בענין נרות חנוכה אנחנו מוצאים דבר מיוחד, שהגמרא בעצמה מגדירה את ההידור של המצווה, ולא שההידור יוצא מסברא אישית או מחשש לדעות בפוסקים. הגמ’ (ב-כ”א:) אומרת: “תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך”.

בפשטות ההבנה היא שגם אחרי ההידור יש נר שהוא המצווה העיקרית, ויש נרות נוספים שהם נרות של הידור. ולכן מסברא במקרה שהדליק נר אחד בלי ברכה, ואח”כ נזכר ובא להדליק עוד נרות היינו אומרים שאת הברכה כבר פספס כי את עיקר המצווה כבר עשה ויצא כבר י”ח, ועל הידור לבד א”א לברך. וכ”ש אם ברך כבר על נר אחד, אך חשב שהיום מדליקים רק נר אחד, או שטעה ביום אחר עם מספר אחר של נרות, ואחרי שנודע לו שטעה רוצה להדליק נר נוסף – שבזה כ”ש שהיינו אומרים שלא ידליק את הנרות שמוסיף בברכה, אלא רק בלי ברכה.

אך הב”י מביא בסי’ תרע”ב מאורחות חיים וז”ל: “וכתוב בארחות חיים (הל’ חנוכה אות י’) מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה זה היה מעשה בלוני”ל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשאה”.

מהאורחות חיים רואים לכאורה שהטעם שלא מצריך ברכה הוא משום שכיוון בברכה שבירך על הנר הראשון לפטור את כל הנרות. וא”ר (שם אות ז’) לומד מזה הלכה למעשה שאם סבר שלא יהיו לו עוד נרות, ואח”כ בכ”ז נזדמנו לו – בזה לא כיוון לפטור ולכן יצטרך לברך על הנרות הנוספים. ומשמע שדן זאת כברכה אחת שפוטרת כמה מצוות, וייתכן גם שנדון כאן בגדרי הפסק, שאם דיבר באמצע בדבר שלא קשור להדלקת הנרות יצטרך לברך על הנרות הנוספים הגם שהיתה דעתו לכך והגם שהיו כל הנרות לפניו בשעת ההדלקה (ויש לדון בזה לפי המחלוקת בהלכות שחיטה על אדם שעושה כמה מצוות ומתחיל אחת ומדבר בינה לבין האחרות). ובשו”ת רע”א (תניינא סי’ י”ג) לומד מא”ר הזה (במכל שכן) שאם לא בירך בתחילת ההדלקה, ונזכר לפני שסיים להדליק את כל הנרות שיכול לברך כי כל נר בפנ”ע מצריך ברכה ולא איבד את הברכה כשלא בירך על הראשון.

והנה הא”ר הביא ראיה לדבריו מהאבודרהם, וכוונתו למה שמביא שם בשם הרמב”ם בתשובה, וז”ל תשובת הרמב”ם כפי שהיא לפנינו (סי’ רכ”ב, ויש הוצאות שהיא בסי’ קי”א): “שאלה. ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק נר חנוכה אחר או ראהו היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו וכן פעם אחר פעם אם לאו. התשובה. הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה ברכה אחת לכולם ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק יברך ברכות אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה וכך הדין בברכת הרואה. וכתב משה”.

ובאמת שנראה שאין כוונת הרמב”ם לנידון דידן כלל, שהרי הרמב”ם כותב זאת גם על הרואה, וברואה אין שיעור קצוב להידור שנגיד עליו שלא נזדמן לו כאותו השיעור ואח”כ חזר והזדמן, אלא מדובר על כמה חנוכיות שרואה באקראי. ודומיא דרואה יש לפרש במדליק שמזדמן לו להדליק חנוכיות של כמה אנשים בתורת שליחות. וכן משמע מזה שכתוב אפילו מאה, שרואים שלא קאי על גדרי ההידור של אדם פרטי. וכן הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קל”ה) מביא כמה פוסקים שמפרשים את הרמב”ם כמש”כ, ומסכים עמם.

והפר”ח פשיטא ליה דלא כא”ר, אלא שאם סבר שהיום הוא יום מסוים בחנוכה, ואחר ההדלקה התברר לו שטעה וצריך יותר נרות, שבאופן זה ודאי לא כיוון מתחילה להדליק גם את הנרות הנוספים שלא הדליק מתחילה – לא יברך על ההדלקה הנוספת. וטעמו פשוט, שכבר יצא י”ח בנר הראשון מעיקר הדין ומה שייך להוסיף ולברך על הידור שלא חייב בו.

וצ”ע, שהפר”ח מביא ראיה מהאורחות חיים הנ”ל, ובאמת זו ראיה לסתור כמו שהקשה רע”א שם, וכמו שא”ר שחולק על הפר”ח דקדק את הדבר מהאו”ח. ונראה שהפר”ח למד באו”ח שאין כוונתו לגדר של ברכה אחת שפוטרת כמה מצוות, אלא בא לומר את זה גופא, שהנר של התוספת הוא הידור ונכלל ממילא בברכה של הנר הראשון [ויש להוכיח כן מזה שהמקרה הוא שהדליק שנים במקום שלושה או שלושה במקום ארבעה, ואם כן מדובר מן הסתם באופן שלא היו לו נרות נוספים ורק אח”כ הזדמנו לו, או באופן שטעה ביום. ולפי שתי אפשרויות הללו המדליק ודאי לא כיוון להדיא לפטור את הנרות שיוסיף וידליק בהמשך]. וכן משמע מזה שלא סייג לגבי הפסק בדיבור כנ”ל. ועוד שמאי פסקת, מנין לאו”ח שודאי כיוון לפטור, היה צריך לכתוב את הדין באופן שכיוון לפטור ואת הדין באופן שלא כיוון לפטור. אלא ודאי לא מדובר כאן על כוונה מפורשת של הגברא. ומה שהאו”ח תלה את הדבר בגברא, שהאדם עשה את הברכה על כל הנרות, זה לאו דווקא והכוונה היא שהברכה שבירך האדם חלה מצד עצמה על כל הנרות [ויש לדחות קצת, לפחות על הצד שמדובר שטעה ביום, שמונח בדעה סתמית של אדם לקיים את המצווה כהלכתה ולכן כאילו חשב מעיקרא שאם טעה ויזכירו לו, מכוון על שאר הנרות שיוסיף; ודוחק כמובן].

ויש גם ליישב בזה מה שהקשה מג”א בסי’ תרנ”א (ס”ק כ”ה) דברי האורחות חיים אהדדי, שבסי’ תרנ”א הב”י הביא בשמו שמי שבירך על לולב ולא היה לו לפניו את כל שאר ה-ג’ מינים, כשחוזר ונוטל את המין שהיה חסר לו מברך, ואצלנו האו”ח אומר שהברכה הראשונה פוטרת את שאר המינים. ותירץ המג”א שדעת האו”ח היא שמי שנוטל ארבעת המינים זה אחר זה, גם אם היו לפניו כולם בשעת הברכה מברך על כל אחד ואחד [ולא פוסקים כן], מה שאין כן בחנוכה שאם מדליק ברצף מברך רק ברכה אחת. ועיי”ש בכל הענין במג”א, שמוכח שכוונתו לומר שבאמת שאר נרות ההידור צריכים שיפטרו אותם בברכה, אלא שבחנוכה הברכה מועילה כמו שמועילה ברכה אחת על כמה מצוות, ובלולב לא. ומביא את הרמב”ם הנ”ל שמביא גם הא”ר, וגם הוא לומד בו כא”ר.

ואם נבין שכאן מדובר באוקימתא שכיוון לפטור היה אפשר ליישב ששם מדובר שלא כיוון. אך מג”א כנראה לא מתרץ כך כי לומד שכוונת האו”ח כאן היא שמן הסתם מכוון לפטור, וא”כ למה לא נגיד כך גם שם. ואין לומר ששם לא היו לפניו שאר המינים וכאן היו עוד נרות בבית וכדומה, כי אדרבה, שם מודגש שמדובר שהיו שאר המינים אתו בבית, עיי”ש.

אך לפי הבנת הפר”ח באו”ח לא קשה מעיקרא, כי המינים של הלולב מעכבים את המצווה וכ”א הוא חיוב גמור ולכן צריך שברכת הלולב תפטור את כל המינים, ואם אחד המינים לא היה בנטילה הראשונה הוא לא נפטר וצריך לברך עליו מחדש. אך בחנוכה ההידור לא זוקק ברכה מצד עצמו כלל [ופלא הוא שבא”ר עצמו שם בתרנ”א, ל”ו נראה בתירוצו השני (לקושיית המג”א הזו) שלמד כפר”ח, עיי”ש].  

וכיוון שטענת הפר”ח נראית נכונה, צריך להבין את דעת הא”ר.

השפ”א (לשבת כ”א:) אומר שייתכן לומר שחז”ל קבעו שאדם יכול להתחייב בחיוב של מהדרין, באופן שצורת ההדלקה הזו תחליף את צורת ההדלקה של נר איש וביתו ונחשב שכל ההידור הוא גוף המצווה. ויש בזה ביאור לשאלה המפורסמת מדוע דווקא כאן בחנוכה חז”ל ציינו צורות של הידור מצווה, של מהדרין ושל מהדרין מן המהדרין, מה שאנחנו לא מוצאים במקומות אחרים. ולפי השפ”א, גם אם אנחנו לא מבינים עדין למה דווקא בחנוכה חז”ל עשו תקנה כזו, מ”מ מובן היטב שיש משמעות הלכתית לגדרים האלה, והיא מעיקר הדין ומעיקר התקנה, ולא שרק תיארו כאן מנהגי הידור שונים. ואדם שבוחר להדר בהדלקת כמה נרות, נמצא שכל נר הוא חלק מהמצווה שהוא בחר לקיים, לפי האפשרות הזו בתקנה של חז”ל. ובזה מובן הא”ר, שלכן יברך על הנר האחרון הגם שבירך כבר על הנר הראשון (בשפ”א שם דן בנקודה הזו של ברכה על ההידור בפירוש).

ויש לשאול לפי דרך זו מתי קורה השלב הזה שבו אדם מתחייב בתקנה החדשה של ההידור ולא יכול לחזור בו ולהיחשב שיוצא י”ח בתקנה הבסיסית. וייתכן לומר שבאמת אין כזה רגע, ורק אם רוצה בתור מצווה קיומית יכול להוסיף נרות ולברך עליהם. וזה משונה מכל מקום, שיברכו על מצווה קיומית שלא נשלמו תנאים להתחייב בה. וי”ל באופן אחר, שמרגע שהדליק נר נוסף גילה דעתו שהוא שייך לתקנה של מהדרין מן המהדרין וחייב בה. דייקא נמי שהאו”ח נקט מקרה של יום שלישי שהדליק בטעות רק שני נרות ויום רביעי שהדליק בטעות רק שלושה. ולמה דילג על המקרה הראשון של היום השני שבטעות הדליק רק אחד, אע”כ מצד שאם מדליק רק אחד עוד לא נתפס בחיוב של תקנת מהדרין מן המהדרין.

וי”ל באופן אחר שזה תלוי בדעתו בשעת הדלקת הנר הראשון האם התכוון לצאת לגמרי או באופן של מהדרין מן המהדרין, שאם התכוון להדר הרי שלא התכוון לצאת בו י”ח לגמרי, כי בדעתו עוד להשלים את המצווה והרי הוא כאילו לא כיוון לצאת. וכך צ”ל לגבי מהדרין של נר לכל אחד ואחד.

נמצא שנחלקו המג”א וא”ר עם הפר”ח, שלפי הפר”ח גם לאחר גדר ההידור שקבעו חז”ל בהוספת נרות (מהדרין מן המהדרין) עיקר המצווה נשארת הדלקת הנר הראשון, ולפי המג”א והא”ר צ”ל שגדר ההידור בהדלקת מהדרין מן המהדרין הוא שהמצווה משנה פניה, והופכת לחיוב חדש שאדם ממשיך על עצמו, להדליק יותר נרות, וכל נר הופך לחלק עיקרי במצווה.

וברמ”א בסימן תרע”ד כתוב כפר”ח, שהנר הראשון הוא עיקר החיוב ושאר הנרות הם פחות חיוב, כי מסיבה זו כותב שם שנהגו שלא להדליק מנר לנר בנרות חנוכה [ועיין עוד לקמן בסוף הדברים בדעת המג”א]. וכן המ”ב ב-תרע”ב, ו’ פוסק כפר”ח (הוא מביא את הדין בשם הפמ”ג).

רע”א (בתשובה הנ”ל) מביא את הא”ר והפר”ח, ונראה שהוא נוטה לכך שלא לברך על תוספת הנרות, ולומד שאלה נרות של הידור ולא שייך לברך על הידור. ועם זאת הוא פוסק שאם שכח לברך על הנר הראשון ונזכר לפני שסיים, והנר הראשון לא כבה עדין, יוכל לברך, כי מצרף את דעת הא”ר עם ספק נוסף, שייתכן שיש להגדיר את משך הזמן שהנרות דולקים כמצווה עם משך זמן כמו לבישת ציצית שגם אם לא בירך עליה בתחילה יכול לברך בכל משך הזמן של קיום המצווה. וכאן יש משך זמן למצווה כי חייב לתת שמן כשיעור שידלוק עד שתכלה רגל מן השוק [ולכאורה קשה לומר שזו מצווה עם משך שיברכו עליה כשנזכר כי אין כאן מעשה שאדם עושה, ולא דומה לציצית או תפילין שהוא עכ”פ ממשיך להיות לבוש בהם. אך רע”א אומר כך שם גם על מזוזה]. וכן מצרף שם דעת כמה פוסקים (או”ז שמביא הש”ך ביו”ד סי’ י”ט) הסוברים שבכל מצווה אם לא בירך עליה לפני עשייתה מברך לאחר עשייתה, עיי”ש. אך כל זה דווקא בזמן שהנר הראשון דולק כי אל”כ לא שייך הצירוף של מצווה שיש לה משך זמן. וכדברי רע”א הזה פוסק המ”ב.

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ק”ל והלאה) מסכים גם כן להלכה כרע”א, אך עיקר סמיכתו (בשם כמה פוסקים) היא משום שהמצווה לא נגמרה עדין כל זמן שלא גמר את ההידור, בדומה לנענועים של לולב כשלא בירך קודם הנטילה אך עוד לא נענע (וכך גם במ”ב תרנ”א, כ”ו). אך לגדר של משך זמן של המצווה כל זמן שהנרות דולקים לא מסכים שם, עיי”ש שמביא כמה פוסקים שאומרים כך. עוד מעיר הרב עובדיה שכמובן שאם הדליק את כל נרות ההידור ורק את השמש לא הדליק, דינו כהדליק הכול כי נר השמש הוא סתם נר של חול.

והרב עובדיה שם לא מתייחס לשאלה האם יוכל לברך על נרות ההידור כאשר הנר הראשון כבה. וייתכן שלפי סברתו שעוד לא גמר את המצווה בגלל תוספת הנרות יברך גם אם הראשון כבה.

[ומה שהתפלא שם על המ”ב שהעתיק את רע”א רק לגבי אופן שלא גמר את הדלקת נרות ההידור ולא גם לגבי אופן שגמר אבל הנרות עדין דולקים, אין קושיה כלל כי אמנם רע”א לומד את הסברא של משך זמן המצווה גם לחצי שעה שאחרי ההדלקה, אך למעשה פוסק לברך רק בצירוף הא”ר הנ”ל, והוא תלוי בכך שעוד לא הדליק את כל נרות ההידור, ופשוט]

ויש מחלוקת בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים האם לפי המהדרין שעושים נר לכל אחד אפשר שכל אחד יברך או לא. בין האשכנזים פשוט המנהג שכ”א מברך, ורואים זאת גם בכמה וכמה תשובות של ראשוני אשכנז (כגון תשובת מהרי”ל סי’ קמ”ה ועוד), וכך פשוט ברמ”א בסימן תרע”ב (למרות שלא מזכיר שם בפירוש את הברכה), כשבא לתאר את מנהג אשכנז שמהדרין מן המהדרין הוא שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה ומוסיף והולך. אך מנהג הספרדים הוא שרק אחד מדליק במהדרין מן המהדרין ולא שכ”א מדליק ומוסיף בחנוכייתו.

והנה המחלוקת על האופן של מהדרין מן המהדרין לא מכריחה את המחלוקת במנהג האם כ”א שמדליק יברך או לא. כי גם לפי הרמ”א שהמהדרין מן המהדרין מדליקים חנוכייה לכ”א, היה אפשר שרק בעה”ב ידליק נרות כנגד כ”א ויוסיף וילך, ולא שכ”א ידליק. וגם לפי השו”ע שאומר שבמהדרין מן המהדרין רק אחד מדליק מאחד עד שמונה ולא נרות כנגד כאו”א, היה אפשר עכ”פ שהמהדרין שכן מדליקים נר לכאו”א ידליקו כל אחד בברכה. ולכן מנהג הספרדים לא יוצא בבירור מהשו”ע הזה, ומנהג האשכנזים כתוב, אך גם הוא לא יוצא בהכרח ממחלוקת זו לגבי מהדרין מן המהדרין.

ובסימן תרע”ז נחלקו הת”ה (סי’ ק”א) שמובא שם בב”י, והב”י, לגבי אדם שנמצא מחוץ לביתו (אכסנאי) ואשתו מדליקה עליו בתוך ביתו, שדינו הוא שא”צ כלום – כלומר אפילו לא להשתתף בפרוטה עם בעה”ב, האם הוא יכול לבחור להחמיר על עצמו שלא לצאת בהדלקת אשתו, ולהדליק שם בברכה. ת”ה אומר שיכול, וכן פוסק הרמ”א שם בתרע”ז; והב”י חולק (בלי לנמק). והשו”ע שם לא מתייחס, אך כיוון שגילה דעתו בב”י שלא יכולים להתחלק ולהדליק בברכה, הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קמ”ד והלאה, בשם כמה פוסקים) סובר שדעתו היא שא”א להתחלק וכל בית יכול להדליק רק בברכה אחת. וזה נכון בין באדם שמתאכסן מחוץ לביתו ובין בבני בית שרוצים להתחלק זה מזה ולהדליק כמה חנוכיות, כי מאי שנא.

והנה בגוף דברי ת”ה שם יש לעיין; שרואים שם בתשובה שזה פשוט לו שמנהג אשכנז הוא שאפשר להתחלק ולברך כל אחד על חנוכייתו, גם במהדרין מן המהדרין, כנ”ל. וכותב שם שאע”פ שלא מצאנו כזה סוג של הידור (שאכסנאי יתחלק וידליק לבד) בגמרא, מ”מ מסתבר שיש גם כזה הידור ולכן כמו שאשכנזים מתחלקים ומברכים כמה ברכות במהדרין שכתוב בגמ’, כך גם כאן יוכל לעשות כן. וכעין זה כתוב גם במהרי”ל (סי’ קמ”ה). וצ”ע בכוונתם, מה הוא ההידור שמצאנו מפורש, ומהו ההידור שמתחדש כאן. כי אם נגיד שההידור המקורי הוא להדליק כמה נרות באותו בית וכאן מתחדש הידור של חוץ לבית, הרי שבסברא זה קשה מאוד כי איפכא מסתברא, שלהדליק באותו מקום כמה נרות זה פחות פרסומי ניסא מאשר להדליק במקום חדש [ואף שגם במקום החדש כאן יש נר של בעה”ב שאצלו מתאכסן, מ”מ ביחס לשאר בני ביתו של האכסנאי הוא מחדש עוד פרסומי ניסא]. ובכל אופן לפחות היה צריך לומר שאין כאן חידוש גדול יותר.

אלא נראה כמו שכתב הא”ר (סימן תרע”ז ס”ק ד’) שיש פוסקים אשכנזים כדוגמת המהרש”ל (בשו”ת סימן פ”ה) שחולקים על הרמ”א (ב-תרע”ז, שפוסק כת”ה הנ”ל) וסוברים שאכסנאי לא יכול להדליק לעצמו בברכה אם אשתו מדליקה עליו בביתו, וגם ת”ה עצמו הביא כאלה פוסקים אשכנזים. כלומר פוסקים אלה סוברים שלמרות שמנהג אשכנז הוא שבני הבית יכולים להתחלק זה מזה, כאן באכסנאי הדין חמור יותר. והא”ר מסביר שהטעם הוא שאשתו כגופו. כלומר מה שאפשר להתחלק זה מזה זה דווקא באחים שמתחלקים מהאב וכדומה, אך אדם מאשתו לא יכול להתחלק לשתי הדלקות נפרדות בברכה; והחילוק הזה כתוב במפורש במהרש”ל שם.

ולפי”ז נראה להסביר גם בת”ה שזו הרבותא שבא לומר, ולהוציא משיטה זו, כלומר בא לומר שבגמ’ נזכר הידור של התחלקות של סתם בני בית ולא נזכר הידור של התחלקות מאשתו, אך אעפ”כ י”ל שגם זה הידור ולברך על ההדלקה הנפרדת.

[ולא ברור כ”כ מה כוונת הת”ה שהידור זה לא נזכר בגמ’ וההידור הרגיל כן נזכר בגמ’, שהרי בגמ’ כתוב נר לכל אחד ואחד (מבני הבית) ולא כתוב מיהם בני הבית שמתחלקים זה מזה במצווה, ואולי הכוונה לאשה שמתחלקת מבעלה. ואולי יש לדחוק שכוונתו שבגמ’ כתוב דין אחד ויש להסביר בו את החידוש הפחות גדול, שלא כולל אשתו כגופו, וממילא אין מקור לחידוש היותר גדול]

ומהאי טעמא קשה על הרב עובדיה (ועל עוד כמה אחרונים ספרדים שמביא שם), מנין לו שלפי הב”י ברור שא”א להתחלק בסתם בני בית, שהרי ייתכן שהוא מוסב לחלוק רק על החידוש של ת”ה שם בתשובה שעוסק באכסנאי שבא להיפרד מאשתו, ולא בסתם בני בית. ואמנם ייתכן שבסתם בני בית השו”ע באמת יאסור לנהוג כן, אבל לא מטעם ברכה לבטלה מצד שא”א להתחלק, אלא מטעם שכדי לקיים את מנהג המהדרין מן המהדרין צריך שרק אחד ידליק כי אל”כ לא ידעו את מספר הימים היוצאים ע”פ הנרות, וכשיטת התוס’ שפסק השו”ע ב-תרע”א [ויש לעיין אם יודה באופן שיניחו את החנוכיות מרוחקות זו מזו בצורה ניכרת. ומשמע שלא, כי הרמ”א שחולק על השו”ע מציע להרחיק כדי שיהיה היכר, ומשמע שהשו”ע חולק גם באופן זה. ועוד צ”ב בנקודה זו]. אך מ”מ תהיה נ”מ גדולה לנ”ל, באופן שאחד מבני הבית שלא שייך בו בעל כאשתו נמצא מחוץ לבית ורוצה להדליק בפנ”ע, שכאן לא שייכת סברת התוס’ על המהדרין מן המהדרין, כמו שאף אחד לא הזכיר אותה לגבי הדיון באכסנאי, כי שם בכל בית שמדליקים בו יש היכר למספר הימים.

והשאלה כאן לא קשורה בדווקא למחלוקת על בחורי ישיבה, כי שם יש סברא נוספת של כמה פוסקים שהם בכלל לא נחשבים חלק מבית הוריהם ומחויבים ממילא להדליק בברכה, גם לפי הספרדים. אך הנ”מ הנ”ל נכונה גם באופן שרק באקראי בן מתאכסן מחוץ לבית הוריו, כך שהוא ודאי חלק מבית הוריו, אך הוא רוצה להתחלק ולהדליק בפנ”ע מדין ההידור.

ובאמת הרב משאש (ילקוט שמ”ש או”ח סי’ קצ”ב) אומר שגם ספרדי יכול להיפרד ולהדליק בפנ”ע, אך רוב ככל פוסקי הספרדים חולקים כנ”ל.

ובכל אופן יש להבין את גדר המצווה שקבעו כאן חז”ל, לפי כל שיטה. לפי האשכנזים יש להבין מהו הגדר שמאפשר מצד אחד להדליק במשותף ומצד שני להיפרד ולברך כמה ברכות. ולפי הפוסקים הספרדים שלומדים בשו”ע שא”א להתחלק ולהדליק כל אחד בפנ”ע, צריך להבין למה א”א להתחלק. וכן צריך להבין זאת לפי השיטה שאומרת שא”א שבעל יתחלק מאשתו, הגם שאפשר שאחד מבני הבית יתחלק מהבית [בסמוך הקשנו על הבנת הפוסקים הספרדים בשו”ע שהיא איננה מוכרחת, אך בהמשך נלך לפיהם בהבנת השו”ע, כי עכ”פ גם אם השו”ע עצמו לא סובר כן, אחרונים אלה סוברים כך].

והחיד”א בברכי יוסף (ב-תרע”ז) אומר שלפי השו”ע הגדר הוא שחז”ל חייבו בהדלקה את הבית. כלומר זו כעין מצווה על הציבור, והציבור כאן הוא הבית שכולל את כל בני הבית. וכאשר שני אנשים מחויבים כ”א באופן פרטי במצווה, יכולים להוציא זה את זה מטעם שליחות ויכולים לעשות את המצווה כ”א בפנ”ע [ואדרבה, באופן שכ”א חייב כתוב בשו”ע שיש מנהג יפה שכ”א יקיים ולא יוציאו זה את זה, כמו שכתוב בשו”ע שנהגו שכ”א מברך ברכות השחר וכולם עונים אמן על ברכות המברך, וחוזר חלילה]. אך כאן א”א להתחלק כי ברגע שיש הדלקה אחת נחשב שהציבור כאן הדליק ואין עוד חיוב נוסף.

ולפי האשכנזים היה מקום להתייחס להדלקה המשותפת כשליחות, ואם לא רוצים לשלוח שליח אלא להיפרד – יכולים. ולפי”ז בעצם יוצא שמעיקר הדין החיוב מוטל על כל אחד ואחד, ואדרבה, המצב של הדלקה אחת בבית הוא השינוי, שבוחרים לשלוח שליח.

אך ההבנה הזו קשה ביותר, כי מאי שנא שדווקא כאן חז”ל באו לתאר את קיום המצווה עם שליחות ובלי שליחות. הרי שליחות זה דין ידוע ממק”א, ובאף מצווה לא מתוארת הגדרת המצווה בגמ’ איך עושים אותה עם שליחות ואיך בלי שליחות.

ועוד, למה שעיקר הדין יתואר ע”י שליחות, ולא יתארו את עיקר החיוב שרובץ על כאו”א.

ועוד, שהלשון משונה, כי כדי לכתוב שאפשר לשלוח שליח לא צריך להשתמש בביטוי המשונה ‘נר איש וביתו’.

ועוד, שבביטוי הזה מודגש הענין של בית, ושליחות אפשר לעשות גם לחברו שבבית אחר.

ועוד שלפי”ז יוצא שההידור של המהדרין הוא ענין של מצווה בו יותר מבשלוחו, ולזה יש ביטוי מן המוכן בחז”ל, ולמה לא השתמשו בו.

ועוד, שהדבר לא עולה יפה עם מנהג אשכנז שהבנים הגדולים מדליקים והבנות הגדולות לא, שהרי הענין של מצווה בו יותר מבשלוחו לא שונה בגבר ובאישה.

וכן במציאות אנחנו לא מוצאים אף פעם שממנים את בעה”ב לשליח.

ולכן נראה שצריך לחזור לדברי השפ”א הנ”ל, שאומר שההידור הוא להתחייב במצווה פרטית. כלומר באמת עיקר הדין הוא חיוב ציבורי על הציבור שגר בבית, כמו לפי הפוסקים הספרדים. אלא שבגדר הזה של מהדרין חידשו לנו חז”ל שהיתה מונחת בעיקר התקנה אפשרות להיפרד מהציבור של הבית, ולהמשיך בכך על עצמו חיוב אישי. וזה דבר שמצריך תקנה מיוחדת של חז”ל, כי במצווה ציבורית אחרת א”א להיפרד ולהמשיך על עצמו חיוב [כגון בקריאת התורה א”א לבחור להיפרד מהציבור ולקרוא בפנ”ע, ואם יעשה כן ברכותיו תהיינה לבטלה]. ומובן מאליו שאפשר לתפוס כהגדרה הזו לגבי היפרדות של בני הבית זה מזה, שנסבור שכ”א מקיים מצווה בפנ”ע שמצריכה ברכה, ולא לסבור כשפ”א שאמר זאת לגבי כל נר ונר בתוך ההדלקה של מהדרין מן המהדרין. כי כשנפרדים אחד מהשני בקיום המצווה, זה דבר המסתבר שכ”א יברך כי בדרך כלל כך הדין כשהמצווה מוטלת על כל אחד ואחד. אך בהידור של תוספת נרות זה להיפך, שהמצב הרגיל הוא שלא מברכים על כל חלק במצווה אלא ברכה אחת על עיקר המצווה, ומי שירצה להוסיף – יוסיף בלי ברכה. כמו נענוע של לולב שמברך עליו בתחילה, ואח”כ אם רוצה להוסיף ולהחזיק אותו ולנענע יכול, וזה תוספת במצווה, אך אין על זה ברכה [אך מ”מ יש דוחק בלתפוס כשפ”א רק לגבי מהדרין, כי שני הגדרים מובאים בגמ’ יחד ואז יצא שגדר אחד מחדש חיוב מסוג חדש, והגדר השני רק מציע הידור שלא זוקק תקנה חדשה. אך מ”מ אפשר לומר כן].

[וכל זה כתבנו למרות לשון המ”ב בכמה מקומות (למשל תרע”ז, י”ב) שקורא לזה שהאשה מדליקה במקום הבעל ‘שליחות’. ונראה שהלשון לאו דווקא, וודאי שזה לא מה שהוא בא לחדש שם אלא אגב שיטפיה נקט לשון זו]

והדעה שאומרת שאפשר להיפרד מבני הבית אך א”א שבעל ייפרד מאשתו מסכימה לנ”ל, אלא שסוברת שכיוון שצריך חידוש של חז”ל שיגידו לנו שאפשר להיפרד זה מזה [אחרי שחידשו לנו שמעיקר הדין הגדר של המצווה הוא חיוב ציבורי], שמענו את החידוש הזה פעם אחת, והעמדנו אותו במקרה הפחות מחודש שלא סותר את הכלל של אשתו כגופו. ולא שמענו מפורש שגם בעל מאשתו יכול להיפרד, ולכן אין לנו חידוש זה.

ויש להעיר שכמה פוסקים, בין אשכנזים (וכך במ”ב ב-תרע”ז, לפי הסוברים שבעל לא יכול להתחלק מאשתו) ובין ספרדים (כולל הרב עובדיה בחזו”ע) כתבו שאם האכסנאי מדליק לפני שמדליקים עליו בבית יכול להדליק בברכה. ולפי הספרדים צ”ל לפי הדעה הזו, שבאמת זו מצווה ציבורית ולכן אם הציבור הדליק היחיד לא יכול להדליק. אך אם היחיד הדליק בבית אחר – הוא יכול להדליק כי עוד לא פטרו אותו ורובץ עליו חיוב כחלק מהציבור. אך הציבור לא נפטר כי ההדלקה לא היתה בבית, ויש תנאי בחיוב הציבורי שההדלקה תהיה דווקא בבית של הציבור הזה (נר איש וביתו).

אך באמת הגדר כאן לא מספיק מובן, כי אם יש חיוב רק על הציבור של הבית איך האכסנאי יחדש על עצמו חיוב חדש שידוע שבפועל לא יפטור את הבית. והיה אפשר לדחוק שאפשר שאדם יחדש על עצמו חיוב, ורק זה מותנה בכך שלא יהיה באותו בית, כי בבית אחד יש רק הדלקה אחת. אך גם אם נקבל דוחק זה, עדין קשה שחיוב כזה היה צריך להיות שיהיה אפשר למשוך על עצמו גם אחרי ההדלקה של הבית, אם רק לא כיוון לצאת י”ח בשעה שהם הדליקו. ולכאורה היה יותר נראה שלפי הספרדים גם באופן זה א”א למשוך על עצמו חיוב.

ולפי האשכנזים הדין הזה יותר מובן (לענין הדלקה לפני אשתו לפי הסוברים שלא יכול להתחלק ממנה), ונסביר שהם סוברים שמה שבעל לא יכול להיפרד מאשתו זה לא מטעם הגדרת המצווה כציבורית (הבעל והאישה יחד), אלא מדין שאנחנו רואים את מה שהאשה או הבעל עשו כאילו גם השני עשה בפועל [דבר שאנחנו כמובן לא מוצאים במקומות אחרים בלי שליחות; אך כאן שהמצווה התחילה בעיקר הדין בתור דבר שיתופי, לא ראו חז”ל להפריד את השיתוף הזה ע”י הרצון להדר, אלא העדיפו להסתכל עליהם כאילו מה שעשה אחד עשה השני]. וא”כ אם האשה הדליקה, נחשב כאילו גם הבעל הדליק ולא יעזור לו מה שלא רוצה בכך, כי מתייחסים לכך כמציאות של הדלקה שלו. אך אם הבעל הדליק האשה עדין חייבת, כי מ”מ הבית לא נפטר בהדלקה של מקום אחר, והדין הולך בזה לפי הבית הפיזי.

לסיכום, ספרדים תופסים את המצווה כמצווה ציבורית שא”א לבחור להתחלק בה, ואשכנזים מסכימים שביסודה המצווה היא ציבורית, אך חז”ל נתנו גם את האפשרות להתחלק ולקיים את המצווה באופן אישי ולא ציבורי.

אך במג”א רואים גדר מחודש, שלא מוכרחים להגיע אליו בשאר פוסקים. הרמ”א בסי’ תרע”ד (שכבר הזכרנו קודם לכן) כתב שלא מדליקים בנר חנוכה מנר לנר, כיוון שהנר הראשון הוא מצווה גמורה ושאר הנרות הם רק הידור, אז זה דומה להדלקת נר חול מנר של מצווה. ובפשטות היינו אומרים שהרמ”א קאי על הדלקת הנרות הנוספים בחנוכייה, ביחס להדלקת הנר הראשון. אך המג”א בא להסביר את הרמ”א, ואומר שמעיקר הדין סגי בנר אחד לכל הבית. ומזה ברור שלמד ברמ”א שגם במהדרין שכ”א מדליק בפנ”ע א”א להדליק מהנר של הראשון שהדליק בבית זה, לנר של בן בית אחר שרוצה להיות מהמהדרין. והוא פלא גדול, שהרי כל אחד מבני הבית שהתחלק וכעת מדליק בפנ”ע ממשיך על עצמו חיוב חדש ומצוותו מצווה שלמה, וראיה, שהרי הוא מברך עליה. וכן מפורש בלשונות הפוסקים, כמו למשל המהרי”ל (הנ”ל בסי’ קמ”ה).

והיה אפשר אולי לדחוק במג”א שלישנא קלילא נקט ובא לומר שאפילו בנר אחד לכל הבית סגי, וכ”ש בנר לכאו”א. אך הדבר דחוק מאוד כי הלישנא קלילא הזו מטעה בדין, ולא סתם לא מדייקת. וכן ברור שהבין רע”א (הנ”ל) במג”א שהרי הקשה עליו את הקושיה הזו. וכן מוכח במ”ב שהבין שהמג”א מלמד דין, כי אומר נ”מ שבה יודה גם מג”א (באופן שיש שני בעלי בתים בתוך אותו בית, באופן שאין כאן את עיקר הדין של נר איש וביתו).

וצ”ל שהמג”א לומד שיש כאן מצד אחד חיוב לברך על התוספת של הנרות, ומצד שני הנרות הללו אינם באותה דרגת חיוב כמו הנר הראשון. כלומר מה שחז”ל חידשו באפשרויות ההידור זה להגדיר את ההידור כחלק מהמצווה – כך שכל אחד שמדליק בפנ”ע נחשב שמקיים מצווה. ומי שמקיים מצווה צריך לברך עליה. אך המצווה הזו שזוקקת ברכה, עדין איננה באותה דרגת חיוב כמו עיקר המצווה, כי זה שהתחלק והדליק בפנ”ע לא הוציא את עצמו מהציבור ומשך על עצמו חיוב חדש, אלא רק השתמש ביכולת שנתנו חז”ל להרחיב את המצווה. ולעולם גם אחרי ההתחלקות של בני הבית כולם יחד מקיימים מצווה אחת, אלא שלמצווה הציבורית הזו יש חלק של חיוב בסיסי יותר וחלק של הידור (שגם עליו מברכים). ולכן סו”ס אסור להדליק מנר לנר למרות שמברכים על הכול.

ונראה ברור שהמג”א יסביר כך במכל שכן על תוספת הנרות בחנוכייה של כל אחד. כלומר אחרי שמצאנו שהוא סובר כא”ר (כפי שהבאנו לעיל) שאם לא בירך על הנר הראשון יברך על הנרות האחרים, מסתבר שגם שם יגיד אותו גדר כמו כאן שהגם שמברכים על שאר הנרות מ”מ הברכה היא על הידור ולא על עיקר המצווה, ולכן לא יוכל להדליק גם באותה חנוכייה מנר נר. כי אם אפילו במקום שמתחלקים לכמה אנשים שונים המג”א תופס שכולם הם חלק של אותה מצווה שיש בה עיקר והידור, כ”ש בתוך המצווה של אדם אחד.

וקשה, שבסימן תרע”ז המג”א (בס”ק ט’) מעתיק את לשון המהרי”ל שאומר שאדם שמדליק כמהדרין נפרד משאר הבית ולא יוצא בהדלקתם אלא מושך על עצמו חיוב בפנ”ע. וי”ל ששם מעתיק את דברי המהרי”ל בשביל עיקר הדין, אף שלא מסכים לו בהגדרה המדויקת של הדין, ולא הקפיד בכך.

ועוד אפשר לומר שהמג”א מודה שאם מישהו מדליק מחוץ לבית הוא מקיים מצווה בפנ”ע, והיא מצווה עיקרית ולא רק הידור מצווה שמברכים עליו. ורק אם כולם באותו בית, ששם עיקר החיוב הוא נר אחד בבית – ההדלקה של כולם היא קיום משותף של מצווה אחת, עם הידור. אך צ”ע מה המקור לגדר הנוסף הזה, אחר שאנחנו מצריכים מקור לכל אפשרות של התחלקות, כנ”ל.