להפטרת יונה - האדם והבהמה
“וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'”.
יש לשאול כיצד ייתכן שיונה מסרב לשליחות שמטיל עליו ה’? לא מתאים לנביא קדוש כמו יונה להתעצל ולא ללכת בשליחותו של מקום.
כאשר אנשי נינווה שומעים את דברי יונה הם אינם מזלזלים בהם. מיד הם פונים לעשות תשובה. בנוסף לתשובה הספונטאנית של התושבים מתקבל גם ציווי מהמלך:
“וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם” (ג’, ז’-ח’).
התשובה המיידית של התושבים מובנת וראויה להערכה. אך עם זאת יש לשאול מה ראה מלך נינווה לכלול גם את הבהמות בכלל תהליך התשובה? המלך מצווה שגם הבהמות יצומו, ובביצוע נאמר שגם הלבישו להם שקים לאות אבל וצער. הענין הזה מעורר תימהון.
על פניו יכולים היינו לומר שאין צורך לנסות ולהסביר בהיגיון את מעשיו של מלך נינווה, שייתכן ומלך טיפש היה. אך באמת אי אפשר לומר כן משתי סיבות. ראשית, גם אם מלך נינווה היה טיפש, אין לכתוב צורך להזכיר כל דבר שטות שעשה או שאמר. אם בכל זאת אנחנו מוצאים שהפסוקים מזכירים את מעשהו זה, סימן שיש בכך ערך וחשיבות. ושנית, לא רק מלך נינווה מזכיר בתוך דבריו את הבהמות, אלא גם מלך מלכי המלכים מזכיר אותן בתוך דבריו ליונה, בסוף הספר:
“וַיֹּאמֶר ה’ אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה”.
אמנם ה’ לא עוסק כאן בציווי מעשי על הבהמות, אך מכל מקום גם מתוך הדברים הללו מתעוררת השאלה מדוע חשוב להזכיר את הבהמות? הרי ודאי שכמות עצומה כזו של בני אדם מצדיקה רחמים של ה’ יתברך, וזאת גם ללא סיוע הבהמות.
ולכן אנחנו רוצים לשאול מדוע מודגש חלקם של הבהמות בסיפור של ספר יונה?
***
בין ישראל לעמים
כדי להבין את הענין יש לעמוד מתחילה על הבדל יסודי שישנו בין ישראל לעמים בנוגע לחזרה בתשובה.
התשובה שיהודי עורך על חטאיו יש בה כדי לשנות את העבר. זה שהחטא יכול להימחק ולהיחשב כלא-היה הוא דבר ידוע. אך חז”ל (ביומא פ”ו ע”ב) מחדשים לנו שיש מצב בו אדם עושה תשובה מאהבה גדולה כל כך, עד שהזדונות שעשה נהפכים להיחשב כזכויות[1].
אין זה דבר של מה בכך לשנות את העבר; בין אם המדובר במחיקת העוון, וכל שכן בנוגע להפיכת העוון לזכות. כדי לפעול בזמן שכבר עבר מן העולם לא מספיק כוח גשמי, כיוון שהחומריות לא מסוגלת לשלוט על מה שכבר איננו בעולם. לשם כך דרוש כוח רוחני, שכן הרוחניות לא משועבדת לזמן, שבסופו של דבר הוא רק אמצעי למדידת תהליכים חומריים. הרוחניות הטהורה נמצאת מעל לזמן, ואיננה כפופה לחוקיו ולחוקי הגשמיות בכלל.
לא לכולם ניתן הכוח הרוחני המיוחד הזה לשנות את העבר. רק עם ישראל זכה ביכולת הרוחנית הזו, כחלק ממכלול החיים הרוחניים שהוא מייצג. כמו שרק עם ישראל זכה בקבלת התורה ובחיוב לקיים את המצוות, כך רק לנו ניתנה האפשרות לשנות את העבר על ידי התשובה. כל המערכת הזו של החיים הרוחניים המיוחדים לעם ישראל נובעת מהבדל מהותי בין הנשמה שיש ליהודי לבין הנשמה שיש לגוי. קשה להגדיר במילים הבדל מן הסוג הזה, אך יש לדעת כי הנשמה של היהודי עליונה לאין-ערוך מזו של הנוכרי.
עם ישראל הוא המופקד על הקידום הרוחני של העולם. התהליך הרוחני שעם ישראל מוביל בעולם הוא מורכב ומסורבל, וככלל – אנחנו סומכים על בורא עולם שיכוון אותו כראוי. אך זאת נדע אל נכון, שקיבלנו כוח רוחני מתאים למטרה אליה אנו שואפים. חלק מהכוח הזה הוא היכולת לתקן את מה שנפגם, כיוון שידוע שישנם בעולם ניסיונות רבים, ואין לסמוך על כך שלא נחטא. “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז’, כ’). לכן דווקא עם ישראל קיבל יכולת רוחנית זו.
אלא שאין זה אומר שלגוי אין אפשרות לחזור בתשובה. אמנם הגויים לא מסוגלים לשנות את העבר, אך כמו שרואים בספר יונה, שפונה דווקא אל הגויים – אנשי נינווה, הם יכולים להתחרט ולשוב. לאחר שתושבי נינווה שבו בתשובה ה’ סלח להם.
התשובה של הגוי איננה בנויה על שינוי העבר אלא על רחמים של בורא עולם. “טוֹב ה’ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהילים קמ”ה, ט’). החרטה, הצער והקבלה לעתיד מעוררות את רחמיו של ה’ יתברך על בריותיו.
על כן קידמתי לברוח תרשישה
יונה מבין יפה את ההבדל הזה בין ישראל לגויים, ועל זה יוצא קצפו. אין הוא בורח מלפני ה’ מתוך עצלות או מתוך פחד מגודל המשימה. יונה הוא נביא נאמן ל-ה’ ולתורתו. למעשה, דוקא מתוך נאמנותו לתורה הוא בורח. את סיבת הבריחה שלו מסביר יונה בעצמו, בהמשך הספר (ד’, ב’):
“וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה”.
יונה בורח כיוון ש-ה’ הוא א-ל רחום שסולח על הרעה. משמעות הדברים היא שיונה לא מרוצה מההתנהלות של ה’ בנוגע לחוטאים ששבים בתשובה. ה’ סולח להם מתוך רחמים, ויונה היה מעדיף לראות אותם נענשים. ליונה יש אידיאולוגיה. הוא לא מוכן לראות את החוטאים יוצאים ללא עונש פעם אחר פעם. רואים מדבריו שזו לא הפעם הראשונה שהוא מתנסה בסיפור כזה: “כי ידעתי” הוא אומר; מניסיון העבר.
יש להעיר כאן כי בכל מקום בתנ”ך בו אנו מוצאים תיאור חטא של הגויים וייעוד עונש על כך, תמיד המדובר הוא בחטאים שבין אדם לחברו. איננו מוצאים בתנ”ך שהנביאים יוכיחו את האומות (אם בפניהם או שלא בפניהם) על עבודה זרה, וכל שכן על שאר שבע מצוות בני-נח. לעולם המדובר הוא בעוולות אנושיות מן הסוג של גזל או מידות רעות. למשל, בתחילת ספר עמוס ישנה רשימה של חטאים של אומות שונות, וכולם עוסקים ברצח או הסגרת ציבור לאויב. גם בנוגע לאנשי נינווה נאמר: “וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם”. החמס הוא גזל, שהוא עבירה בין אדם לחברו. וכשכתוב סתם ‘דרך רעה’ ולא מצוינים פרטי הדבר משמע שהכוונה היא לדרך הרעה הידועה, שעליה בדרך כלל מוכיחים בתנ”ך, והם העוולות שבין אדם לחברו.
יונה לא מוכן לשתף פעולה עם ה’ בענין הזה. הוא יודע מניסיונו שהוא יוכיח את החוטאים, והם ישובו בתשובה. הוא יודע שאז מיד ה’ יסלח להם, והם לא ייענשו. והדבר הזה חורה לו. הוא רוצה לראות את הרשעים מקבלים את העונש שלהם. אם נשמע על רוצח שלא מרצה מאסר רק מכוח פרצה בחוק בדמות סעיף צדדי שעורך דינו מצא – הדבר יקומם אותנו. התשובה הקלה של החוטאים מקוממת את יונה.
לא מצאנו נביאים שמתקוממים על מושג התשובה. הרבה מן הנביאים קראו לשוב בתשובה ואין מי מהם שברח כמו יונה. ההבדל הוא שיונה פונה בדבריו אל הגויים, ושאר הנביאים פונים אל עם ישראל. לו נשלח יונה לעורר את עם ישראל לתשובה, אין ספק שהיה יוצא מיד לשליחות ולא היה מהסס. הטעם הוא שאז לא היתה בפיו הטענה על חוסר הצדק בכך שהפושע לא נענש. כיוון שיונה יודע יפה, כמו שיודעים שאר הנביאים, שבכוחם של עם ישראל לשנות את העבר כך שבאמת החטא נמחק כלא-היה. או אז באמת אין עוד טעם להעניש את החוטא. אך כיוון שהוא נשלח אל אנשי נינווה, השייכים לממלכת אשור, יונה מזדעק ובורח.
ואני לא אחוס?!
לפני ש-ה’ עונה ליונה, הוא מעביר אותו דרך החוויה הלא-נעימה של ייבוש הקיקיון. יונה אוהב את הקיקיון ושמח בקיומו. אין זו אהבה אמיתית, כמובן. יונה אוהב את הקיקיון רק ככל שהוא משמש אותו לצרכיו האישיים. ובכל זאת, כאשר הקיקיון מסתלק יונה נעצב אל ליבו.
“וַיֹּאמֶר ה’ אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד”. לך אין קשר נפשי-מהותי לקיקיון. כאשר אדם עמל על יצירה של דבר-מה הוא נקשר אליה יותר מאשר אל דבר שקנה בכספו. אך יונה לא עמל ולא נקשר אל הקיקיון, ובכל זאת הוא עצוב בהסתלקותו. “וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה”?!
לפי ההקבלה לקיקיון שיונה לא עמל עליו, צריכה לבוא כנגד זה דוגמא לדבר ש-ה’ כן עמל בו, כדי לבטא את הקישור של ה’ לאותו הדבר, וממילא את רצונו לחוס עליו. הפסוק לא אומר זאת מפורשות[2], אך מסתבר על פי הענין שרצונו לומר שלהבדיל מיונה ביחס לקיקיון, ל-ה’ אכן יש קישור רוחני עז לבריותיו. בנינווה מצויים בריותיו של מקום, שהוא זה שיצר אותם והוא המשגיח עליהם, ו-ה’ חס עליהם. ל-ה’ יש קישור רוחני לכל בני האדם הדומה לקישור שיש להורים לילדיהם. אם אדם נקשר לדבר חומרי שהוא עמל על יצירתו, כל שכן שהוא נקשר בקשר נפשי מהותי לילדיו אותם הוא מגדל. ובדומה לכך ה’ קשור אל בריותיו בקשר בל-יימחה, ומתוך כך חס עליהם ורוצה בקיומם.
יונה טען שהחוטא צריך להיענש. הוא מדבר מנקודת מבט אובייקטיבית, ומבחינתו הוא צודק. אך ה’ משיב לו שנקודת המוצא שלו שונה. הוא מתייחס לבני האדם כאב רחום אל בניו. לאותו רוצח שכל הציבור מעוניין לראותו במאסר יש שני תומכים שישמחו מאוד למצוא איזה צד של זכות שיטיל ספק באשמתו ומתוך כך ישוחרר. ההורים של כל אדם (אולי למעט מקרים קיצוניים במיוחד) בצורה טבעית אוהבים אותו בלי להרגיש צורך לתת לכך טעם. זו אהבה טבעית כזו שמחפה גם על מעשיו הרעים. רוצח שמתחרט על מעשיו ומקבל על עצמו שלא לִשנות באיוולתו לא ימצא בכך תמיכה מצד הציבור. הם עדין ירצו לראותו נענש. אך הוריו ישמחו להיתלות בחזרה בתשובה, גם כזו שבאה מאימת הדין, כדי לרצות לראותו משוחרר.
כמובן שיש דין ויש דיין. החוטא שלא שב בתשובה ייענש בכל החומרה על ידי ה’. אך כאשר מופיעה אפשרות לרחם על הבריות בדמות צד זכות או חזרה בתשובה – ה’ חס ולא מעניש.
אדם ובהמה
כאשר ה’ עונה ליונה הוא מוסיף שיש בעיר גם בהמה רבה. לא רק על תושבי העיר חס ה’, כי אם גם על הבהמות המצויות שם. ה’ מרחם על כל יצורי העולם, ואוהב את כולם: בין אנשים ובין בעלי חיים.
נראה שבהדגשת הימצאות הבהמות בעיר בא הכתוב לבאר ברמז את הטעם למחילה. כשאדם מגדל חיית מחמד בביתו הוא משקיע בה ואוהב אותה. עצם השקעת הזמן והמאמץ בטיפול בה יוצר אצל הבעלים קישור נפשי אל בעל-החי. אין הוא מצפה ממנו לתמורה כלשהי בעד ההשקעה בו, ואין הוא מצפה ממנו להישגיות בשום תחום. גם כאשר חיית-המחמד מטנפת את אזור המחיה שלה לא באים אליה בטענות. האהבה מחפה על הפשעים הקטנים הללו.
כמובן שאותו משל של אהבה טבעית מופיע ביתר-שאת ביחסי האהבה של ההורים לילדיהם, כפי שהזכרנו. אך כעת, בתוך הויכוח בין יונה ל-ה’, קשה לבטא את האהבה הטבעית באופן הזה, כיוון שאנשי נינווה הם חוטאים ונזופים, וכבר נגזר עליהם עונש. יונה מכיר בכך ומתוך נקודת מוצא זו מבקש ש-ה’ אכן יעניש את הפושעים.
כאן מגיעות הבהמות, שתמיד תחשבנה לחפות מפשע, ומביעות את האהבה של ה’ לכל הבריות. זהו רמז ליונה שצריך להבין שיש השוואה בין האהבה של ה’ לכל הבריות. כמו את הבהמות החפות מפשע, כך את בני האדם שאינם חפים מפשע ה’ אוהב, בהיות כולם יצירי כפיו.
גם מלך נינווה כנראה הבין את הענין הזה, וגם הוא מנסה להתחנן על נפשות תושבי העיר בצורה דומה. חוץ מהחזרה בתשובה של התושבים, הוא גם מבטא את רעיון הרחמים הזה על ידי שיתוף הבהמות בתהליך החזרה בתשובה. כאילו לומר ל-ה’ יתברך, דון אותנו כמו את הבהמות, שאין באים אליהם בטרוניה ותמיד מתייחסים אליהם באופן אבהי ואוהב.