התורה מצווה אותנו להביא את קרבן העומר ב-ט”ז בניסן, והחל מיום זה למנות ארבעים ותשעה ימים עד לחג השבועות. אז יש להביא את שתי הלחם ולחגוג יום-טוב. והנה, ידוע לכולנו שחג שבועות הוא חג מתן תורתנו. אך למרבה ההפתעה אין לדבר זה איזכור בכתוב. חכמים למדו כן (בשבת פ”ו ע”ב) על פי חשבון הימים בפרשת יתרו, אך בפשט הכתוב אין סיבה למסיבת חג שבועות. אמנם בשמות כ”ג, ט”ז מכונה חג הביכורים גם בשם ‘חג הקציר’, ומכאן יש ללמוד שיש סיבה טבעית לשמוח, בשל הקציר. אך עדין השאלה הנזכרת במקומה עומדת, מדוע את הערך החשוב של מתן תורה התורה גונזת? ועוד, שעל אף שמצאנו גם בסוכות שהחג תלוי בשמחה גשמית של אסיף התבואה, מכל מקום שם יש גם ערך רוחני חשוב שבא לידי ביטוי במצוות סוכה וארבעת המינים, וערך זה נזכר בתורה. ואילו בשבועות נזכר רק הערך הגשמי, וגם הוא שלא במקום המרכזי עליו צווינו בחגיגת היום הזה.

עוד יש להתבונן בכך שחג שבועות תלוי בתאריך שלו בספירה מיום הקרבת העומר. הדבר מצביע בבירור על קשר הדוק בין השנים, וברצוננו לעמוד עליו.

יש לברר גם את עניינה של מצוות ספירת העומר, שכן אם התורה היתה רוצה רק לציין את התאריך של שבועות לא היינו זקוקים למצוות ספירה, אלא רק לציון המועד. ולא ייתכן לומר שהספירה מבטאת את התשוקה להגיע כבר ליום מתן תורה, כיוון שכבר אמרנו שעצם הערך של מתן תורה בשבועות לא נזכר בפירוש בתורה. אם כן, מדוע אנו סופרים את הימים?

שאלה נוספת שאנו רוצים לברר היא מדוע קרוי שמו של קרבן העומר בשם זה. ‘עומר’ היא שם של מידה, שהיא עשירית ממידת ‘איפה’, כלשון הכתוב: “וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא” (שמות ט”ז, ל”ו). כמו העומר, גם שאר המנחות באות במידה זו, כפי שהביא רש”י לעיל ב’, א’. גם שתי הלחם, למשל, באות עישרון כל אחת, וכן מנחת סוטה באה עישרון. נמצא שמידת העישרון אינה מיוחדת לעומר, ואם כן מדוע דוקא קרבן העומר מכונה בשם זה?

***

          אדם ובהמה

שעורה נחשבת בכל מקום בדברי חז”ל למאכל בהמה. עיין למשל בסוטה ט’ ע”א ו-י”ד ע”א, שמנחת הסוטה שבאה מן השעורים מכונה מאכל בהמה. לעומתם, החיטים הם מאכל אדם, וזאת ידוע בחוש ואין צריך לראיה. קרבן העומר בא מן השעורים. הדבר אינו מפורש בכתוב, אך חז”ל למדו זאת במסכת מנחות (בדף ס”ח ע”ב). לעומתו, שתי הלחם באות מן החיטים כמו שכתוב במקומות רבים בחז”ל, ככל ‘סולת’ סתם הנזכרת בכתוב, שמן הסתם מורה על חיטים אלא אם פורש אחרת. נמצא שקרבן העומר קשור עם הבהמות, ושתי הלחם – עם האדם. מהי השייכות של הבהמות לעומר?

הבהמות הקשורות לקרבן העומר אינן דוקא הבהמות המוכרות לנו. בדברינו לפרשת קדושים עמדנו על היות החיות משל לאומות העולם. העיקרון הוא שהחיות השונות מביאות לידי ביטוי כוחות חיים שונים, הקשורות לעולם הטבע והחומר. לחיות יש צרכים גשמיים ותכונות מתאימות, ויש להן נפש שבאמצעותה הן מתנהלות ופועלות בתוך העולם בו הן חיות. הבהמה באופן כללי מייצגת את העולם החומרי כפי שהוא, כלומר ללא המדרגה האלוקית המפעמת בליבות עם ישראל[1]. הדרגה של עם ישראל, זו המביאה לעולם את הבשורה האלוקית, מתבטאת באדם, כמו שאמרו חז”ל: “אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם” (יבמות ס”א ע”א, ועוד).

האדם מרומם מהחיות בכך שיש לו נשמה אלוקית, המקושרת בפנימיות ל-ה’ יתברך. בכך הוא נבדל מן הבהמה, שמה שמנחה אותה הוא הנפש הממונה על הפעילות הגשמית ותו לא. היהודים, בעלי הנשמות הגבוהות הללו, מסוגלים לפעול בעולם פעולות רוחניות משמעותיות, ובכך לדחוף אותו קדימה לעבר תיקונו העתידי בגאולה השלמה. לאומות העולם אין את הנשמה הזו, ולכן בדרגתם הם מסוגלים רק לפתח את העולם מבחינה חומרית-אנושית. מדע, אומנות וטכנולוגיה הם שטחים פוריים לפעילות כזו. לעומת זאת, הפעילות הרוחנית של עם ישראל שייכת לפיתוח רוחני של העולם, שבא מכוח התורה. ועל זה אמרו חז”ל: “אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן… יש תורה בגוים אל תאמן” (איכה רבה פרשה ב’)[2].

קרבן העומר הוא חג למדרגה האנושית, המתבטאת בשעורים מהם בא הקרבן. לכאורה לא מובן, מדוע לעשות חג על מדרגה השייכת לנו מאז היוולדנו? אך יסוד הדבר בהודאה ל-ה’ יתברך שפדנו ממצרים מבית עבדים. העבד איננו בדרגה האנושית השלמה. החירות לבחור ולפעול על פי חפץ הלב היא מן המרכיבים הבסיסיים של האנושיות. בהיות העבד משועבד לרצון רבו, אין הוא נחשב לבן-אנוש בדרגה השלמה. כאשר גאלנו ה’ משם, ובכך נתן לנו את החירות האנושית, נכנסנו למשחק האנושי העולמי.

אכן, יש להדגיש שהקומה האנושית המופיעה בעם ישראל חשובה ומרוממת מזו המופיעה אצל שאר האומות. לא משום שהיהודים מנומסים יותר, או זוכים ביותר פרסי נובל ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיית העולם. אלא משום שבהיות הקומה האנושית משמשת את הרוחנית, יש לה חשיבות החורגת מדרגתה העצמית. כשם שאכילת הבהמה נתפסת כנחותה מאכילת האדם, בשל חשיבות האדם המתחיה מן האכילה לעומת הבהמה, כך הקומה האנושית אצל עם ישראל, המשמשת את הרוחניות, היא יותר בעלת-חשיבות מזו שאצל הגויים.

ועוד, שהרוחניות צריכה להתגלות בעולם דרך הכלים הגשמיים. להבדיל מן המלאכים, אנחנו מצויים בעולם החומר ומצווים לגלות את שם ה’ יתברך בתוך הסביבה הגשמית שלנו.

אמרו חז”ל (שבת פ”ח ע”ב):

“ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם… אמר לפניו ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם… שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא”.

הכלים הגשמיים המשמשים את עם ישראל במסגרת הקומה האנושית, הם המגלים את התורה בעולם. הערכים הרוחניים של התורה לא היו יכולים להישאר בעליונים, אצל מלאכי השרת. כפי שמשה רבנו אמר למלאכים, התורה פונה לתיקון העולם החומרי ולהופעת שם ה’ בו. מן הבחינה הזו החיים הגשמיים של עם ישראל מיוחדים מאלה של שאר האומות[3].

          כי תבואו אל הארץ

גם הארץ בה עם ישראל יועד לחיות, ארץ ישראל, דומה לכל הארצות. גם היא גשמית, וכדי להוציא ממנה תבואה יש לעמול בחרישה, זריעה ועוד. אך בסגולתה הפנימית של הארץ הקדושה הזו גנוז כוח רוחני להופעת הרוחניות. רק בארץ הזו עם ישראל יכול להופיע בשלמות: בקבלת נבואה, בנין בית המקדש והשפעת שפע רוחני ממרום. בדומה למסגרת החיים הגשמיים של עם ישראל, גם ארץ ישראל מגלה את הרוחניות בעולם.

הקשר הזה בין הקומה האנושית המיוחדת לעם ישראל לבין הארץ המיוחדת להם בא לידי ביטוי במצוות העומר. “כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן”. הסמיכות בין הכניסה לארץ לבין מצוות העומר נדרשת בדברי חז”ל (ויקרא רבה פרשה כ”ח, ד’):

“ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ הוי אומר בזכות מצות העומר דכתיב גביה כי תבואו לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר”.

גם בסדר האירועים של הכניסה לארץ בימי יהושע מצאנו שקיימו את מצוות העומר סמוך לכניסתם לארץ. ב-י’ בניסן נכנסו לארץ (כפי שכתוב ביהושע ד’, י”ט), וב-ט”ז בניסן הקריבו את העומר.

השם ‘עומר’ לקרבן זה, על שם המידה המכילה נפח של עשירית האיפה, מקבל לפי הדברים הללו משמעות פנימית. יש להקדים שמשמעות השם ‘עומר’ היא הכלי שמכיל עשירית האיפה, ולא רק ציון הנפח הזה. ניתן לראות זאת בפסוק המתאר את ציווי גניזת המן בצנצנת: “קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן” (שמות ט”ז, ל”ג). הרי שאמר הכתוב לתת בצנצנת כמלוא העומר, כלומר כפי שמחזיק כלי הקרוי ‘עומר’.

הדרגה הרוחנית התלויה בקרבן זה איננה המדרגה הגבוהה והסופית. דרגת האנושיות היא כלי הכרחי להופיע באמצעותו את הרוחניות בעולם, אך בסופו של דבר היא רק כלי. הגשמיות היא המסגרת המעשית שלתוכה יש ליצוק את התוכן הרוחני, ובאמצעותה לקדש את שם ה’ בעולם. הקרבן נקרא על שם כלי-הקיבול ולא על שם התוכן, כי זהו עניינו: הכלי המחזיק ומגלה את התוכן הפנימי, ולא התוכן הפנימי בעצמו.

          תיקון המידות

לאחר הקומה האנושית המתבטאת בקרבן העומר, מתחילה ספירת העומר. ימי הספירה הם ימים של התרוממות והכנה. ההכנה היא הכנה רוחנית להיות ראויים למדרגה הרוחנית המיוחדת לעם ישראל שתגיע בשבועות. הספירה איננה רק צפייה לעתיד, שהרי כידוע סופרים את הימים שעברו ולא את אלה שנשארו. אנחנו סופרים את הימים שעברו כדי לציין את הדרגות שכבר הספקנו לקנות. הספירה של מה שעבר מבטאת את היות הימים ימים של התעלות וקניית דרגה רוחנית. הספירה של כל יום ויום בפני עצמו מבטאת גם את הייחודיות של כל יום בדרגתו המיוחדת לו. מבחינה רוחנית כל יום בימי הספירה שונה ומיוחד מקודמו.

ההכנה למדרגה הרוחנית תלויה בתיקון המידות. המידות הטבעיות של האדם הן ההופעה האנושית שלו. תיקון המידות והַישרתן מורה על שליטה שכלית של האדם על גופו ויצריו. באמצעות תיקון המידות (ולימוד תורה) יש ליהודי את האפשרות לקבל נבואה מ-ה’. כלומר, אדם צריך לתקן את האנושיות שלו עד כמה שבידו, ובעקבות כך עשויה להופיע עליו הארה מגבוה.

יסוד תיקון המידות הוא ההידמות ל-ה’ יתברך. ברוחניות, לדברים דומים יש דבקות הדדית. כיוון שאנו רוצים לדבוק ב-ה’, אנחנו צריכים להשתדל להיות דומים לו. כך אמרו חז”ל במסכת סוטה (י”ד ע”א):

“ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה’ אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקדוש ברוך הוא ביקר חולים וירא אליו ה’ באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקדוש ברוך הוא קבר מתים ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים”.        

ה’ מתגלה לעולם בעשרה סוגי גילויים, המכונים עשר הספירות. שבע מתוכן נוגעות להנהגה שלו את העולם, ושלוש הן עליונות יותר. השבע הן מידות יסודיות המקפלות בתוכן סדרי הנהגה רוחנית לעולם. בגילוי המעשי של המידות, בין אצל ה’ יתברך ובין אצלנו, יש אינסוף מקרים וסוגי תגובות המתאימים לכל מקרה ומקרה. אך היסודות העומדים מאחורי התגובות אינם מרובים כל כך. שיקול הדעת המופעל לפני התגובה מחליט האם לכעוס או לוותר, האם לתת או לקמץ. המידות של ה’ אינן עוסקות בגשמיות כמו המידות שלנו. אין לו מידת-כעס או מידת-גאווה לתקן. המידות של ה’ עוסקות ברמת ההשפעה שלו לעולם. למשל, מידת החסד היא נתינה לעולם, ומידת הדין היא צמצום ההשפעה.  

כיוון שהפעילות בעולם זוקקת תגובה מיוחדת לכל מקרה, המידות משתלבות זו בזו. למשל, כשכועסים על ילד אין זה כעס שלם. עם הכעס אנחנו גם מרגישים אהבה ורחמים על הבן. ולהיפך, נתינה בעולם שלנו היא תמיד חלקית ומוגבלת, כך שבכל נתינה יש גם צמצום השפע. אם המידות הבסיסיות של ה’, שבעקבותיהן עם ישראל אמור לצעוד בדרכו למעלה, הן שבע, הרי שהשילוב הבסיסי של כל מידה בחברתה מסתכם בארבעים ותשע[4]. לכן ספירת העומר מורכבת מארבעים ותשעה ימים, בהם אנו מנסים להידמות ל-ה’ ובכך להיות ראויים לקבל את התורה.

          בזעת אפך תאכל לחם

לאחר תיקון המידות, מגיע היום החמישים בו שורה עלינו הדרגה הרוחנית. לאחר הימים האלה, זכה עם ישראל לראשונה בנבואה כללית לכל העם, במעמד הר סיני. הסיבה לחגיגת חג השבועות היא הודאה ושמחה על הדרגה הרוחנית לה זכינו לאחר עבודת ימי הספירה. בחג הזה אנחנו מתרוממים מהדרגת הרוחנית הקרויה ‘בהמה’, המורה על האנושיות, לדרגת אדם. זוהי המעלה הרוחנית המיוחדת לעם ישראל, כעם היוצר ופועל בעולם ברוחניות.

מתוך המדרגה הגדולה הזו, עם ישראל מסוגלים לקבל את התורה, שהיא הכלי העיקרי לפעול בעזרתו פעולות רוחניות[5]. מתן התורה איננו הסיבה לחג, אלא הוא פועל-יוצא שלה. עקב כך שזכינו לדרגת-אדם, ביכולתנו לקבל את התורה, ללומדה ולקיימה בשלמות. לו היתה התורה מציינת את מתן תורה כסיבה לחג השבועות, היינו סבורים שהחג הוא זמן של הודאה על טובה שנעשתה איתנו. בכך היינו מפספסים את הערך החשוב שמתגלה בחג, והוא הדרגה הרוחנית לה זכינו, שמכוחה ראויים אנו לקבלת התורה. לכן הערך של מתן תורה המקושר לחג הזה הוא נסתר בתורה, ואינו מופיע בתור הסיבה לחג.

עיקר ההדגשה של התורה, לפי מה שהתבאר, הוא על הדרגה הרוחנית לה זכינו בחג השבועות. הביטוי העיקרי לכך בתורה הוא חיוב הבאת שתי הלחם ביום זה[6]. הלחם מסמל את העדיפות של האדם על הבהמה. אמרו חז”ל (פסחים קי”ח ע”א):

“אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אמר לפניו ריבונו של עולם אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו”.

אמנם הלחם נוצר מחומר גלם הדומה למאכל החיות, אך בהיותו זקוק לעמל ותיקון אנושי הוא מבטא דרגה מרוממת ממאכל הבהמות. אדם הראשון בכה על היותו נטוע בדרגה הדומה לבעלי החיים, באבדו בחטאו את הדרגה הרוחנית המיוחדת לו. ועל זה ניחם אותו ה’ יתברך, שגם בתוך העולם הזה, עולם החומר המשותף לבעלי החיים ולבני האדם, ניתן למצוא את הדרך להתרומם ולהתעלות לחיים בצביון של אדם. הדרך הזו עוברת בעל כורחנו דרך עמל ויזע, שהם הביטוי למאמץ שצריך להשקיע כדי לגדל את הפירות הרוחניים.

שתי הלחם הם משל-טבעי ליצרנות הרוחנית הבאה לידי ביטוי בתורה. וכן בארו חז”ל (חגיגה י”ד ע”א, ועוד) את הפסוק “לכו לחמו בלחמי” (משלי ט’, ה’), כעוסק בלימוד תורה[7]. בנמשל, זעת האפיים של המאמץ ליצור לחם מתגלה בעמל הדרוש ללימוד תורה וקישור תמידי ל-ה’ יתברך. הדרגה הרוחנית של ‘אדם’ זוקקת מאמץ, ונותנת פירות.

[1] עיין גם בדברינו לפרשות נח וויקרא.
[2] חשוב לציין שאין הכוונה שהגויים חשובים בעינינו כבהמות ותו לא. ודאי שכל אדם שנברא בצלם (ועושה מעשי אדם, ולא מעשי חיית-טרף) חביב עלינו, ועדיף הרבה על בהמה. אלא שבייצוג החומרי של הערכים המדוברים אין אפשרות ליצור הדרגה נכונה יותר, כיוון שאין נברא גשמי שהוא בדרגה גבוהה מזו של אדם. לכן, נבחרה הדרגה הבהמית לייצג את כלל הגשמיות, כולל האנושיות בפסגתה, ודרגת האדם לייצג את הרוחניות. על דרך זו מצאנו שאפילו עמי-הארצות מתוך עם ישראל מכונים בדברי חז”ל בהמות (עיין למשל פסחים מ”ט ע”ב).
[3] עיין עוד בהרחבה בדברינו לחג הפסח.
[4] אלה המידות אותן אנו מזכירים בתפילת “ריבונו של עולם” הנדפסת בסידורים לאחר ספירת העומר.
[5] עיין בדברינו לפרשת קדושים; ושם הבאנו מקור אחד מני רבים העומד על כך שלימוד התורה יוצר יצירות בעולם הרוחני.
[6] כמו כן, היום הזה מצוין בתורה כיום שממנו והלאה ניתן להביא ביכורים למקדש. גם כאן, על דרך מה שנבאר בסמוך לגבי הלחם, ניתן לראות את הפן המיוחד לאדם ביחס לחיות. שכן החיות בדרך כלל אינן אוכלות את הפירות הגדלים על העץ, והן ניזונות ממה שגדל על הארץ. הגובה הגשמי של העץ, המרחיק את הפרי מרוב בעלי החיים, יש בו כדי לסמל גם את הגובה הרוחני של הפרי ביחס לעשבי הארץ.
ואמנם גם שעורים ניתן להביא כביכורים רק משעת הקרבת שתי הלחם והלאה (מנחות פ”ד ע”ב), אך מכל מקום הם כבר נזכרו בקרבן העומר, ותפסו את עיקר מעמדם הרוחני כמייצגים את הבהמה, כנזכר לעיל.
[7] ועיין גם בזוהר אמור צ”ח ע”א, ששתי הלחם מכוונים כנגד שני הלוחות עליהם נכתבו עשרת הדיברות. ובזוהר בראשית ר”ס ע”א אמרו ששתי הלחם הם כנגד תורה שבכתב ושבעל פה.