א.

שיטת רש”י (ב’. ד”ה עד סוף האשמורה) שמה שנהגו להתפלל ערבית כולל ק”ש של ערבית לפני צה”כ לא יוצאים בכך ידי חובה, והעצה היא לצאת י”ח בקריאת שמע שעל המיטה.

והקשו התוס’ על רש”י כמה קושיות, אך הקושיה הגדולה היא מזה שבקריאת שמע שעל המיטה קוראים רק פרשה ראשונה. ורש”י עצמו כתב כן וז”ל: “ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא”. והוא פלא גדול, איך מוותרים יום יום על עיקר הדין של קריאת ג’ פרשיות. ור”ח שמפרש גם כן כרש”י כתב שיקרא על מיטתו שתי פרשיות, וידי הזכרת יציא”מ י”ל שכבר יצא י”ח בערבית המוקדמת כמש”כ תלמידי ר”י בסוגיה (ועיין ש”א סי’ ח’ שמקשה על זה). אך רש”י עצמו כתב רק פרשה ראשונה.

ואמנם כבר כתב הרשב”א בסוגיה שצ”ל שרק פרשה ראשונה דאורייתא, אך סו”ס קשה מה יהא על הדרבנן.

וז”ל הרשב”א: “ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה אבל של דבריהם כיון שקראהו בבהכ”נ לא חייבוהו עוד לחזור ולקרות”. ועדין לא הונח לנו, כי אם באמת הק”ש של בה”כ היא לפני הזמן מדוע אם קרא יצא י”ח הדרבנן. וכי אם יקרא מבעוד היום גדול גם נגיד שיצא ידי הדרבנן.

ועיין בש”א סי’ ג’ שכתב שרש”י מודה לחשבון של ר”י בתוס’ ורא”ש, שסומכים על התנאים שמקדימים את הזמן של ק”ש, אלא שהם סמכו על זה גם כלפי הדאורייתא, ורש”י סומך על זה רק כלפי הדרבנן ואת הדאורייתא משלים בק”ש שעל המיטה.

וי”ל שגם כוונת הרשב”א כש”א למרות שלא פירש, והכוונה היא שכיוון שקראוהו בבה”כ בזמן שהוא ראוי לקריאה עכ”פ לחלק מהדעות, לא חייבוהו לחזור ולקרוא. ועוד צ”ב בזה.

אך מ”מ להעמיס כן בדעת רש”י קשה שלא הזכיר את הנקודה הזו של לסמוך על התנאים האחרים בסוגיה גם ביחס לדרבנן.

ועיין פנ”י שאומר שבאמת לפי רש”י לא נהגו כראוי, והכול בדיעבד, כי באמת לא עושים את המצווה כהלכה, שהרי לא יוצאים י”ח החיוב דרבנן. אלא שהתירוץ של רש”י בא להשאירם על מנהגם הרע בתורת לימוד זכות שעכ”פ ידי הדאורייתא יוצאים.

וגם זה צע”ג, שרש”י כותב בפשטות “ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא”. ולמה לא כתב את עיקר הדין, גם אם לא היה מוחה בנוהגים באופן של דיעבד.

ולחומר הקושיה נראה לחדש שרש”י סובר שהדרבנן של ג’ פרשיות הוא לא תקנה ברורה וקבועה לקרוא ג’ פרשיות, אלא כעין הנהגה ראויה לחבר בין פרשה ראשונה שהיא דאורייתא, לבין מצוות זכירת יציאת מצרים. כלומר אחרי שכבר חייבים מהתורה גם בפרשה ראשונה וגם בזכירת יציאת מצרים שנזכרת בפרשיית ויאמר, ראו חז”ל לתקן את הדברים ככה שיגיד כבר את כל הפרשיה של ויאמר שיש שם עוד דברים חשובים של קבלת מצוות. ואגב זה, ראו לחבר גם את פרשיית והיה אם שמוע שיש בה קבלת מצוות כללית יותר. וכך יצא שיקבל מלכות שמים, ויקבל עול מצוות כללי, ואז עול מצוות פרטי יותר של ציצית שנוהגת רק ביום, כמו שמבואר במשנה בדף י”ג.

אבל אם משום מה הזכיר יציאת מצרים עוד קודם, לפני שקרא את שמע, וכעת בא לקרוא את שמע, אין התחלה להנהגה הזו של חז”ל, כי אין את הזכרת יציא”מ שמכוחה התחיל הסדר הזה של קריאת ג’ הפרשיות.

וראיה לזה מרבי בדף י”ג: שהיה מלמד עוד מלפני זמן ק”ש ועד סוף הזמן ולא היה מפסיק אלא לקריאת פרשה ראשונה ולהזכרת יציא”מ, עיי”ש בגמ’. ופשט הגמ’ הוא שהיה ממשיך ללמד עד סוף זמן ק”ש, וכן למד רש”י.

ועל פניו הוא פלא, שהגם שלימד לרבים איך ויתר על הלכה דרבנן של קריאת ג’ פרשיות.

והיה אפשר לומר שקריאת ג’ פרשיות היא הנהגה טובה לכתחילה ובמקום לימוד תורה דרבים היא נדחית. אך לרש”י כנראה לא הונח בזה כי סו”ס משמע שיש כאן דין לכתחילה מדרבנן ואיך נפטר ממנו בגלל לימוד תורה דרבים.

ורש”י פירש שרבי שהזכיר את השמעתא של יציא”מ ויצא בזה ידי חובה, ביטל בזה את הצורך לקרוא עוד ג’ פרשיות, כי ה-ג’ פרשיות הן הסדר הנכון להגיע מפרשה ראשונה להזכרת יציא”מ, אך אם כבר הזכיר אין עוד צורך ב-ג’ פרשיות. ורבי הרשה לעצמו לפטור את עצמו מחיוב ה-ג’ פרשיות על ידי הזכרת יציא”מ בפנ”ע משום לימוד תורה. אבל הלימוד תורה לא היה הפוטר מהחיוב אלא ההיתר להיפטר ע”י שינוי סדר ההזכרה.

וא”כ לפי”ז בזמן הראשונים שהיו קוראים את כל הק”ש וברכותיה לפני הזמן, ובכלל זה רק את הזכרת יציא”מ, כשהיו מגיעים לקריאת שמע שעל המיטה כבר היו ממילא במעמד הזה של פטור מ-ג’ פרשיות כיוון שכבר הזכירו יציא”מ, ואת ההזכרה עשו כדי לא לבטל תפילה בציבור, וכבר קראו הכול על הסדר.

וצריך לומר שלפי רש”י יוצאים י”ח הזכרת יציא”מ לפני זמן ק”ש של לילה, כמו שכתבו תלמידי ר”י, והבאנו כבר לעיל בשם ש”א שכתב כן בדעת רש”י, שאל”כ תחזור השאלה למה לא כתב להזכיר יציא”מ בנוסף לפרשה ראשונה שעל המיטה.

ב.

הרא”ש (בסי’ א’) הביא תשובה בשם רב האי גאון, וז”ל: “ושאלו מרב האי ז”ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי אינש לעכבינהו. איזהו עדיף לאצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים או לעכובי עד צאת הכוכבים ולצלויי ביחיד לסמוך גאולה לתפלה. והשיב בארץ ישראל עושין כן מתפללין של ערבית ואחר כך קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה לתפלת ערבית וחזינן דקריאת שמע בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ואי צלי ראשונה דבהדי צבורא רשות ושניה חובה שפיר דמי”.

כלומר רה”ג סובר שעדיף להתפלל ביום עם הציבור ולאחר את ק”ש וברכותיה לזמן ק”ש אחרי צה”כ. אך הוא מסיים שיש עצה טובה יותר, והיא להתפלל עם הציבור בתורת נדבה, ואחר כך להתפלל בסמיכות גאולה לתפילה בזמן ק”ש, בתורת חובה.

ולכאורה קשה, שסו”ס את התפילה של החובה מתפלל ביחיד, כלומר מוותר על המעלה של תפילה בציבור, והרי המעלה הזו היתה מעיקרא הסיבה שוויתר רה”ג על סמיכת גאולה לתפילה באופן זה. והיה צ”ל לכאורה להיפך, שאת התפילה של הלילה ביחיד יתפלל בתורת נדבה.

וצ”ל שנלמד מזה שדעת רה”ג שתפילה בציבור היא מעלה בפני עצמה שצריך לקיים ג’ פעמים ביום, אבל לא בהכרח קשורה לתפילת החובה. כך שאם כבר התפלל את אחת התפילות ביום עם הציבור, יצא ידי חובת תפילה בציבור גם אם לא יצא י”ח תפילה (כמו כאן שאת התפילה של חובה שלו עדין לא התפלל).

ונלמד מכאן להלכה מצויה שאם אדם שכח הזכרה המעכבת בתפילה, כגון יעלה ויבוא דר”ח, וכעת צריך לחזור ולהתפלל, אך הוא נזכר לאחר שהציבור כבר גמרו תפילתם, שלפי הנ”ל א”צ לחזר אחר מנין (אולי בתורת חומרא, אבל לא מעיקר הדין) כי ידי חובת תפילה בציבור יצא גם בתפילה שלא עלתה לו לחיוב.

ויש לשאול מ”מ למה רה”ג העדיף להנהיג כך, שאת התפילה בציבור יחשיב כתפילת רשות, ואת התפילה בלילה כחובה. כלומר גם אם אנחנו מבינים שיצא י”ח תפילה בציבור גם בלי תפילת החובה שלו, למה מ”מ לא לעשות שאת התפילה עם הציבור יחשיב כחובה, ואת התפילה בלילה כנדבה ויקיים על ידה את דין סמיכת גאולה לתפילה.

וי”ל בפשטות שכלפי הדין של סמיכת גאולה לתפילה עדיף להתפלל את תפילת החובה, שכן כך הוא עיקר הדין לסמוך גאולה לתפילה. ואם יבוא להתפלל את תפילת החובה במנין המוקדם הזה, ללא סמיכת גאולה לתפילה, יוותר על הדין הלכתחילה של התפילה שצריכה להגיע אחרי הגאולה. ולכן כיוון שמצד התפילה בציבור מספיק תפילה כלדהו הגם שאיננה של חיוב, העדיף רה”ג להנהיג שהתפילה הראשונה תהיה רשות ובלילה יתפלל בתורת חובה.