אנחנו מוצאים כמה טעמים לאסור לגדול לעשות מלאכה ע”י קטן, וכן יש צורך למנוע את הקטן מלעשות מלאכות, כפי שנבאר.

          א. איסור על האב שילדיו יעשו מלאכה בשבת

 כתוב בפס’ (שמות כ’, י’): “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת ל-ה’ אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”. ודרשו על כך במכילתא במקום: “אתה ובניך [צ”ל ובנך] ובתך יכול בנו ובתו הגדולים כשהוא אומר אתה הרי בנו ובתו הגדולים אמורין מה תלמוד לומר בנך ובתך אלו בנו ובתו קטנים שלא יאמר לבנו קטן הכניס לי כלי זה מן השוק הכניס לי כלכלה זו מן השוק יכול יחזר אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות תלמוד לומר אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן”.

והנה את הלשון הזו במכילתא היה אפשר לפרש שהכוונה היא שאסור לספות איסור לקטן, כמו שאנחנו מוצאים גם באיסורי תורה אחרים, והתורה כאן באה לחדש שגם כאשר אדם אומר לבנו לעשות מלאכה, באופן שבסופו של דבר הבן מחליט לעשות, זה נקרא לספות לו איסור. אך אין מכאן מקור ברור לאיסור על האב שהבן יעשה מלאכה כשהוא מחליט מעצמו לעשות, בלי ציווי של האב, גם אם עושה כן לדעת ולצורך אביו. ואין להקשות על ביאור זה א”כ למה המכילתא לא אמרה את בסיפא את החידוש הגדול יותר, שלא רק שלא צריך לחזר אחר ילדיו לראות שלא עושים מלאכות, אלא שגם לא צריך למונעם כאשר עושים מלאכות לדעת האב. כי י”ל שהמכילתא לא מיירי באופן זה שאינו האופן השכיח. או שנגיד שבכלל מש”כ שלא יחזר וכו’ כלול גם זה כי המכילתא לא חילקה בכל האופנים שהבן עושה ללא ציווי האב.

וכהסבר הזה נראה שהבין הריא”ז בשם הרי”ד (מובא בשלט”ג בדף ס”ו. בדהרי”ף אות ב’, והריא”ז עצמו רואים שם שלא מסכים לכך), שרואים שהבין שאין איסור נוסף במלאכות שבת על גבי איסור ספיית איסורים הרגיל, ולכן אומר שם שאם נותן לקטן חפץ לסחוב מבעו”י, לא צריך לחזור וליטול ממנו בתוך שבת גם אם עמד הילד וכעת עושה עקירה חדשה [ועיין בה”ל ב-רס”ו, ו’ ד”ה ודוקא, שכה”ג שנותן לו בשעת ההיתר לא נחשב ספיה בידיים]. ושם הרי מדובר שעושה לדעת אביו, כי אביו נתן לו לסחוב, וכדי שלא יקשה עליו מהמכילתא י”ל שהבין כנ”ל.

אך רש”י שם בפירוש החומש לומד במכילתא שהיא באה לחדש ביותר מזה, ואין כאן רק איסור ספיה הדומה לשאר איסור תורה, אלא יש כאן איסור על האב שילדיו הקטנים יעשו מלאכה בדומה לאיסור שיש על האדון כשעבדו עושה מלאכה כמו שמבואר בסי’ ש”ד, וכמו שיש גם איסור דומה בבהמה [ועיין לקמן בהבדלים שינם מ”מ בין איסורים אלה]. כי רש”י שם מביא את המכילתא ומסיים: “וזו ששנינו (שבת קכ”א.) קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך”. כלומר ההסבר באיסור של המשנה להניח לקטן לכבות הוא מש”כ כאן במכילתא שהגדול מצווה על שביתת בניו הקטנים. ושם לא מדובר שהגדול אמר לקטן לכבות, שהרי מיירי שם שהקטן בא לכבות, ומשמע מעצמו. וכן ברור שמדובר שבא מעצמו, דומיא דנוכרי שנזכר שם להיתר, ושם ודאי מדובר שלא אמרו לו כי לומר לגוי ודאי אסור, ורק לא צריך למחות בגוי כי עושה לדעת עצמו.

ולכן ברור שרש”י למד שיש במכילתא חידוש נוסף, שלא רק לספות אסור, אלא שיש איסור על האב שילדיו יעשו מלאכה, וזו לשון המשנה ששביתתו עליהן, ולא רק איסור לספות. וצ”ע בלשון ששביתתו עליהן, בלשון רבים, כי שביתתו רק על בנו. וברש”י עה”ת מועתק ששביתתו עליך, בלשון יחיד.

אך כמו שהמכילתא אומרת, ודאי שאין חיוב על האב (לפחות לא מדאורייתא, שבזה עוסקת המכילתא, ועיין לקמן בדיני חינוך) למנוע מבנו לעבור סתם איסורים שלא קשורים לאב. והכלל הוא כמו שהגמרא אומרת שאם עושה לדעת אביו אסור ואם לא מותר, ופרש”י שם בגמ’: על דעת אביו – בקטן שיודע להבחין שהכיבוי [ובפרידמן כתוב ברש”י שכיבוי] זה נוח לאביו ועושה בשבילו”.

ורש”י הוכרח לפרש כך ולא פירש את המכילתא כריא”ז הנ”ל, כדי למצוא מקור לאיסור של המשנה מצד שביתתו עליהן, כנ”ל, שפשט הלשון מורה שזה יותר מאיסור ספיה. ועוד, שהגמ’ ביבמות קי”ד. שעוסקת באיסור ספיית איסורים לקטן מביאה פסוקים לגבי שרצים, דם וטומאה ולא מביאה פסוק זה לגבי שבת. ועוד, ייתכן שלפי רש”י כה”ג שאומר לקטן לעשות משהו ולא נותן לו לאכול ממש או לא מטמא אותו ממש, לא נחשב ספייה בידיים, כי סו”ס הקטן הוא שמחליט לעשות. ואף שאיסור דרבנן מסתבר שיהיה בכל אופן, ולא גרע מנוכרי (עיין שעה”צ של”ד, נ”ד), מ”מ איסור דאורייתא של ספיה ייתכן שאין כאן גם באומר לו להדיא לעשות [וכן כתב הגר”ש קלוגר בשו”ת קנאת סופרים בקונטרס ההשמטות לספרו שנות חיים, סימן קל”ד, אך חזר בו בקנאת סופרים בהשמטות לספרו טוב טעם ודעת סימן מ”ז (כמו שהובא ביבי”א ח”ט סי’ ל’ אות ו’)].  

וא”כ מה שהמכילתא אומרת שאסור לומר לו זה מצד ששביתתו על האב, וא”כ כבר אין חילוק בין אומר לו במפורש או שהקטן עושה מעצמו על דעת אביו כמו שמתואר במשנה.

וצ”ע בכל זה האם דין זה מיוחד לאב או שנוהג גם באם.

איסור זה של שביתת הקטן דומה לאיסור של עבד, כמו שמתבאר בסי’ ש”ד שגם מלאכת העבד נאסרת רק בעושה על דעת רבו. אלא ששם אומרים הפוסקים שהאומדנא היא שמסתמא כל מה שעושה עושה לדעת רבו אא”כ יוכח אחרת, ובקטן לא שמענו כן, אך זה חילוק לפי המציאות של עבד לעומת קטן ולא הבדל מהותי. ויש להדגיש שעבד שהוא נחשב כישראל שמל וטבל כדינו ודאי חייב מצד עצמו כאשה ואסור לו לעשות מלאכה גם שלא לדעת רבו, ואנחנו מדברים על מצבים שהעבד לא חייב מצד עצמו. עוד י”ל בפשטות שגם כאשר העבד חייב במצוות כאשה מ”מ כלפי רבו יש נ”מ בנ”ל האם נחשב שרבו עובר או לא.

ושני אלה שונים מהאיסור שנזכר באותו פסוק לגבי בהמה, כי בבהמה האיסור הוא לא שהבהמה לא תעשה מלאכה, אלא האיסור הוא איסור מחמר, שהאדם עושה מלאכה יחד עם הבהמה, כמו שמבואר בתוס’ ב-נ”א: ע”פ הגמ’ ב-קנ”ג:, שרק חיוב העשה של למען ינוח הולך על מלאכה שהבהמה עושה בעצמה, אך הלאו הולך על מחמר. אכן, בהמשך המכילתא שם רואים שמפרשים את הלאו בבהמה על כל המלאכות ולא רק על מחמר, עיי”ש, וכנראה זה חולק על הגמ’ ב-קנ”ג:. ובכל אופן להלכה שאנחנו פוסקים את המכילתא וגם מסתמא את הגמ’ ב-קנ”ג:, צריך לתת טעם לחילוק.

והענין הוא שלחז”ל היה ברור שכדי לאסור צריך שהמעשה יתייחס לישראל שעליו מצווים את האיסורים כאן, כמו שאמרו במכילתא שאם הקטן עושה על דעת עצמו זו מלאכה שלו ולא של הגדול; ולכן יש למצוא איך מלאכתם קשורה לגדול. ועל זה אמרו חז”ל שאם העבד או הקטן עושים לדעת אביו או רבו יש איסור על הישראל, ויש כאן הרחבה של איסור המלאכה של האב. ובבהמה לא שייך לבוא מצד ייחוס המעשה בדעת הבהמה, ולכן צריך למצוא את הייחוס ע”י זה שהוא מחמר, כך שהוא שותף בפועל עם הבהמה במלאכה – ואז יש עליו איסור [ולפי המכילתא יש לומר שהחילוק בין בהמה לקטן הוא גם מצד שבהמה היא יותר שייכת לבעלים ממה שהקטן שייך לאב ולכן בקטן אם עושה על דעת עצמו זה לא מתייחס לאב, וגם מצד שבבהמה פשוט לא שייך החילוק של עושה לדעת הבעלים כמו בקטן, וא”כ אם התורה אוסרת היא כבר אוסרת את כל האופנים, אך בקטן אין לך בו אלא חידושו הקטן יותר].

[ועיין חת”ס או”ח סי’ פ”ג שאומר שכדי לדמות את האיסור כאן בקטן לאיסור של מחמר ששם האדם משתתף עם הבהמה במלאכה, צ”ל שגם כאן לא אסרו אלא באופן שהאב משתתף עם הבן במלאכה כגון שרומז לו לעשות.

אך פשטות הפוסקים שסוברים כרש”י היא שאסור גם באופן שהילד עושה מעצמו, כל שעושה על דעת אביו, ומשמע שזה גם כשהאב לא עושה מעשה. ולכן יותר נראה כנ”ל, שהייחוס של המעשה לאב הוא לא מצד מעשה שעושה האב, אלא בעצם זה שהקטן עושה על דעת אביו יש ייחוס לאביו. ובבהמה זה לא שייך, ולכן שם הקפידה התורה על מעשה שהבעלים שותף עם הבהמה]

ועדין יש להסביר למה יש הבדל בין הלאו בבהמה לבין העשה, כמו שאמרו תוס’, כי סו”ס אם בעשה מתחדש ע”כ שהבהמה צריכה לנוח ממלאכה גם בלי קשר למלאכת האדון, למה שלא נגיד כך גם על הלאו. וי”ל שהעשה בא להשריש בבעלים של הבהמה את החשיבות של יום השבת, גם באופן הזה שייתן מנוחה לעובדים תחתיו – הבהמה והעבדים. והגדר הוא מצווה חיובית לדאוג שינוחו (גם אם הם אצל אדם אחר באותה שבת). אך איסורי הלאו באים לאסור את הפעולה, מצד שהיום הזה קדוש ולא שייך לעשות בו מלאכה, וזה לא שייך בבהמה שאין לה דעת ואין חשיבות במלאכתה [רואים את החילוק בין הלאו לעשה בכך שהעשה מדבר על מנוחה באופן כללי, ולא מתייחס לכל פעולה פרטית, והלאו מדבר על איסורים פרטיים של מלאכות, ומזה מובן שהלאו מקפיד על בעיה בפעולות השונות של חילול שבת, והעשה מדבר על עצם הצורך בשביתה, שזה דבר שיכול להיות נכון גם מבלי שתהיה בעיה בעצם הפעולות השונות של המלאכות. ובאמת אנחנו מוצאים סיוג לחיוב השביתה של הבהמה שמה שהוא מנוחה עבורה לא נאסר גם אם כלפי אדם זה מלאכה, כגון שמותר להניח לבהמה לקצור בזה שאוכלת מן המחובר, וכדומה].  

ועיין ברש”י ביבמות קי”ד. שכותב: “בעושה על דעת אביו – שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות”. ולכאורה סותר עצמו לדבריו עה”ת, כי ביבמות נראה שמסביר את האיסור מצד ספיה, ורק מבאר שהניחותא של אביו נידונית כציווי, וציווי זה דרך של ספיה בידיים.

אך באמת הביאור הזה גופא קשה, כי גם אם ציווי נידון כספיה בידיים, קשה מאוד להבין איך העובדה שהתינוק עושה לטובת אביו תחשיב את זה כאילו הוא סופה לו בידיים.

וכדי להבין זאת, וכדי שרש”י לא יסתור עצמו, נראה שגם ביבמות פשוט לו שהאיסור הוא לא ספיה בידיים אלא כדבריו עה”ת שיש איסור לאב שבנו יעשה מלאכה. ואת זה רש”י לא הוצרך לבאר, כמו שגם בשבת קכ”א לא ביאר זאת, כי לפירושו זו לשון המשנה המפורשת, שאומרת ששביתתו עליהן, ומשמעותה כנ”ל. אלא שרש”י בא להסביר את החילוק בין עושה לדעת אביו ללא עושה לדעתו, ואומר שאם עושה לדעתו הרי שיש קשר בין מעשה הבן לאב, וכמו שביארנו לעיל שהאיסור שהתורה חידשה כאן בנוי על הרחבת מלאכת האב ולא על איסור עצמי באמת לבן. ואת הקשר הזה רש”י מתאר כשאומר שזה כאילו ציווה אותו, אך לא שהציווי הזה הוא איסור עצמי.

אך למרות שברש”י נוכל לבאר כנ”ל, מ”מ נצטרך להסכים שיש שיטה שאומרת שהעושה לדעת אביו זה כספיה בידיים, שכן כתב להדיא הריטב”א שם ביבמות (וביאר כך ברש”י), וכן נראה ברשב”א שם ביבמות. אכן, יש לומר שהם מפרשים את המושג לדעת אביו שבאמת האב גורם לבן לעשות, ורק שלא אומר זאת בפירוש אלא רומז לו, כמו שרש”י והריטב”א מתארים את המציאות שעומד עליו אביו ומגלה דעתו שנוח לו. אך אם נבין שהעושה לדעת אביו פירושו שהכול מתחיל מהקטן, ורק שהוא מבין שזה נוח לאביו, באמת יהיה קשה בסברא להסביר שזה נקרא ספיה. ונראה שהראשונים והפוסקים שהביאו את האיסור הזה כדעת רש”י עה”ת ולא חילקו, באמת סברו שגם אם הפעולה מתחילה מהקטן זה אסור, כל שידוע שהוא מבחינתו עושה על דעת אביו. וייתכן גם שהריטב”א באמת סובר כרי”ד הנ”ל, שאין בכלל איסור של עשיית מלאכה ע”י הבן.

כדברי רש”י למדו עוד ראשונים, שכך מבואר ברמב”ן על התורה שם שאומר: “אתה ובנך ובתך – הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו”. ומזה שאומר שאסור שיעשו לדעתנו וברצוננו ברור שהבין כרש”י, שלא מדובר כאן על ספיה שע”י ציווי אלא על הגדר החדש של שביתתו עליך [ואין לומר שכוונתו לספיה, ורק מחדש לנו ע”פ הגמ’ בשבת וביבמות שזה שהבן יעשה לדעתנו זה סוג של ספיה בידיים; גם כי זה דוחק גדול כמו שאמרנו כבר בדעת רש”י, וגם שאין טעם לחדש זאת כאן. וגם אם רוצה לחדש, קודם צריך לומר את עיקר הגדר ורק אח”כ להוסיף רבותא, אך הרמב”ן כותב זאת כהגדרה של האיסור כאן].

וכן מבואר ברשב”א בשבת קנ”ג: (ד”ה כשהיא) שכתב: “ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך” [ועיין באחיעזר ח”ג סי’ פ”א ס”ק כ”ג שהקשה שהרשב”א סותר עצמו לדבריו ביבמות קי”ד ששם משמע שהאיסור של קטן שמכבה לדעת אביו בנוי על איסור ספיה]. וכך כתוב בחינוך מצווה ל”ב.

והרמב”ם (פ”כ ה”ז) מביא בפשטות את ההלכה במי שהחשיך לתת לקטן (מבעו”י) ולא מסייג שצריך לקחת ממנו כל פעם לפני שעוצר ולפני שעוקר בתוך שבת, ומזה אומר המ”מ שנראה שהרמב”ם סובר כרי”ד הנ”ל, שכל שלא סופה לקטן בידיים לא עובר על מה שהקטן עושה מעצמו מלאכה.

מאידך, בפכ”ד הי”א הרמב”ם אומר שב”ד לא מצווים להפריש קטן שעושה מלאכה רבנן וכן לא גוערים באב שלא מפריש את בנו ממלאכה דרבנן. והקשו המ”מ שם והטור ב-שמ”ג למה נקט הרמב”ם דווקא דרבנן הרי אנחנו פוסקים שאין ב”ד מצווים להפריש גם בדאורייתא [כן מוכח ברמב”ם פי”ז ממאכלות אסורות הכ”ז בפשטות, וכן מוכח מהרמב”ם אצלנו בהלכות שבת שכותב בפי”ב ה”ז שלא מוחים בקטן שבא לכבות אם לא שעושה לדעת אביו, וכיבוי לפי הרמב”ם זה דאורייתא כי משאצל”ג חייב לפיו]. והב”י ב-שמ”ג (וכן בכס”מ שם) מתרץ בשם הרב יוסף פאסי שהרמב”ם נקט דרבנן משום הסיפא, באביו, ששם זה דווקא דרבנן כי בדאורייתא האב מצווה להפריש את בנו. והוסיף לבאר בזה האו”ש (שם ב-פכ”ד) שזה בנוי על המכילתא הנ”ל, וכרש”י ודעימיה, ורק שהם לומדים שזה רק בדאורייתא כי חז”ל בשלהם לא מצאנו שגזרו כעין זה שהאב מצווה שבנו לא יעשה מעצמו מלאכה דרבנן (כנראה אפילו על דעת אביו).

וייתכן להוסיף לפי”ז שגם ב”ד בדאורייתא מצווים להפרישו, מצד שבכך הם מפרישים את האב מאיסור. וזה קשור למה שדנים (עיין שו”ת רע”א סי’ ח’) האם מתעסק זה איסור או לא, כי כאן האב שלא יודע מזה הוא ודאי לא עדיף ממתעסק. וכ”ש אם האב יודע שיש מקום להפריש את התינוק כדי להפריש את האב.

[והגאון אומר ב-שמ”ג שהרמב”ם נקט איסור דאורייתא כי הוא פסיקא ליה, כי בדרבנן פעמים שחז”ל לא הצריכו להפריש את הקטן ולא גזרו עליו את האיסור כמו בחלק באיסורי יו”כ]

אך סו”ס צ”ע א”כ למה הרמב”ם לא הביא את האיסור הזה בשום מקום, ורק רמז אותו מדיוקא. ועוד קשה מפשטות דבריו לגבי נתינת כיס לתינוק, כמו שהבאנו לעיל מהמ”מ; וצ”ע.

ועיין באחיעזר הנ”ל שמביא אחרונים שלא סוברים כרש”י ודעימיה, והוא עצמו כן מסכים לשיטת רש”י. וכן דעת המ”ב, שבשעה”צ של”ד, נ”ד פשוט לו כרש”י [והקשו שבבה”ל ב-רס”ו, ו’ נראה שסותר עצמו, אך יותר נראה ששם לא פוסק כרי”ד אלא רק מביא אותו כאפשרות ולמעשה מסכים שהפוסקים לא נוקטים כך, עיי”ש]. והשפ”א (לשבת קכ”א) אומר שמזה שהטור ב-שמ”ג, וכן השו”ע שם, הזכירו רק ענייני חינוך ולא הזכירו את האיסור כמו שהוא לפי רש”י, סימן שהם לא סוברים כך. והרב עובדיה בכמה מקומות (למשל יבי”א ח”ט או”ח סי’ ל’ ס”ק ו’) נראה שנוקט בפשטות כדברי רש”י ודעימיה.

ולמעשה נראה שצריך להחמיר בזה בודאי באיסור דאורייתא שהקטן עושה, מספק דאורייתא לחומרא. ובאיסור דרבנן שהקטן עושה יש מקום להקל, אך ודאי שראוי להחמיר אחר שהרבה ראשונים סוברים כן ובפשטות גם המ”ב והרב עובדיה סוברים כן למעשה. והנ”מ היא באופן שלא סופה לו בידיים, שזה ודאי אסור, ומצד שני התינוק עושה על דעת אביו, כנ”ל שלולא זה ודאי מותר. ודווקא כשהתינוק פחות מגיל חינוך, כי אז ודאי צריך לחנכו. אך זה מ”מ לא כ”כ מצוי כי אם כבר מגיע לגיל שעושה על דעת אביו, נראה שכבר מגיע בד”כ לגיל הבנה בסיסית לגבי חינוך ללא תעשה. ואם באמת יש ילד שעושה לדעת אביו אך לא הגיע לגיל חינוך לאיסורי שבת, והילד עושה מלאכה דאורייתא – יתחייב האב להפריש אותו מדאורייתא. ומ”מ נוכל למצוא גם נ”מ בזה שהאיסור יהיה איסור חמור של דאורייתא ולא רק מצווה דרבנן של חינוך.

וכן ייתכן שנ”מ באדם אחר שאינו אביו של הקטן ואין לו דין חינוך כלפי הקטן הזה, אך מ”מ יצטרך להפריש את הקטן מעשיית האיסור על דעת אביו, כדי שהאב לא יעבור במתעסק, כנ”ל שהבאנו צד כזה.

אם הקטן עשה מלאכה עבור הגדול באופן שהיה אסור שיעשה, דעת המג”א (שכ”ה, כ”ב) והמ”ב (בה”ל סי’ שכ”ה סע’ י’) שהמלאכה נאסרת בדיעבד כמו בגוי שעשה עבור ישראל. והדבר נידון בגדרי מלאכת גוי, שאחרי שיחכו בכדי שיעשו יהיה מותר (פמ”ג ובה”ל שם) [המג”א שם בא לחלוק על העולת שבת, אך לא ברור אם יש ממש מחלוקת או שהע”ש רק בא לומר שבסתמא דמילתא הקטן לא נחשב כעושה עבור הגדול].

          ב. איסור ספייה בידיים

כבר הוזכר לעיל שהפוסקים (ב-שמ”ג) נוקטים שיש איסור של ספיה בידיים באמירה לקטן לעשות פעולת איסור [לאו דווקא במלאכות שבת, אלא בכל איסור]. ואף שאמרנו שייתכן שרש”י פירש במכילתא שאין איסור ספיה באמירה לקטן, אלא רק את האיסור המחודש בשבת שהאב עובר על מעשה בנו – מ”מ הפוסקים נוקטים שיש איסור ספיה. והמקור הוא מש”כ ביבמות קי”ד. שאסור לומר לקטן הבא לי מפתח דרך רה”ר. והפוסקים כנראה לא רצו להסביר את הגמ’ הזו מצד איסור לא תעשה מלאכה אתה ובנך, כי לא כתוב שם שמדובר דווקא בבנו. וזה חילוק ברור בין איסור לא תעשה מלאכה אתה ובנך לבין איסור ספיה, שלא תעשה וכו’ שייך דווקא בבנו (או בתו) אך איסור ספיה לא תלוי בכך שהקטן הוא בנו [ולפי מה שרצינו לומר ברש”י שאין איסור ספיה בפעולות יש להידחק ולומר שבאמת הגמ’ הזו מיירי דווקא בבנו]. 

והאחיעזר (הנ”ל, בח”ג סי’ פ”א אות כ”ג) אומר שאף שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולקטן אין דעת, מ”מ יש לו מחשבה במושגים אנושיים כלליים לכוון לעשות את הפעולה שעושה וזה מספיק כדי להחשיבו עושה מעשה ולא מתעסק. ובזה מתרץ מה שהקשו כמה אחרונים איך שייך איסור ספיה לקטן, והרי זה לא איסור לגביו. והאורחות שבת (בהע’ י”ד) כתבו (לא כהמשך לדברי האחיעזר, אלא בסברא סתם) שייתכן שבקטן כזה שבאמת לא מבין כלל מה הוא עושה אין איסור ספיה, כי באמת המעשה שלו אינו מלאכה כלל.

אך ייתכן לומר שהפסוק חידש איסור גם באופן זה. ואם נלמד שיש במכילתא חידוש דין של לא תאכילום לגבי איסורי שבת, כמו שלמד כנראה הרי”ד ואולי גם הרמב”ם, ייתכן שהפסוק כלל כל פעולה של קטן שדומה בחיצוניות לפעולה של גדול, הגם שהקטן לא מבין מה הוא עושה. ואם נלמד את המכילתא כרש”י ודעימיה, נוכל לומר שכל שהקטן עושה על דעת אביו (וזה ודאי מתקיים כאן, שהקטן הרי עושה כאן מה שאביו אומר לו לעשות) זה בכלל האיסור של האחריות של האב על מעשה בנו. אכן זה יהיה רק לגבי בן, ולגבי ספיה לילד אחר, אם המכילתא עוסקת באיסור שרש”י מתאר, נצטרך לומר שחז”ל למדו זאת בסברא, לדמות ספיה בפעולות לספיה באיסורים, ואז באמת יש מקום לדברי האורחות שבת שבתינוק שלא מבין כלל לא נחשב שסופה לו בידיים. אך מ”מ נראה שסתימת הפוסקים מורה שלמדו שלכל קטן אסור לספות; וצ”ב עוד.

התחדש בגמ’ שלומר לקטן לעשות איסור זה סוג של ספיה בידיים. ויש לדון במצבים נוספים האם הם ספיה בידיים או לא.

כאשר אדם נותן דבר מאכל של איסור ליד הקטן, גם אם לא אומר לו להדיא לאכול, זוהי ודאי ספיה האסורה, כמו שרואים בשבת צ’: וברש”י שם, שנתינת חיה טמאה לתינוק היא עברה של לא תאכילום. ומסתבר כן, כי הפסוק ודאי דיבר על אופן כזה כשאסר ספיה לקטן באיסורים, כי אין טעם לדחוק ולומר שמדובר שמכריח את הקטן לאכול. וכך נפסק במג”א ב-שמ”ג, ג’, ובמ”ב שם [ויש חידוש על גבי חידוש בגמ’ הזו, כי בשעה שנותן לקטן את החיה הטמאה שם מדובר שהיא עדין חיה והוא לא בא לאוכלה. אלא שחוששים שמא תמות ואז הוא יאכל אותה].

ואם מניח לפני הקטן ולא נותן אפילו בידיו, יש לדון האם זה כמו לתת בידו וחשיב ספיה כנ”ל, או שכאן קל יותר. ובמרדכי שבת שס”ט לגבי נתינת עוגה עם כיתוב לתינוק כתוב שאין בזה ספיה, ואם נרצה לומר שלא חולק על הנ”ל צ”ל שכאן רק הניחו לפניו ולא נתנו לו ביד.

אך הגר”ז אומר שיש לחלק בין איסורי שבת שתלויים בפעולה לבין איסורי מאכלות שתלויים באכילה, ורק לגבי מאכלות אסורות כה”ג חשיב ספיה. והשתא דאתינן להכי י”ל שאין עוד חילוק בין לתת לו ביד לבין לתת לפניו, אלא בשני המצבים מותר במלאכות שבת ובשניהם אסור באיסורי אכילה. אך הסברא של החילוק הזה צ”ע, שאם באנו לחלק מצד שודאי יאכל ולא ודאי שיעשה מלאכה, ז”א כי המלאכה במחיקת אותיות העוגה תלויה באכילה וא”כ ודאי יעשה את המלאכה כי ודאי יאכל. 

והרשב”א ביבמות קי”ד בסוף ד”ה ר’ יוחנן אומר שאפשר לומר שמותר להעמיד קטן בסמוך לנבלה כמו שכתוב שם ביבמות שמותר לתת לקטן לטייל ליד מפתח ברה”ר כך שהוא יביא אותו. ויש לפרש או שמחלק בין נתינה ליד התינוק שאת זה אסרה הגמ’ בשבת צ’ לבין לתת לפניו, או שמחלק בין נתינה ליד והנחה לפניו, לבין להעמיד אותו בסמוך. ובסברא נראה יותר לחלק בין נתינה ליד לבין להניח לפניו (או להניח אותו ליד האוכל), כי קשה לחלק בין להניח אותו ליד אוכל לבין להניח אוכל לפניו. ובכל אופן נראה ברשב”א דלא כגר”ז הנ”ל כי רואים שלומד מהיתר העמדה של תינוק לצורך מלאכת שבת להיתר של העמדתו ליד איסור, ולפי הגר”ז אין ללמוד כן כי איסור אכילה חמור יותר.

והאורחות שבת למדו מזה שמותר להעמיד קטן ליד מתג, הגם שידוע שיעשה איסור דאורייתא בהפעלת המתג, וזה לא נחשב ספיה כי רק שם אותו ליד הדבר. ומדובר שאין בעיות נוספות של עשייה לדעת האב מצד לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, או של חינוך [ולעיל הבאנו מהאורחות שבת שמסתפקים אולי לא שייך במתעסק גמור, כשהתינוק לא מבין כלל שעושה מלאכה, האיסור של לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך. ובכל אופן אין כ”כ נ”מ כי אם לא מבין כלל גם לא יעשה לדעת אביו, לפחות בגיל קטן מאוד. וגם חינוך לא שייך בכזה גיל קטן].

האורחות שבת אומרים שגם אם רומז לקטן לעשות מלאכה בשבת זה נידון כספיה, כמו שרואים ברשב”א ביבמות קי”ד שאם בעל מפר לאשתו שלא מן הדין זה נחשב ספיה למרות שלא אמר לה בפירוש לאכול.

          ג. ספיה בידיים באיסורי דרבנן

הרשב”א ביבמות קי”ד אומר שמצד איסור ספיה מותר לומר לקטן לעשות איסור דרבנן. ראייתו היא מזה שבשבת קל”ט כתוב שמותר לומר לגוי קטן לזרוע כלאיים דרבנן. והגמ’ שואלת למה שלא יגיד גם לישראל קטן, ומתרצת משום דאתי למסרך. ומהקושיה רואים שאין כאן בעיה של ספיה, וגם בתירוץ לא מתחדשת בעיה של ספיה אלא של אתי למיסרך. ואומר הרשב”א שגם אחרי התירוץ של אתי למיסרך נ”מ שהיתר הספיה לקטן בדרבנן בדבר שהוא לצורך התינוק, שבדבר שהוא לצורך התינוק אין גזירה של אתי למיסרך, כמו שרואים שמאכילים קטנים ביו”כ, אך לא אומרים לקטן לשתות כוס קידוש ביו”כ משום דאתי למיסרך [ויוצא שהכלל הוא שלא גזרו כלל ספיה בדרבנן, אך בפועל אפשר לסמוך על היתר זה רק לצורך הקטן].

והרמב”ם חולק להדיא ואומר בפי”ז ממאכלות אסורות שאסור לספות לקטן גם איסור דרבנן. וי”ל שהרמב”ם יענה על הראיה של הרשב”א מהגמ’ בשבת קל”ט שזה גופא שאתי למיסרך הוא הטעם של איסור ספיה בקטן, כי בדאורייתא יש גזה”כ שלא לספות איסור דאורייתא, אך רבנן בשלהם יכלו לקבוע שלא יהיה איסור ספיה ולגזור מעיקרא על הגדולים בלבד. ולכן שואלת הגמ’ שיגיד לקטן ישראל, ומתרצת הגמ’ שיש בעיה של אתי למיסרך ולכן גזרו איסור ספיה בדרבנן. ועיי”ש בגמ’ שגם לענין אמירה לגוי הגמ’ שואלת ומתרצת כעין זה, אז צריך להסביר שבאמת אין כאן חידושים יותר מגוף האיסור לומר לגוי ולקטן.

ועיין בשו”ת בית אפרים (יו”ד ס”ב) שכותב שהרמב”ם מסכים לרשב”א ומדקדק כך מלשון הרמב”ם (שהיא גם לשון השו”ע ב-שמ”ג, שמעתיק את הרמב”ם כדלקמן) שאסור להרגיל את הקטן, ומשמע שרק מצד אתי למיסרך אסור. כלומר לדעתו מה שמבואר בפרק י”ז ממאכלות אסורות ברמב”ם שיש איסור ספיה גם באיסורי דרבנן, זה גופא הוא מצד שאתי למיסרך וממילא יש להקל באופן שהוא לצורך התינוק כדברי הרשב”א. אך באמת נראה שהוא דוחק גדול לבאר כך, כי שם במאכלות אסורות הרמב”ם כורך יחד את ספיית איסורי דאורייתא עם ספיית איסורי דרבנן ופשוט שכוונתו היא שבשניהם יש איסור ספייה מאותו הסוג. והגם שיש מקום לבאר שהכוונה היא לא כרשב”א בדיוק, אלא שבאמת יש איסור ספייה עצמי, אלא שהטעם שלו הוא אתי למיסרך, והאיסור העצמי הזה מותר לפי הרמב”ם במקום שהוא צורך. מ”מ גם זה דוחק גדול כי הרמב”ם לא אומר את הלשון הזו של להרגילו לגבי מאכלות אסורות אלא רק לגבי הלכות שבת.

ועוד קשה שבמקום שאסור מצד אתי למיסרך אסור אפילו בפעם אחת, ורק זה אסור כי זה דבר שיקרה שוב ושוב ואז מן הסתם יגיד שוב ושוב, אך לא שרק לומר הרבה פעמים אסור. וא”כ גם אם הרמב”ם היה מתכוון לתוס’ בעירובין היה צריך לאסור בפעם אחת בדבר שהדרך היא להיות מורגל בו.

ונראה פשוט שהלשון להרגילו ברמב”ם לא באה לומר שמדובר על דבר שקורה שוב ושוב, אלא זו רק דרך לבטא את זה שלא סופה לו בידיים כמו באיסור, אלא סופה לו באופן שאומר לו, וזה דרך של הרגלה ולא של ספיה גשמית.

ויש להקשות על הרשב”א, שבמקרה של קטן שבא לכבות שרפה הוא בא לעשות       איסור דרבנן, והרשב”א ביבמות מסביר שהאיסור שם הוא איסור ספיה לקטן. וגם אם נבוא מצד אתי למסרך קשה, כי סו”ס יש שם תועלת לקטן, שגם הבית שלו לא יישרף. ושם מדובר באמת שזה הבית גם של הילד, שהרי הגמ’ מעמידה בעושה לדעת אביו, כלומר שהבית הוא מן הסתם של אביו, והאב רמז לבן לכבות.

ומזה למדו האורחות שבת (עמוד תקע”ה) שגם אם יש תועלת לקטן במלאכה, אם עיקר התועלת היא של הגדולים – אין בזה את ההיתר של הרשב”א. והביאו שם בהערה בשם הרב שמואל אוירבך שאם עיקר כוונת הקטן במלאכה היא לתועלת עצמו, אע”פ שבפועל יהנו מזה עוד כמה גדולים, מ”מ מותר לפי הרשב”א.

אך י”ל בענין אחר, שהרשב”א שם ביבמות מעמיד את הדין שמוחים בקטן שבא לכבות לפי ר’ יהודה שסובר שחייבי על משאצל”ג. ואמנם לפי הענין שם נראה שההכרח של הרשב”א שם הוא מזה שהגמ’ מביאה זאת כראיה לכך שקטן אוכל נבלות ב”ד מצווים להפרישו, וב”ד לא מצווים להפריש לכו”ע באיסור דרבנן כמו שמתבאר בסוגיה [וכך גם בתוס’ בשבת קכ”א.]. אך מ”מ אחרי שמעמיד כך, גם את דחיית הגמ’ שמדובר שהקטן עושה על דעת אביו, והרשב”א שם מפרש שמדובר באיסור ספיה, יש לפרש באותו האופן ואין סיבה לומר שכאן הגמ’ משנה את ההבנה, וא”כ לא כתוב כאן שגם בדרבנן יש איסור ספיה.

אכן, גם אם לא כתוב כאן שאסור לספות לקטן באופן שעיקר התועלת היא לגדול, נראה שיש לדון בזה בסברא. כי יש לעיין מהו הטעם שלא גזרו גזירת אתי למיסרך כשהדבר הוא לצורך הקטן; האם זה משום שלא ראו לגזור במקום צורך הקטן, או שהקטן במציאות לא אתי למיסרך כי כל הזמן ידע שמה שהתירו לו בקטנותו זה משום הצורך שבדבר.

הסברא השניה כתובה בשו”ע הרב, ולפי זה נראה שבאמת צריך שיהיה ברור לקטן שעיקר המלאכה היא בשבילו, שאל”כ אתי למיסרך. ויש לדחות שעכ”פ מבין שגם הוא נהנה בתועלת של המלאכה, ויבין שלכן התירו ולא אתי למיסרך. אך עכ”פ אם נבין כאפשרות הראשונה, שזה לא קשור לדעת הילד אלא שחכמים מצידם לא גזרו אתי למיסרך במקום צורך הקטן, ודאי שגם אם עיקר המלאכה נעשית עבור הגדולים, אם סו”ס יש לקטן תועלת בכך לא גזרו, ומה אכפת לנו אם עוד אנשים נהנים מן ההיתר. ובסברא נראה יותר כסברא הזו, ודלא כשו”ע הרב, כי הקטן בעודו קטן ודאי לא מוחזק כבן דעת שיבין את העניינים. אלא הטעם של אתי למיסרך תלוי בהרגל מעשי, וחשש זה קיים תמיד. ואם תגיד שהכוונה היא שכשיעמוד על דעתו ישאל איך הרגילו אותו לעשות איסור, ויסבירו לו שזה היה לצורכו, כבר אפשר לומר כן גם במעשים שלא היו רק לצורכו בצורה מובהקת. וייתכן שכוונת שו”ע הרב היא שבגדלותו ינסה להבין מעצמו, ולא שישאל, ואם ייזכר שכל פעם התירו לו רק בדבר שהוא לצורכו בצורה מובהקת, יבין מעצמו את החילוק, ואם זה לא יהיה ניכר לא יבין מעצמו שמה שהתירו הוא מצד שגם לו היתה בכך הנאה. אך מ”מ זה לא מוכרח, וגם נראה דחוק.

השו”ע ב-שמ”ג פוסק שאסור לספות לקטן איסור דרבנן, והגר”א נראה שמסכים עם הרשב”א. ובה”ל מביא תשובת רע”א שרואים שם שסומך לפחות במקום צורך מצווה על שיטת הרשב”א, ונראה שמסכים עמו; וכך פוסקים הרבה אחרונים לסמוך על הרשב”א במקום צורך, וכן דעת הרב עובדיה (בסוף לווית חן, למרות שזה נגד פשט השו”ע. וצ”ע בזה כי נראה במהלך הדברים שאחד היסודות להקל הוא מה שהבאנו כבר לעיל בשם הבית אפרים לומר שגם הרמב”ם ושו”ע מסכימים לרשב”א, וזה צ”ע כנ”ל).

והרב אוירבך (במכתב מ”ט בסוף מאור השבת ח”ד, מובא באורחות שבת) אומר לפי”ז שיהיה מותר לומר לתינוק שלא מבין שפתיחת המקרר תדליק נורה, לפתוח את המקרר במקום צורך, כדי להוציא לעצמו דבר מאכל. כי המלאכה בכה”ג היא דרבנן כי זה מתעסק ומתעסק זה איסור דרבנן (לפחות במלאכות שבת, עיין שו”ת רע”א סי’ ח’). וכיום שהנורות במקרר הן לא דאורייתא נראה שיש להתיר גם אם הקטן יודע שפתיחת המקרר תדליק נורה. ועיין לעיל שדנו האם צריך שיהיה ברור לקטן שהפעולה שעושה היא לצורכו דווקא, או מספיק שבפועל יהנה מהמלאכה יחד עם כולם. וכן כאן תהיה נ”מ האם צריך שפתיחת המקרר תהיה להוציא אוכל עבור הקטן דווקא, או מספיק מה שהוא עתיד לאכול עם שאר בני הבית מהאוכל הזה.

ושו”ע הרב ב-שמ”ג מקל ביותר מזה, וחוץ ממה שסומך על שיטת הרשב”א כשצריך, מקל גם לומר לתינוק לעשות איסור דרבנן שאינו לצורך התינוק כלל, אם רק הדבר נעשה באקראי בעלמא [שאז אין את הבעיה של אתי למיסרך, כמו שמבואר בתוס’ בעירובין מ’:. וצ”ע למה בגמ’ ב-קל”ט פשוט שיש אתי למיסרך, ולמה לא יכול היה לומר כל פעם לתינוק אחר וכדומה. ואולי מצד שעכ”פ זה שעושה כך כנראה עשה בקביעות, יש חשש גם שיגיד בקביעות].

וסיום דברי השו”ע הרב שם צ”ע, שכתב שם וז”ל: “כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ”ש בסי’ של”ד כגון לצורך מצוה”. ולא מובן מה השייכות כאן של צורך מצווה, ולא מובן גם מה מביא מסי’ של”ד. ולקמן נביא מי שאומר שמותר לומר לקטן לעשות שבות לצורך מצווה, אך ההיתר של שו”ע הרב כאן לא בנוי מעיקרא על זה אלא על מש”כ הרשב”א שבעיקרון מותר לומר לקטן לעשות איסור דרבנן, ורק מצד אתי למיסרך אסור. וצ”ע בזה.

ובשש”כ (מ’, ע”ב ובהערה קנ”ב) נראה שסומך על החידוש הזה של שו”ע הרב בשעת הצורך (ולא מזכיר שם את הענין של צורך מצווה שסיים בו שו”ע הרב).

עוד היתר על דרך שיטת הרשב”א אנחנו מוצאים בפרי יצחק (סי’ י”ב), שאומר שכיוון שהרשב”א אסר רק מטעם אתי למיסרך, ואתי למיסרך לא שייך בתינוק שאין לו הבנה כלל, כמש”כ במרדכי שמובא בב”י ב-תקנ”ט שרק בתינוק גדול קצת שייך אתי למיסרך, א”כ מותר לומר (לפי”ז – גם בקביעות) לתינוק קטן שאינו בר הבנה לעשות איסור דרבנן לצורך הגדול.

הט”ז (שמ”ו, ו’) מביא מהמרדכי (שבת פ”א סי’ רכ”ב) שמותר לומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך מצווה. והנה במרדכי עצמו זה לא מבואר, אלא שתיאור המקרה שם הוא שקטן מביא מפתח לבית הכנסת, והמרדכי דן איך יכניס הגדול את המפתח לאחר שיקבל אותו מיד הקטן. ולא כתוב שמותר לומר לקטן להביא את המפתח, ורק הט”ז כנראה הבין שאל”כ המרדכי היה צריך לומר זאת, ולא לתאר את המקרה כדבר פשוט ומעשים שבכל יום. אך לקושטא דמילתא נראה שיש להוכיח מהמרדכי לאידך גיסא, שודאי אסור לומר לקטן, כי אם מותר לומר לקטן להביא את המפתח אפשר כבר לומר לו גם את הסיפא שם, איך להכניס. אלא ודאי המרדכי רק מתאר מציאות קיימת ולא בא להכשיר אותה, ורק אומר מה הגדול יכול לעשות אחר שכך קרה.

ובכל אופן הט”ז לא מסביר את ההיגיון שבדברי המרדכי, וודאי שצריך כאן הסבר כי סו”ס אסור לכו”ע לומר בשופי לקטן לעשות דברים לצורך הגדול. וחת”ס (שו”ת ח”ו סי’ י”ג) חולק על הט”ז, ולא מסביר איך הוא עצמו לומד במרדכי. וייתכן שלומד במרדכי שמדובר שהקטן הביא את הדבר לצורכו (או שסובר כנ”ל שהמרדכי בכלל לא בא להתיר כלום באמירה לקטן).

והפמ”ג בא להסביר את הט”ז ואומר שמדובר שאומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך מצווה, וכמו שמותר לומר לגוי לעשות שבות לצורך מצווה כך התירו גם בקטן, וזו כוונת המרדכי שהתיר להביא מפתח לבית הכנסת, דווקא לצורך מצווה. והיתר זה נאמר גם כאשר אין לקטן כל תועלת בפעולה שאומרים לו לעשות.

וביאור זה של הפמ”ג הוא מחודש, אך אם כבר אומרים אותו הוא יכול להיות לכו”ע, כלומר לאו דווקא לפי הרשב”א שמתיר ספייה לצורך הקטן, אלא גם לפי הרמב”ם ושו”ע.

ועיין שו”ע הרב שמ”ג, א’ שמסייג את ההיתר של הרשב”א שזה דווקא באופן שהדבר לא מפורסם לרבים, כדי שלא יטעו להתיר את האסור. וצ”ב אם נקודה זו מוסכמת, כי נראה שפוסקים אחרים לא סייגו כך.

ונראה שבכל העניינים כאן אין חילוק בין האב שיגיד לבנו לעשות איסור דרבנן לפי המתירים בכל זה, או לאחר שיגיד, כי סו”ס רואים שאין בעיה של לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך באיסור דרבנן, שהרי גם המחמירים אמרו שאם נותן לקטן את הכיס במי שהחשיך וייקח ממנו לפני שיעמוד וייתן לו שוב אחרי שיעקור זה בסדר, למרות שאיסור דרבנן עכ”פ יש כאן. אע”כ שבדרבנן לא גזרו זאת, וא”כ כבר אין הבדל בין האב לאחר. ואולי י”ל שרק במקום צורך לא גזרו, כמו במי שהחשיך, אך עכ”פ אין כ”כ נ”מ כי בפועל אנחנו סומכים על הרשב”א רק במקום צורך. וגם מצד מצוות חינוך לא שייך לבוא, כי אם חכמים התירו באופן מסוים, הרי שהפעולה היא מותרת ואיננה איסור שצריך לחנך את הקטן להימנע ממנו.

הרב אוירבך (מובא בשש”כ פט”ז) התיר לתת לתינוק צעצועים שונים שמשמיעים קולות של צפצוף וכדומה, כך שזה לא כלי שיר, אך מצד שני זה אסור משום עובדין דחול כמש”כ ברמ”א בסי’ של”ח, כי זה שהתינוק משחק בצעצוע כזה לא נחשב עובדין דחול.

מוכח ברמ”א (רנ”ט, ז’) בשם ת”ה לגבי סתירת סתימת פי התנור בשבת, שאם יש דבר שמותר מדינא אך יש מקום להחמיר, עדיף שיעשה ע”י גוי, ואם א”א ע”י גוי עדיף שיעשה ע”י קטן מאשר ע”י עצמו.

          ד. דין אמירה לקטן כאיסור עצמי, בלי איסור ספייה

יש משמעות בכמה פוסקים שאסור לכל אדם לומר לקטן לעשות איסור מדין איסור אמירה, כמו שיש איסור אמירה לנכרי. הדברים מסתברים מצד שבאמת אותם טעמים של הגזירה באמירה לגוי שייכים גם באמירה לקטן. ובאמת שאין כ”כ נ”מ בשאלה כאן, כי ממילא אסור לומר לקטן לעשות איסור מדין איסור ספיה לקטן וכנ”ל. אך נ”מ בכל זאת בדימוי למלאכת גוי באופן שהגדול רואה שהקטן בא לעשות עבורו מלאכה, האם צריך למונעו, כי כה”ג בגוי חייב למחות ביד הגוי שלא יעשה עבורו את המלאכה.

וכן יש למצוא נ”מ לפי מה שהבאנו שייתכן ואין איסור ספיה במלאכות שבת לתינוק שלא מבין כלל מה הוא עושה, שזה מתעסק גמור, ומצד איסור אמירה לקטן שדומה לאיסור אמירה לגוי ודאי גם כה”ג ייאסר כי לא באנו מצד הכשלת הקטן באיסור אלא מצד איסור על ישראל לומר לקטן.

ולעיל (בסוף החלק של איסור על האב שילדיו יעשו מלאכה) כבר הבאנו בשם המג”א והבה”ל לאסור בדיעבד מלאכה שעשה הקטן עבור הגדול, וזה גם כן בדמיון מלאכת הקטן למלאכת הגוי. וכן רואים השוואה בין גדרי קטן לגדרי גוי, במה שהבאנו לעיל בשם הפמ”ג בביאור הט”ז, שמותר לעשות שבות דשבות לצורך מצווה גם באמירה לקטן.

ועל דרך זה פשוט לשעה”צ (של”ד, נ”ד) שבגדול שאינו אביו של הקטן, ורואה שקטן בא לעשות עבורו מלאכה עובר הגדול באיסור דרבנן אם לא מוחה בו, ומשווה שם להדיא את האיסור למלאכת גוי. וכן כתוב על דרך כלל בב”י בשם ר’ ירוחם ובעוד פוסקים, שהדין של עושה לדעת אביו הוא גם בעושה לדעת אחר, וכן מביא המ”ב באופן כללי ב-של”ד, ס”ו (אך שם אולי היה אפשר לומר שמדובר שהגדול כאילו סופה לו בידיים על דרך ביאור הרשב”א וריטב”א ביבמות את הגדר של על דעת אביו), וב-שמ”ג, א’.

[ולעיל כתבנו שאפשר שמדין אפרושי את האב מאיסורא, חייב כל אדם להפריש קטן שבא לעשות מלאכה עבור אביו גם אם אביו לא מודע לכך. וצ”ע אם נגיד כן גם באדם שרואה שקטן בא לעשות מלאכה עבור יהודי אחר, והיהודי האחר מודע לכך או אפילו לא מודע לכך. אך באמת זו שאלה שיש מקום לשאול גם בגוי שבא לעשות מלאכה עבור ישראל, אם ישראל אחר צריך למונעו מכך. ובסברא נראה יותר להתיר, כי סו”ס לא שייך כאן טעם הגזירה שלא לומר לגוי שמא בסוף יעשה בעצמו את המלאכה] 

          ה. חינוך הקטן למצוות

גדר נוסף באחריות הגדול על מלאכת הקטן הוא גדר חינוך, שהוא כמובן לא מיוחד דווקא לשבת.

ישנה מחלוקת האם חיוב החינוך הוא רק למצוות עשה, כמו שמפורש החיוב בהרבה מקומות בגמ’, או גם למצוות לא תעשה. הרמב”ם אומר (פי”ז ממאכלות אסורות הל’ כ”ח) שלמרות שאין ב”ד מצווים להפריש את הקטן מעבירה, מ”מ אביו חייב להפרישו מדין חינוך. והרשב”א (ביבמות קי”ד.) אומר שבסברא באמת היה נראה כך, אבל כיוון שיש לו ראיות לא כך, אומר שייתכן לומר שמצוות חינוך הולכת על עשה ולא על ל”ת [עיקר הראיות שלו זה ממקומות שכתוב בסתמא על קטנים שלא מפרישים אותם כי ב”ד לא צריכים להפריש, ולא מסייגים בשום מקום שאביו של אותו קטן כן מצווה עליו]. וההיגיון הוא כנראה שעשה זה דבר שמצריך פעולה וצריך להתרגל לעשות פעולות שונות, אך ל”ת זה הימנעות ממלאכה ולזה לא צריך להתרגל אלא רק לדעת לפרוש. ואת זה הקטן ילמד בשלב כלשהו, אולי סמוך לגדלותו ואולי מיד אחרי גדלותו, ורק בשביל החינוך לפעולות צריך להרגיל את הגוף משך כמה שנים [עיין ת”ה סי’ צ”ד בקצרה, ואולי כיוון למש”כ]; וצ”ע עוד בסברא זו.

וגם לפי השיטות שיש חינוך לאיסורים, יש מחלוקת מתי מתחיל חיוב החינוך הזה. במצוות עשה מבואר בכמה מקומות בגמ’ שבכל מצווה צריך לבדוק אם הקטן מסוגל טכנית להתחיל להתחנך אליה [ופמ”ג מסביר שהכוונה היא בנוסף לגיל שיש לקטן דעת, כלומר מינימום שש-שבע], ואז מתחיל החינוך. ויש ראשונים שאומרים שגיל זה הוא גם הגיל לחינוך לל”ת; כך למשל משמע בתוס’ בשבת קכ”א., שאומרים שרואים בגמ’ שאם התינוק לא עושה על דעת אביו לא צריך להפרישו, וזה דווקא קודם גיל חינוך כי אחרי גיל חינוך גם אם לא עושה לדעת אביו חייבים ב”ד להפרישו – וכ”ש אביו. ואף שהיה אפשר לדחוק שהכוונה היא שלא הגיע לגיל חינוך של ל”ת, מ”מ מסתימת הלשון שלא הגיע לחינוך, שזו לשון שבד”כ מכוונת לחיוב חינוך לעשה, נראה שתוס’ משווים בין הגילאים. וגם במציאות נצטרך להעמיד שמדובר בקטן מאוד שלא הגיע לגיל חינוך של ל”ת שנבאר לפי השיטה הבאה, והוא בא לכבות דלקה, וזה א”א לומר כמובן. ומסתבר שכל ראשון שכותב שיש חינוך לל”ת ולא כותב להדיא גיל אחר מחינוך לעשה מסתמא מתכוון להשוות ביניהם.

ויש לדחות שתוס’ יסברו שאביו חייב להפרישו כבר מגיל צעיר יותר בלא תעשה, ורק כלפי החיוב של ב”ד להפרישו כתבו את ההשוואה לגיל חינוך לעשה [כמו שבאמת סובר המ”ב אליבא דהלכתא עיין לקמן]. אך מ”מ נראה פשוט שכל ראשון שלא חילק בגילאים ואמר שיש חינוך לל”ת סובר שגיל החינוך לל”ת שווה לגיל החינוך לעשה.

אך המג”א ב-שמ”ג מביא מאיסור והיתר הארוך (שער מ”ח אות ח’) שכותב על הרמב”ם שאומר שיש חינוך לל”ת – הני מילי כשהתינוק בר הבנה. ולמדו מזה שהחינוך לל”ת הוא קודם החינוך לעשה, כלומר שבחינוך לעשה צריך שהתינוק יבין את הענין ויהיה קצת חכם שיוכל ללמוד, ועל זה אמרו גיל שש ומעלה. אך בל”ת כבר כשהתינוק מבין שיש כאן פעולה האסורה ויכול לזכור שלא עושים זאת, חייבים לחנכו הגם שלא מבין למשל את ענין יום השבת שעומד בבסיס איסור המלאכות. וכך במ”ב ועוד פוסקים.

וצ”ע מה הסברא לחלק ולחנך בל”ת מגיל שאין לתינוק הבנה, ובעשה רק כשמבין, וגם צ”ע מנא להו לחדש כך. ועוד, שלכאורה אפילו באיסור והיתר עצמו לא מוכח שבא לחדש גדר חדש, אלא בעיקר בא לחדש את הסיפא שם בדבריו, שאם התינוק אינו בר הבנה מותר לספות לו איסור [וכבר תמהו עליו האחרונים, עיין בשעה”צ].

עוד נחלקו אחרונים האם מצוות חינוך מוטלת גם על האם או רק על האב, והאם יש חיוב לחנך את הבנות או רק את הבנים. עיין מ”ב ס”ק ב’ שנוקט שחייבים לחנך גם את הבת, וכן דעת הרב עובדיה (בלוית חן קכ”ו).

דעת התוס’ (שכבר הוזכר לעיל) בשבת קכ”א. שכאשר התינוק מגיע לגיל חינוך, גם על ב”ד מוטלת מצווה להפרישו מאיסור. כלומר מה שדנים בגמ’ אם קטן שאוכל נבלות ב”ד מצווים להפרישו או לא זה דווקא עד גיל חינוך, אבל אח”כ ודאי מצווים.

ובסברא צ”ע מנין לתוס’ החידוש הזה, ותוס’ לא מביאים מקור. וייתכן שתוס’ לומדים שאם יש מצוות חינוך הרי שהטילו את החינוך מדרבנן על התינוק עצמו, וא”כ ודאי שב”ד צריכים להפריש אותו מהאיסור דרבנן הזה שחכמים הטילו עליו [ועיין בשעה”צ שאומר שגם לדעה זו ב”ד יפרישו רק אחרי גיל חינוך של עשה, ולא כבר משמגיע לגיל חינוך של ל”ת. והתפלאו באורחות שבת הע’ ז’ מנין למ”ב חילוק זה. ולפי הנ”ל מבואר היטב, שהחינוך כמצווה על הקטן יכול להיות רק מגיל חינוך של הבנה שמתאים לעשה, ולא מגיל קטן יותר].

אך באמת נראה שזה גדר מחודש ומשונה, והגם שחוקרים האם חינוך זה מצווה על הבן או על האב, נראה שהכוונה היא לדון בצורת התקנה של חז”ל, האם התייחסו למעשה הבן שבפועל עושה כמצווה או לא (ונ”מ אם יכול להוציא אחרים), אך סו”ס ודאי שהחיוב רובץ על האב ולא מצווים מישהו שאינו בר דעת. וצ”ב עוד בזה.

ובכל אופן נראה פשוט שכל מי שלא הזכיר סיוג כזה לדין של אין ב”ד מצווים להפרישו חולק על תוס’, והרמב”ם בסוף מאכלות אסורות אומר במפורש חילוק בין ב”ד לאביו באופן שכבר הגיע לחינוך.

ונראה שבשאלה הזו של תוס’ ושל החולקים עליהם תלויה גם שאלה אחרת, בקטן שבא לשאול את הרב האם מותר לו לעבור איסור, האם הרב מצווה לומר לו שאסור לו, או שהרב לא חייב כי מצוות חינוך לא מוטלת עליו, ולפי האמת הקטן לא מצווה.

ועיין במ”ב שאומר בשם ח”א (חלק א’ כלל ס”ו, סע’ ח’) שצריך להחמיר כתוס’ באיסורי דאורייתא.