למגילת אסתר - מאבק בין הטוב ובין הרע
אחת ההתרחשויות המרכזיות והצרובות בתודעת סיפור המגילה היא הרכבת מרדכי על הסוס על ידי המן. מרדכי מקבל זאת כשכר על כך שהציל בשעתו את המלך אחשורוש ממוות. הסיפור משמח גם מן הפן של השכר לצדיק, וגם מן הפן של העונש להמן הרשע. עם זאת, יש מקום לשאול מהו הקשר של הסיפור הזה למכלול הסיפור של המגילה? כמובן שהמעמד הזה נגרם עקב עניינים שהוזכרו קודם – הצלת אחשורוש על ידי מרדכי, וההגעה של המן לבית המלך כדי לבקש לתלות את מרדכי. אך על פניו קשה למצוא את הקשר בין ההרכבה של מרדכי על הסוס לבין הסיפור המרכזי במגילה, כיוון שלכאורה הצרה של היהודים לא התקדמה בכך לעבר פתרונה. וכך אמרו חז”ל במסכת מגילה (ט”ז ע”א), על הפסוק שכתוב מיד לאחר סיום ההרכבה – “וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (ו’, י”ב): “אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו”. כלומר מרדכי חוזר לתענית על הצרה, כאילו כלום לא התקדם. ולכן אנחנו שואלים מדוע נכלל הסיפור הקטן של ההרכבה על הסוס בתוך הסיפור הגדול של המגילה?
על המילים במגילה “בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (ו’, א’) דרשו חז”ל (מגילה ט”ו ע”ב) שהכוונה היא לשנת מלכו של עולם. וכן בילקוט שמעוני (אסתר רמז תתרנ”א) דרשו כעין זה על הפסוק “וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי” (ב’, ד’). ועל דרך כלל אמרו באסתר רבה (ג’, י’):
“רבי יודן ורבי לוי בשם רבי יוחנן כל מקום שנאמר במגלה זו למלך אחשורוש במלך אחשורוש הכתוב מדבר וכל מקום שנאמר למלך סתם משמש קדש וחול”.
על פניו הקביעה הזו קשה. שכן ההבנה הפשוטה בייחוס ‘המלך’ ל-ה’ יתברך היא שיש לראות את המהלכים המובלים במגילה כמהלכים אלוקיים שמובלים על ידי ה’ מאחורי הקלעים. אך המתבונן במעשי אחשורוש לאורך המגילה יבחין שבכל אחת מהפעולות המשמעותיות שהוא עושה הוא מובל על ידי אחרים. הוא הורג את ושתי לפי עצת יועציו, ומחפש אשה חדשה לפיהם. גזירת השמד מגיעה מכיוונו של המן, ומאידך – תליית המן נעשית בעקבות רעיון של חרבונה. כך גם לגבי האגרות שאחשורוש שולח, וכך לגבי הרכבת מרדכי על הסוס. אחשורוש נתפס במגילה כאדם שאיננו מוביל מהלכים ואיננו החלטי. ולפי כל זה צריך להבין מה ראו חז”ל לייחס את מעשי אחשורוש ל-ה’.
“וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי” (ג’, ו’). עולה מלשון הכתוב כי לו היה מרדכי שייך לעם אחר, היה המן מסתפק בפגיעה אישית בו ולא מנסה לפגוע בכל עמו. מדוע הדבר משתנה כאשר נודע להמן כי מרדכי הוא יהודי?
שאלה נוספת, מה ראתה אסתר שבמשתה היין הראשון לא סיפרה לאחשורוש על היותה יהודיה, ומה השתנה במשתה השני שאז כן גילתה?
עוד יש לשאול איך ייתכן שאחשורוש שואל את אסתר במשתה היין השני: “מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן”. וכי כמה עמים נמכרו להשמדה באותו הזמן? האם אחשורוש לא זוכר כזו הוראה משמעותית לממלכתו שהוא עצמו נתן?
בסוף המגילה מופיע פסוק שעוסק במס שאחשורוש הטיל על ממלכתו: “וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם”. ואנחנו רוצים לשאול מדוע היה חשוב להכניס את המידע הזה בתוך המגילה?
***
כדי להשיב על כך אנחנו רוצים להקדים מבט עמוק על סיפור המגילה ועל הדמויות העיקריות הפועלות בה. תחילה נקדים מהו הערך הרוחני שכל דמות במגילה מייצגת, ואחר נבוא לתיאור המהלך הפנימי של המגילה.
אחשורוש
אחשורוש הוא המייצג של עולם הטבע; החומר הגס על שלל התאוות שהוא מספק. לא בכדי המגילה מתחילה מתיאור ארוך של עושרו של אחשורוש. עולם הטבע מספק הזדמנויות רבות להנאות שונות. אחשורוש הוא מלך פרסי, והוא בפרט, והפרסיים בכלל, מתוארים בחז”ל (מגילה י”א ע”א ועוד) כבעלי בשר ונהנתנים:
“דב שוקק[1] זה אחשורוש דכתיב ביה וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב”.
במשתה של אחשורוש היה יחס אישי לכל אחד: “וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. אין כפייה; כל אחד יכול לקבל מה שהוא רוצה, ויכול גם לבחור שלא לשתות. עולם הטבע מספק את האפשרות להשתעשע, אך אין הוא כופה אף אחד לעשות פעולה זו או אחרת. יש בחירה חופשית וכל אחד יבחר את דרכו לפעול בעולם, בתוך המשתה הגדול של הטבע. חז”ל רמזו זאת בגמרא (מגילה י”ב ע”א):
“לעשות כרצון איש ואיש – אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן מרדכי דכתיב איש יהודי המן איש צר ואויב”.
כלומר חז”ל מראים שבמשתה של אחשורוש יש מקום גם לצדיק הגדול וגם לרשע הגדול. לכולם עולם הטבע מספק את הכוח לפעול, וכל אחד יטה את הכוחות השונים על פי רצונו והשקפת עולמו.
הדבר רמוז גם בדברי חז”ל (מגילה ט”ו ע”ב) שאמרו על אחשורוש: “מלך הפכפכן היה”. כלומר, דעתו משתנית פעם לכאן ופעם לכאן בקלות יחסית. וכך בעומק הענין עולם הטבע משתנה ומתעצב על פי הכוחות השונים הפועלים בתוכו – אם לטוב ואם לרע.
מעבר להנאות שעולם הטבע מזמן, בהן פותחת המגילה, עולם הטבע הוא עולם החוקיות הנוקשה. כמו ההנאות הטבעיות, כך גם החוקיות הטבעית לא נושאת פנים לאיש. הצדיק והרשע צריכים לאכול כדי להתקיים, ואם לא יאכלו ימותו. אם נתעלם לצורך הענין מניסים מיוחדים, הרי שכדי לפעול בתוך עולם הטבע צריך להלך בין טיפות החוקיות החומרית. אם לא – הדבר נידון לכישלון. הנושא הזה בא לידי ביטוי במגילה פעם אחר פעם באיגרות המלך. כאשר המלך אחשורוש גוזר דבר-מה אין להשיב את הנעשה. “כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב” (ח’, ח’). עולם הטבע הוא מציאות אובייקטיבית, שלא שייך בה חרטה ושינוי. אם אדם לא עלינו רצח, החוקיות הטבעית לא מותירה ברירה אלא להשלים עם האבדה[2].
‘המלך’ במגילה מיוחס לפי דברי חז”ל ל-ה’. במגילה לא נזכר שם ה’ בפירוש, ועם זאת חז”ל מוצאים רמז ל-ה’ יתברך. עומק כוונתם הוא לומר שכל עולם הטבע הוא גילוי של ה’ יתברך[3]. הרע והטוב, התאוות והנטייה לחסד, החוקיות הטבעית וכל מה שנייחס לטבע הוא בעצם הופעה חומרית של האלוקות. ה’ הוא הקובע את החוקיות, והוא זה שטבע את האופי של העולם כפי שהוא מוכר לנו. העולם הוא ביטוי לרצון של מי שיצר אותו. ועוד, ש-ה’ פועל בדרך כלל באמצעות עולם הטבע, ולא על ידי ניסים ששוברים ומשנים את הטבע. אמנם למראית העין הטבע נשלט על ידי כוחות אנושיים שונים, אך בעומק ה’ נמצא מאחורי הקלעים ומכוון את כל התהליכים לפי רצונו ותכלית כוונתו[4]. לעומת זאת, כאשר כתוב במגילה ‘המלך אחשורוש’ הכוונה היא לאחשורוש עצמו, שהוא אדם בעל אמצעים, שמנצל את הפן הנהנתני שהעולם החומרי מציע.
המן
מעבר לפגיעה האישית שנפגע המן מכך שמרדכי לא השתחווה לו, מתעורר אצלו כוח רוחני פנימי. לא ברור אם במודע או שלא במודע, אבל המן מרגיש צורך פנימי להילחם בכל היהודים. מה שהצית הפעם את הכוח היה הפגיעה האישית מצד מרדכי, אך לאחר שהדבר החל, הוא לא מסתכם בסגירת חשבון עם מרדכי לבדו.
המן הוא מזרע עמלק, שכן הייחוס שלו מגיע עד אגג (‘המן בן המדתא האגגי’) שהיה מלך עמלק כפי שכתוב בספר שמואל. עמלק הוא עם שכולו רוע רוחני. התפקיד הרוחני שלו בעולם הוא להוות התנגדות לקדושה המתגלה על ידי עם ישראל. מיד עם יציאת עם ישראל ממצרים מגיעים עמלק ונלחמים בישראל, ללא שום סיבה חומרית נראית לעין. עם ישראל אז מצויים במדבר ואינם מסכנים או פוגעים באיש. רק מתוך הכוח הרוחני הפנימי שמנחה את עמלק הם יוצאים למלחמה עם ישראל[5]. המן הוא חייל טוב בצבא העמלקי, ששם לו למטרה להילחם בהתגלות הקדושה בעולם, ובפועל המשמעות היא להילחם בעם ישראל כעם.
חז”ל ביטאו בעומק דבריהם את היות המן חלק מן הרוע העולמי הבסיסי: “המן מן התורה מנין המן העץ” (חולין קל”ט ע”ב). כלומר שאלו היכן המן רמוז בתורה, והשיבו שהוא רמוז בפסוק העוסק בעץ הדעת: “הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ” (בראשית ג’, י”א). המן קשור עם עץ הדעת, שהחטא שבאכילתו הפיל את כל העולם מדרגה רוחנית עליונה של גן עדן, לדרגה החומרית של העולם המוכר לנו הכולל בקרבו רע שמעורב עם הטוב. עץ הדעת מכונה בפסוק ‘עץ הדעת טוב ורע’. הוא כולל בקרבו רע (להבדיל מעץ החיים), והוא שנתן את המקום לכוחות הרע להופיע בעולם כפי שהם מופיעים. לכן המן רמוז בפסוק העוסק בעץ הדעת[6].
כתמורה לעזרה של אחשורוש בביצוע ההשמדה של היהודים, מציע המן עשרת אלפים כיכר כסף. עוד טוען המן באזני אחשורוש טענות אידיאולוגיות: “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם” (ג’, ח’).
אלה שתי דרכים קבועות שמשתמש בהן היצר הרע כאשר הוא בא לפתות את האדם. פעמים שהוא מראה לאדם את ההנאה המיידית שעתידה לבוא לו בעקבות החטא, ופעמים שהוא הופך את החטא, את התאווה ואת החולשה לאידיאולוגיה שתפקידה לשכנע את החוטא שהוא עומד לעשות את המעשה הנכון. המן הוא חלק מהרשעה העולמית שכלולה בעמלק, וככזה הוא ביטוי ליצר הרע הפועל בעולם ומשדל לחטוא. הוא פונה כאן ‘למלך אחשורוש’, למי שמייצג את הנהנתנות החומרית, ושוטח בפניו את שתי הטענות הבסיסיות של היצר. אחשורוש משתכנע – או שמא נגיד מתפתה – ומחליט לשתף פעולה עם המזימה.
מרדכי ואסתר
מרדכי ואסתר שייכים כמובן לאותו הצד הרוחני, צד הקדושה. עם זאת תפקידיהם שונים. מרדכי הוא הצדיק היהודי, זה שפועל ברוחניות מאחורי הקלעים של הפעילות העולמית. הוא הדמות היהודית שמתייחדת עם קונה בלימוד תורה ובתפילה. הצדיק פועל בעולמות העליונים על ידי עבודת ה’ שלו, ואין לו עסק עם הפוליטיקה העולמית[7]. כאשר נודע למרדכי מה המן מתכנן לעשות, הוא עושה שני דברים. הראשון, לצום ולהתפלל ל-ה’ יתברך שיבטל את רוע הגזירה. והשני – הוא פונה אל אסתר.
אסתר היא הביטוי לאומה הישראלית בכללותה. להבדיל מהצדיק המתבודד בעבודת ה’ בחדרי חדרים, האומה כאומה פועלת בעולם החומרי. עם ישראל כובש את ארץ ישראל, מקים מדינה ואמור להוות דגם עולמי של שילוב הרוח עם החומר בצורה הנכונה. יש מצווה להעמיד מלך וליצור שלטון, ואחד מתפקידיו העיקריים של המלך הוא להילחם בפועל בעמלק. אם הצדיק נלחם בעמלק ובשאר הרוע העולמי בכלים הרוחניים של עבודת ה’, הרי שהצבא היהודי נלחם בו בחומריות עד כלותו.
אסתר היא המבצעת בפועל את השליחויות הרוחניות שמטיל עליה מרדכי. “וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה”. כך היה בשעה שמרדכי חשף את המזימה של בגתן ותרש, שהוא לא נקט בפעולה מעשית אלא סיפר על כך לאסתר, והיא כבר סיפרה לאחשורוש. וכך מאוחר יותר כשמתגלית למרדכי הגזירה של המן הוא פועל ברוחניות, ושולח את אסתר לפעול בגשמיות. מרדכי הוא המוח והנשמה שמאחורי הפעילות, ואסתר היא המבצעת בפועל. אכן, התכנון של המשתה הוא פרי מחשבתה של אסתר, אך כל זה שייך לאופן הביצוע של המשימה ולא לעצם הצורך בפעילות. את החיוב של אסתר לפעול הורה לה מרדכי, והיא כבר אחראית על שלבי הביצוע.
אין זה מקרה שמרדכי הוא זכר ואסתר, שהיא הפועלת העיקרית במגילה, היא אשה. תמיד הצד המשפיע את הרוחניות מכונה הצד הזכרי, והצד המקבל את ההשפעה הוא הצד הנקבי[8]. מרדכי הוא הצדיק שאחראי על ההשפעה הרוחנית לעולם בכלל, ולאסתר, שמייצגת את עם ישראל, בפרט. אסתר היא ביטוי לכלל האומה שמקבלת את השפע מהצדיק – יהיה זה בלימוד, בהדרכה או בסיוע רוחני מאחורי הקלעים. הצד המקבל את ההשפעה הרוחנית הוא הצד הקשור יותר לחומריות. הרוחניות מעצבת ומגדירה את החומר, כפי שכבר ציינו לעיל בנוגע לכך שהעולם החומרי מעוצב על פי בעלי הבחירה – צדיקים או רשעים. האשה מקושרת עם החומר יותר מן האיש, ולכן היא המייצגת במגילה את כלל ישראל הקשור לתיקון העולם על מרכיביו החומריים. וכך גם בשיר השירים ובעוד מקומות בכתובים, המשל לעם ישראל הוא דווקא באשה.
כיוון שהחומר מנותק מ-ה’ יתברך יותר מן הבריות הרוחניות, הוא מבטא הסתר פנים. עצם הקיום החומרי דורש צמצום של השפע האלוקי בצורה ניכרת יותר ממה שדורש הקיום הרוחני. לכן אסתר קרויה ‘אסתר’, שם המזכיר הסתר פנים. וכך אמרו חז”ל (בחולין קל”ט ע”ב): “אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר”.
כי נפול תיפול
לאחר ההיכרות עם הדמויות, נפנה לסקור בכלליות את סיפור המגילה על פי ההתבוננות הפנימית הזו.
אחשורוש מתחילה מאמין בהמן ומגדל אותו. הוא סבור שהמן לטובתו, והעצה להרוג את היהודים תעזור לו בחומריות – על ידי הכסף שהמן נותן לו, וכן מבחינה אידיאולוגית, לפי הטענות של המן אודות עם אחד מפוזר וסורר. אך לאחר שאסתר מזמינה את המלך והמן יחד למשתה, הביטחון של המלך בהמן מתערער. הוא חושד שמשהו כאן אינו כשורה, ואולי המן ואסתר מתכננים משהו נגדו. כך תיארו חז”ל את מחשבותיו של אחשורוש לאחר המשתה הראשון, בזמן שנדדה שנתו (מגילה ט”ו ע”ב):
“נפלה ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן דלמא עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה הדר אמר אי הכי לא הוה גברא דרחים לי דהוה מודע לי הדר אמר דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי מיד ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים[9]“.
בקריאת ספר הזיכרונות מתגלה לאחשורוש שמרדכי הציל אותו בעבר. מסתבר שאחשורוש מודע ליריבות בין המן למרדכי, וכאשר הוא מבין שמרדכי נמצא בודאי בצד שלו, ממילא האויב של מרדכי נחשד על הכיוון ההפוך – של מרידה במלכות. זאת בנוסף לחשד שאחשורוש חושד בהמן עוד קודם לכן, בעקבות ההזמנה המשונה של אסתר למשתה יחד עם המן. כיוון שאחשורוש רוצה לתת שכר למרדכי, ובה בעת הוא חושד בהמן, הוא מורה להמן להרכיב את מרדכי על הסוס. כמובן שהוא היה יכול למנות שר חשוב אחר לצורך הענין, לפי עצת המן שיעץ להורות לשר חשוב להרכיב את מי שהמלך חפץ ביקרו, ולא היה מוכרח לבחור דווקא בהמן עצמו. אלא שכיוון שהוא חושד בהמן, הוא מנסה לרמוז להמן אודות השינוי שחל ביחס המלך אליו.
מבחינה רוחנית המעשה הזה של הרכבת מרדכי על הסוס על ידי המן משנה את כל התמונה.
כתוב בישעיה (כ”ד, כ”א): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה”. וחז”ל למדו מכאן שכאשר ה’ רוצה להיפרע מאומה בארץ, מתחילה הוא נפרע מהשר הרוחני שלה בשמים. כך אמרו בלקח טוב (לבמדבר י”ד, ט’):
“שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שמפיל שריה מן השמים שנאמר יפקד ה’ על צבא המרום במרום”.
כך הוא הסדר הרוחני בהתנהלות של העולם. מתחילה הדברים מתרחשים בפנימיותם הרוחנית בעולם הרוחני, ורק לאחר מכן ישנו גילוי חומרי של הפעילות הזו. אלא שלפעמים ישנו שלב ביניים של רמז לבאות על ידי פעילות חומרית קטנה. כך אמרו בשמות רבה (פרשה ט’) באותו ההקשר של ‘יפקוד ה’ על צבא המרום’:
“למה לקו המים תחלה בדם מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור אמר הקדוש ברוך הוא אכה אלוה תחלה ואחר כך עמו משל להדיוט אומר מחי אלהייא ויבעתון כומריא וכן הוא אומר יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ואחר כך וגו'”.
הפגיעה ביאור היא פגיעה סמלית שמנבאת את הבאות[10]. על דרך זו אנחנו מוצאים בכמה מקומות שנבואה מקבלת חיזוק על ידי פעולה חומרית קטנה שמבטאת אותה. הרמב”ן בפירושו לתורה (בראשית י”ב, ו’) מאריך בביאור ענין זה, ומראה כמה דוגמאות לכך[11]. ועל דרך זו גם במלחמה עם כוחות הרע, פעמים שיש ביטוי מקדים לדבר לפני שהוא מתרחש ממש, כמו הפגיעה הנזכרת ביאור.
לפי זה מובן הסיפור של הרכבת מרדכי על הסוס על ידי המן. לפני הכרעת המלחמה החומרית, שעדיין לא התרחשה, המערכה מוכרעת מבחינה רוחנית. הביטוי של ההכרעה הרוחנית הוא בקטן, בניצחון הקטן (והלא-משמעותי מבחינת סיפור המגילה החומרי) של מרדכי על המן. מרדכי הוא הצדיק שפועל מאחורי הקלעים, והוא המבטא את המעמד הרוחני של עם ישראל. המן הוא חוד החנית של הרוע הרוחני באותה העת. המאבק ביניהם הוא מאבק בין הטוב בעולם לבין הרע בעולם. ההכרעה הזו מושמת במגילה בפיה של זרש וחכמיו של המן, כמעט בפירוש:
“וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו” (ו’, י”ג).
החכמים האלה הבינו יפה את הענין. הם יודעים שהמאבק כאן איננו בין המן למרדכי בלבד. המאבק הוא בין עמלק לעם ישראל, ובאופן כללי וציורי יותר – בין הרע והטוב העולמיים. הם גם מודעים ליסוד הרוחני שהזכרנו אודות הנפילה של השר הרוחני שגורמת בסופו של דבר את הנפילה החומרית של האומה אותה מייצג השר. לכן הם אומרים להמן שמרדכי כיהודי מייצג את הבסיס הרוחני של עם ישראל, ואם המן, שמייצג את עמלק החל ליפול לפניו – זה מצביע על כך שהקרב הרוחני הוכרע. מעתה, אין להמן אלא להמתין לביצוע הגשמי של ההכרעה הרוחנית: ‘כי נפול תיפול לפניו’. כלומר אתה תיפול, וכמו כן היהודים עתידים לנצח את האומות הקמות עליהם בהכוונתך.
כמובן שגם אסתר הבינה את הרעיון. היא מזמינה את אחשורוש למשתה הראשון ולא מספרת לו דבר. רק לאחר שהיא צופה בהתפתחות האירועים, בהרכבת מרדכי על הסוס שמתרחשת בין המשתה הראשון לשני, היא ממשיכה הלאה. רק לאחר שהמערכה הרוחנית שהחלה בצומות ובתפילות מוכרעת, היא פונה לתחילתה של המערכה החומרית.
נוטל רשות ונוטל נשמה
לפני שנמשיך, אנחנו רוצים להקדים הקדמה אודות היצר הרע. כתוב בגמרא (בבא בתרא ט”ז ע”א) “אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות”. כלומר השטן, היצר הרע ומלאך המוות הן ישות אחת. השטן הוא המקטרג על האדם בדין הרוחני שלו, כפי שמפורש בפסוקים בתחילת ספר איוב. ה’ יתברך מלמד שם זכות על איוב, והשטן עוסק בקטרוג ומציאת החסרונות שלו. יצר הרע מוכר לכולנו ואין צורך לערוך עמו היכרות נוספת. אך יש כאן חידוש, לפיו הישות המקטרגת והישות המסיתה את האדם לחטא היא אחת. ולבסוף, מי שבפועל הורג את האדם הוא שוב השטן שהוא היצר הרע. ועל אותה הדרך אמרו שם באותה גמרא: “יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה”.
המשמעות הרוחנית של הדברים היא שהרע, אליו מסית היצר הרע, הוא זה שבסופו של דבר הורג את האדם. החוטא סבור שהחטא טומן בחובו הנאות גשמיות כאלה ואחרות, וייתכן שבאמת זה נכון. אבל רק לטווח הקצר, אם בכלל. בסופו של דבר יש דין ויש דיין, וכאשר החוטא מגיע לבית-דין של מעלה הוא מקבל עונשים רוחניים שגורמים לו להתחרט על מעשיו. בחשבון הכולל לא שווה לחטוא. והחידוש בגמרא שהזכרנו הוא שהעונש איננו חיצוני לחוטא אלא נובע מהחטא בעצמו. אותו החטא שהחוטא חשב שיעשה לו טוב, מרחיק אותו מ-ה’ יתברך וגורם בכך את הצער הרוחני בעולם הבא. כי ההנאה הרוחנית בעולם הבא, וכנגדה – הסבל הרוחני שם, תלויים במידת הקרבה ל-ה’. ועל זה נאמר (משלי ה’, כ”ב): “עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ”. העוון עצמו הוא זה שילכוד את הרשע.
לזה מכוונת הגמרא בבבא בתרא. הרע בעצמו שמסית את האדם לחטא, הוא מי שהורג אותו בסוף. היצר הרע הוא מלאך המוות. החטא הוא זה שבפועל מכה בחוטא. ועל דרך זה אמר שלמה בספר משלי (ה’, ג’-ה’):
“כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ”.
האשה הזרה במשל של שלמה, שמבטאת את היצר שמפתה את האדם לחטוא באשה אסורה, היא בסופו של דבר זו שהורגת אותו. הליכה אחריה כמוה כהליכה לקראת המוות.
לאחשורוש הנהנתן לוקח זמן להבין את זה. ככל החוטאים, גם הוא סבור שהחטא ייטיב עמו ויוסיף לו הנאה או צורך אחר. הוא לא מוכן לפגיעה שהחטא מזמן. “כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד”, אומרת אסתר לאחשורוש. זו מכה לאחשורוש. אבל לא בגלל שאסתר תמות, ולא בגלל שיש עם שלם שעומד למות. לכזה דבר אחשורוש הסכים בחפץ לב, ואין סיבה שישנה את דעתו כעת. מה שכעת כואב לו ומפתיע אותו הוא הפגיעה בו עצמו. הוא התפתה לדברי המן מתוך מחשבה שהוא הולך להרוויח מהמהלך הזה. לא היה בתכנון שלו שהוא עומד לאבד מעצמו את מקור ההנאה האישית שלו – את המלכה שלו.
אסתר יודעת בדיוק מה אחשורוש חושב עכשיו, והיא פורטת על המיתר הזה בדיוק. “וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ”. שים לב, היא אומרת לו, הצר לא מתעניין בנזק שלך! אתה חשבת שהיצר לטובתך, אבל טעית. בעצם היצר הרע רוצה לאבד ממך את מה שיש לך.
אחשורוש מבולבל. איך זה ייתכן? הרי הוא עשה עסק טוב. הוא לא תיכנן לפגוע בעצמו. העסק עם המן לא היה לרעתו אלא לטובתו! “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן”?! אני לא מכיר אחד כזה שדיבר איתי על השמדת היהודים כדי להזיק לי. אני מכיר רק את טענות היצר לטובתי. מי זה שעושה לי כך?!
עכשיו אסתר מעמידה אותו על נקודת האמת הבסיסית הזו בעולם. “וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה”. המן הוא אויב שלך, תרצה או לא תרצה. הרע הוא אויב של האדם, כמו גם של כלל המציאות. החטא הורס את החיים של האדם הפרטי, והרוע העולמי מקלקל את העולם. במבט ראשון לא קל לראות זאת, אך בהתבוננות מעמיקה רואים בחוש שהתאוות מכבידות על החיים. השעבוד לקנאה, לתאווה ולכבוד מוציאים את האדם מן העולם[12]; מן העולם החומרי הזה בעצמו. המלחמות שבנויות על רצונות חומריים הורגות את האנושות. ומעבר לכול, הטוב האמיתי הוא זה הרוחני, בין במישור של האדם הפרטי ובין במישור של כלל העולם שעתיד לזכות לו בזכות עם ישראל, והחטא גורם להפסד הטוב הרוחני הזה.
אחד הדברים שעזרו לאסתר מבחינה רוחנית לחשוף את פרצופו האמיתי של המן, הוא היין. לא לחינם אסתר הזמינה את אחשורוש עם המן למשתה של יין. היין חושף את הפנימיות: “נכנס יין יצא סוד” (עירובין ס”ה ע”א, ועוד). המן עוטף את כוונתו להשמיד את היהודים, שמקורה בכבוד האישי שלו, ובאופן עמוק יותר בשנאה הפנימית של עמלק לקודש – בעטיפות שונות. הוא מספר לאחשורוש סיפורים על כך שהמעשה הזה כדאי לו, והוא מציג את עצמו כמי שרוצה בטובת המלך. היין נכנס ומוציא את הסוד, את הפנימיות של הכוונה של המן, אותה אסתר טפחה כעת על פניו של אחשורוש.
ויאמר המלך תלוהו עליו
אחשורוש מבולבל כעת. התגלה לו מידע חדש ומפתיע מאוד. הוא יוצא בחמתו אל גינת הביתן לחשוב על הדברים שאסתר חידשה לו. באמת המציאות מצביעה על כך שהיא צודקת. הוא עוד לא שכח את מה שהקריאו לו מתוך ספר הזיכרונות. מרדכי, הצדיק היהודי, הציל אותו ממוות ללא שום אינטרס אישי. המן, לעומתו, על אף שהיה חייב למלך כל כך הרבה, עומד להרוג את המלכה שלו.
התובנה היא עמוקה. הטוב היהודי ביסודו חפץ בקיום העולם החומרי, שמתבטא כאן בדמותו של אחשורוש. היהדות שואפת לקיום העולם ותיקונו. חשוב לנו לקשר את העולם החומרי אל הרוחניות המחיה אותו. איננו מתייאשים מתיקונו של אף חלק בעולם, יהיה זה הפחות אשר יהיה. המטרה היא הטבה שלמה לכל הנבראים כולם. והרע, שמתנגד ליהדות, רוצה את ההיפך.
כאשר אחשורוש חוזר מגינת הביתן הוא רואה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, כלשון הכתוב. זה מחזק אצלו את אותו המסר בדיוק שאסתר העבירה לו לפני כמה דקות. המן לא רוצה בטובתך, הוא חפץ רק באינטרס שלו. מבחינת אחשורוש המן כעת לוקח לו את האשה. “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת”. כנראה שאצל אחשורוש כבר גמלה בשלב הזה ההחלטה להעניש את המן, אלא שכדרכו הוא צריך שמישהו ייעץ לו לעשות כן. חרבונה זכור לטוב על כך שנתן את הדחיפה האחרונה, ואז המלך מצווה לתלות את המן.
אחשורוש בוחר כאן בטוב, בתיקון העולם, ומואס ברע. הוא נותן לאסתר את בית המן, והיא ממנה את מרדכי עליו. בשלב הזה אסתר צריכה להסביר לאחשורוש דבר או שנים על המשמעות הרוחנית של עם ישראל ועל הצדיק שפועל מאחורי הקלעים ומוביל את הרוחניות בעם ובעולם כולו. “וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ”. לאחר שמבין את תפקידו של מרדכי ואת התועלת שיוצאת לעולם מהנהגת הטוב, אחשורוש נותן לו אפשרות להנהיג: “וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי”. כעת כבר אי אפשר להשיב את האיגרות הראשונות, אך אחשורוש עושה את שביכולתו לעזור לעם ישראל במאבק, ושולח את האיגרות השניות.
הכיוון הנכון שאחשורוש תופס לא מאכזב גם מבחינה חומרית. הוא מצליח כעת יותר ממה שהצליח קודם לכן. “וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם”. הוא מחזק את השליטה על הארץ, ואפילו על המקומות המרוחקים ביותר – איי הים. כאמור, ההליכה בדרך הטוב מועילה לא רק לרוחניות העתידית, אלא גם כאן בעולם הזה.