לפי הספרדים תשעת הימים זה רק בשבוע שחל בו, וכשתשעה באב ביום ראשון נחלקו הפוסקים הספרדים האם יש דין שבוע שחל בו (לענין לכבס, ללבוש בגדי נקיים, להתרחץ, להסתפר). השו”ע מביא בסתם שמותר, ובתור י”א שאסור, והלכה כסתם כידוע, וכ”כ בילקוט יוסף (עמ’ תקס”ד). ולאשכנזים אין נ”מ ובכל מקרה מחמירים בכל תשעת הימים.

לפני שבת חזון מתקלחים, וי”א שמותרת רחיצה כדרכה ובחמין לכבוד השבת, וי”א שמ”מ צריך לשנות ברחיצה, לרחוץ בפושרים וי”א גם לשנות ברחיצה של איבר איבר. וייתכן שחפיפת הראש בחמין כדאי לעשות בכל מקרה כי זה כתוב בגמ’ ככבוד שבת.

האיסור שלא לאכול מאכלי בשר: לפי האשכנזים כבר מר”ח אסור, ור”ח בכלל, ולפי הספרדים יש מחלוקת בשו”ע ממתי נוהגים, והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קס”ט) אומר שבר”ח עצמו מותר לאכול, ואח”כ אסור.

האיסור כולל גם אכילת כל בשר, גם עוף, וגם מתבשיל של בשר (למרות שהשו”ע כתב להתיר, האחרונים אומרים שנהגו לאסור, וכ”כ ילקוט יוסף עמ’ תקע”א).

מותר לטעום תבשיל לצורך שבת, אם רוצה לבדוק אם צריך לתקנו. אך מצד טועמיה חיים זכו יש מתירים, ועדיף להימנע.

אם אדם שכח וברך על תבשיל בשרי יטעם מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.

בדרך כלל בסעודה מפסקת של ערב תשעה באב יש לאכול סעודה פחותה, ואסור לאכול שני תבשילים ועוד הלכות. כשתשעה באב חל ביום ראשון, הזמן של הסעודה המפסקת הוא בסעודה שלישית של שבת, וכתוב שחלילה למעט בסעודה, אלא אוכל כדרכו בכל שבת.

פעם היה מנהג אצל האשכנזים שאפילו בשבת חזון לא היו הולכים בבגדי שבת, כמו שבשאר תשעת הימים אסור ללבוש בגדים חגיגיים (וצ”ב מה נהגו אז בשבת שלפני שבת חזון כשהיא בתוך תשעת הימים). אך ספרדים תמיד לבשו בגדי שבת, וכיום בעקבות הגר”א כל האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת. וכשתשעה באב חל באמצע השבוע אין צורך כ”כ להזדרז להחליף את הבגדים מיד במוצ”ש, אלא אפשר אחרי ההבדלה. אך כאשר תשעה באב חל בראשון, בודאי שאסור להיכנס לתשעה באב עם בגדי השבת. ולכן מה שעושים זה שמאחרים קצת את תפילת ערבית במוצ”ש, ובצאת הכוכבים מחליפים בגדים לבגדי חול וכמובן חולצים את הנעליים. וי”א שרק אחרי הזמן שכתוב בלוח עם תוספת שבת מחליפים וחולצים.

כשתשעה באב חל ביום ראשון, בבית הכנסת מברכים על הנר (ועדיף שהבעל יברך בבית להוציא את אשתו וילדיו שלא באים לבית הכנסת). כתוב לברך לפני איכה כדי לא ליהנות מהאש (נרות) בלי שיברכו עליה. ולפי”ז יש לומר שיברכו עוד לפני ערבית, שגם קוראים מהסידור בערבית וצריך נר. אך כמה פוסקים מציינים שהמנהג לברך אחרי ערבית ולפני איכה. וכיום שממילא לא קוראים לאור הנר י”ל לאידך גיסא, שלא משנה מתי יברך, ויכול לברך גם אחרי ערבית. 

כשחל ת”ב בראשון, הבדלה א”א לעשות, ולכן דוחים אותה למוצאי תשעה באב. ואז לא מברכים על הבשמים ולא על הנר, וכן לא אומרים את הפסוקים של הברכה שבתחילת ההבדלה. גם ילדים שאוכלים בתשעה באב, אפילו הגיעו לחינוך, לא נוהגים שעושים הבדלה אלא ביום זה אוכלים קודם הבדלה. אך חולה שאוכל צריך לעשות לעצמו הבדלה (ילקוט יוסף עמ’ תקפ”ז וחזו”ע עמ’ שנ”ב). ונראה לכאורה שגם מי שנזקק לעשות הבדלה כבר במוצ”ש לא יברך על הבשמים. וכן כתבו הפוסקים שלא יגיד את פסוקי הברכה.

בתשעה באב חוץ מזה שאסור לאכול ולשתות אסור גם לרחוץ ולסוך. וזה כמובן חמור יותר מהמנהג שלא לרחוץ בתשעת הימים או בשבוע שחל בו, כי כאן זה אסור מדינא וגם אסור לרחוץ אפילו רק חלק מהגוף, וגם כשלא נעים אין היתרים של רחיצה בפושרים.

בכל אופן אם יש איזה לכלוך מסוים שצריך לנקות מהגוף אפשר לרחוץ אותו מקום, כי זו לא רחיצה של תענוג (ובבוקר כשרוצים לנקות את הלכלוך מהעיניים כתוב שינגב ידיו מהנטילה של הבוקר, ולא ינגב לגמרי אלא שהיד עדין לחה יעביר על עיניו). וכן מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי האצבעות לפני התפילות, וכן בשחרית משום רוח רעה. וחולים שאוכלים בת”ב נוטלים ידיהם עד הפרק כרגיל כי זו לא רחיצה של תענוג, וכן בכוהנים שעולים לדוכן.

כמו כן אם אישה מבשלת ותוך כדי כך צריכה לשטוף את המאכל וכדומה, מותר הגם שהיד נרטבת כי זה לא לתענוג (חזו”ע עמ’ רצ”ד).

מותר להשתמש בדאודורנטים למיניהם (גם כאלה שכוללים גלגלת או ג’ל) כי זו אינה סיכה של תענוג אלא של העברת זוהמה.

בענין חינוך קטנים לאיסור רחיצה, בהלכות יו”כ מתבאר שחז”ל לא תיקנו דין חינוך בזה כי זה מצרכי התינוק (לעומת נעילת הסנדל שכן תיקנו). אך המ”ב מביא שם שכיוון שכיום לא נוהגים כל כך להקפיד לרחוץ כל יום יש להחמיר בזה. ואולי בנקודה זו כיום תחזור הקולא. אך נראה מ”מ שהמנהג באמת לא לרחוץ את הילדים לא ביו”כ ולא בת”ב.

וכן אסורים בתשמיש המיטה. וכתוב בשו”ע שלא יישן עם אשתו במיטה, והמ”ב אומר שבלילה יש לנהוג הרחקות של נידה, וביום לא (ועיין לקמן אם חל ת”ב בשבת). והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ש”ז) אומר שאסור רק לישון במיטה עם אשתו, אך שאר ההרחקות לא נוהגות.

ואסור בנעילת הסנדל, והכוונה לנעלי עור, בין אם העור בחלק העליון של הנעל או בסוליה. ויש מחלוקת (גם לגבי יו”כ) האם מותר ללכת עם סנדלי שורש וכדומה, שמצד אחד הם נוחים וכך הדרך ללכת גם בסתם יום, ומצד שני אינם של עור. וכל אחד רשאי לבחור אם להחמיר בזה או לא, ואפשר להחמיר ביו”כ ולהקל בתשעה באב. וכן המ”ב לא מביא כאן את המחלוקת ובהלכות יו”כ מביא.

המ”ב אומר שיכול לברך ברכת שעשה לי כל צרכי למרות שברכה זו תוקנה על נעילת נעליים, וכן דעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ שס”ב) לברך (וחזר בו כנראה ממש”כ ביבי”א ח”ה סי’ כ”ה אות ט”ו). והנוהגים ע”פ האר”י ז”ל לא מברכים.

חינוך לנעילת הסנדל לפי השש”כ הוא מגיל 6, וי”א עוד קודם לכן, מאז שהוא בר הבנה (פס”ת כאן).  

בנוסף לאיסורים הללו יש עוד דברים שאסרו חז”ל.

אסור ללמוד תורה כי התורה משמחת, ובתשעה באב צריך להתאבל. אך זה לא אומר שאין מצוות לימוד תורה ביום זה, כי סו”ס יש מצווה וחז”ל לא הפקיעו אותה (כך לפי רוב האחרונים, עיין פס”ת). ולכן החיוב ביום זה הוא ללמוד בדברים שגורמים צער (או עכ”פ שלא גורמים שמחה כי עוסקים בדברים עצובים) כמו פסוקים שעוסקים בפורענות, ספר איוב, או הלכות אבלות. וגם כשלומד דברים אלו ישתדל שלא ללמוד בעיון ובפלפול כי אז גם בדברים אלו יגיע לשמחת הלימוד.

לימוד בהרהור אסור (כך מופיע כבר בשו”ע בשם יש מי שאוסר), כי סו”ס זה משמח, והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ שי”ח) מביא בזה מחלוקת.

הרמ”א אומר שכבר מחצות היום של ערב ת”ב לא ללמוד בדברים שאינם של צער, וכן בשבת אחה”צ לא לומר פרקי אבות, והרבה חולקים, וכך בחזו”ע (עמ’ רמ”ח).

מותר ללמוד בספרי מוסר ולקרוא סיפורי צדיקים, וכן מותר לקרוא היסטוריה של צרות של עמ”י.

אסור לשאול בשלום חברו, וכן אסור לומר בוקר טוב. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ש”ל) מתיר מעיקר הדין בבוקר טוב, אך אומר שטוב להחמיר. ואם חברו שואל בשלומו, יענה לו בשפה רפה.

במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב אסור במלאכה (כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות), וכתוב שכיום כל מקום מן הסתם הוא מקום שנהגו שלא לעשות, אך רק עד חצות. ולצורך דבר האבד מותר, וכן מלאכה קצרה שאין בה שיהוי מותר, כי סו”ס הטעם הוא לא איסור מלאכה מצד עצמו אלא שלא יסיח את הדעת מהאבלות. ומאידך, גם דברים שאינם מלאכה אבל יש בהם היסח הדעת מהאבלות אסור, ולכן נכון שלא להכין סעודה ללילה ולא לנקות את הבית וכדומה קודם חצות.

בנוסף, יש כמה דברים שנהגו להחמיר בהם בתשעה באב, למרות שחז”ל לא אסרו.

לא יושבים על כסא או ספסל, אלא על הקרקע, או על שרפרף נמוך למי שקשה לו (ועדיף פחות מ-ג’ טפחים) [למרות שהלשון בשו”ע הולכת על ישיבה בבית הכנסת, האחרונים אומרים שגם בבית לא יושבים על כסא רגיל, עיין פס”ת]. בלילה משתדלים למעט בהנאת השכיבה וראוי לישון על הקרקע או לפחות למעט בהנאה, לישון בלי כרית וכדומה.

מי שנוסע מותר לו לשבת כרגיל כי זה לשם בטיחות ולא לשם תענוג. מי שקשה לו ומצטער פטור מהמנהג הזה שלא לשבת על כסא.

והמנהג שלא לשבת על כסא זה עד חצות היום של תשעה באב, שאז אנחנו רוצים להראות נחמה בתוך האבל, ולכן בענייני מנהגי מקילים אז. ועוד טעם מהגר”א, שאז היה עיקר החורבן ונשרף הבית והתקיים ‘תם עוונך’ במה ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא עלינו.

נהגו שלא להדליק נרות רבים, אלא בערב כדי הצורך לקרוא בדוחק, וביום לא מדליקים. וגם בזה נראה שאחרי חצות היום אפשר להדליק.

אשכנזים לא מניחים תפילין בשחרית, ולא מתעטפים בטלית גדול. וציצית לובשים בבוקר, ויש מחלוקת האם לברך עליה אם פשטה בלילה, והמ”ב מביא דעה שיברך, וכן נראה בילקוט יוסף. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ שס”ו) אומר שהמנהג (כנראה בבתי כנסת ספרדים) להניח תפילין וטלית בשחרית.

תשעה באב שחל בשבת לפי השו”ע לא נוהגים בו כלל אבלות ולפי הרמ”א דברים שבצנעא נוהגים. ולכן לפי הרמ”א אין לשמש את המיטה (וגם צריך לשמור על ההרחקות בלילה – פס”ת, ולעיל הבאנו מהרב עובדיה שגם כשחל בחול רק לא ישנים באותה מיטה), אך בליל טבילה מותר (מ”ב), וכן אסור לרחוץ ידיו בחמין – מ”ב. ובצונן אפשר, כי אם לא ירחץ ישימו לב וזו תהיה אבלות בפרהסיה (עיין פס”ת).

במנחה בתשעה באב אומרים בתפילה בבונה ירושלים ‘נחם’ (וחותם מנחם ציון ובונה ירושלים), ועננו בשומע תפילה כמו בכל תענית ציבור. לפי הספרדים מוסיפים הוספות אלה בכל התפילות, ולפי האשכנזים רק במנחה (אך הש”ץ גם לפי האשכנזים אומר עננו גם בשחרית בין גואל ישראל לרפאנו, ומ”מ נחם גם הש”ץ אומר רק במנחה). ואם שכח יאמר לפני ותחזינה (מ”ב) וי”א שיאמר קודם לכן בשומע תפילה, ורק אם לא – ברצה (ילקו”י, וזה ע”פ הט”ז, אך בה”ל לא סובר כט”ז, ורק לענין דיעבד מסכים שאם אמר בשומע תפילה יצא. והרב עובדיה בחזו”ע עמ’ שע”ח פוסק כמ”ב), ואם שכח גם אז יאמר באלוקי נצור (פס”ת).  

לגבי ברכת המזון נחלקו הדעות האם מוסיפים נחם לפני ובנה ירושלים או לא. לפי המהרי”ל שהרמ”א פוסק אותו מוסיפים (בכל פעם שאוכל, ולאו דווקא בשעת תפילת מנחה), ונ”מ לחולים או קטנים שהגיעו לחינוך שאוכלים בתשעה באב. ולפי הגר”א אין תקנה כזו (כי לא אמורים לאכול בתשעה באב, והאוכל הוא החריג) ולכן אין להוסיף זאת. למעשה, אשכנזים נהגו להוסיף, ויחתום בבונה ירושלים ‘מנחם ציון ובונה ירושלים’ כמו בתפילה. וספרדים לא מוסיפים, ומי שרוצה יוכל להוסיף בהרחמן, ובלי חתימה (כה”ח ס”ק י”א ויחו”ד ג’, מ’).

חולים פטורים מצום תשעה באב, ובת”ב נדחה פוסק הבה”ל (ב-תקנ”ט ד”ה אינו) שגם בקצת צער לא יצום.

ויולדת תוך שלושים יום כתוב בשו”ע שפטורה ואין צריכה אומד, והפר”ח (מובא במ”ב) אומר שאם ידוע לה שהיא חזקה ויכולה לצום צריכה לצום. ולפי הרמ”א ומ”ב אחרי שבעה צמה מן הסתם, ותוך שבעה לא צמה. וערוה”ש אומר שכיום אנשים חלושים יותר ויש לנהוג כשו”ע ולא כרמ”א.

בשו”ע כתוב שעוברות ומיניקות מתענות כמו שמתענות ביו”כ.

ואם יש למעוברת או למיניקה חולשה מיוחדת הפוסקים מקילים, למרות שבאותו מצב בסתם אדם לא היו מקילים. בפועל, רבים מקלים כיום למעוברות שלא לצום כלל, גם בלי חולשה, וצ”ע בזה. ובת”ב נדחה יש להקל לפי הבה”ל הנ”ל שלא לצום גם אם יש רק קצת צער, אך מ”מ הוא לא מקל בשופי. והרב עובדיה (יחו”ד ח”ג) מקל בשופי בדומה לשאר הצומות שנהגו שמעוברות לא צמות [וייתכן שגם אשכנזים יכולים לפסוק בזה כרב עובדיה כי הרב עובדיה משווה בין ת”ב נדחה לבין שאר צומות. ולזה ייתכן שהמ”ב מודה. אלא שגם בשאר צומות הרמ”א ומ”ב אומרים שמעוברות ומיניקות יצומו אם אין חולשה מיוחדת, ואנחנו לא נוהגים כך כיום, אז ייתכן שה”ה לענין ת”ב נדחה].

ולגבי מניקה יש קולא של החזו”א (אפילו ביו”כ) שאם יש חשש שייפסק החלב מותר לשבור את הצום (וממילא בת”ב שלא לצום כלל, לכאורה), כי חלב-אם טוב יותר מתחליפים ולא בריא לתינוק להחליף. וזה גם בתינוק שלא ידוע לנו שלא רוצה תחליפים אלא רק חלב-אם. וכן מורים הרב ליאור והרב נבנצאל (אולי רק לגבי ת”ב, צ”ב). וצע”ג בכל ההיתר הזה שהוא לכאורה נגד השו”ע, ובסברא לא מובן מספיק.

לחולה בתשעה באב יש מקום לצום כמה שעות בשביל ההרגשה שהוא חלק מהציבור שמתענים, אך מעיקר הדין כל מי שלא מתענה פטור לגמרי מהתענית, ולא צריך לצום כלל. וכן אין צריך לאכול לשיעורים אלא אוכל כדרכו (ויש כמה אחרונים שהחמירו לאכול לשיעורים במידת האפשר, אך המנהג להורות שיכולים לאכול כרגיל). ומ”מ לא יאכלו מעדנים (ילקוט יוסף).

קטנים מחנכים אותם לצום מגיל תשע, ורק לכמה שעות, בלי להשלים.

[והבאנו כבר לעיל שחולים שאוכלים בת”ב נוטלים כרגיל עד הפרק כי זו לא רחיצה של תענוג, וכן הבאנו שצריכים הבדלה אם ת”ב ביום ראשון]

מי שמתענה אך צריך לקחת כדור, ייקח אותו או בלי מים, או שיפגום את המים (ע”י תה קמומיל בלי סוכר, מלח או תבלין). והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רע”ט) מתיר לשתות פחות מכשיעור מים לצורך בליעת הכדור, אם א”א בלי מים.

במוצאי תשעה באב נוהגים אבלות לענין שלא לאכול בשר ויין, לפי השו”ע עד סוף י’ באב, ולפי הרמ”א עד חצות יום י’ באב. והמ”ב אומר (בשם כנה”ג) שעדיף גם לא לשמש מיטתו בליל עשירי אם לא בליל טבילה. כמו כן המ”ב מוסיף לאסור גם לרחוץ ולהסתפר ולכבס (אא”כ י’ באב זה יום שישי שאז מותר לכבוד שבת), אך ספרדים נוהגים איסור רק בבשר ויין.

ובבה”ל מביא בשם מאמ”ר שתבשיל של בשר מותר לאכול אחרי ת”ב, ורק בשר עצמו נהגו שלא לאכול.

ויש מחלוקת האם מותר לברך שהחיינו בליל וביום עשירי (פס”ת).

והרמ”א אומר שאם ת”ב נדחה ליום ראשון, שאז יום ראשון הוא י’ באב, יש להחמיר רק בליל מוצאי ת”ב מדין אבלות של יום. ומ”ב אומר שבזה מחמירים רק בבשר ויין.

ואצל הספרדים באופן הזה אין מנהג כלל להחמיר.

בת”ב שחל ביום ראשון (בין אם נדחה ובין אם זה זמנו) אין אומרים צדקתך במנחה בשבת, כמו שאין אומרים תחנון בערב ת”ב שנקרא מועד.