א. יסוד הדין          

חיוב גניזה נזכר במגילה כ”ו: “תנו רבנן תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן”.

ובהמשך שם: “ואמר רבא ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות אמר רב אחא בר יעקב ובכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים”.

ובמשנה בשבת קט”ו.: “כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדלקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה”. והתוס’ והרא”ש שם בתחילת הפרק כתבו שכיום שכותבים תורה שבע”פ כל הספרים שלנו מצילים מפני הדלקה. ובתשובת באר שבע (סי’ מ”ג) הבין בפשטות שה”ה לפיהם שהספרים שלנו טעונים גניזה. וזה דבר שכנראה מוסכם בכל הפוסקים, שספרים שלנו אסור לבזות ושבמידת האפשר צריך לגנוז אותם [ולקמן נביא שיש שאמרו שאפשר להקל במקום צורך לשרוף, ושיש שחילקו את דין גניזתם מדין ס”ת שלא צריך כלי חרס, אבל עכ”פ צריכים בעיקרון גניזה].

הדינים הללו נפסקים בשו”ע או”ח קנ”ד, ג’, ה’, וביו”ד רפ”ב, י’, י”ב.

פשוט שדין הגניזה הוא דין דרבנן. אלא שגניזה נועדה להציל את תשמישי הקדושה, וכל שכן את הקדושה עצמה, מבזיון והשחתה. ואיבוד תשמישי קדושה לפי המג”א (קנ”ד, ט’) יש בו לאו דאורייתא של לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם (כמו במחיקת שם ה’), ולפי כמה אחרונים אחרים (דעת קדושים רפ”ב, ז’ ועוד) אין בזה לאו, אלא איסור דרבנן. ולפי האחרונים שאומרים שבתשמיש יש לאו, כל שכן שיש לאו בספרי קודש אף שאין בהם שמות קדושים. אך לסוברים שבתשמיש זה איסור דרבנן ייתכן שגם בספרים בלי שמות יהיה הדין כן, וכעת לא מצאתי מי שכותב להדיא לחלק. ועיין ברמב”ם (פ”ו מיסודי התורה ה”ח) שכתב מפורש שהמאבד כל כתבי הקודש ופירושיהם עובר רק באיסור דרבנן, הרי שכולל גם כתבי הקודש עצמם וגם את המשנה וגמרא וכו’ שהם פירושיהם, ועל כולם אומר שאין לאו דאורייתא, וכמובן שיסבור כן מכל שכן על תשמישי קדושה. ולכן פלא על מג”א שחולק וסובר שיש לאו אפילו בתשמישי קדושה.

והנקודה הזו חשובה, שנראה שיש לנקוט להלכה כרמב”ם שכל דין איבוד קדושה (חוץ מענין מחיקת שם ה’ ונתיצת חלקים מהעזרה או המזבח) הוא דרבנן, ויש כמובן נ”מ לכך שהדין דרבנן. וכל שכן שהחיוב לגנוז (כלומר ולא להשאיר במצב ביניים שהוא לא איבוד אבל גם לא גניזה) הוא דרבנן, והנקודה האחרונה כנראה מוסכמת.

ובאמת שיש בזה סתירה ברמב”ם כי בספר המצוות (ל”ת ס”ה) כותב: “שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש שנאמר אבד תאבדון וכו’ ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם”. הרי שכלל את כל כתבי הקודש בכלל הלאו, וכן בתי כנסת ובתי מדרש.

אך בהלכות יסודי התורה (שם הל’ ז’) אומר: “הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם”. הרי שכאן כלל בלאו רק מה שהוא חלק מהעזרה. ומיד אח”כ בהלכה ח’ כותב שאסור לאבד כתבי הקודש ופירושיהן, והמאבדן לוקה מכת מרדות, אז רואים שזה איסור דרבנן, וזה מפורש נגד מה שכותב בספר המצוות, וגם זה שלא מזכיר בתי כנסת ובתי מדרש זה גם כן סותר כי היה צריך להזכיר כזה חידוש.

ולכן נראה שחייבים לומר או שחזר בו, או מה שיותר מסתבר שכלל בספר המצוות חוץ מאת עיקר הענין הדאורייתא גם את ההרחבה מדרבנן, וסמך על מה שיכתוב בהלכות בפירוט (ועדין קשה שלא הזכיר בהלכות איסור דרבנן על נתיצת בית כנסת). ומ”מ אין מקור למעשה לדברי מג”א שעוברים בלאו על איבוד תשמישי קדושה.  

[יש להדגיש שאף שאסור לאבד דברי תורה, מ”מ מותר למחוק אותם וזה לא נחשב ביזיון ומפורש ברמב”ם (שם הל’ ה’) שמותר למחוק כתבי הקודש כשלא מוחק שמות קדושים]

          ב. מה צריך לגנוז

ראינו שצריך לגנוז ס”ת, ושהחמירו בו לגונזו בתוך כלי חרס.

לבאר שבע (סי’ מ”ג) פשוט שספרי קודש שלנו (דהיינו שאינם תנ”ך ושאינם כתובים כהלכות סת”ם) צריכים גניזה חמורה, דהיינו בכלי חרס. וכך פוסקים כנראה המג”א (קנ”ד, ט’) והמ”ב (שם, כ”ד) שמביאים את הב”ש [ויש לדחות שמביאים אותו רק לעיקר הענין שצריך לגנוז ולא לדין כלי חרס].

אך הפמ”ג שם אומר שלא מוכרח שצריך כלי חרס, וייתכן ששאר ספרים שאינם תנ”ך שכתוב בכתיבת סת”ם צריכים גניזה אבל בלי כלי חרס, וזה יהיה דומה לחיוב גניזת תשמישי קדושה, שודאי לא שמענו שצריכים כלי חרס.

כמה פוסקים כותבים שכמו שס”ת צריך גניזה בכלי חרס, כך גם שאר חומשים, נביאים וכתובים, הפטרות, פרשיות תפילין ומזוזות שנכתבו כדין על קלף, צריכים גניזה חמורה כזו. הפוסקים הללו הם בעיקר פוסקי זמננו (הרב אלישיב והרב קרליץ, שדעתם מובאת בספר גנזי הקודש בפרק ט”ו סע’ א’ ובעוד מקומות), וחילם מדברי הפמ”ג (קנ”ד, א”א אות ט’) שאומר על דברי המג”א הנ”ל שלא שמענו לגנוז ספרי קודש בכלי חרס, ושאולי מתכוון דווקא לספרי נ”ך.

אך זה ברור שאין זו כוונת המג”א כי הוא מעתיק את הבאר שבע שעוסק בכל ספרי הקודש ולאו דווקא תנ”ך. ולכן המקור הזה מאוד רעוע, ואפשר או להחמיר בכל הספרים ולדמות אותם לס”ת (שזה בעצמו חידוש גדול וודאי לא מוכרח) או להקל בהכול; וגם הפמ”ג עצמו נשאר בצ”ע. וכן בזרע אמת (סי’ קל”ג) סובר שרק ס”ת צריך כלי חרס, וזו נראית פשטות כל הפוסקים שהזכירו רק ס”ת בדין כלי חרס [ולכאורה כל מה שהזכרנו לגבי כלי חרס נכון גם לגבי קבורה בקבר ת”ח].

ובאג”מ (או”ח ח”ד סי’ ל”ט) מדבר באריכות על חיוב גניזה בספרים, והשאלה שם היא האם מותר למחזר ספרי קודש. ומחדש שם שמותר למחזר ספרים של היום שאינם תנ”ך שכל קדושתם היא מצד עת לעשות ל-ה’ שצריך ללמוד בהם, אך אם בפועל המצב של הספרים הוא כזה שלא יימצא מי שילמד בהם מחמת יושנם, או שהם קרועים וכדומה, אפשר לשים אותם במחזור. אך שמות ה’ אסור לאבד גם בדרך זו, ולכן תנ”ך וסידורים שיש בהם שמות ה’ אסור גם לפי דעתו למחזר. ומשמעות דבריו היא שגם גמרות שיש בהן אזכרות של שם אלקים או שמות אחרים שאינם נמחקים אסור למחזר מטעם זה (ובפניני הלכה עמ’ 138 לא דק בזה).

עוד מחלק שם בין מסירה למיחזור לבין איבוד באופן אחר (שאסור לדעתו גם בגרמא, עיי”ש), שרק דבר שלא נתפס להדיא בעיני העולם כאיבוד מותר, אך מה שנתפס כאיבוד אסור, הגם שאין חיוב לגנוז. ולכן גם לפיו יהיה אסור לזרוק ספרים לפח [וצ”ע מאן מפיס שמחזור לא נתפס כאיבוד].

ובכל אופן כל דבריו מחודשים ביותר ובנויים על סברת הלב, וכל הפוסקים האחרים לא סוברים כך.

והמנהג בפועל כמו שמובא בספר גנזי הקודש הוא לגנוז את מה שצריך גניזה חמורה במיכלי פלסטיק, שמשמרים את מה שבתוכם לא פחות מכלי חרס (וה”ה כלי מתכת. ולגבי כלי עץ יש ויכוח, עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי’ ל”ז). ואת ספרי הגניזה הרגילה עוטפים לכתחילה בניילונים, ובשעת הדחק קוברים כרגיל. ואת שאר תשמישי הקדושה ודאי אפשר לקבור גם בלי ניילון. ואת הגניזה החמורה נוהגים כיום לגנוז בצד בית הקברות ולא בתוך קבר ת”ח.

חלק מפסוק שיש לו משמעות חייב בגניזה. דין זה מובא בפשטות בספר גנזי הקודש (פרק ט’) בשם פוסקי זמננו (עיי”ש למשל בהערה ז’ בשם הרב אלישיב והרב קרליץ). אך בזה מסתבר שדינם לא יהיה חמור מספרי קודש, שנוהגים לקוברם בלי כלי חרס. ועיי”ש שגם שתי מילים, אם הן בעלות משמעות כמו “והלכת בדרכיו”, חייבות בגניזה [עיין בתשובת הרשב”ש תפ”ב, שמובאת בחלקה בפת”ש בתחילת רפ”ד, שדן כמה מילים צריכות שרטוט ותולה זאת בכך שתהיה משמעות למילים, ומזה לומדים לגניזה]. ואם כותב חלק מפסוק לצחות הלשון אין צריך גניזה (נלמד בספר גנזי הקודש עמ’ קט”ז בשם הרב אלישיב והרב קרליץ משו”ע רפ”ד, ב’, שאומר שבכה”ג לא צריך שרטוט).

מאמרי חז”ל ושאר דברי תורה נידונים בפוסקים כספרים של קודש (כי מלכתחילה לא הוגדר החיוב דווקא לספר, אלא לדברי קדושה, כמו שיש חיוב בתשמישי קדושה). אך כל זה במאמר שיש לו משמעות בפנ”ע, ולא בחלק ממאמר חז”ל שאין לו משמעות בלי הסיום או ההתחלה שלו. כך בספר גנזי הקודש בשם הרב אלישיב והרב קרליץ.

תשמישי קדושה חייבים בגניזה. בכלל החיוב הוא מה שמשמש בצורה קבועה את הקודש (לאפוקי קרטון פשוט של ספרים, ולרבות קרטון מהודר שהספרים נשארים בתוכו בקביעות). והילקוט יוסף (לסי’ קנ”ד) מקל בעטיפות ניילון של ספרים שאינן צריכות גניזה. ולכאורה לא מובן, שזה תשמיש קבע לשמירה. ואולי מצרף את זה שהכריכה זה תשמיש והניילון זה תשמיש דתשמיש, וצ”ע.

תשמיש דתשמיש שנעשה לשמירה פטור מגניזה (עיקר הדין לחלק בין תשמיש לבין תשמיש לתשמיש זו גמ’ שם במגילה כ”ו:, וההדגשה על דבר שנעשה לשמירה – עיין לקמן בסמוך). והרב אלישיב (שמובא בגנזי הקודש פרק א’ סע’ כ”א) סובר שמ”מ לא יזרוק אותו לפח, אפילו כשהוא עטוף. וגם הוא מודה שבשעת הדחק יכול לזורקו לפח כשהוא עטוף.

תשמיש קדושה שעשוי לכבוד או לנוי (ולא לשמירה) חייב בגניזה גם אם הוא תשמיש דתשמיש. כך במ”ב קנ”ד, ט’, וראיה מארגז של ס”ת (רפ”ב, י”ב) שמשמש את הס”ת כשהס”ת עטוף בתיק, ובכ”ז חייב בגניזה, וע”כ משום שמה שעשוי לכבוד ולנוי חמור יותר. וכן מוכיחים מהגר”א לגבי פעמוני ס”ת (רפ”ב, ט”ז), שחייבים בגניזה כי עשויים לכבוד, וזאת למרות שאינם משמשים את הס”ת ישירות. ולכן למשל, תיק רקום יפה של תפילין חייב בגניזה למרות שיש קופסאות פלסטיק ששומרות על התפילין. אך התיק פלסטיק השקוף של התפילין לא חייב בגניזה.

דף שיועד לקודש חייב בגניזה כולו גם אם נכתבו בפועל ד”ת רק על מקצתו (מ”ב מ”ב, כ”ג). וכן חתיכות בלאי דפים של ספרי קודש חייבות בגניזה (שבת צ’.). אך דף שיועד מלכתחילה לחול ולקודש יחד, רק החלק של הקודש חייב בגניזה. למשל, אם כותבים פסוק בהזמנה או בתוך ענין אחר של חול, מספיק לחתוך את הפסוק ולגנוז רק אותו.

          ג. קדושת דברי תורה בדפוס

הט”ז (יו”ד רע”א ס”ק ח’) אומר שספרים הנדפסים בדפוס קדושתם שווה לנכתבים ביד לכל ענייני קדושת ספרי קודש. וכן דעת הרבה אחרונים, ביניהם מג”א [ל”ב, נ”ז, שנוטה לומר שמעיקר הדין אפשר לכתוב ס”ת וכל שכן גט בדפוס, והבעיה שמוצא היא בעיקר שלא כסידרן שזה נוגע רק לתפילין ומזוזות, ומ”מ אומר שנהגו להיזהר בכך. אבל מ”מ לחומרא ודאי שיסבור שדפוס הוא כתיבה] ומ”ב (מ’, ד’).

והחוו”י (סי’ קפ”ד) מובא כמי שמתיר ספרים הנדפסים בדפוס ולא בכתב יד, כאילו אין בהם קדושה, או לפחות שאפשר להקל בהם. והוא פלא, שהמעיין בפנים יראה שמה שהוא מקל זה רק מצד שגוי הדפיסם, דומיא דס”ת שכתבו גוי שיש בו פחות קדושה מס”ת שכתבו ישראל (כלומר גם אם הגוי הוא לא מין) [וצ”ע איך רואים שיש בזה פחות קדושה, אחר שכתוב שהוא ס”ת פסול, אך סו”ס חייב גניזה]. ועוד מציין שיש מקום להקל יותר בכתב שאיננו אשורי, כמש”כ בשו”ת הרמ”א סי’ ל”ד לגבי לשבת על תיבה שיש בה ספרי קודש. אך לא נזכר שם היתר מצד הדפוס כשלעצמו, כלומר כשישראל הוא המדפיס [ועיין גם בסי’ ט”ז ובסי’ ק”ד ששולח שם, וגם שם לא נזכר כזה היתר].

ובספר גנזי הקודש (עמ’ כ”ג בהערה) שולח גם לספר כנפי יונה (בסוף סימן רע”א), כאילו הוא מקל בספרים הנדפסים, וכעת לא מצאתי שם שידבר על קדושת ספרים אלא רק על האם אפשר לכתוב ס”ת בדפוס, וודאי שיש לחלק בין זה לבין קדושת ספרים הנדפסים שתלויים בביזיון מה שנחשב דברי תורה, וודאי שיש מקום להצריכם גניזה.

סוף דבר כעת צ”ע מי הוא בכלל בעל הדעה (אם יש כזה) שספרים הנדפסים אינם קודש מצד עצם זה שהם בדפוס ולא בכתב.

          ד. גניזת עיתונים שיש בהם ד”ת, ודפי פרשת שבוע

הבאר שבע בסימן מ”ג אומר שחייבים לגנוז את כל ספרי הקודש ואין מקום להקל לשרוף אותם במקום לגנוז, מדוחק של מקום וכדומה.

והשבות יעקב (ח”ג סי’ י’-י”ב) מתיר לשרוף, והוא מדגיש שזה רק במקום צורך שלא אפשרי לגנוז הכול (הוא אומר שהמקום צר לנו בגלותנו, וטכנית א”א לסדר מקום גניזה לכל הספרים).

ומביא ראיה משאול המלך שהותר לו להתאבד כדי למנוע מעצמו ביזיון, וה”ה ס”ת, שנשמת האדם נמשלה לו (כמש”כ בשבת ק”ה: שהעומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, כמו שאם רואה ס”ת שנשרף חייב לקרוע כמש”כ במו”ק כ”ו), שכדי למנוע מביזיון אפשר לשרוף אותו. והראיה הזו תמוהה, כי ההיתר של שאול בנוי על זה שהיה חשש שייסרו אותו בייסורים גופניים, והנקודה שם היא לא חשש של ביזיון. וגם אם כן, בודאי שקשה לדמות את הדברים, כי בספרי קודש יש לנו חיוב לגנוז ואיך נכניס עצמנו באיבוד שלהם בידיים כדי למנוע חשש ביזיון בעתיד. אך באדם שסובל (יהיה זה אפילו סבל של ביזיון) יש היתר מצד כבוד האדם, שאנחנו לא רוצים שיסבול. 

וכיום נראה שלא ייתכן לסמוך על השבות יעקב, כי אפשרי לסדר בארץ ישראל מרחבים גדולים לגניזה.

אך המנחת יצחק (ח”א סי’ י”ח, והענין מתחיל קודם לכן בסי’ י”ז) סומך על כך לענין שריפת עיתונים שיש בהם דברי קדושה. וכנראה סובר שכמות העיתונים המודפסת היא עצומה וזה רק גדל והולך, ושייך בזה הדוחק שהזכיר השבות יעקב.

ובכל אופן ההיתר שלו הוא לשרוף, אבל לזרוק לפח לכאורה אין היתר גם לפיו, כי הגם שבסוף זה ילך לשריפה, אבל מ”מ בינתיים זה מונח בפח שזה ודאי מקום מבוזה. וכל עצמו של השבות יעקב בא להציל את הספרים מביזיון ולכן התיר לשרוף, אבל אם בדרך לשריפה יש ביזיון איך נתיר זאת.

ולכאורה הסברא הפשוטה היא שצריך לתלוש מהעיתון את הדפים שיש בהם ד”ת ולגנוז אותם, וכן הוא בשבט הלוי ח”ה קס”ב ועוד פוסקים (שמובאים בספר גנזי הקודש פרק י”ד).

ויש להעיר שהמנחת יצחק כותב שלא טוב לפרסם ד”ת בעיתונים, כיוון שבפועל לא יגנזו אותם. 

ויש היתר שכתוב בשו”ת עין יצחק (סי’ ה’-ז’), ומסכים לו המנחת יצחק (שם אות י”ט) לענין לשרוף (ולא שיהיה מותר לבזות) שאם כוונת המדפיסים לא היתה לשם קדושה מותר לאבד.

ובאמת שהראיה מהרמב”ם (פ”ו מיסוה”ת הל’ ח’) דחוקה מאוד, כי הרמב”ם שם מיירי בלאבד מה שכתב מין, שאם כתב ס”ת שורפים אותו עם האזכרות, כי מה שהוא כותב זה לא קדושה. וייתכן ללמוד מכאן בדוחק ללוחות הדפסה. אבל עיתון שיש בו ד”ת לא קשור לזה, כי עכ”פ חלק הד”ת שבו הוא קודש ונדפס לשם קדושה.

ובפניני הלכה מתיר לזרוק לפח עיתון שיש בו ד”ת, וסומך על הסברא הנ”ל של המנחת יצחק ועל דמיון למשיב דבר (ח”ב סי’ פ’) שמתיר לאבד לוחות הדפסה מצד שהם נועדו לשימוש חד פעמי, ומצד צירוף האג”מ הנ”ל לגבי כל ספרי הקודש שאין בהם שמות ה’.

והצירוף של המנחת יצחק כתבנו שהוא לא נראה נכון (וגם הוא התיר לשרוף ולא לזרוק לפח, והרב אליעזר טוען שכיום לזרוק לפח, בייחוד בשקית, זה לא ביזיון כי אין בד”כ צואה בפח, וזו סברא משונה מאוד). והצירוף של הנצי”ב גם כן נראה לא שייך, כי כאן זה עצמו השימוש של הד”ת, ואפשר לקרוא בזה כמה פעמים שרוצים, ולא דומה כלל ללוחות ההדפסה שבהגדרה מיועדות לשימוש חד פעמי ובכלל לא מיועדים ללימוד. והצירוף של האג”מ נכון אבל הוא דעת יחיד וכולם חולקים עליו. וגם האג”מ לא מתיר לזרוק לפח אלא רק למחזר.

והרב אליעזר כותב שיש אפשרות להקל גם בזריקה דפי פרשת שבוע לפח, אם יניח אותם בתוך שקית או קופסא. וזה גם בנוי על ההיתרים הנ”ל של אג”מ ושל הנצי”ב (אך ההיתר של המנחת יצחק לא שייך כאן כי הרוב זה ד”ת אז עיקר הכוונה היא לקודש). וגם הוא עצמו כותב שעדיף לגנוז.

          ה. תשמישי מצווה

כמו שכתוב בגמ’ (הנ”ל, במגילה כ”ו), תשמישי מצווה אינם חייבים בגניזה.

והטור (סי’ כ”א) מביא מהשאילתות שיש גמרא סותרת, שכתוב שאסור לבזות מצוות, כגון לכסות דם ברגל (חולין פ”ז ועוד מקומות), ולמדו מדקדוק הפסוק שבמה ששחט (יד) יכסה, ולא יכסה ברגל. וצריך לחלק בין שעה שהמצווה עדין קיימת, כגון ציצית שעוד עומדת ללבישה או סכך לנצח וכדומה, לבין מצב שבו נגמרה המצווה, כגון ציצית שנחתכה או בלתה ולא ישתמשו בה עוד, או ארבעת המינים שלא שומרים משנה לשנה.

והטור עצמו חולק ואומר שכיסוי הדם חמור ששם הגמ’ מדברת על כך שלא יקיים את המצווה באופן בזוי, אך אין שם דיבור על ביזוי החפצא של המצווה.

והב”י מקשה על הטור שכתוב שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולומדים זאת מכיסוי הדם וכן עוד דוגמאות.

וייתכן לומר שכוונת הטור לאו דווקא על קיום המצווה ממש, אלא כל זמן שהמצווה מתקיימת, וזה כולל נר חנוכה שדולק ודוגמאות נוספות. אך אחרי שגמרו לקיים את המצווה, גם אם החפצא עומד עוד לשימוש עתידי של מצווה מותר לבזות.

בכל אופן השו”ע פוסק כשאילתות, כך שכל זמן שיש עוד שימוש במצווה אסור לבזות (ובכלל הביזוי במצווה גם תשמיש חול סתמי, כגון לקשור דברים על ידי חוטי הציצית), אך אחרי שכבר אין שימוש אפשר לזרוק לפח.

והרמ”א (בשם הכלבו) מוסיף שאסור לזרוק בביזיון לאשפה גם לאחר שנגמר שימוש המצווה. כלומר מה שהגמ’ אמרה שתשמישי מצווה נזרקים עיקר הכוונה שלא נגנזין (וייתכן גם שיגיעו לביזיון בעתיד בגלל שלא גנזו אותם), אך לזרוק אותם בידיים לפח בביזיון אסור בכל אופן, והכלבו כותב על זה שלאו אורח ארעא לזרוק אותם בביזיון.

והר”ן (שבת מ”ח: בדהרי”ף) בשם הראב”ד מוסיף שאין לקנח בטליתות של מצווה שבלו (כלומר אפילו בגוף הטלית, ולאו דווקא בציציות). ולא דווקא קינוח של בית הכסא, אלא גם קינוח של טיט מהנעל (מ”ב). אך אפשר לזרוק אותן לפח, כמו שכתוב בשו”ע, כנ”ל, וכן מודגש במ”ב גם בדין זה.

והוא פלא, איך נתיר לזרוק לפח ולא נתיר להשתמש בביזיון (אחרי שכבר בלו ולא עומדים עוד לשימוש של מצווה). וצריך לדחוק ששימוש בביזיון (למרות שזה לא ביזיון גדול כמו בית הכסא אלא קינוח טיט) חמור מלזרוק בביזיון.

אך באמת בר”ן כתוב שאדם בודל, כלומר לא כתוב שאסור אלא שאדם לא רוצה, וזה הענין שם של הדין – דעת האדם בייחוד שאריות של בגדים לענין מוקצה, ולכן לא צריך להגיע בכלל לאיסור (ובדעת האדם ייתכן שבאמת אחרי שגמר את השימוש הוא זורק לפח, ולא צריך לקבוע גדרים בזה כי הכול בנוי על דעת סתם בנ”א ולא על הכה פסוקה). והנקודה הזו היא שתי גירסאות בשו”ע (האם כתוב ואינו מותר לקנח או ואינו רוצה לקנח), ועיין בפרידמן הגירסאות ומי שדיבר בזה.   

וגם לפי הרמ”א יש להקל בעטיפת הדבר מצווה לפני זריקתו לפח. ובסכך שרוצים לזרוק זה קשה לפי הרמ”א, ואפשר אולי בשעת הדחק לשים ליד הפח ולסמוך על כך שעובדי הזבל יזרקו למשאית הזבל, ואין בכך מסייע לעבירה כי יש להם על מי שיסמכו. וכל שכן שאם העובדים הם גויים שקל יותר.

בזמן שאדם לובש טלית, ברור שאסור להשתמש בציציות גם לדבר שאינו ביזיון, כנ”ל. אך בגוף הטלית נחלקו העולת שבת שמקל והט”ז שמחמיר, והמ”ב מביא שעוד אחרונים נקטו כט”ז, וכך פוסק. ולפי”ז אסור לנגב זיעה או אפילו לנקות את המשקפיים עם הטלית גדול. ואעפ”כ בטלית קטן המ”ב מקל להשתמש בגוף הציצית לדבר שאיננו ביזיון כי זה בגד-חול לכל דבר, ולא דומה לטלית גדול שמיוחדת למצווה. והילקוט יוסף אומר שכיום שהטלית קטן מיוחדת רק למצווה, לא פחות מהטלית גדול, יש להחמיר גם בה.

[עוד כתב שם הילקוט יוסף בשם הרב אלישיב שמותר לקנח את המשקפיים עם טלית גדול, ומשמע שאפילו בזמן שהוא לובש אותה. ונראה שלא דק והרב אלישיב התכוון שלא בשעת הלבישה כי לא נראה שיבוא לחלוק על המ”ב. ונראה גם שהילקוט יוסף סותר עצמו שם כי נוקט שבעיקרון גם תשמיש שאינו גנאי אסור להשתמש בטלית גדול בעוד שהוא לבוש בה]

ובזמן שהטלית עומדת בעיקרון למצווה, אך כעת לא לובש אותה, אסור להשתמש בה לדבר שהוא ביזיון (מכל שכן מלאחר שבלתה, כדלעיל בשם הר”ן, וגם לפי מה שכתבנו שאחרי שבלתה ייתכן שמותר להשתמש בביזיון ורק דרך בנ”א שלא לעשות כן, עכ”פ אפשר שקודם שבלתה אסור), אך לדבר שאיננו גנאי וביזיון מותר.

ולאחר קיום המצווה אפשר לזרוק את גוף הטלית גדול גם לאשפה בביזיון (אך להשתמש בה בביזיון כתב לעיל המ”ב שאסור גם באופן כזה, ולעיל כתבנו שיש לפרש בר”ן שאין בזה איסור אלא שכך דרך בנ”א), למרות שאת הציצית עצמה לא יזרוק לאשפה, כנ”ל, לפי הרמ”א (מ”ב).