי” (שמות ל”ג, כ’), וכמו שמנוח פחד למות בעקבות הגילוי של מלאך ה’. הקירוב הגדול ל-ה’ הוא ניגוד לריחוק ההכרחי ממנו עקב קיום חיים גשמיים. ליצירת חיים חומריים מוכרח לקדום צמצום אור ה’, כדי שהמציאות הגשמית לא תתבטל כלפי האור האינסופי של ה’ יתברך.

עוד התבאר בדברינו שם, שעולם החומר כולל הבדלים רבים בין הפרטים המרכיבים אותו, וכל התפרטות כזו לתכונה אישית או גודל גשמי אחר מבטאת ריחוק נוסף מ-ה’. זאת משום שככל שהתכונה הגשמית היא פרטית יותר, הרי שהיא מבטאת ביתר שאת את החומר הנבדל מ-ה’, וחולק רשות לעצמו בתכונות המיוחדים לו. ביום כיפור, שעניינו הוא הדגשת הקרבה ל-ה’, הכוחות הגשמיים מתבטלים, כך שפחות ניכרת העובדה שמדובר ביצורים גשמיים הרחוקים מ-ה’. הצבע השולט בעבודת היום בקודש פנימה הוא צבע לבן של בגדי הכהן הגדול, שמופיע בעולם הטבעי בעיקר בשלג. השלג גורם לעולם להיראות כמאוחד ולא מחולק לפרטים רבים. לכן הלבן הוא צבע המבטא אחדותיות של העולם וחזרה לשורש הרוחני המאחד את כלל העולם, להבדיל מהחילוקים הגשמיים היום-יומיים.

מתוך המבט הזה על יום הכיפורים, שהוא כמין שבת משוכללת, ניתן גם לחזור ולראות את השבת השבועית הרגילה במבט דומה. השביתה ממלאכה יכולה להתפרש כביטול מסוים של הגשמיות, מתוך הקרבה הרוחנית ל-ה’ המצויה ביום זה. אמנם אין כאן ביטול מציאות חריף כמו שיש ביום כיפור, אך מצד שני גם הקרבה הרוחנית בשבת פחותה מזו של היום הקדוש ההוא.

למעשה, גם יום כיפור הוא רק טעימה מהחידלון האמיתי העתידי. בסופו של דבר החיים ממשיכים גם ביום כיפור, כולל מחולות-שמחה וחיפוש אחר שידוך מתאים (משנה בסוף תענית). אך יהיה זמן שהעולם הגשמי יחרב:

“שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא” (ראש השנה ל”א ע”א).

כלומר ששת אלפים שנה יתקיים העולם, ומשך אלף שנה יהיה חרב. מדברי הגמרא שם עולה שששת אלפי שנות העולם מכוונים כנגד ששת ימי בריאת העולם, שהם ימי המעשה, והאלף השביעי מכוון כנגד יום השבת. לשון הגמרא שם: “מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת”. השבת השבועית, שביום כיפור משתכללת לכעין מיתה קטנה של הכוחות הגשמיים, תהפוך לחידלון גמור של העולם משך אלף שנה.

מהו הטעם לחורבן העולם באלף השביעי?

על אותה הדרך שבשבת רגילה היהודי מתקרב ל-ה’ ומתוך כך המלאכה נאסרת, וכן כשם שביום כיפור העולם מתקרב ל-ה’ עוד יותר ומתוך כך ישנה הפסקה של כוחות החיים, כך יקרה ביתר שאת באלף השביעי. העולם אז כל כך יתקרב ל-ה’, עד כדי ביטול הופעת החומר בצורה המוכרת לנו. הצמצום של אור ה’, שהוא הכרחי לקיום המציאות הגשמית, לא יהיה אז בדרגה המוכרת לנו. ההארה שתהיה אז תגרום לביטול החלוקה החומרית המוחשית בין העולם ל-ה’. מן המבט שלנו זהו חורבן לעולם[1]. הדברים באים לידי ביטוי ברור בפסוק שמביאה הגמרא על מנת להראות שבאלף השביעי העולם יחרב: ‘ונשגב ה’ לבדו’. על פניו יש לבאר שהראיה היא מזה שרק ה’ נשגב אז לבדו, ומשמע שאין עוד יצור איתו. אך בתוך הדברים מקופל גם ההסבר לכך שאין עוד בריות שחולקות רשות לעצמם, והוא עצם זה ש-ה’ נשגב אז. כלומר, ההופעה הגדולה של ה’ בזמן ההוא, היא הגורמת לביטול החומריות.

          שמיטה ויובל

בדומה לשבת בחיי היהודי, כל שנה שביעית היא שנת שמיטה. גם את השמיטה יש לראות כשבת ארוכה, כלומר לא יום אחד בלבד אלא שנה שלמה של בטלה וזמן לקישור שלנו לרוחניות. אך באמת קשה לדבר במושגים האלה על שנת השמיטה, שכן רק מלאכות הקרקע נאסרות (וגם שם לא בצורה גורפת) ושאר הפעילות החומרית ממשיכה אצלנו כרגיל. וביותר, שאי אפשר להתעלם ממה שמפורש בכתוב אודות היות השמיטה צורך עצמי של הקרקע, יותר ממה שהיא צורך האדם:

“וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ” (ויקרא ל”ג-ל”ה).

עם ישראל חוטא בעוון שמיטה, והעונש על שמיטה הוא גלות. בזמן שהעם בגלות, הארץ מחזירה לעצמה את מנוחת השמיטות והיובלות שחסרו לה בהיות העם עובדים את הקרקע בשנות השמיטה. על פניו הדבר מפתיע ומשונה, מהו ההיגיון שהארץ מתנהגת כאן כבעלת רצון למנוחה?

הענין הוא שכמו שיש לאדם את יום השבת בתוך ימות השבוע, בו הקישור שלו ל-ה’ מתגלה ומתחזק, כך יש שמיטה לארץ, שמכונה בכתוב ‘שבת הארץ’, בה הארץ הגשמית מחוברת יותר ל-ה’. כמו במקומות רבים, גם כאן הארץ היא ביטוי למושג רחב יותר, שהוא כלל המציאות הגשמית. אכן, אין לארץ ולכלל המציאות רגשות או רצון עצמי למנוחה. אך הניסוח המיוחד הזה של הפסוקים בא להדגיש את היות שבת הארץ זמן מיוחד בו המציאות החומרית מתחברת ל-ה’. כלומר, התורה מדגישה שלבד מהחיבור האנושי ל-ה’ יתברך, המתגלה ביום השבת, יש גם חיבור כללי של כל העולם אל ה’, המתגלה בשנת השמיטה.

בשנה הזו אין עבודה בקרקע, וזהו ביטוי לכך שהארץ אז לא מקושרת ליצרנות החומרית. כמו בשבת, שהבטלה ממלאכה גשמית אז היא ביטוי לקרבת ה’ יתרה, כך גם הריחוק מן החומריות בשמיטה מבטא זאת. גם יציאת עבד ואמה לחופשי בשנה הזו מבטאת את שוויון המעמדות החברתיים בעם. אם בשש שנות העבודה הדוחק הגשמי יצר מציאות בה חלק מן האנשים משתעבדים תחת אחרים, הרי שבשנה השביעית החילוק הגשמי הזה בטל. זהו ביטול נוסף של העול החומרי הכללי בו נתונים בני האדם בכללותם.

ביטוי נוסף של היות השמיטה גילוי הקישור של המציאות החומרית ל-ה’, הוא לשון הפסוקים:

“וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (כ”ה, ו’-ז’).

בדברינו לפרשת אמור (ובעוד פרשות) עמדנו על כך שהבהמה מבטאת את העולם החומרי. ההשוואה הנזכרת בפסוק בין האדם לבהמה באכילת פירות שנת השמיטה מבטאת את היות השמיטה ערך הנוגע לגשמיות מצד עצמה, לא פחות ממה שהוא נוגע לאדם.

עם ביטול העיסוק החומרי באדמה, מגיעה גם השוואה בין בני האדם. החילוקים של מעמדות ובעלויות הם פועל יוצא של הצמצום הגשמי, וההשוואה היא תוצאה של חזרה לשורש הרוחני המאחד את המציאות. קרבת האלוקים הרוחנית של כלל העולם היא העומדת בבסיס היצירה, על אף שמתוך המסכים החומריים מאחוריהם אנו שרויים קשה להבחין בכך. בשנה הזו אנו זוכים להצצה אל השורש: אין חילוק באדמות, וכל אדם יכול להלך באדמת חברו ולקטוף את הפירות. המעמדות החברתיים מעודנים בכך שעבד ואמה משתחררים, ובכך בני האדם משתווים זה לזה.

בדומה ליחס שבין שבת ליום כיפור, וביתר חריפות לאלף השביעי, קיים קשר כזה בין שנת השמיטה לשנת היובל. בשנת היובל נוהגות הלכות השמיטה הרגילות, ונוספות עליהן הלכות המיוחדות לשנה זו. הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, וכל העבדים היהודיים יוצאים לחופשי. אותם הערכים הבאים לידי ביטוי בשמיטה, מתגלים ביובל ביתר שאת. ההשוואה בין בני האדם מתחזקת ביציאת העבדים הנרצעים לחופשי[2]. החזרה של המציאות אל השורש הרוחני מתבטאת אז עוד בחזרה של השדות לבעליהן המקוריים, על פי הסדר האלוקי שנקבע בגורל בזמן יהושע, ובהתעלם מן הפעילות האנושית של קניה ומכירה הנובעת מרצון להרבות קנין או מדוחק כלכלי.  

החזרה אל השורש בשנת היובל היא קריאת תיגר על השקיעה בגשמיות. ההיחלצות מן החומריות העולמית תלויה בקרבה גדולה של העולם ל-ה’, שהיא העומדת בבסיס השמיטה והיובל. הפסוק: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (כ”ה, כ”ג), מקבל לפי הדברים הללו עומק חדש. לא רק שהארץ של ה’ ואנחנו אורחים כאן, ולכן אין לנו זכות לקבוע את הבעלות; אלא כיוון שהארץ היא של ה’, דהיינו קרובה אליו מבחינה רוחנית ודבקה בו, ממילא הפעילות הגשמית שלנו מתעמעמת ונדחית מהבמה המרכזית. זאת בדומה להפסקת כוחות החיים בשבת, וביותר ביום הכיפורים.

          יובל

תקיעת השופר ביובל, אותה התקיעה שמחילה את הדינים של שנה זו – שחרור העבדים וחזרת הקרקעות, נעשית ביום הכיפורים. קישור המצווה של יובל ליום הכיפורים איננו מקרי, כמובן, ומתבאר היטב מתוך דברינו. היסוד הרוחני העומד בבסיס היובל הוא אותו היסוד שמתגלה ביום כיפור. הצד השווה שבהם הוא שבשניהם מתגלית החזרה של המציאות לשרשה הרוחני ולקרבת אלוקים. מתוך הקרבה הזו ישנו ביטול של סדר החיים הגשמיים הנוגע לבני האדם ביום כיפור, וביטול הסדר הזה הנוגע לארץ, ביובל.

השם שניתן לשנה זו: ‘יובל’, מקפל בתוכו ברמז את מהותה של השנה. במדרש (ילקוט שמעוני פרשת פינחס רמז תשע”ו) עסקו חז”ל בענין ‘בהמות בהררי אלף’ (תהילים נ’, י’, ועיין גם באיוב פרק מ’). זוהי בהמה אדירת מימדים וחזקה במיוחד: “רבי יוחנן אמר בהמה אחת רבוצה על אלף הרים”. המדרש שם מתאר את כמות מאכלה, ולאחר מכן נדרש לשאול מנין היא שותה:

“רבי שמעון בן יוחאי אומר נהר יוצא מעדן ושמו יובל ומשם היא שותה דכתיב ועל יובל ישלח שרשיו”.

הבהמה, כפי שביארנו כבר, מסמלת את המציאות הגשמית כפי שהיא, ללא התיקון הרוחני שיוצרים בני האדם. הבהמה הגדולה הזו שותה מנהר ששמו ‘יובל’, והוא יוצא מעדן. כמובן שזה מזכיר את הנהר של פרשת בראשית (ב’, י’): “וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים”. ארבעת הראשים הם יסודות העולם הגשמי, כפי שהבאנו בדברינו לפרשת קדושים שחז”ל ראו בהם משל לארבעת המלכויות ששולטות בכיפה.

עדן, מקום מוצא הנהר, הוא מקום רוחני-פנימי שאין לו דוגמא בעולם החומרי. כך אמרו חז”ל (ברכות ל”ד ע”ב):

“עין לא ראתה אלהים זולתך… מאי עין לא ראתה… רבי שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה שמא תאמר אדם הראשון היכן היה בגן ושמא תאמר הוא גן הוא עדן תלמוד לומר ונהר יצא מעדן להשקות את הגן גן לחוד ועדן לחוד”.

אפילו גן-עדן, המקום הרוחני המעולה של הזמן שלפני החטא, הוא במדרגה פחות רוחנית מהמקום העלום הקרוי ‘עדן’. מהמקום הרוחני הזה יוצא נהר בשם יובל, והוא נועד להשקות את הגשמיות, כנזכר.

ברור שיש כאן משל לכך שהמציאות הגשמית קשורה בקשר עז אל הקודש העליון והחבוי מעינינו. ישנו קישור רוחני בדמות של נהר, שמוביל שפע רוחני מלמעלה אל החומריות. אם כן, השם ‘יובל’ מכוון ללשון הובלה והמשכה[3], כמו פלג הנהר המכונה יובל[4]. ההמשכה הרוחנית הזו ממקור עליון של קודש אל המציאות החומרית היא באמת עניינו של היובל: הדגשת קישור העולם עם ה’ יתברך[5].

          קדוש לעולם קיים

על אף שהעולם יחרב באלף השביעי, מכל מקום יהיו כאלה שלא יושפעו מן התמורות מרחיקות-הלכת הללו. דרשו חז”ל (סנהדרין צ”ב ע”א):

“תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו שנאמר ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא צדיקים מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ה’ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו”.

השנים בהן עתיד ה’ לחדש את עולמו הן שנות האלף השביעי, כפי שמוכח מכך שהפסוק שהובא כאן הוא אותו הפסוק שהובא בגמרא בראש השנה לגבי חורבן העולם באלף השביעי – ‘ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא’. וכן כתב רש”י כאן, ששנים אלה הן אלף שנים. החידלון הכללי של האלף הזה יפסח על הצדיקים. הם לא יושפעו מן הרפורמה הכללית שתהיה בעולם. הצדיק חולק רשות לעצמו משאר המציאות החומרית, בהיותו קרוב ל-ה’ יתברך מצד עצמו. בכך, אין דינו כדין שאר החומר העולמי שיעבור מהפך.

בדומה לצדיקים הללו, כך גם במסגרת השבתון-הכללי של הארץ, שנת היובל, יש יוצא מן הכלל שלא חלים עליו הדינים של היובל. המדובר הוא בבית בעיר מוקפת חומה. השדות, וכן בתי ערי החצרים (כלומר שאין להם חומה), נסקרים בסקירה אחת ויכולים להיחשב כשטח אחד גדול, בהתעלם מחילוקי הבעלויות[6]. לעומת זאת, החומה המקיפה את העיר מחלקת אותה משאר העולם. העיר המוקפת חומה חולקת רשות לעצמה ולא מעורבת עם המולת העולם הכללי.

בכך יש ביטוי לנקודה רוחנית במציאות שלא מעורבת עם עולם החומר. זוהי מציאות רוחנית, שנבנית בידי אדם ולא באופן טבעי-חומרי. הבית הנמכר בערי חומה הוא מציאות רוחנית שלא עתידה להיות מושפעת מהשינויים הגשמיים החלים ביובל. מכירת הבית הזה היא פעילות אנושית-רוחנית שפועלים הצדיקים, והיא איננה עתידה להתבטל, בדומה לצדיקים עצמם שלא יתבטלו בחורבן העולם. ביטוי לכך שהבית בערי חומה מבטא את הנקודה הרוחנית בעולם החומר יש למצוא במדרש תנחומא בפרשתנו סימן ב’ (בנוסח בובר):

“אמר לו הקדוש ברוך הוא [למשה] בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב זה ביתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו”.

[1] באמת זוהי עליית דרגה, מעולם בעל חומר מגושם לעולם עם חומר מזוכך ורוחני יותר. בהמשך הדברים נביא שחורבן זה הוא חידוש העולם, כלשון הגמרא בסנהדרין צ”ב ע”א, אך לא נאריך בענין זה.
[2] כמו כן, על הלשון ‘וקראתם דרור’ דרשה הגמרא (ראש השנה דף ט’ ע”ב): “דתניא אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא [כלומר דר במקום שחפץ לדור – רש”י שם] ומוביל סחורה בכל מדינה”. הרי שגם כאן מודגשת היכולת לנוע בכל מקום חלף הצמצום של מקום העבד כמשועבד לאדוניו. זו הדגשה נוספת של ההשוואה הכללית, בנוסף להשוואה בבעלות על הקרקע.
[3] בדומה לכך אמרו על דרך הפשט במדרש לקח-טוב כאן: “יובל היא על שם השופר שיוביל הקול נקרא יובל”.
[4] אמנם יש הבדל בניקוד בין יובָל ליובֵל, אך פשוט שהדברים מכוונים לאותו ענין, ורק ההבדל הוא בין לשון סבילה לבין לשון פועלת. ויש להסביר הבדל זה, שבסתם נהר המים מובלים על ידי כוחות הטבע, ועל כן קרוי הנהר יובָל, בסביל. אך היובֵל הוא כוח רוחני הפועל בעולם, ולכן נכתב בניקוד של פועֵל.
[5] יש להוסיף כאן, שיש מקום לקשור גם את הפירוש של רש”י לשם יובל לעניינו של היובל. רש”י אמר שיובל הוא שם השופר, והראינו שזהו שם שופר העשוי מקרני איל ולא סתם שופר. ‘איל’ הוא לשון של חוזק, כמו שכתוב: “וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח” (יחזקאל י”ז, י”ג), וכך ציינה הגמרא כמה פעמים (למשל ביומא ס”ז ע”ב). ויש לומר שלכן קרוי היובל דווקא כשם שופר האיל, כדי לרמוז לקושי ולחידוש שיש בשינוי הסדרים החומריים של המציאות. כדי שהרוחניות אכן תפעל ותשנה את העולם צריך כוח חזק ומשמעותי, שמתבטא כאן באיל.
[6] עיין גם בקידושין כ”ז ע”ב: “דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן… סדנא דארעא חד הוא”. ופירש רש”י שם: “דהא כולה מחוברת”.