א. יסוד האיסור

הרמב”ם (ע”ז פ”ג ה”י) אומר: “אסור לעשות צורות לנוי ואף על פי שאינה עבודת כוכבים שנאמר לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים”.

כלומר ברור ברמב”ם שהאיסור הזה של לא תעשון אתי הוא סרך של ע”ז, כאשר לעשות פסל ממש (כלומר לשם ע”ז) נאסר מהפסוק “לא תעשה לך פסל”, כמו שהתבאר בהלכה שלפני כן ברמב”ם, והפסוק לא תעשון אתי מרבה גם פסל של אדם או שמשי מרום (כדלקמן) הגם שלא נעשו לשם ע”ז אלא לשם נוי.

          ב. פרטי איסור לא תעשון אתי

הגמ’ (בראש השנה כ”ד.-כ”ד: ובע”ז מ”ג.-מ”ג:) אומרת שמכוח הפסוק “לא תעשון אתי” אסור לעשות דמויות של שמשי מדור העליון (כגון חיות המרכבה, או שרפים שהם מלאכים עם דמות כנפיים כמו שכתבו המפרשים), אסור לעשות דמויות שמשים שבמדור התחתון כמו שמש, ירח וכוכבים, ואסור לעשות דמות אדם. הראשונים נלמדים מאתי במובן של אצלי, ודמות אדם נלמדת מזה שאתי נקרא כמו אותי, כלומר לא תעשו את הדמות שלי שהיא משולה בדברי הנביאים (וכן בפסוק בצלם אלוקים) לדמות אדם.

[עוד דורשת הגמ’ שלא לעשות היכל תבנית היכל ומנורה תבנית מנורה וכו’, שהם שמשים של הקב”ה, כמו המלאכים וכו’, אך בנקודה זו לא נרחיב. את האיסור הזה הרמב”ם לומד כחלק מענין מורא מקדש, ולא כסרך של ע”ז]

דעת רבנו אליקים שמובא במרדכי (ומובא בב”י) שאסור לצייר גם שאר חיות (ובהמשך הב”י במה שמביא מאו”ז משמע אולי שגם לא אילנות, וצ”ב בזה) והכול בכלל תבנית כל בהמה אשר בארץ. אך רוב ככל הפוסקים חולקים על זה ומתירים (בהתאם לגדרים לקמן של מקום חשד בבולט). ועוד טעם נתנו לאיסור ששייך דווקא בצורות בבית הכנסת, שזה מפריע לכוונה או שנראה כמשתחווה לצורות.

ונחלקו הראשונים האם האיסור לעשות דמות אדם היא דווקא בבולט, כלומר פסל של אדם, או גם בציור. דעת תוס’ ורא”ש ועוד שדמות אדם נאסרה דווקא בבולט, ומדובר על עשייה כעין פסל – ויש להטעים את הדבר, שהאיסור כאן הוא סרך ע”ז, וכך היו רגילים לעבוד לפסלים ולא לציורים.

ודעת הרמב”ן והר”ן שכל מה שנאסר מצד לא תעשון זה גם בציור, ולפיהם אסור לצייר אדם, וכן אסור לצלם [וצ”ע מה הדין של תמונה שנשארת רק בקובץ דיגיטלי].

השו”ע (סי’ קמ”א) פוסק כתוס’ ורא”ש. והט”ז כותב שיש להחמיר כרמב”ן. וברור שמנהג העולם לפחות מאז שהתפתח הצילום כשו”ע, ולא מחמירים כרמב”ן. אכן, היו גדולים שהחמירו לפחות לעצמם כרמב”ן, כמו שמובא בשאילת יעב”ץ על אביו החכם צבי, וכן הרב ניסים קרליץ (בקונטרס על עניינים אלה שבסוף חוט שני על פסח) מביא שכך נהג החזו”א.

אך בענין השמש והירח והכוכבים כתוב בתוס’ ורא”ש, וכן הוא גם ברמב”ם, שאסור גם בשוקע, כלומר גם בציור, אע”פ שבצורת אדם אסור רק בבולט. והטעם הוא שלמראית העין כשמסתכלים על השמים הצורות נראות שוקעות ולא בולטות, וכך הן נאסרות בעשייה. אך דמות אדם נראית לנו כרגיל בולטת, וכך נאסרת בעשייה.

ובד”מ מובא בשם המרדכי שמותר גם שמש וירח בציור לא בולט, אך השו”ע פוסק שאסור גם בציור.

וזה ענין מעשי מאוד בציורי הילדים, שצריך ללמד אותם שלא לצייר שמש, ירח וכוכבים, אלא אם כן עושים רק חלק מהדמות, כדלקמן [ועיין גם לקמן בחלק של להבין ולהורות]. והרב עובדיה (יבי”א ח”י סי’ נ”ח אות ו’ בהערות על חלק ד’ של רב פעלים) אומר שיש נוהגים להקל בציור ויש להם לסמוך על המרדכי.

עוד נחלקו האם האיסור לעשות דמות אדם או דמות אחד השמשים האחרים הוא דווקא כאשר עושה את כל הדמות או גם אם עושה רק את חלקה. שהתוס’ (בע”ז מ”ג:) והרא”ש ועוד כתבו שאסור דווקא בעשיית כל הדמות, ולכן בעשיית פנים של אדם או פנים וחלק מהגוף לא עובר, עד שיעשה את כל הגוף. הרא”ש שם אומר שזה נלמד מזה שהאיסור הוא לעשות אותי, כלומר את הכול. ובתוס’ יש ראיה מזה שכתוב ששמואל אומר לרב יהודה סמי עיניה דדין כדי שלא יהיה חשד, ומדמים שה”ה שמותר לעשותו כך.

והסמ”ג כתב שגם על פנים של אדם בלי הגוף עובר. והשו”ע פסק כתוס’, והט”ז מביא את הסמ”ג, וש”ך כתב שהמחמיר כסמ”ג תבוא עליו ברכה. וכן בשל”ה שמובא בפת”ש.

ועיין בפת”ש בשם השאילת יעב”ץ שאומר שגם הרא”ש והתוס’ מודים שאסור לעשות פנים בפנ”ע בלי גוף, ורק באו לומר שאם עושה פנים בלי צורה של איברי הפנים, אלא רק ראש אטום, בלי כל הגוף חסר בצורה ופטור.

והנה דבריו קשים מאוד ומוכח לא כך. גם מזה שהרא”ש הוכיח מזה שכתוב אתי ומשמע כל הצורה, וזה שייך בכל חיסרון שעכ”פ חסר בצורה. ועוד שהסמ”ג בא להתווכח עם השיטה הזו המתירה, ואומר שאין ראיה להתיר בפנים לבד בלי גוף, ולכן יש לאסור בכך. וודאי שאין כוונתו לאסור לעשות צורת עיגול בלי שום צורת איברי פנים, ולכן מוכח שהמתיר התיר גם בפנים עם צורת איברי הפנים. ועוד שפשטות לשונות הראשונים והפוסקים המתירים היא שכל שחסר בצורה פטור ולא חילקו כשאילת יעב”ץ.

אלא הפשטות היא שכל זמן שחסר איבר בגוף פטור [ולכאורה גם איסור דרבנן לא שמענו].

ובדעת הסמ”ג עצמו משמע שעכ”פ הפנים עצמם צריכים להיות שלמים ואל”כ לא עובר, ועל דרך זה כתוב בש”ך שציור של פרופיל מותר, ועיין יבי”א (ג’, ח’) שמביא מכמה פוסקים שההיתר בפרופיל הוא גם לפי הסמ”ג.

נמצא לפי”ז שגם מי שמקפיד שלא לצייר או לצלם דמות אדם, מ”מ בחלק מהגוף ודאי יש להקל כי גם בעשייה ממש עיקר הדין להקל בחלק מהגוף, ומ”מ על דרך חומרא יש מקום להחמיר גם את הרמב”ן וגם את הסמ”ג.

          ג. איסור שהיית צורות משום חשד

הגמ’ אומרת שם עוד שמשום חשדא אסור להשהות פסל בולט, ומותר שוקע (או מצוייר – כך בפוסקים) [ובגמ’ כתוב שבמקום רבים אין חשד, והרי”ף ורמב”ם משמיטים זאת וכן השו”ע, והרמ”א מביא].

נחלקו הראשונים במה בדיוק נאמר האיסור [על פי הגאון בס”ק כ”א]. לפי התוס’ והרא”ש רק בצורת אדם וצורת שמשי מרום אסור להשהות בבולט ומותר בשוקע. ואע”פ שלדעתם בשמשי מרום אסורה העשייה גם בשוקע, מ”מ חשד כנראה יותר שייך בבולט ורק בזה אסרו. וכל שכן בדמות אדם שגם העשייה שלה נאסרה רק בבולט. וכן יש שיטה כזו בר”ן בשם יש אומרים.

והרמב”ן סובר שהאיסור לקיים הוא בכל צורה בולטת, בין צורת אדם ושמשים ובין בשאר צורות. והר”ן מסייג שהכוונה היא דווקא לצורות שהעכו”ם באותו דור רגילים לעבוד להם, כי הטעם הוא משום חשד ואם לא רגילים לעבוד להם לא שייך לאסור.

והגאון אומר שלפי הרמב”ן והר”ן החשד שמכוחו אוסרים כאן הוא חשד של ע”ז, כמשמעות פשט דבריהם. אך לפי התוס’ והרא”ש החשד הוא שיחשדו שהוא עבר ועשה את הדמות אדם או שמשים, ועבר על לא תעשון אתי.

ומה שהגר”א אומר בשיטת התוס’ ורא”ש פחות מוכרח מאשר בצד של הרמב”ן, כי י”ל שאסרו מצד חשד ע”ז רק דמות אדם ושמשים. והטעם הוא שבהם יש יותר רגילות של ע”ז. שהרי איסור עשייה עצמו הוא סרך של ע”ז כמו שרואים ברמב”ם, והתורה אסרה רק את אלה; כנראה מצד שהיתה יותר רגילות לעבוד את אלה. וכך סוברים כמה אחרונים, שאת חלקם נביא לקמן בהיתר של בובות.

ודעה שלישית היא הרמב”ם שיוצא מדבריו שרק בדמות אדם אסרו לקיים ולא בדמות שמשים. וצ”ע בסברא למה לאסור דווקא דמות אדם. ויש לדחוק שהחשד לפיו הוא חשד ע”ז, וגזרו על המצוי יותר, כי כנראה היה מצוי יותר לעבוד לפסילי אדם מאשר לפסילי שאר צורות.

השו”ע פוסק כדעה שיש חשד בצורת אדם ובצורת שמשים, ובסעיף ז’ כותב מפורש שאין איסור גם בבולט בשאר צורות (והמשמעות היא שאפילו לקיים מותר ולא רק שמותר לעשות מצד לא תעשון אתי, כמו שכתב הגאון שם, כי אל”כ היה צריך לפרש שלא נגיע לטעות. וכך היא משמעות דבריו גם לפני כן). והחכמת אדם (כלל פ”ה) אומר שראוי לחשוש לשיטת הרמב”ן.

ומכוח האיסור הזה יש לאסור לכאורה לקנות בובות לילדים שעשויות בצורה של גוף שלם, כמו בובת ברבי. וכן יש פסלונים של אנשים שעומדים לנוי, וגם אותם אסור לקנות ולקיים בבית. ומה שצריך לעשות זה להסיר איזה איבר בגוף הבובה או הפסלון, ואז מותר מצד שזה לא גוף שלם. וגם אם לפי הסמ”ג עדין ייאסר, לא צריך להחמיר בנידון זה שהוא עצמו רק משום חשד. ועוד, שבאופן שהוא עצמו מסיר איבר לבובה ייתכן שכו”ע מודים שמותר כי הוא עושה מעשה שמוציא מהחשד [אך מ”מ ודאי זה לא מוכרח כי הדוגמא בגמ’ היא סמי עיניה דדין, וייתכן שדווקא בעין זה נאמר, שגם הסמ”ג מודה שאם חסר איבר בפנים אסור. אך אם למשל יוריד את כף היד לא ברור שיעזור לסמ”ג].

עוד יש לאסור לכאורה לקנות בובה מצד מסייע לדבר עבירה למפעל שעובר על ההלכה ומייצר צורות האסורות.

ואעפ”כ מצאנו כמה צדדי היתר שיש בהם עכ”פ לימוד זכות לנוהגים לקנות בובות או פסלונים.

המהרי”ט (יו”ד ל”ה) אומר שכל האיסור (אפילו בעשייה) הוא שמא יגיע לעבודה זרה, כמו שרואים ברמב”ם, ולכן ע”פ סברא נראה לו להקל בדבר שלא עומד לקבע אלא למשחק (ומזכיר שם גם להתלמד, אבל זה היתר בפני עצמו כדלקמן בעז”ה). והוא מתיר בכלל דבריו גם לעשות בובה למשחק, ולא רק לקנות ולקיים בובה. וגם אם לא נסמוך עליו לענין עשיית הבובות, יש מקום לסמוך יותר לענין החזקתן בבית שזה רק משום חשד (את ההיתר הזה ניתן לומר בין אם נסבור שהחשד בקיום צורה הוא משום לא תעשון אתי ובין אם נסבור שהוא משום חשד ע”ז, כי עכ”פ בדבר שלא עשוי לקיום גם אין חשד ע”ז לפי סברא זו). וההיתר הזה לא שייך בפסלונים לקישוט הבית, שעליהם ממש דיברו כל הפוסקים שאסרו לנוי.

הפרי השדה (ח”ג ל”ח) אומר שכמו שכתוב שאם מוצא צורות העשויות על כלים מבוזים כגון מיחם למים וכדומה אין חשש שעשו אותם לשם ע”ז, כך משחקי ילדים שנגררים על הקרקע וכדומה ולא מכבדים אותם, אין חשש שיחשדו בו שזה פסל לע”ז (הוא סובר שהחשד הוא חשד ע”ז ולא חשד שעבר על לא תעשון אתי). וגם היתר זה יפה לבובות ולא לפסלונים העשויים לנוי ואינם מבוזים.

והחכמת אדם (כלל פ”ה) מתיר באופן כללי כל צורות אדם כי כיום לא עובדים להם כבר וליכא חשדא (כמובן שהוא סובר שהחשד הוא חשד ע”ז). וההיתר הזה יתיר גם את הפסלונים, ומכל שכן את הבובות. אך צ”ע אם כל מי שלא אמר כן יכול להסכים כי האחרונים כולם מדברים על האיסור כדבר פשוט, וכי בזמנם היו עובדים לפסלי אדם. אלא ודאי שחששו לכך שחז”ל גזרו על זה להדיא ואיך נתיר את גזירתם.

והנצי”ב בהעמק שאלה (נ”ז, ג’) אומר שסברא כזו כמו של הח”א אפשר לומר רק אם נניח שהחשד הוא חשד ע”ז, אך אם החשד הוא חשד עשייה כמו שסובר הגר”א לפי השו”ע, אין להתיר כן, כי האיסור דאורייתא ודאי לא משתנה. 

ולמעשה כיוון שיש את כל הסברות הללו להקל, ודאי שאין למחות ביד המקילים לקנות בובה, ואפילו אפשר שאין למחות ביד המקילים לייצר בובות (מכוח סברת המהרי”ט). ולכן גם אין לאסור בהחלט מצד מסייע לעוברי עבירה (והרב ניסים קרליץ אכן אוסר מצד מסייע). וכן אין לאסור לקיים פסלונים לנוי. אכן לקנות כזה פסלון נראה שאסור כי באמת הוא מסייע לעוברי עבירה, וכאן אין היתר בעשייה.

אך עדיין לא דבר פשוט הוא להקל בכל זה, לא בבובות וכ”ש לא בפסלונים, וודאי שיש מקום להחמיר [ואת עיקר הדין קשה להגדיר כאן, בייחוד שכל הדין הוא רק דרבנן ומשום חשד]. ועדיף להסיר איזה איבר מגוף הבובה או הפסלון (ואפשר אפילו חלק מאיבר, כל שהוא ניכר, כמו שכתוב בר’ ניסים שם על פי לשון החת”ס (שו”ת ח”ו סי’ ו’) שמדבר על קטיעת ראש אזנו או ראש חוטמו.

וכן כתב הרב עובדיה ביבי”א (יו”ד ג’, ח’) שעדיף להחמיר אך אין למחות ביד המקל. וצ”ע על כך שביחו”ד (ג’, ס”ד) כתב בפשטות שמותר גם לעשות בובות לצורך משחק.

ויש לציין שמדברי המהרי”ט על היתר עשיית בובות יצא גם היתר לילדים לצייר שמש וירח גם בלי להקפיד לצייר רק חלק מהצורה. ואמנם זו דעה יחידאה, אך מצד שני אנחנו עוסקים בציורי ילדים ולא בטוח שיש למחות בהם על כך כל שיש דעה שמתירה. ולצייר לילדים ודאי דחוק לסמוך על המהרי”ט שהוא יחיד בזה והאיסור כאן דאורייתא. אך מ”מ נראה שאין למחות ביד המקל.

ודעת הרב ניסים קרליץ שגם אם מחזיקים בובה שלמה וסומכים להקל, מ”מ אם התפרקה לבובה יד או רגל ורוצים להחזיר למקום זה כבר אסור מצד עשייה של גוף שלם (וגם אם אין למחות מצד המהרי”ט שמתיר כן בבובות, מ”מ ודאי שיש להחמיר בזה יותר מאשר בקיום בובה ששם יש כמה צדדים נוספים להתיר וגם קיום הוא רק איסור דרבנן, ועשיית הבובה זה דאורייתא).

          ד. להבין ולהורות, ושל פרקים

הגמ’ אומרת בכמה מקומות על הפסוק לא תלמד לעשות, שלעשות אסור, אבל אתה למד להבין ולהורות. והגמ’ אומרת את ההיתר הזה גם לגבי איסור לא תעשון אתי (בר”ה ובע”ז), כלומר שמותר ליצור צורות האסורות אם עושים כן כדי ללמוד. והגמ’ מדברת על ר”ג שהיו לו צורות של לבנה והיו צריכים ללמד ענייני קידוש החודש. כלומר הלהבין ולהורות לא מדבר דווקא על איך לפרוש מע”ז (כמו שיש במקומות אחרים בגמ’ (למשל בסנהדרין ס”ח.), אלא גם על לימוד אחר.

והרב ניסים קרליץ אומר שה”ה ללמוד דבר שהוא לא קודש, גם כן מותר. ולכן אם רוצים ללמד את הילדים איך נראה ירח וכדומה, אפשר לצייר. וזה חידוש גדול לכאורה, שהלמוד הוא גם בענייני חול [ומ”מ ברור שמי שרוצה ללמוד לפסל או לצייר אסור לו, וזה ודאי לא בכלל ההיתר של ללמוד, כמו שמפורש שם בר’ ניסים, כי את זה גופא התורה אוסרת].

הגמ’ מתירה באחד התירוצים לעשות דמות בשל פרקים. הפוסקים משמיטים זאת (אך לפי הרמ”א שהביא את ההיתר של מקום רבים נראה שגם היתר זה נכון, עיין במפרשים). ר’ ניסים קרליץ אומר שפרקים זה שהחלקים לא מחוברים כלל אלא רק מונחים זה בצד זה.

          ה. איסור קיום שתי וערב

הגמ’ דנה בצלמים או חפצים שיש עליהם ציורים ואדם מוצאם, האם הוא צריך לחשוש שעבדו אותם. אם אכן עבדו אותם הדברים הללו נאסרו. לא ניכנס לכל הפרטים בדין הזה כי היום כמעט ואין לזה נ”מ [אכן, צריך לדעת שיש עובדים זרים שמטפלים בזקנים וכדומה, שבאמת מחזיקים איתם פסלונים ועובדים להם. ואם פסלון כזה מגיע לידיו של יהודי אסור להינות מזה. וכן מי שמטייל בהודו וכדומה ומגיע למציאות כזו צריך לדעת שהצלמים אסורים בהנאה].

אך יש לדון לגבי צלב, בתרתי. גם האם הוא נאסר מדין עבודה זרה, וגם האם מותר לקיים בבית צורה כזו (משום חשש שנעבד או משום חשש שהמחזיק בצורה כזו עובד לה).

הר”ן (בע”ז שם) מביא את הרשב”א שאומר שאסור להחזיק בכלים שאדם מוצא שיש עליהם צלב כי זו עבודה זרה של הנוצרים. והר”ן עצמו אומר שצ”ע על כך, כי הגויים לא עובדים את צורת הצלב אלא זה נעשה לזכר בעלמא. וכן דעת המרדכי בשם ראבי”ה (שם בע”ז).

וגם אם נתפוס שצלב נאסר בתורת ע”ז, זה דווקא צלב שהשתמש בו נוצרי לע”ז, אך צלב שאנחנו יודעים או יכולים להניח שלא השתמשו בו לע”ז ודאי לא נאסר. ולכן צלב שמוכרים בחנות מזכרות וכדומה אין בו חשש ע”ז. ומכל שכן צורת צלב שנעשית לנוי או בתור סמל (כמו של חברת שברולט) אין בה חשש ע”ז (עיין בכל זה ביחוו”ד ג’, ס”ה).

אך נראה שלענין חשד של ע”ז שייך לחשוד במי שמחזיק צלב, הגם שנתפוס שצלב הוא לא ע”ז, כי הרגילות היא שמי שמחזיק צלב עובד ע”ז של הנוצרים. ואולי זה חידוש לומר כן, וצ”ב. ובכל אופן לפי השו”ע אין איסור לקיים שאר צורות שאינן אדם או שמשים, וזו רק חומרא לחשוש לרמב”ן.

ואם נתפוס ששייך חשד בהחזקת צלב, יש לחלק בין שוקע לבולט, כנ”ל, שאסרו רק בבולט. וא”כ צורות מצוירות או רקומות של צלב מותרות בכל אופן. והשאלה היא לגבי צורות בולטות. וגם בזה אם מוכח לפי הענין שאין כאן עבודה זרה כמו להחזיק רכב שברולט עם סמל של צלב (כנ”ל), יש להקל כי סו”ס אין חשד. וזה לא כל כך פשיטא להיתר, אך כך היא סוגיין דעלמא, ועיין יחו”ד שם.

ורק אם יש לאדם שרשרת עם צלב שקנה או קיבל יש מקום להחמיר ולא להחזיק בה כי בזה ודאי שייך חשד (לסוברים כרמב”ן).

          ו. מבחינה סגולית

על אף שיש הרבה היתרים כתבו בכמה ספרים שיש להיזהר מלהחזיק בבית צורות שונות ששייכות לאיסור, גם אם זה באופן של היתר הלכתי (עיין גם דעת כהן סוף סי’ ס”ה).

והיערות דבש (בדרוש ב’) שרוח רעה שורה על כל צלם, ומשמע שם שמרבה גם אופנים שמותרים בקיום על פי הדין (כלומר ולא דן שם רק במה אסור בעשייה), וזה גורם למזיקים לשרות בבית.

וכן ידוע שהרב אליהו היה נזהר מאוד לבל יימצא בביתו צורת צלב או סרך ע”ז אחר.