לפורים - בגרות ועצמיות
כתוב בגמרא (שבת פ”ח ע”א):
“ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם… אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר”.
לפי דברי חז”ל אלה, עם ישראל לא רצו מתחילה לקבל את התורה, ו-ה’ נאלץ לכפות זאת עליהם. רק בעקבות נס פורים השתנה המצב ועם ישראל מקבלים את התורה מרצון. ברצוננו להבין מה היה מיוחד בנס פורים שגרם למהלך המיוחד הזה של קבלת התורה מרצון? שהרי אמנם היה שם נס הצלה גדול ומשמעותי, אך גם קודם לכן בהיסטוריה היהודית היו ניסים גדולים ומשמעותיים שכללו את הצלת עם ישראל כולו מפני אויביו. החל ביציאת מצרים, עבור דרך תקופת השופטים כפי שהדברים מפורשים בתנ”ך, וכלה בהצלה הניסית של העם בזמן חזקיהו מכף סנחריב.
הגמרא בחולין (קל”ט ע”ב) אומרת:
“המן מן התורה מנין המן העץ. אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא”.
כלומר הגמרא שואלת היכן רמוזים המן, אסתר ומרדכי בתורה, ורומזת כל אחד מפסוק אחר. המן רמוז בפסוק העוסק בעץ הדעת: “וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ” (בראשית ג’, י”א). אסתר רמוזה בפסוק: “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (דברים ל”א, י”ח). ומרדכי רמוז באחד הבשמים בהם בישמו את שמן המשחה – מר-דרור, שתרגומו לארמית הוא ‘מירא דכיא’. רש”י שם מסביר שהשאלה לגבי מרדכי היא היכן רמוז שתהיה לו הגדולה אליה זכה, והתשובה היא שבפסוק שבו הוא רמוז (בשמות ל’, כ”ג) נאמר “וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר”; הרי שהכתוב מכנה אותו ‘בשמים ראש’, כלומר הראש והחשוב.
יש לעמוד על תוכן השאלה של הגמרא שם, שעל פניו היא משונה ביותר. מדוע להניח שצריך למצוא רמז להמן, לאסתר ולמרדכי לפני הופעתם במגילה?
***
תורה שבעל פה
כתוב בתנחומא לפרשת נח (סימן ג’):
“וכתיב ולא תמצא בארץ החיים… שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה… לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית… ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו”.
המדרש עומד על קושי שישנו בדרשה של הגמרא בשבת, אודות כפיית ההר כגיגית על עם ישראל; שעל פניו הדבר אינו עולה בקנה אחד עם האמירה המפורסמת של עם ישראל ‘נעשה ונשמע’. אם עם ישראל קיבלו מיד את התורה בהסכמה מלאה ובלי לשאול שאלות, מדוע היו צריכים לכפות אותה עליהם?
התשובה של המדרש היא שיש הבדל בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. מה שעם ישראל קיבלו מיד ובחפץ לב זה את התורה שבכתב. החלק הזה שבתורה אינו ארוך יחסית, ונוח וקל ללמידה. אך ה’ רצה לתת גם את החלק של התורה שבעל פה, שהוא ארוך מאוד, קשה מאוד ומצריך עמל מרובה. את התורה שבעל פה היה צריך לתת בכפייה; לולא זאת כנראה שהעם לא היו מסכימים לקבלה.
הקשר בין פורים לבין התורה שבעל פה הוא קשר הדוק. בעקבות נס פורים חידשו חז”ל חג חדש שלא היה קודם לכן. בחג הזה חידשו גם כמה וכמה מצוות שלא היו קיימות קודם לכן. תקנות של חכמים היו גם לפני פורים, אך לכל תקנה יש מטרה מוגדרת כסייג לדין תורה. פורים הוא חג שעומד בפני עצמו, ואין בו פן של הרחבת דין קיים מן התורה. בכך הוא חג של תורה שבעל פה; של דברי חכמים שלא באים לפרש דין מן התורה שבכתב או להעמיד כזה דין על תילו, אלא באים ליצור דבר חדש שלא היה קיים קודם לכן. על דרך זו אמרו חז”ל (מגילה י”ד ע”א):
“תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה”.
בנוסף, נס פורים, שקורה בסוף גלות בבל, מסמל את המעבר בין תקופת הנבואה לתקופת המשנה. בזמן בית ראשון וכן בזמן גלות בבל הנבואה היתה מצויה. הנביאים האחרונים פעלו בתחילת ייסוד בית שני, ולאחריהם החלו להנהיג את העם החכמים שהרכיבו את אנשי כנסת הגדולה, ומאוחר יותר – חכמי המשנה. המשנה היא היסוד של התורה שבעל פה שמבארת את דברי התורה שבכתב ויוצרת גזירות ותקנות. מכל התקופה של הנבואה נשארו בידינו גרגרים ספורים של הלכות ששייכות לתורה שבעל פה. הפרי הרוחני העיקרי של אותה התקופה הוא דברי הנבואה ורוח הקודש שנצרכו לדורות ונכתבו בתנ”ך. החל מהתקופה הסמוכה לנס פורים מתחיל ייסוד בית שני והפיתוח של התורה שבעל פה.
כעת יש לעמוד על הקשר הפנימי בין פורים לבין תורה שבעל פה.
ילדות ובגרות
מאז שעם ישראל החל את דרכו ההיסטורית ביציאת מצרים, הוא עבר תהליך רוחני ארוך ומשמעותי משך שנים רבות. ביציאת מצרים נעשו ניסים רבים. גם בזמן ההליכה במדבר היו ניסים גדולים וקבועים שליוו את המסעות. מן יורד מהשמים, וענני כבוד מקיפים את הצועדים. באר ניסית מלווה את הולכי המדבר, וענן עובר לפניהם והופך את העקוב למישור. ההשגחה האלוקית בימים ההם צמודה למדי. כל דרישה או שאלה של העם נענות מיידית על ידי ה’. סגנון החיים כולו סובב סביב הרוחניות והקישור ל-ה’ יתברך, שכן במדבר אין תחומי עיסוק חומריים מרובים.
לאט-לאט, החל מסוף תקופת משה רבנו המצב משתנה. עם הכניסה לארץ הציבור צריך להתחיל לעסוק בחרישה, זריעה ומלאכות נוספות. להבדיל מתקופת המדבר, בארץ ישראל כבר צריך לעבוד כדי להתפרנס. הדבר דורש עמל ומגע עם החומריות, ועל כורחו האדם מתנתק במידת מה מהקישור התדיר לרוחניות. גם מלחמות היו מנת חלקם של נוחלי הארץ, דבר שמצריך גם הוא נתק מן החממה-הרוחנית. ככל שעובר הזמן היהודים לומדים לחיות חיי תורה ומצוות שכוללים יצירתיות חומרית בצד העיסוק הרוחני.
ניתן להמשיל את התהליך לתהליך התבגרות של ילד. בהיותו צעיר חוסה, הילד תחת כנפיהם המגוננות של הוריו. הוא מצוי בקרבתם תדיר ומקושר אליהם רוב הזמן. בתקופה ההיא הילד לא נדרש ליצור ולפנות לעיסוקים שונים. אט-אט, עם התבגרותו של הצעיר המצב משתנה. הילד גדל ומוטל עליו ללמוד להסתדר בכוחות עצמו. הוא צריך ללמוד מקצוע ולשאת אשה. העניינים הללו מרחיקים אותו מבית הוריו ומההגנה שלהם. הבוגר צריך להיות יצירתי ולדאוג לעצמו, ובטבע העולם הוא ייפרד מהוריו.
כך עם ישראל בתקופת המדבר דומים לילד צעיר. הם חוסים תחת אביהם שבשמים, וכשקשה להם הם בוכים למשה רבנו ונענים. ביטוי מפורש לכך ניתן למצוא בספר דברים (א’, ל”א): “וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה”. וכן בדברי משה רבנו, כאשר הוא מלין כלפי ה’ על התפקיד הקשה שלו: “הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו” (במדבר י”א, י”ב). מתן תורה בכפייה משתלב עם המשל של הורים וילד: ההורים לא פעם מכריחים את הילד לעשות דבר שבעיניהם הבוגרות נראה נכון, הגם שהילד לא מבין את חשיבותו. אך עם הזמן העם מתבגר ומוכרח ללמוד להסתדר בכוחות עצמו בארץ ישראל כמו אדם בוגר.
השלב הבא של הבגרות הוא תקופת בית שני, כשאין עוד נבואה. כאשר הנבואה עדין מצויה בעולם ישנו קישור ישיר בין ה’ לעם ישראל. ניתן לשאול את ה’ שאלה ולקבל תשובה באמצעות הנביא. אם העם חוטא מגיע אליהם מסר ישיר מ-ה’. ה’ יתברך נוכח בחיים האישיים באמצעות הנבואה. זה קישור לאבא שבשמים, בדומה לקישור גשמי של ילד לאביו. אך כל זה נפסק בתחילת ימי בית שני. אז מתחילה תקופה חדשה ומשמעותית שבה אין אפשרות לשאול שאלה את ה’. צריך להחליט בכוחות עצמנו מהו רצון ה’, או מהי הדרך הישרה לבחור בה בשאלה מעשית זו או אחרת. כמו כן עובד ה’ צריך לקחת יותר אחריות על מעשיו, כי כבר אין לו בתת-מודע את הקול הקטן שאומר לו לחכות לנביא שיוכיח אותו. צריך להיות בוגר יותר, ולתקן את המעשים ללא מוכיח חיצוני.
עצמיות
בצורה טבעית הבגרות גוררת עצמיות. עצם זה שהבוגר עובד ויוצר עבור עצמו ולא נהנה מיגיע כפיו של הוריו מראה על עצמיות. אך יש יותר מזה. כאשר הילד מצוי בבית הוריו הם מכתיבים לו את אורח חייו. בילדות ודאי שהדבר כך; וגם מאוחר יותר, בצורה טבעית אדם מתנהג לפי הדפוסים שהוא לומד בבית. כאשר אדם מתרחק מהוריו יש לו הזדמנות טהורה יותר לבחור את דרכו המיוחדת לו, שפעמים תהיה שונה מזו של הוריו.
הבגרות שנכפתה על עם ישראל עם הכניסה לארץ ישראל גררה עצמיות בדמות הפעילות היצרנית של העבודה החקלאית ושאר המעשים החומריים שחיים גשמיים זוקקים, להבדיל מהחיים הרוחניים במדבר. אין עוד אפשרות לשבת ולבכות ולחכות שמשה רבנו יבקש מ-ה’ נס כזה או אחר.
לאחר סיום תקופת בית ראשון ותחילת תקופת בית שני, עם ישראל מובלים על ידי ההשגחה העליונה אל תוך תהליך נוסף ועמוק של חיזוק העצמיות. התורה שבכתב דומה להוראות שילד מקבל מהוריו. עשה כך ועשה כך. גם אם אינך מבין, וגם אם אינך רוצה להבין. ההוראות של התורה שבכתב מגיעות אלינו מלמעלה, כתובות ומוכנות ואינן זוקקות פיתוח ותוספת מצידנו.
לעומת זאת, כאשר יהודי לומד את החלק בתורה המכונה על ידינו ‘תורה שבעל פה’ הוא לא רק לומד את הקיים אלא הוא יוצר את התורה בשעת לימודו. המחשבות של התלמיד-חכם נחשבות בעצמן לתורה. כאן הוא מקשה קושיה, וכאן הוא מתרץ תירוץ. פעם הוא דורש רמזים מן התורה שבכתב ובכך מוציא לאור דינים חבויים, ופעם הוא עוסק בדימוי דין חדש לדין קיים ובכך מרחיב את התורה לעניין נוסף. אם התלמיד-חכם שייך לדור הסנהדרין, הרי שבכוחו (יחד עם חבריו) לגזור גזירות ולתקן תקנות שיחייבו את כלל ישראל כהוראות הלכתיות לכל דבר, על אף שמקור ההוראה הוא רק הסברא של גוזרי הגזירה.
כל זה הוא פלא גדול. ללמוד תורה זה דבר אחד, וליצור תורה זה דבר אחר לגמרי. אין זה מובן מאליו כלל שיהודי יוכל ליצור את התורה. היכולת הזו לפתח את התורה שבעל פה הוא סגולה מיוחדת לעם ישראל, ותלויה בנשמה הגבוהה השוכנת בנו. התורה שבעל פה, שמתפתחת עם ייסוד בית המקדש השני, מגלה את העצמיות של היהודי כשייך ומתאים ללימוד תורה. העובדה שהיהודי יוצר את התורה מצביעה על כך שאין הוא רק מקבל הוראות מאחרים, אלא שהוא עצמו רוצה ומסוגל להיות חלק מהתורה. האופי העצמי של היהודי מתאים ליצירת התורה, וביצירה הזו הוא מוציא לפועל את הכוחות הגדולים המיוחדים לו כיהודי בעל נשמה גבוהה.
לקח לעם ישראל זמן לעמוד על התכונה העצמית הזו שלהם כיוצרי תורה. לא מיד הם מפנימים את העובדה שבכוחם ליצור תורה, ושזה מה שמתאים לאופי הפנימי שלהם. התהליך הזה קורה בהדרגה, אך עיקרו נעוץ בנקודת זמן מסוימת מאוד. זמן המפנה הוא גלות בבל, ובייחוד סוף גלות זו – הרי הוא זמן נס פורים.
ריחוק מהמלך
מה שקרה בגלות בבל הוא מה שקורה להרבה מן המתבגרים. כאשר הנער מתחיל להתבגר הוא עושה שטויות. הוא עסוק בלבחון את הגבולות, את האסור והמותר, את מה שהוא מסוגל ואת מה שלא. גם כשהילד עדין צעיר הוא בוחן גבולות. מן הבחינה הזו אין הבדל גדול בין ילד שמנסה את ההורים לבין מתבגר שעושה דברים דומים, לפעמים קצת יותר מסוכנים. אך יש גיל שבו בחינת הגבולות לא באה רק כדי לנסות למשוך תשומת-לב, לעצבן את ההורים או להראות כוח. יש שלב שבו המתבגר באמת צריך לבחור לאיזו דרך הוא שייך. בשלב הזה הבחינה של הדרכים השונות היא בעלת חשיבות לכל המשך החיים. והבחינה הזו בדרך כלל לא נעשית בחסות ההורים. היא נעשית מחוץ לבית, כשיש לאדם את התנאים להסתכל במראה ולומר לעצמו מי הוא באמת, בלי דעות מוקדמות ובלי מפריעים מבחוץ.
עם ישראל לאורך הרבה דורות היו דומים לילד בבית הוריו. במדבר בודאי, אך גם בארץ ישראל. ארץ ישראל היא כמו הבית של ההורים. בדברי חז”ל (למשל בבמדבר רבה י”ט, י”ג) ארץ ישראל משולה לארמון של המלך, הבית של ה’ יתברך. הילד בבית הוריו לפעמים עושה שטויות, ובתוך תוכו הוא סומך על כך שההורים קרובים אליו, אוהבים אותו ולא יפגעו בו. לפעמים הוא עושה שטויות אפילו כדי למשוך תשומת לב ולקבל נזיפה מההורים; נזיפה שמראה בעצמה קישור בין ההורים לבין הילד. פעמים רבות ישראל הכעיסו את ריבונם בהיותם בארץ, ובסופו של דבר הם גלו ממנה, כעונש. אך מעולם לא עמד בפניהם הצורך לברר את הזהות הפנימית שלהם. מאז שנהיו לעם הזהות והמקום מוכתבים להם על ידי מנהיגם ועל ידי תנאי המציאות.
אבל אז מגיע הזמן שהם לא האמינו שיגיע. הם לא האמינו לנביאים שיגיע יום החורבן, אך הוא הגיע. רוב שארית הפלטה גולה לבבל, ובזה נחתמת התקופה של ההימצאות בארמון המלך. הילד נאלץ לעזוב, ולהסתדר בכוחות עצמו מחוץ לבית[1]. כעת עומדים היהודים בפני מצב שהם לא נתקלו בו עדין. הם מרוחקים מאביהם שבשמים, מרוחקים מהבית שבו הם גדלו, ועליהם לברר מי הם באמת. הם צריכים כעת לבחור את דרכם הרוחנית בלי תנאים סביבתיים שיכתיבו להם מה לעשות.
אחשורוש בסעודת הנהנתנות שלו מנסה לגרום ליהודים לבחור בדרך שלו ושל חבריו. הוא מזמין אותם למשתה שלו, ונותן להם זכויות שוות לשאר האומות. כולם נהנים ביחד מכל הטוב החומרי שארמון המלוכה הפרסי יכול להציע. ולא עוד, אלא שבסעודה הזו אוכלים בכלים הקדושים של בית המקדש, שהובאו לבבל על ידי נבוכדנצר[2]. לוקחים את כלי הקודש ומשתמשים בהם למילוי התאווה. עוד יום ועוד יום. כך במשך למעלה מחצי שנה, כמפורש בפסוקי המגילה. היהודים צריכים לבחור באיזה צד הם; האם הם ממשיכים עם המסורת הלאומית של חיי קדושה ועבודת ה’, או שהם בוחרים בחיי הנאה גשמית שבזים לקודש?
ההחלטה הראשונית היתה גרועה. היהודים בחרו להשתתף בסעודתו של אחשורוש הרשע. בכך הם בזו למסורת היהודית, ולקודש בכלל – שהרי הם אוכלים בכלי המקדש.
“שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם” (מגילה י”ב ע”א).
לפי תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי החטא של היהודים באותה התקופה היה שנהנו מסעודת אחשורוש. רבי שמעון לא חולק על כך, אלא אומר שזה מספיק רק כדי לחייב את היהודים שבשושן בעונש, וכדי לחייב את שאר העם יש למצוא חטא אחר, והוא עבודה זרה לצלם של נבוכדנצר[3] (כמסופר בדניאל פרק ג’). על פניו הציבור היהודי החליט לנטוש את הדרך. הם בוחרים להצטרף לאומות העולם בדרכם החומרית ולהתכחש ליהדותם.
ניצוץ פנימי
אלא שדווקא מתוך הריחוק מארץ ישראל קורה מהפך. דווקא במקום הזה של גלות והסתר-פנים מתנוצץ הניצוץ היהודי הפנימי. החטאים של אותו הדור גורמים לגזירת שמד איומה ונוראה על כלל היהודים. אחשורוש מאשר להמן להרוג את כולם. בצר לו, פונה עם ישראל בתפילה וזעקה לאביו שבשמים.
“ויסר המלך את טבעתו – אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב” (מגילה י”ד ע”א).
מה שלא עלה ביד כל הנביאים שנשלחו השכם והערב להוכיח את עם ישראל הצליח כאן. עם ישראל חוזר בתשובה ומחכה לישועת ה’ יתברך. אלא שכבר היו מקרים בהם מתוך השיעבוד של האומות את ישראל העם חזר בתשובה ו-ה’ הושיע אותו. בספר שופטים הדבר הזה מתואר כתהליך שחוזר על עצמו:
“וְכִי הֵקִים ה’ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה’ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה’ מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם. וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה” (שופטים ב’, י”ח-י”ט).
ובכל זאת חז”ל מוצאים משהו מיוחד במה שהסרת הטבעת של אחשורוש גרמה. הענין הוא שהחזרה בתשובה בזמן גלות בבל נשארה חרותה בלבבות עם ישראל יותר משאר הפעמים. כפי שביארנו, המתבגר עשוי לעמוד על אופיו העצמי דווקא מתוך הריחוק מבית ההורים. עם ישראל הגיעו למצב שבו הם הוכרחו להתבונן על יהדותם ועל דרכם הרוחנית. אם רצו זאת או לא, אחשורוש והמן לא הניחו להם להתנהג ככל האומות. זוהי נקודת מפנה מיוחדת במינה שבה עם ישראל בפעם הראשונה נמצא בגלות, רחוק מאלוקי ישראל ומארץ ישראל, וצריך לחשוב ברצינות על האופי הרוחני שלו. הריחוק גורם לכך שהמחשבה על הנושא החשוב הזה תהיה נקייה מעזרים חיצוניים. כאילו שבפעם הראשונה יש בחירה חופשית גמורה, ולא רק כזו שמלווה בנביאים זועקים. בגלות בבל ה’ לא מופיע בגלוי, ולא שולח נביאים. כמו כן שם ה’ לא מופיע במגילה. מי שרוצה לחזור בתשובה עושה זאת מרצונו האישי והחופשי.
המגילה מתארת את המעשים הגשמיים, אך בין השיטין מקופל גם התהליך הרוחני. מתחילה הציבור משתתף בסעודת אחשורוש ומוותר על יהדותו. לאחר מכן, בעקבות הגזירה, היהודים חוזרים בתשובה. בסוף, לאחר שהם מכירים בנס הגדול – אם כי הנסתר – שעשה להם ה’ יתברך הם מקבלים עליהם את התורה שבעל פה מרצון. החזרה בתשובה בפעם הזו היא משמעותית ופנימית. היא עוסקת בגילוי האופי הפנימי של עם ישראל. כאשר עם ישראל עומדים על יהדותם ועל תפקידם הרוחני הגורלי בעולם הם מכירים באמת את העצמיות שלהם. התורה שבעל פה מתאימה לעצמיות היהודית. היא מתאימה לאופי הרוחני היוצר של עם ישראל, ואין עוד אומה שיכולה להצטרף ליצירת התורה שבעל פה. את התורה שבכתב אפשר לקרוא, והתנ”ך מפורסם בעולם. אך כדי ליצור תורה, שהיא התורה שבעל פה, צריך נשמה יהודית מיוחדת. נמצא שדווקא בגלל הגלות, שבה יש ריחוק שנותן אפשרות נפשית לעמוד על האופי הפנימי, יש קבלה מרצון ומאהבה של התורה שבעל פה. דווקא מתוך הגלות עם ישראל חורט בנפשו את המדרגה הגבוהה של חיבור פנימי לתורה, שעתידה להישאר איתו לעולם (להבדיל מתהליכי החזרה בתשובה בתקופות קודמות שכשם שבאו כך הלכו להם).
אז התברר שהאופי הפנימי היהודי הוא כזה שחפץ לעשות את רצון ה’. התברר שהחטאים הם חיצוניים לנשמה הפנימית ואין בהם כדי ללמד על העצמיות היהודית. בהמשך הגמרא שהזכרנו, האומרת שהתחייבו כליה בזמן נס פורים כיוון שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, המשיכו חז”ל ואמרו:
“אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עימהן אלא לפנים”.
לכאורה הדבר אינו מובן, שכן ודאי שהיה אסור לעבוד לצלם של נבוכנצר, עד כדי כך שחנניה מישאל ועזריה מסרו את הנפש, פשוטו כמשמעו, ולא השתחוו, כמו שמפורש בכתוב בדניאל. ואם כן איך הגמרא אומרת שהחטא היה רק לפנים, שמזה משמע שלא היה כאן חטא אלא רק למראית העין? אלא שכוונת הגמרא היא לדברים שהתבארו, כלומר שהחטא אכן היה חטא, אך ברובד ההתבוננות הפנימית הוא חיצוני ואינו שייך לאופי היהודי האמיתי. הם עשו רק לפנים, הם עשו דבר שלא מגלה את פנימיות נשמתם, וגם ה’ לא כילה אותם לכן, אלא רק גזר עליהם גזירה שתפחיד אותם, ותהווה זרז לגילוי הפנימיות האמיתית שלהם.
אסתר מן התורה
ברובד עמוק, התהליך הזה שאירע בנס פורים היה נצרך להתפתחות של עם ישראל כמו אוויר לנשימה. אי אפשר לדמיין את עם ישראל כשהוא שרוי לנצח בדרגה הרוחנית שקודם נס פורים. לא ייתכן שהעם ימשיך לנצח ללא החיבור הפנימי והמהותי לתורה שבעל פה ול-ה’ יתברך באופן כללי. תהליך חשוב והכרחי כל כך בימות עם ישראל, שאי אפשר בלעדיו, נראה לחז”ל הכרחי שיירמז בתורה. חז”ל רצו למצוא בתורה רמז לדרגה הרוחנית העתידה לבוא על עם ישראל, מתוך הנחה שהתורה לא תחסר חלק חשוב כזה שרומז על החיבור השלם עם ה’.
כמו שהבאנו בפתיחה לדברים, את הרמז להמן הם מצאו בעץ הדעת, את הרמז לאסתר בפסוקים המתארים את הסתר הפנים של ה’ בגלות, ואת הרמז למרדכי בשמן המשחה שמבטא גדולה וכבוד. משמעות הדברים היא שהמן הוא ביטוי לרוע העולמי[4], שמתחיל מעץ הדעת. בעץ הדעת, להבדיל מעץ החיים, יש גם טוב וגם רע. העולם שלנו כולל גם תאוות, חטאים ורוע בנוסף לטוב הגדול האצור בו. לרע יש תפקיד רוחני ש-ה’ מייעד לו, והמן מביא את כל זה לידי ביטוי מעשי. הוא אדם רע, נצר לעם העמלקי שרוצה בכל מאודו להשמיד את ישראל כדי למחות את הקדושה מן העולם[5]. סיפור ההצלה של נס פורים מורה גם על התפקיד הרוחני של הרע כמברר את הטוב, לפי מה שביארנו שדווקא מתוך החושך והצער שהמן גרם נולדה בעם ישראל המדרגה הרוחנית החדשה והמשמעותית.
אסתר מבטאת את עם ישראל שעתיד לגלות כמו שהתורה מתארת בפרשת וילך. הסתר הפנים הוא הכרחי לקניית דרגת הבגרות של העם ולשם העמידה על האופי האישי הפנימי, כמו שביארנו. מרדכי הוא הצדיק העליון בעם ישראל שיש בו כדי לבטא את הדרגה הרוחנית שהעם בכללותו מגיע אליה. שכן קשה לראות את השינוי אצל כל אחד ואחד מן הציבור, אך כאשר מתבוננים במדרגה של הגדולים שבציבור ניתן לראות בהם ביטוי לכוחות הרוחניים האצורים בכל אדם פרטי. בעקבות הדרגה העליונה אליה זכה העם בפורים, מרדכי מקבל גדולה מיוחדת. הדבר מבטא בגשמיות את הגדולה הרוחנית של הדרגה החדשה אליה זכה מרדכי בפרט ועם ישראל בכלל באותה העת.
תחפושת
לפעמים האדם אינו מכיר את עצמו. כמו שעם ישראל לא הכירו באמת את אופיים הפנימי לפני המהפך שאירע בנס פורים, כך גם אחרי המהפך הרוחני ההוא רבים מאיתנו לא מזהים את מעלת הנשמה שלהם. אדם יכול להתהלך בעולם ולחשוב שהוא דומה לבהמה (משוכללת) – אוכל, שותה ונהנה בעת הפנאי. כל אחד צריך ללמוד על מעלת הנשמה של היהודי כדי לקבל דרבון להוציאה אל הפועל בעזרת עבודת התורה והמצוות. גם באופן פרטני יותר, יש ולאדם יש כוחות רוחניים פנימיים העדיפים על אלה של חבריו, לפחות מבחינות מסוימות, והוא אינו מודע אליהם.
אחד הדברים שעלינו ללמוד מהסיפור של פורים הוא שמתחת לפני השטח יש כוחות רוחניים שמחכים שמישהו יגלה אותם. יש נשמה פנימית שכוחותיה גדולים יותר ממה שנראה כלפי חוץ, והיא צריכה את הרצון הטוב של האדם כדי שתוכל להתבטא. ועוד אנחנו לומדים מנס פורים שלפעמים צריך שמישהו מבחוץ יטלטל את האדם, כדי שיבין מי הוא ומה הוא באמת.
את הערך הזה אפשר למצוא במנהג להתחפש בפורים. מבחינה רוחנית האדם שונה בפנימיותו מאיך שהוא מתגלה כלפי חוץ. באמת הוא ברמה רוחנית יותר גבוהה, בדרך כלל, ממה שהוא רוצה ומצליח לגלות כלפי חוץ. התחפושת מבטאת את זה שביום-יום אנחנו מחופשים. אנחנו עוטים מסכה ביחס לנשמה הפנימית שלנו. בפורים אנחנו מודעים לזה, ולכן אנחנו מתחפשים, כדי להראות את העיקרון הזה. גם משתה-היין, שמופיע רבות במגילה ובא לידי ביטוי בהלכה בחיוב לשתות בפורים, מבטא את הערך הזה של הופעת הפנימיות. שכן אמרו חז”ל (עירובין ס”ה ע”א ועוד): “נכנס יין יצא סוד”. היין מוציא אל הפועל את הכוחות הכמוסים שבנפש, את הסוד שאצור בנשמה ומחכה להתגלות[6].