א. יסוד האיסור

נאמר בתורה (ויקרא י”ט, כ”ז): “לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ”.

הראשונים (הריטב”א למכות כ”א. ועוד) מסבירים שפשט הדין הוא שאסור ליצור בשיער היקף אחד. כלומר אם מורידים את השיער של הפאות יוצא היקף עגול של שיער מסביב הראש – מהשיער שמעל המצח ועד השיער שמאחורי הראש. אך אם יש פאות, מעגל השיער נשבר על ידי הפסקת הפאות; וזו משמעות הלשון לא תקיפו.

וזו כוונת הגמ’ (מכות כ’:) שאומרת: “והמקיף פאת ראשו וכו’ ת”ר פאת ראשו סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו” [צדעים הם הרכות, כמש”כ בתרגום לשופטים ד’, כ”ד, על ותתקע את היתד ברקתו, בצדעיה].

[וראיתי שמביאים מהמאירי בדף כ’: שפירש שהקפה זה לשון השוואה, כי כתב: “שהמקיף פאת הראש ר”ל שמגלח סוף הראש והוא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו”. וכנראה זה בנוי על הלשון שמופיעה בחז”ל כמה פעמים כמו להפריש מן המוקף שזה לשון קרבה, ואולי זה גם לשון השוואה. אך נראה שז”א, והמאירי שם לא בא להסביר את הענין הלשוני של הקפה. שהרי הריטב”א עצמו שמסביר כנ”ל, משתמש באותה לשון של המאירי בדף כ”א. בד”ה ת”ר ופאת זקנם. ולכן צ”ל שזה דבר נכון לומר שאסור להשוות את אחורי אוזניו לפדחתו, כי זה דין אמת, למרות שאין זו משמעות לשון הקפה] 

בטעם הדין הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פי”ב ה”א, ומו”נ ח”ג פל”ז) אומר שזה להרחיק מעובדי ע”ז שכך היו עושים (ועיין בחינוך מצווה רנ”א שאומר שעדין היו עושים כך בזמנו). והסבירו שזה מכיוון שהמצוות לפני ואחרי עוסקות בענייני כישוף וע”ז (עיין ב”י). עוד כתבו שהרמב”ם קרא בספריהם וידע שהיו עושים כך, גם בלי ההקשר של הפסוקים – וכן משמע בכל ההקשר במו”נ.

והטור (סי’ קפ”א) כתב על זה שאין לנו לחפש טעמי המצוות, אלא לעשות אותן כגזירת מלך עלינו. והרבה דנו (עיין בנו”כ בטור ושו”ע ועוד) במה נחלקו הטור והרמב”ם, ומה בדיוק הטור בא לומר (ולמה דווקא במצווה זו). ודעת הט”ז שהרמב”ם בא ללמד הלכה למעשה, שכיוון שהאיסור תלוי בדרך עובדי ע”ז, בעצם הוא סניף של איסור חוקות הגויים, ויש בו את ההיתרים שמוצאים שם. למשל, כמו שהתירו לספר תספורת של חוקות הגויים, כך יתירו גם להקיף הראש במי שמצוי בין הגדולים וכדומה. וכן יש ללמוד מזה נ”מ גדולה, שאם הגויים כבר לא מסתפרים כך, כמו המציאות כיום, האיסור הזה מתבטל. ועל זה חלק הטור ואמר שז”א, אלא זו גזה”כ ואין לה את הנ”מ הנ”ל.

והנה כל האחרונים חולקים על הט”ז (מהם בפירוש, ומהם שלא אמרו כזה חידוש גדול, וכולם חיו בזמנים שהגויים כבר לא גילחו כך). ופשוט שגם הרמב”ם עצמו לא חשב כך, והדין נותן כן, כי למה התורה צריכה לפרט את הדוגמא הזו של חוקות הגויים יותר מדוגמאות אחרות. וגם כל זמן שהתורה לא כתבה בפירוש שזה מטעם חוקות הגויים, לדרוש כן ולהוליד נ”מ זה בבחינת דרשינן טעמא דקרא ואת זה לא עושים בד”כ. וגם הטור לא בא להתווכח עם הנקודה הזו, אלא הוא כותב לא לדרוש בכלל את הטעם, ולפי הנ”ל היה צריך לתקוף מכיוון אחר, שזה לא בכלל הלאו של חוקות הגויים.

טעם נוסף כתוב באבן עזרא שם, שתפארת אדם להיות עם שיער הראש והזקן. אך הטעם הזה קשה, כי את רוב השיער אפשר להוריד, ורק את הפאות לא. ועוד, שיש דעה (עיין לקמן בסמוך) שמותר להקיף את כל הראש, ולפי האבן עזרא זה צריך להיות דווקא חמור יותר (וכן לגבי הזקן קשה שנאסר לגלח דווקא את פאות הזקן שהן חמש ולא את כל הזקן).

עוד אומר האבן עזרא שיש שפירשו שגילוח הפאות היה אחד מהדברים שהגויים היו נוהגים לעשות על מת, כדוגמת ושרט לנפש (וצ”ב למה עשו כך דווקא במקום הפיאות של הראש או הזקן. ואם לא עשו דווקא שם, קשה כנ”ל). אך א”כ צריך להיות שיהיה אסור רק על מת, כמו שכתוב לגבי שריטה (עיין שם בהמשך הפרק ברמב”ם), וזה לא מתאים עם מה שנפסק להלכה.

הגמ’ (נזיר נ”ז: ועוד מקומות) מביאה מחלוקת האם הלאו שייך גם כאשר מגלח את כל הראש, או לא. ולפי הרמב”ם הנ”ל מובן היטב הצד להקל, כי אם מגלחים הכול אין עוד דמיון לעובדי ע”ז שהיו מקיפים – כלומר משאירים את שערם בצורה של עיגול. ואת הדעה השניה, כלומר שאסור להקיף את כל הראש אין הכרח לפרש שחולקת בטעם הדין, אלא אפשר לומר כמו שאומר החינוך (שם – מצווה רנ”א) שזו הרחקה להרחקה (איסור הדומה לדומה). וכן אפשר לומר שאחר שהתורה אסרה את תגלחת הפאות, זה כבר הופך לאיסור עצמי (לא פלוג) ולא בודקים בכל מציאות האם דומה כעת לגוי או לא.

          ב. מהי הפאה

בחלק שאחרי זה נביא שיש מחלוקת האם האיסור הוא בקציצת כל הפאה או גם בשערות בודדות מתוך הפאה. לכן השיעור שנביא כעת יהיה תלוי בדעות שנביא שם: לפי הדעה שאומרת שאסור לקצוץ שערות מתוך הפאה, השיעור שנגיד הוא שיעור המקום ששבו אסור לגלח. ולפי הדעה שאומרת שמה שאסור זה לקצוץ הכול, השיעור הוא טווח של מקום שבו צריכה להישאר מכל מקום קבוצת שערות (כפי שיתבאר שם).

גבולות הפאות, כפי שמתבאר מדברי הראשונים (למשל ריטב”א בדף כ”א. ותוס’ נזיר מ”א:) וחלק מהאחרונים (ועיין דרכי תשובה אות י”ג) הם אלה:

בחלק העליון מקדימה, הפאה מתחילה בגובה השערות שבסוף גובה המצח, בזווית של המפרץ. מתבאר בספר יד קטנה (שמובא בד”ת שם) שהולכים לפי כל אדם באשר הוא, כך שגם באותו אדם אם נוצרים לו מפרצים רחבים יותר, וכעת המפרץ הפך עמוק יותר (כלומר נסוג לכיוון העורף), כעת שטח הפאה האסורה יכול לגדול.

מאחור, הפאה מגיעה עד מעל האוזן, שמשם והלאה השער משתפע לאחור ואינו חלק ממה שיורד כלפי מטה בצד הראש.

לעומת זאת הד”ת שם הביא בשם האר”י שהגבול העליון מקדימה של הפאה הוא לא במקום המפרצים בחלק העליון של המצח אלא בחלק התחתון. וכנראה הכוונה היא למקום בו השער מתחיל לנטות לאחור לכיוון האוזן.

ונראה שהשו”ע הולך עם הריטב”א, שהרי בב”י הביא רק אותו וזו כוונתו בקיצור הלשון בשו”ע. והשו”ע הזכיר עכ”פ את הפדחת והכוונה למצח, וכותב שהפאה היא מכנגד שיער שעל פדחתו, ובפשטות הכוונה לשיעור המחמיר הנ”ל.

ולא רק בדקדוק הלשון של הראשונים מוכח שהשיעור מתחיל מהחלק העליון של המצח, אלא גם לפי הענין שאותו באים לפרש: שהרי הם מסבירים שהקפת הראש היא לשון עיגול; השוואה בעיגול אחד והקפה אחת בשיער הראש. ואם קוצץ מהחלק העליון של המצח עד האוזן אכן נוצר עיגול של שיער מעל מקום ההקפה. אבל אם קוצץ רק מהחלק שכנגד תחתית המצח הרי שלא נוצר כלל עיגול המקיף.

ונראה לכן פשוט שצריך להחמיר בזה: גם מצד ספקא דאורייתא, וגם מצד שכן היא פשטות הראשונים, וגם מצד שהגדר הזה מובן לפי הסבר לשון הקפה שבראשונים, וגם מצד שכן היא דעת השו”ע.

בחלק התחתון יש מחלוקת האם הסיום של הפאה הוא בעצם שמול אמצע האוזן, או בעצם התחתונה של הלחי.

הגמ’ (כ”א.) אומרת: “וחייב על הראש. מחוי רב ששת בין פירקי רישא”.

הריטב”א (לדף כ”א.) כתב על זה: “פירוש והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו במקום שהלועזים קורין סינבל”א והיא נקראת צדעה כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים”. כלומר, ברור לפיו שהפאה מסתיימת למטה במקום העצם שמול אמצע האוזן.

וכן כתבו עוד ראשונים רבים, מהם רש”י בשבועות ב’: שכתב: “ופאה לשון סוף וקצה הוא כמו (שמות כ”ז) לפאת ים (שם) לפאת נגב מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין”. וכן ברא”ש (למכות סי’ ב’) בשם ר”ח: “מקום חבור הלחי לצדעים הוי פיאה”. וכן היא המשמעות הפשוטה (ואולי גם המוכרחת) ברמב”ם, שכתב בהלכה ז’ שלחי העליון שייך לזקן. נמצא שפאת הראש יכולה להיות רק במקום שהוא למעלה גם מהלחי העליון, כלומר רק ממקום העצם שמול אמצע האוזן.   

ויש להעיר שלא מצאתי כעת התייחסות לשאלה האם מקום העצם עצמו מותר בגילוח או לא.

לעומתם, כתוב בריב”ן למכות (כ’., במשנה), לגבי מקום פאות הזקן: “חמש פאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא”. כלומר רואים כאן בריב”ן שכל מה שלמעלה מהעצם של סוף הלחי מתחת האוזן (שמשם מתחיל תחתית הפנים) זה פאת הראש. כלומר יוצא שאסור לגלח עד שם מדין פאת הראש, ודלא כראשונים האחרים.

אלא שבאמת דברי הריב”ן הללו קשים מאוד, כי לבד מה שקשה מאוד להניח שכל השיער של שטח הלחי לא נחשב זקן אלא שיער הראש; עוד קשה ביותר שאם כן נמצא שהריב”ן סותר את עצמו מדיבור לדיבור, כי מיד קודם לכן כשמסביר על פאות הראש אומר שם הריב”ן: “שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל”א ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים [וכן אחר כך בדף כ”א. כתב: “בי פירקי דרישא – מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים פרק יונט”ר”].

והיו שרצו להסביר בריב”ן שבאמת אין כוונתו שכל מה שלמעלה מחוד הלחי שלמטה הוא בכלל פאת הראש, אלא בעיקר בא לומר שזה לא פאת הזקן, וזה מקום שאיננו מכלל פאת הראש ואיננו מכלל פאת הזקן [וכך כתוב בריטב”א, בלי קשר לריב”ן].

עוד יש לדחוק בריב”ן באופן אחר, שכוונתו באמת שזה חלק מפאת הראש, אבל יש להבדיל בין פאת הראש כמושג בגוף לבין פאת הראש כמושג הלכתי. והריב”ן אומר שלמעלה מחוד הלחי התחתון נחשב לפאת הראש טכנית, אבל אין כוונתו לפאה הלכתית, שאותה הגדיר קודם לכן. והכול דוחק גדול כמובן.

והנה השו”ע פסק (בסעיף ט’) כריב”ן: “שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם”. והוא פלא גדול, שלא הרגיש בסתירת דברי הריב”ן את עצמו, ולא הציג בב”י את הריטב”א (שהובא שם בבדק הבית בסמוך לדברי הריב”ן) כחולק. ופסק כריב”ן שהוא דעת יחיד קשה מאוד נגד כל הראשונים. וכן הקשה בארץ צבי (סי’ ג’ אות ה’), ומתוך כך פסק דלא כשו”ע. ויש להוסיף שעינינו רואות שמנהג כו”ע דלא כפסק השו”ע בזה.

עוד יש להוסיף שלקמן נביא מחלוקת אם מותר לגלח במספריים כעין תער במקום פאות הראש. וא”כ גם אם נבוא להחמיר את דעת ריב”ן, עדין יש לומר שזה רק בתער, אבל במספריים כעין תער נוכל להקל בצירוף המתירים שם. ואז אם מכונת גילוח תיחשב מספריים כעין תער [עיין בדברינו בסיכום על מכונת גילוח באריכות] יהיה מותר מצד זה [ואז לא תהיה נ”מ, כי במכונת גילוח יהיה מותר, ובתער יהיה בכל מקרה אסור כי אנחנו מחמירים שלא לגלח בתער בכל מקום בזקן, מספק איפה בדיוק החמש פאות האסורות]. ועוד שיש לצרף את הסוברים שרק בקציצת כל הפאה עוברים – עיין לקמן.

          ג. האם האיסור הוא בקציצת כל הפאה או אפילו בחלקה

הברייתא (בדף כ’:, והזכרנו זאת כבר לעיל בתחילת הדברים) אומרת: “ת”ר פאת ראשו סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו”.

וכתב על זה הריב”ן שם: “אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש”.

הרי מבואר בלשונו שהשוואת הצדעים היא נטילת כל השערות משם. והדין נותן כן, כי אם חלק מהשערות נשארות, סוף סוף יש הפסק בין אחורי האוזן לבין הפדחת.

אך הסמ”ג (לאוין נ”ז) מביא מהתוספתא (פ”ד ה”ד) שחייבים משום הקפת הראש על תלישת שתי שערות. והוא מבין כפשוטו שאסור לתלוש שתי שערות גם מתוך הרבה שערות שיש בכל החלק של הפאה. וכן דעת נ”י (ד’: למעלה) בשם ראבי”ה. וא”כ זה ודאי לא כריב”ן שסובר שלא חייב עד שייטול את כל שערות הפאה. והריב”ן כנראה יגיד שהתוספתא מיירי בשתי השערות האחרונות של הפאה, שאם קוצץ אותן גורם להשוואת הצדעים, ואז חייב [ואף שבכה”ג היה מקום לומר שחייב אפילו על שערה אחת, כבר כתבו שייתכן שהתוספתא נקטה שתיים אטו דברים אחרים שנמנו שם].

וברמב”ם (בהלכה ו’) כתוב: “ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות”. ויש גורסים ברמב”ם ארבע שערות.

לפי הרמב”ם ודאי שמותר לגלח את רוב שטח הפאות, כיוון שגם השיעור הגדול יותר של ארבעים שערות, הוא כמובן קטן הרבה יותר משיעור השערות שבכל שטח הפאה. ולכן ודאי שהוא הולך בשיטת הריב”ן, ולא בשיטת הסמ”ג.

אך עדין בפשוטו נראה שיש גם מחלוקת בין הרמב”ם לריב”ן, כי לפי הריב”ן היה נראה שאפשר לקצוץ גם יותר, באופן שיישארו פחות מארבעים שערות, כל שעכ”פ לא קצץ את כל השערות משטח הפאה.

והב”י אומר שי”ל שהרמב”ם נתן שיעור של ארבעים שערות רק לרוחב הפאה (הרוחב הוא מצד המצח לכיוון האוזן), אך באורך (כלומר מלמעלה למטה) הוא מסכים שאסור לקצוץ מקו השיער שבין המצח לאחורי האוזן ועד למטה במקום העצם שמול האוזן. ובאחת האפשרויות מציע הב”י שגם הריב”ן מסכים לגדר הזה, וההיגיון הוא שכך נשמר החילוק שבין המצח לאחורי האוזן. אך אם לא נגיד כך, וגם באורך יהיה אפשר לקצוץ הרבה כל שלא קצץ הכול, למעשה יש השוואה בין המצח לאחורי האוזן.

ובאמת שההסבר הזה דחוק מאוד ברמב”ם כי הרמב”ם לא הזכיר בדבריו אורך ורוחב כלל, אלא רק אמר להשאיר ארבעים שערות.

אלא נראה פשוט ברמב”ם שצריך להשאיר קצת שערות, ואפשר לגלח גם למעלה ולמטה מהן. עוד יש להעיר שברמב”ם לא נזכרים השיעורים של הפוסקים האחרים לגבי תחילת הפאה מסוף המצח ועד אחורי האוזן, אלא נזכר רק צדעים (כלומר רכות). וא”כ בנקודה זו תצא חומרא, שאת הקצת שיער שצריך להשאיר צריך להשאיר דווקא במקום הרכות, ולא קדימה מדי.

והחת”ס (יו”ד קל”ט) מפרש כך ברמב”ם, ודלא כב”י, והוא אומר שהשיעור של ארבעים שערות, שהרמב”ם אומר עליו שהוא מסורת מזקנים, הוא לא גדר ממשי במצווה, אלא באמת הגדר הוא להשאיר שתי שערות, והארבעים שערות זה כדי שלא יראה למראית העין כמוקף ראש [וזה לפי הגירסא של ארבעים שערות. ואת הגירסא של ארבע שערות יש לבאר שזו הרחקה קטנה כדי שלא יקצוץ בטעות עד כדי שלא יישארו שתי שערות].

למעשה השו”ע (בסעיף ט’) מחמיר כדעת הסמ”ג: “שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד”.  

          ד. הקפת הראש במספריים

בפאות הזקן ידוע שמותר לגלח במספריים, כמו שמבואר בברייתא בדף כ”א. ונחלקו הראשונים האם דין פאות הראש שווה לדין פאות הזקן. לדעת הרמב”ם (הלכה ו’) הדין שווה ומותר לגלח את הפאות במספריים, ולפי תוס’ (שבועות ב’:) ורא”ש (בסוף מכות) אסור לגלח את הראש במספריים [כדברי הרמב”ם כתוב להדיא בתוספתא (ג’, ז’; ובחלק מהספרים ד’, י’), אבל תוס’ ורא”ש דוחקים ששם מיירי במספריים כעין תער. וזהו דוחק גדול, חוץ מעצם הדוחק בלשון, כי שם בתוספתא מיד אח”כ כתוב שבזקן חייב בתער ולא במספריים, אז רואים שבלשון התוספתא כאן תער זה לא מספריים. ועיקר הראיה של תוס’ ורא”ש זה מהמהלך של הסוגיה בנזיר מ”א., ועיין בריטב”א למכות כ”א שדוחה את הראיה (אם כי מסיים שהנזהר כתוס’ הרי זה משובח)].

השולחן ערוך (סע’ ג’) פוסק: “אינו חייב אלא בתער ויש אוסרים במספרים כעין תער ויש לחוש לדבריהם”. רואים לכאורה מפשט הלשון שפסק לעיקר כדעת הרמב”ם, ורק לחומרא כתב לנהוג כרא”ש. ועיין לקמן בחלק של מקום צורך גדול.

אלא שהגם שנחמיר שלא לגלח במספריים (או במכונה) יש לעיין מהו האורך של השערות שצריך להשאיר: האם צריך להשאיר כלשהו, שרק לא יהיה דומה לגמרי לתער, או שצריך להשאיר אורך של שערה (שפחות מזה לא מוגדרת שערה לענין שערות גדלות ועוד). ובנקודה זו יש כמה דעות ומחלוקות איך לפסוק (ע”פ הסוגיה בנידה נ”ב:), אך משמע בפוסקים שהשיעור הכי מחמיר הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן, ואם משאיר שיעור כזה ודאי לא עבר איסור.

ומשמעות רוה”פ שמספיק להשאיר כלשהו, וכן כתבו להדיא החכמת אדם פ”ט, ט”ז, והבה”ל (ב-רנ”א, ב’).

לעומתם רע”א (בתשובות מכת”י סי’ ס”ג) סובר שצריך להשאיר כדי לכוף ראשן לעיקרן, וכן החת”ס (או”ח קנ”ד) סובר (גם לגבי גילוח הזקן) שצריך להשאיר אורך של שערה הלכתית, ויש לחשוש שהשיעור הוא כדי לכוף. וכן הוא בצמח צדק (ליובאוויטש סי’ צ”ג אות י”ז דיבור המתחיל – ועוד ראיה ממ”ש ביחזקאל).

ומסתבר לומר שלמעשה המחלוקת כאן תלויה במחלוקת לגבי גילוח הזקן, ששם ישנה מחלוקת האם כשהתירו במספריים כעין תער התירו לגמרי, כלומר לקצוץ גם כשאין שאריות כלל, או רק כשיש כלשהו שנשאר ואז לא חשיב השחתה [ועיין בסיכום לענין גילוח במכונת גילוח, שראינו שם מחלוקת גדולה בזה]. שלפי מי שאומר שמותר לגלח לגמרי בזקן, הרי שבראש מסתבר שאין מקור להחמיר יותר מאשר להשאיר כלשהו, ואז זה כבר לא כעין תער [אכן, לדעה זו יש להתלבט וייתכן להחמיר יותר בראש, שעכ”פ כל הטווח שבין לכוף ראשן ועד צמוד לעור נחשב כעין תער]. אך למי שסובר שגם בהיתר של כעין תער בזקן לא התרנו צמוד לעור ממש אלא צריך להשאיר קצת, מה יוגדר שלא כעין תער שמותר, אם לא שלא נשארת שיעור שערה הלכתית.

והשיעור המדויק של כדי לכוף ראשן לעיקרן מבואר בגמ’ נזיר ל”ט שהוא אורך השיער שצומח תוך שבוע. ומקובל בספרים שונים בשם הרב אלישיב ועוד שזה כחצי ס”מ.

ולמעשה נראה שלא חייבים להחמיר להשאיר כדי לכוף, שהרי כל עצמו של הדין הוא מחלוקת הרמב”ם והרא”ש, ואנחנו מחמירים כרא”ש. אז לגבי הדין של כמה להשאיר ודאי שאפשר לסמוך על המקילים (כל שכן לפי מנהג רבים, ואולי רוב הציבור, לגלח את הזקן במכונת גילוח באופן שלא נשאר כלל שאריות שיער). ולכן צריך להתייחס להשארת כדי לכוף כחומרא.

          ה. סירוק שיער הפאות

רע”א (בתשובות מכת”י סי’ ס”ג, ובגיליון הש”ס לשבועות ב’:) אומר שצ”ע איך אפשר לסרק את שיער הפאות, כי הרי כתוב שלנזיר אסור לסרוק כי זה פ”ר שישיר שערות. והשו”ע אצלנו פוסק שאסור לגלח את שיער הפאות גם במספריים כעין תער, ובכלל הדברים גם אופנים אחרים של גילוח שאינם תער, וא”כ ה”ה תלישת השערות. וכן השו”ע פוסק שאסור לתלוש שתי שערות מתוך הפאה, גם אם נשארות עוד שערות רבות מאוד. וא”כ יהיה אסור להסתרק במקום הפאות.

ואת השאלה הזו הוא שלח לחת”ס, שעונה לו עליה בשו”ת שלו (יו”ד סי’ קל”ט-ק”מ). והחת”ס טוען שמהמשנה שאומרת שאסור לנזיר לסרוק מוכח שלאדם רגיל שאיננו נזיר מותר לסרוק, כי אל”כ צריך להשמיע את החידוש היותר גדול וכמובן יותר מצוי. וא”כ צריך לומר שלפי המשנה מותר אחד מן השניים: או שמותר לגלח שתי שערות מתוך שערות רבות (כרמב”ם וריב”ן הנ”ל ודלא כסמ”ג וראבי”ה), או שאת זה אסור לעשות, אבל מותר לגלח במספריים כעין תער, וכן בשאר אופנים (כרמב”ם ודלא כרא”ש ותוס’). אבל את שני הדברים יחד אין להחמיר; ודלא כשו”ע.

ועיי”ש שלמרות שהתוספתא שהסמ”ג הוכיח ממנה נוקטת שאסור לתלוש שתי שערות, וא”כ מוכח כשו”ע, אין ראיה כי נקטו כך אטו יו”ט שמוזכר שם. כי אל”כ למה תוס’ שבאו לאסור גילוח במה שאיננו תער לא הביאו מהתוספתא הזו ראיה.

עוד כתב בהמשך להתיר מכוח שהטעם באיסור סירוק לנזיר הוא שיש שערות מדולדלות שינשרו תוך כדי הגילוח. ועל השערות האלה יש מקום לומר שלא נחשב השחתה אם מסיר אותן (מה שאין כן בנזיר ששם יש ענין חיובי של לגדל את השיער ולא רק איסור להשחית, ולכן גם נימין המדולדלין בכלל האיסור).

ואת הראיה הזו יש לדחות בקל, שבפאות הראש בכלל לא נאמר השחתה, והאיסור הוא להקיף, ומה לי אם מסיר מה שכבר היה מדולדל או לא. וגם אם היה כתוב השחתה (או לפי מי שלומד ראש מזקן – עיין בריטב”א למכות כ”א.) מי אומר שזה לא נחשב להשחית.

          ו. במקום צורך גדול

פעמים שיש מצבים שחייבים לגלח את הפאות לצורך רפואי, כגון לצורך ניתוח. וכמובן שיש להקפיד בכזה מקרה לגלח במכונה ולא בתער. אך גם במכונה יש לדון כי סו”ס השו”ע פסק להחמיר.

וראיתי בדברי הרב אשר וייס (בשיעור באינטרנט, וייתכן שגם נדפס) שמתיר בכה”ג מצד שהשו”ע פסק להחמיר רק בתורת חומרא, ורואים מלשונו שמעיקר הדין קיי”ל כרמב”ם שמותר במספריים כעין תער (וההיתר כאן בנוי על המתירים כעין תער לגמרי, גם כשלא נשאר כלל). ולכן במקום צורך גדול יש לסמוך על הרמב”ם שהוא עיקר הדין.

וזה כאשר צריך לגלח את כל הפאה. ואם צריך לגלח רק חלק מהפאה, יש לנו עוד צירוף חשוב – את דעת החת”ס הנ”ל שחולק על השו”ע ומתיר אם מגלחים שלא בתער, ולא את כל הפאה.

ויש מצב אצל מעט אנשים שיש להם שיער שממשיך לגדול מצד הפאה אל תוך המצח, ומאוד מתביישים בזה ורוצים לגלחו. ובאופן פשוט הוא חלק מהפאה. ויש לעיין אם ניכר לעין שהשערות שם קצרות יותר ומשונות במראיהן, האם נחשב שאיננו חלק מהפאה. אך בכל אופן גם אם זה חלק מהפאה במקום צורך גדול כזה נראה להתיר לגלח שם ולעצב את הפאה בדומה לשאר אנשים, בהסתמך על החת”ס ועל סברת ר’ אשר וייס הנ”ל.