א.

הגמ’ (ק”ו.) אומרת שלפי ר’ יהודה חובל ומבעיר פטורים כשהם מקלקלים כמו כל שאר המקלקלים, ולפי ר”ש חייבים. ור’ אבהו אומר ברייתא שכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר ור’ יוחנן אומר שרק חובל ומבעיר שיש בהם תיקון חייבים, כגון שצריך לדם לצורך כלבו וכן שצריך את אפר ההבערה.

ושיטת רש”י שר’ אבהו שונה את הברייתא בשיטת ר”ש ור’ יוחנן קאי בשיטת ר’ יהודה. ושיטת תוס’ שהם חולקים בפירוש דברי ר”ש, שלפי ר’ אבהו חייבים לפי ר”ש על כל חבלה והבערה גם אם אין תיקון כלל ולפי ר’ יוחנן ר”ש מחייב רק כשיש עכ”פ תיקון קצת כמו שצריך את הדם לכלבו או את האפר, על אף שזה לא תיקון גמור במלאכות אחרות.

עוד נחלקו רש”י ותוס’, שלפי תוס’ מחלוקת ר’ יהודה ור”ש כאן לא קשורה למחלוקת שלהם על משאצל”ג, אלא זו מחלוקת אחרת שהיתה ידועה לאמוראים. ולפי רש”י המחלוקת כאן יוצאת מהמחלוקת על משאצל”ג, שלפי ר’ יהודה משכחת לה חיוב בחובל ומבעיר גם בלי לחדש חידוש מיוחד מפס’, כי אפשר למצוא במלאכות אלה תיקון בדבר אחר, כמו בצריך לכלבו או לאפרו, שאע”פ שזו משאצל”ג כי עצם ההבערה והחבלה לא צריכות לגופן, מ”מ חייבים על כה”ג לפי ר’ יהודה ואז אין כאן קלקול ויש מלאכה גמורה. אך לפי ר”ש לא משכחת לה חיוב בחובל ומבעיר לפי כללי המלאכות הרגילים כי יש כאן או קלקול או משאצל”ג, ור”ש לומד מפס’ שאכן חייבים במלאכות אלה, וא”כ ע”כ שהתורה חידשה במלאכות אלה חידוש מיוחד שחייבים בהן גם על דרך קלקול.

ב.

ודעת תוס’ שעל אף שהתורה חייבה בחובל ומבעיר גם במקלקל לפי ר”ש, מ”מ לא ויתרנו על התנאי של משאצל”ג שנכון בכל המלאכות לפיו. ולכן צריך למצוא איך החיובים של חובל ומבעיר הם צריכים לגופן. ובדעת ר’ יוחנן שמפרש את ר”ש (כשיטת תוס’) בתיקון של צריך לכלבו ולאפרו נצרכים תוס’ לומר שזה שונה ממשאצל”ג שמצאנו בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, ובדעת ר’ אבהו עוד יותר קשה כי לפיו כל קלקול מחייב לפי ר”ש, והרי ע”כ כל קלקול נחשב אינו צריך לגופו כי הוא לא צריך את הקלקול שבדבר. ולפי ר’ אבהו תוס’ נדחקים לומר שהוא מיירי באיסורי הנאה שאין להם שימוש מצד עצמם, והוא טועה לחשוב שמותר לו להשתמש בהם, ולמשל הוא חובל בבהמה שהיא איסור הנאה כדי להשתמש בדם לכלב. ואז יוצא שבאמת הוא מקלקל כי סוף סוף זה איסור הנאה אך הוא מבחינתו בא לעשות דבר הצריך לו לגופו.

ונראה פשוט שרש”י חולק על זה, כי רש”י מסביר שר”ש ללא החידוש של הפס’ בחובל ומבעיר היה פוטר אפילו במבעיר עצים לצורך קדרתו, ולא היה עוזר לו להעמיד בתיקון בדבר אחר, כנ”ל. ומשמע שמה שהפסוק מחדש זה חיוב על הקלקול שהזכיר מיד בסמוך, כגון הבערת עצים לקדרתו. ועוד שאם רש”י היה סובר שרק באופן שתוס’ ציירו שמדובר במבעיר או חובל באיסורי הנאה יש חיוב ודאי היה צריך להזכיר זאת.

ומוכרח לומר ברש”י שחולק על תוס’, כי רש”י לשיטתו שחובל ומבעיר לכלבו ולאפרו זה משאצל”ג, כמו שפירש שלכן המחלוקת כאן יוצאת ממחלוקת ר’ יהודה ור”ש, כנ”ל. וא”כ הוא לא יכול לחלק כתוס’ בין זה לבין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. ויוצא מזה שיחלוק על תוס’ ויגיד שר”ש מחייב גם על משאצל”ג בחובל ומבעיר כי גם אחרי התירוץ של תוס’ שמדובר באיסור הנאה שעבר והשתמש בו, זה בנוי על החידוש של תוס’ שכה”ג לא חשיב משאצל”ג, כי אל”כ אין לתוס’ הסבר כלל.

ונראה ברור שרש”י למד שאותו פסוק שחידש לפי ר”ש את החיוב על הקלקול חידש גם את החיוב על משאצל”ג בקלקול, שזה מוכרח מעצמו כנ”ל, שכל קלקול הוא משאצל”ג. ובאמת אדרבא, היה מקום לומר שהפסוק יחדש דווקא את החיוב על משאצל”ג ולא על מקלקל, כלומר שהפס’ יחדש שבחובל ומבעיר חייבים דווקא כשיש תיקון בדבר אחר כמו בצריך לכלבו ולאפרו. אך כיוון שהפסוק לא עוסק בכזה מקרה ר”ש למד שהפס’ מחדש את החיוב על מקלקל וממילא גם את החיוב על משאצל”ג כנ”ל. כי הפס’ של מילה הוא קלקול לפי הבנת ר”ש והוא לא מתייחס לתיקון שיש במילה, כנראה כי זהו תיקון רוחני כמו שתוס’ אמרו שתיקון של מצווה לא נחשב תיקון לפי ר”ש (לפי ר’ אבהו, לשיטת תוס’), וכן הבערת בת כהן נידון כקלקול לפי ר”ש.

ויש רווחים גדולים בפירוש של רש”י. ראשית בתוס’ בסוגיה נדחקים מאוד להעמיד את ר’ אבהו באופן זר שמיירי באיסורי הנאה, ושעסקינן ברשיעי או בטועים שחושבים שמותר להשתמש באיסורי הנאה, וזאת בנוסף לחילוק שצריך לעשות בין צריך לכלבו ולאפרו לבין חופר גומא וא”צ אלא לעפרה, ורש”י לא צריך את כל הדחקים הללו.

ועוד, שבתוס’ ב-ע”ה. הקשו שבחגיגה י’: רואים שמשאצל”ג פטור מטעם שאינו מלאכת מחשבת, והפטור של מקלקל גם הוא מטעם שאינו מלאכת מחשבת, וא”כ אם אתה מחייב על מבעיר וחובל גם במקלקל הרי שאין לך צורך במלאכת מחשבת בחובל ומבעיר, וא”כ היה צריך גם לחייב בהם על משאצל”ג על דרך מה שהגמ’ בכריתות י”ט אמרה כעין זה על מתעסק בחבלה (שגם מתעסק זה פטור של מלאכת מחשבת). ותוס’ נשארו שם בצ”ע. ולפי רש”י זה באמת הדין, שכיוון שוויתרנו על התנאי של מלאכת מחשבת בחובל ומבעיר נחייב בהם גם במשאצל”ג.

ג.

אלא שתוס’ הוכיחו את הדין שלהם שגם אחרי שר”ש מחייב על מקלקל בהבערה וחבלה הוא עדין מצריך שהמלאכה תהיה צריכה לגופה מכמה גמרות, וצריך לתרץ את רש”י.

ההוכחה הראשונה היא מסנהדרין פ”ד שכתוב שם שמה שלא חוששים במחט שנוטלים איתה את הקוץ לאיסור חבלה הוא אחת מן השתים, או כר’ יהודה שמקלקל בחבורה פטור או לפי ר”ש שמקלקל בחבורה חייב, אבל יש פטור אחר של משאצל”ג. וכן הוכיחו מהסוגיה של חילזון בדף ע”ה שכתוב שעל אף שהריגת החילזון ע”י הוצאת דמו היא פ”ר מ”מ פטור כי זה לא אכפת ליה ופ”ר דלא אכפת ליה וכ”ש דלא ניחא ליה נידון כמשאצל”ג. וכיוון שחובל לפי תוס’ וכן לפי רש”י בפירוש הראשון במשנה ב-ק”ז. זה תולדה של נטילת נשמה צריך להיות שגם בנטילת נשמה חייבים על מקלקל. אז רואים שעל אף שחייב בהריגת החילזון מצד מקלקל, מ”מ פטור מצד משאצל”ג. וכן הוכיחו מדף קכ”א: שכתוב שם לגבי הריגת מזיקים שר”ש מתיר להרוג כי זו משאצל”ג. ועוד הוכיחו מכריתות כ’: שכתוב שם לגבי מבעיר שאם רוצה לחתות גחלים כדי להתחמם, וכדי לעשות כך במציאות ברור שגם יבעיר גחלים זו שאלה של משאצל”ג, ולפי הפוטר במשאצל”ג גם שם פטור. אז רואים שהגם שנחייב על מקלקל בהבערה מ”מ פטור במשאצל”ג בהבערה.

וכדי ליישב את רש”י יש לחדש בדעתו שני דברים. האחד, שעל אף שחובל הוא מעין האב של נטילת נשמה, מ”מ הפסוק שחידש את החיוב במקלקל בחבורה דיבר דווקא על התולדה של חבורה ואין לך בו אלא חידושו. והטעם הוא שבנטילת נשמה לא שייכת ההנחה שרש”י כתב שלולא הפסוק לא היינו מוצאים מקרה שנחייב והכול זה קלקול. כי בשחיטת בע”ח לאכילה עצם השחיטה נחשבת תיקון ועילוי לחפצא. ולא דומה לחבלה שנעשית או בתור קלקול או כדי להרוויח דבר חיצוני לחבלה עצמה.

ולכן לא קשה מהגמ’ ב-קכ”א: כי שם מיירי בנטילת נשמה ולא בחבלה, וכן לא קשה מהגמ’ על חילזון שגם היא מיירי בהריגתו ולא בחבלתו, ובנטילת נשמה לא התחדש החיוב של מקלקל.

ויש בזה רווח בסוגיה שלנו, שתוס’ שאלו מדוע צריך שני פסוקים והרי הפסוק של שרפת בת כהן יכול ללמד אותנו את שני הדינים גם יחד כי יש בו גם קלקול של הבערה וגם קלקול של נטילת נשמה, מתוך ההנחה של תוס’ שנטילת נשמה וחובל נידונים באותם הגדרים כאן. ולפי הנ”ל מיושב, שנטילת נשמה באמת איננה בכלל החידוש של הפסוק על חבלה.

ועוד רווח בסוגיה של חילזון שהגמ’ שם אומרת שהפטור הוא מתעסק. ותוס’ נדחקים שם לומר שהלשון לאו דווקא ואין הכוונה למתעסק רגיל, כיוון שהפטור של מתעסק הוא מלאכת מחשבת ובנטילת נשמה אין את התנאי הזה כמו שמפורש בכריתות י”ט שאם חייב במקלקל חייב גם במתעסק. אך לפי רש”י באמת זה מתעסק רגיל, וכמו שרש”י שם אומר שחסר שם במלאכת מחשבת, והטעם כנ”ל, שבאב של נטילת נשמה לא התחדש מה שהתחדש בתולדה של חובל.

ד.

אך קשה על זה מעיקר דברי רש”י בסוגיה, שרש”י אומר ששיטת ר”ש על מקלקל בחובל ומבעיר מוכרחת משיטתו על משאצל”ג, כי לולא הפסוקים שמחייבים על משאצל”ג לא נוכל לפיו למצוא חיוב בחובל ומבעיר. וצ”ל שכוונתו שפשוט שיש חיובים כאלה בשבת גם לפי ר”ש, ורק חולק עם ר’ יהודה אם זה מכוח פסוק מיוחד או לא. ולכאורה אם מדובר באבות מלאכות י”ל שלא סגי בלאו ה-ל”ט אבות שנזכרים במש’ ור”ש לא חולק שאלה הן הפעולות החשובות שנעשו במשכן. אך לפי מה שכעת אנחנו אומרים שלפי רש”י עיקר האב של נטילת נשמה משכחת לה במשכן באופן של תיקון גם בלי פסוק מיוחד, מנין לר”ש שיש באמת חיוב על התולדה של חובל. ואם באמת זה לא ברור, יוצא שרק הפרט של מבעיר בדעת ר”ש הוא מוכרח מדעתו לגבי משאצל”ג ולא הפרט של חובל, וזה לא משמע ברש”י.

והרשב”א והריטב”א מפרשים בשיטת רש”י שזה גופא שהתורה הוצרכה להתיר לחבול במילה ואסרה להבעיר בבת כהן זה המקור לכך שאסור לחבול ולהבעיר. וכוונת רש”י שמ”מ הדבר תלוי במחלוקת על משאצל”ג כי ר’ יהודה לשיטתו לא מוצא כאן חידוש כי יש כאן מלאכות שהתיקון הוא בדבר אחר, כלומר משאצל”ג רגיל, כי במילה הגברא מתוקן ובבת כהן התיקון הוא הכפרה (ואפשר לומר באופן כללי – קיום המצווה, וכן במילה) ולכן פשוט שייאסרו מלאכות אלה. אך לפי ר”ש ע”כ התורה חידשה כאן חיוב על קלקול כי התיקון שאינו צריך לגופו לא נחשב מלאכה לפי ר”ש.

והנה פשוט וברור שאין כוונת רש”י לפירוש הזה שפירשו בו, מכמה טעמים ברורים. ראשית רש”י אומר מלכתחילה שלפי ר’ יהודה משכחת לה החידוש של חובל ומבעיר בצריך לכלבו ולאפרו, ואם המקור למלאכות הללו הוא הפסוקים בסוגיה הרי שרש”י היה צריך לומר משכחת לה בתיקון הגברא במילה ובתיקון הכפרה לבת כהן. וכן בדעת ר”ש אומר שאין לך חובל ומבעיר שאינם קלקול ואפילו מבעיר עצים לקדרתו וכו’, ולמה לא דיבר מיד על החובל ומבעיר של הפסוקים הללו. אע”כ שרש”י למד שיש לנו ידיעה מוקדמת על חיוב של חובל ומבעיר שצריך להעמידו באיזה אופן, והפסוקים לפי ר”ש באים להעמיד אותו באופן של מקלקל.

ועוד שרש”י גם בדעת ר’ יהודה לא מפרש כרשב”א וריטב”א, כי רש”י לא אומר שבבת כהן התיקון הוא המצווה או הכפרה אלא בישול הפתילה עצמה, כפשט לשון הגמ’. ופשט לשון הגמ’ כאן באמת קשה על הראשונים והם מפרשים בכמה אופנים, או שהגמ’ נקטה את בישול הפתילה אך התכוונה שכל התהליך הוא תיקון או שזה לרווחא דמילתא לומר שיש עוד איסור אך לעולם גם בלי זה אסור מצד הבערה שאינה צריכה לגופא. וכן במילה הגמ’ אומרת מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי, והראשונים מפרשים שהחבלה עצמה היא האיסור ורק שהיא מתקנת בדבר אחר. אך ברש”י לא נראה כך כי הוא מסיים על זה “ויש מלאכה בתיקון זה”, ואם המלאכה כאן כי החבלה עצמה הרי שזו שפת יתר ברש”י וודאי לא היה כותב זאת. אלא פשוט שכוונת רש”י שלפי ר’ יהודה המלאכה כאן היא מכה בפטיש ולא חבלה כלל, בדומה לזה שבבת כהן המלאכה היא בישול ולא הבערה.

והדברים הללו פשוטים ברש”י ואין לדחוק אותו לדברי הרשב”א והריטב”א, ומש”כ הריטב”א ברש”י שהתכוון לומר שהתיקון החיצוני בבת כהן ובמילה הוא כל כך ברור עד שהוא שקול לתיקון בגוף הדבר של בישול או תיקון כלי הוא דרך דרוש ממש וודאי שרש”י לא כיוון לכך.

אלא האמת יורה דרכו שרש”י למד כנ”ל שיש חיוב ידוע של חובל ומבעיר, שיוצא כנראה מספירת המלאכות שהיו במשכן והתנאים מסכימים על ה-ל”ט מלאכות, ור’ יהודה ור”ש נחלקים כיצד לפרנס את חיוב חובל ומבעיר באופן שלא יסתור את שיטתם במלאכת מחשבת. ומה שר’ יהודה עונה לר”ש על הפסוקים שדורש הוא שאין להוכיח כלל מהפסוקים הללו כי הם עוסקים במלאכות אחרות בכלל, בבישול ובמכה בפטיש ואינן ענין לנידון דידן. וממילא כיוון שאין לך פסוק המחייב תיאלץ לחזור ולדון שמשאצל”ג חייב כדי לפרנס את החיוב הידוע של חובל ומבעיר. ומלכתחילה כשרש”י אמר שר”ש בנוי על שיטתו במשאצל”ג כוונתו היתה שהוא חייב לדרוש את הפסוקים כך שיצא לו שחובל ומבעיר חייבים גם במקלקל כי אל”כ לא היינו מוצאים את שיטת ר”ש על משאצל”ג, אלא הוא היה סובר כר’ יהודה שמשאצל”ג חייב.

והטעם שלפי רש”י ר’ יהודה באמת לא עונה כמו שהראשונים רוצים לפרשו שבא לומר שיש תיקון בחובל ומבעיר בדבר אחר, הוא פשוט מאוד, שרש”י סובר שהתיקון הזה של כפרה או מצווה אינו ענין למלאכות שבת וצריך למצוא את היצירה המעשית בכל מלאכה. ולכן נקטו בגמ’ בדעת ר’ יהודה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שאלה תוצאות גשמיות למלאכה ורק בכה”ג חייבים, ולא נקטו שמבעיר חייב בהורג בת כהן או במילה שלא בזמנה. והתיקון של הגברא שיש במילה הוא דבר שמתחדש בגמ’ כחלק ממלאכת מכה בפטיש אך לא בתורת תיקון רוחני, אלא שחיתוך העורלה שהוא דבר גשמי מהווה תיקון לאדם בעינינו, אך אם החיתוך עצמו נחשב קלקול ורק כדי למצוא את התועלת שיוצאת ממנו אתה אומר שיש תיקון רוחני שהוא חיצוני למלאכה זה לא מספיק כדי להגדיר את הפעולה כמלאכה גם לפי ר’ יהודה.   

אך חוזרת הקושיה שהקשנו לפי דברינו, שבשלמא אם דין התולדה של חובל היה נכון גם באב היה אפשר לפרש כנ”ל שיש חיוב ידוע לחובל ומבעיר מאבות המלאכות במשכן שלא סגי בלאו אלה כדי להגיע ל-ל”ט. אך כיוון שכדי לתרץ את רש”י נזקקנו לומר שהאב של נטילת נשמה אינו בכלל החידוש של קלקול קשה מנין שיש איסור של חובל שצריך לפרנסו לפי ר”ש ור’ יהודה, בלי קשר לפסוק של מילה.

ולפי דוחק הקושיה אולי יש להידחק ולומר שבאמת התלות של המחלוקות לפי רש”י מוכרחת דווקא ממבעיר ולא מחובל. ורק אחרי שממילא צריך לומר כך לגבי מבעיר רש”י כבר צירף בתוך ההסבר גם את חובל וגם את מבעיר כי סו”ס למסקנה של ר”ש מכוח הפסוק שניהם חייבים עליהם רק בקלקול ושניהם לא משכחת לה בלי חידוש זה שחייבים על קלקול. אלא שבאמת בחובל היינו יכולים להקשות מנין מוכרח בכלל שחייבים עליו, אך רש”י לא נחת לכך וצירף אותו ביחד עם ההסבר על מבעיר כי למסקנה הם שווים ולמסקנה באמת מתחדש בפס’ שחייבים על חובל. ועוד צ”ב בנקודה זו.

ה.

והדבר השני שצריך לחדש ברש”י כדי לתרץ את קושיות תוס’ הוא שיש הבדל בין המשאצל”ג הרגיל, ששם אדם עוסק במודעות במלאכה אחת, אלא שמלאכה זו איננה התכלית שלו, וכל עצמו מעוניין להגיע לתכלית אחרת, כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, וכן צריך לכלבו או לאפרו לפרש”י. לבין המשאצל”ג שתוס’ מחדשים בדף ע”ה. ו-ק”ג. ועוד, שפ”ר דלא ניחא ליה נידון כמשאצל”ג. כי ביארנו שהפס’ שחידש את החיוב במקלקל לפי רש”י ע”כ חידש גם את החיוב על משאצל”ג, כי לא משכחת לה קלקול בלי שיהיה גם משאצל”ג. ואין לך בו אלא חידושו שנצרך לחדש, מה שאין כן המשאצל”ג של פ”ר דלא ניחא ליה שתוס’ מזכירים כמה פעמים זה מקרה אחר וודאי לא מוכרח שיהיה בכלל הפסוק. כי זה מקרה שבו אדם מתעסק בעיקר במלאכה אחרת ורק שע”כ בפ”ר עושה גם הבערה או חבלה וזה ודאי לא חייבים לחדש. ובאמת שאם היה כתוב במקומות אחרים בגמ’ שגם על זה חייבים בחובל ומבעיר ודאי שלא היתה לנו קושיה והיינו אומרים שאחרי שחידשנו שחייבים על משאצל”ג כבר כל סוג של משאצל”ג בכלל. אך מ”מ אם אנחנו מוצאים בגמ’ אחרות חילוק בין שני סוגי המשאצל”ג הזה נצטרך לומר כנ”ל שהפסוק חידש רק את המשאצל”ג הרגיל שדומה לחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה.

וטעם החילוק (בתורת טעמא דקרא, חוץ מזה שאין לך בו אלא חידושו כנ”ל) הוא שכל דבר שנעשה באינו מתכוון הוא פחות מיוחס אל האדם, עד כדי כך שר”ש מתיר לכתחילה אינו מתכוון כל שאינו פ”ר. וגם כשהפעולה היא פ”ר עדין זה פחות מיוחס לאדם (על אף שחייב) כמו שרואים בכמה מקומות בפוסקים שראו להקל יותר במלאכה שנעשית בפ”ר מאשר מלאכה שנעשית במתכוון ממש. למשל בפ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן או בתרי דרבנן מקילים מה שלא מקלים בסתם צירוף של שניים או שלשה איסורי דרבנן, וכן פ”ר אפילו דניחא ליה בגרמא יש בפוסקים להתיר זאת, הגם שאוסרים גרמא. וכן פ”ר באמירה לגוי מתירים. וא”כ י”ל שהתורה ראתה לחלק בין מקלקל בחובל ומבעיר שנעשה בפ”ר לבין כזה מקלקל שנעשה במתכוון ורק במשאצל”ג.

ולפי זה לא קשה מהגמ’ בסנהדרין כי המציאות שם היא שאדם רוצה ליטול את הקוץ ע”י מחט, ותוך כדי הפעולה הזו הוא מוציא דם וברור שהאדם לא מתכוון להוציא דם אלא שיש כאן מלאכת חובל שנעשית בפ”ר. וכמובן שהפ”ר הזה הוא לא ניחא ליה, ולכן הגמ’ קוראת לזה משאצל”ג, אך אין זה משאצל”ג שנעשה במודעות כמו חופר גומא שמכוון לגומא ורק רוצה בתכלית אחרת של לקיחת העפר. ובאמת סוג משאצל”ג כזה של פ”ר דלא ניחא ליה נשאר מותר מדאורייתא גם בחובל ומבעיר. ומתוס’ משמע שלמדו שהגמ’ שם מדברת על משאצל”ג הרגיל כמו חופר גומא וצריך עיון איך למדו את פשט המקרה, כי ודאי שאדם לא מתכוון להוציא דם והוצאת הדם לא מסייעת להוצאת הקוץ אלא רק מתלווה אליה על כורחו. ואולי צריך לומר שגם תוס’ הבינו שמדובר שם על המשאצל”ג של פ”ר דלא ניחא ליה ורק לא נחתו לחלק בכך ולהדגיש זאת כי לא ראו הבדל הלכתי בין הגדרים הללו לענין החיוב בחובל ומבעיר.

וכן המקרה של כריתות כ’: מובן לפי הדרך הזו כי שם אדם רוצה לקחת גחלים כדי להתחמם, ועם הלקיחה הזו נוצרת הבערה בגחלים. וברור גם שם שאין כוונה חיובית להבעיר את הגחלים, כמו שרואים שם ברש”י שכתב “מיהו יודע היה שיתבערו”, כלומר לא עושה כך במתכוון להדיא, אלא יודע היה שזה יקרה, וזה בדיוק אינו מתכוון בפ”ר. וזה מוכרח לפי ציור המקרה בגמ’ שכתוב שם החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן, אז רואים להדיא שהגמ’ עוסקת בפ”ר ולא במשאצל”ג שדומה לחופר גופא. ורק כנראה שהפ”ר הזה לא אכפת ליה (כי כנראה הגחלים מספיק חמות כפי שהן ואין צורך לעוד הבערה בהן) ולכן נידון כמשאצל”ג, אך סו”ס זהו המשאצל”ג שאין עליו חיוב בחובל ומבעיר, כנ”ל.

ובאמת שהלשון של רש”י שם קשה, והקושיה ברש”י שם היא גם בלי מה שאנחנו רוצים לפרש בדבריו בהקשר שלנו. כי ז”ל רש”י שם שאינה צריכה לגופה – כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה”ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה. וקשה איך רש”י מצד אחד אומר שיודע היה שיתבערו שמזה מוכח שאין כאן רצון חיובי להבעיר, כנ”ל, ומצד שני מיד אח”כ כותב שהוא מתכוון. ונראה שכוונתו לומר שדבר שנעשה בפ”ר מגדיר את האדם כאילו הוא מתכוון להדיא לפעולה השניה כי היא ודאי תקרה ועל מנת כן עשה (כלשון רש”י), ועכ”פ זה משאצל”ג מצד הלא אכפת ליה, כנ”ל.  

ו.

ובתרומת הדשן (סי’ רס”ה) הביא דברי הטור ביו”ד רס”ו בשם ראבי”ה וז”ל הטור שם אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע למול דהא מילה היא פסיק רישיה גבי דידיה דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מקרי תיקון ושרי, עכ”ל. והראיה שלו היא מהגמ’ בדף קל”ג. שאומרת שיש סברא שאם יש במקום המילה צרעת עדיף שימול אחר ולא אבי הבן כי אבי הבן מתכוון לקצוץ את הנגע ואחר לא [ואף שזה פ”ר הגמ’ שם לא סברה בהו”א שפ”ר אסור לר”ש וזה מתחדש במסקנה שם]. ואומר ת”ה שאין ראיה משם כלל כי שם באמת כלפי אחר אין איסור כי הוא לא מתכוון לקציצת הבהרת אך במילה סו”ס גם אחר מתכוון למול, ועצם המילה היא התיקון והמלאכה, וזה מה שהראבי”ה מנסה למנוע מאבי הבן לעשות, ונמצא שאין הבדל בין אבי הבן לאחר.

ועל זה מוסיף שם ת”ה וז”ל אין ראיה מההיא דקציצת בהרת דהא מסיק התם דאביי גופיה סבר דמודה ר’ שמעון בפסיק רישיה ול”ש אב ול”ש אחר ולגבי חילול שבת נמי אף על גב דבעינן מלאכת מחשבת ואפי’ פסיק רישיה פטור מן התורה לר”ש במלאכת שבת [כנראה כוונתו בפ”ר דלא ניחא ליה או דלא אכפת ליה] משא”כ לגבי קציצת בהרת ושאר איסורים מ”מ כיון דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אף על גב דאיכא מלאכת מחשבת [כנראה כוונתו שאע”פ שיש תנאי של מלאכת מחשבת בכ”ז חייב בחובל] כדאיתא בתוס’ פ”ק דכתובות מפרק ספק אכל עכ”ל.

ויש להבין את פשט דבריו כאן, מה ההו”א שאותה בא לדחות ואיך דוחה אותה. ומהגר”א באו”ח של”א, י’ נראה שהבין שבא לאפוקי מהסבר בטור שהיה אפשר לומר שיש כאן אינו מתכוון מצד שהמל מכוון רק למול והחבלה שיוצאת היא מלאכה שנעשית בפ”ר. ובאמת לחלק את הפעולה הזו לשתי מלאכות זה דבר קשה, אך כך היא ההו”א. ועל זה אומר שהטור מחלק בין אבי הבן שאצלו זה פ”ר דניחא ליה כי החבלה כאן מתקנת את התינוק וכלפי אדם אחר זה פ”ר דלא ניחא ליה [ואף שבהמשך כשמתרץ את הטור מזכיר את הסברא של תיקון התינוק נראה לפי הסבר זה שהפרט הזה היה ידוע כבר בהו”א כאן ועיקר מה שמחדש אח”כ הוא שהטור פוסק כר’ יהודה ולא כר”ש, ונזכיר זאת בהמשך בעז”ה. ועוד צ”ע בפרט הזה, ועיין לקמן].

ואת זה דוחה ת”ה שאין לומר כך כיוון שמקלקל בחבורה חייב וא”כ חייב גם במתעסק. ולא ברור מה כאן המתעסק. ובגר”א מוכח שהבין שהכוונה היא שהפ”ר דלא אכפת ליה של האחר שאינו אבי הבן הוא חיוב במלאכת חובל כי מקלקל בחבורה חייב, כי זה לשון הגאון שם ואף על גב דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור כמש”ש ק”ג א’ וע’ בתוס’ שם ד”ה א”צ כו’ מ”מ כאן דחייב משום מקלקל בחבורה אפי’ כה”ג חייב דא”צ מלאכת מחשבת כמ”ש תוס’ בכתובות ה’ ב’ בד”ה את”ל עכ”ל. וכן מביא בשם הגר”א לפסק הלכה הבה”ל ב-שכ”ח, ג’ שלמ”ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם על פ”ר דלא ניחא ליה.

ודברי הגאון כאן מפליאים ביותר כי לפי דבריו תוס’ בכתובות שהם המקור לת”ה והגר”א עצמו מביאם יסתרו משנתם למה שייסדו אצלנו בדף ק”ו. שגם למ”ד מקלקל בחבורה חייב, פטור במשאצל”ג. וגם אם נתעלם מסתירת הדברים בתוס’, מ”מ תוס’ הרי הוכיחו את דבריהם מגמרות מפורשות שרואים בהם שלר”ש צריך צריכה לגופה הגם שמחייב במקלקל בחבורה, כמו הגמ’ בסנהדרין פ”ד. ולעיל בדעת רש”י חילקנו בין משאצל”ג של חופר גומא לבין פ”ר דלא ניחא ליה אך הגר”א אומר גם על פ”ר דלא ניחא ליה שחייב לדעה זו, ואיך יפרנס את פשט הגמ’. ולחלק להיפך ממש”כ, כלומר לומר שלפי הגר”א דווקא על פ”ר דלא ניחא ליה חייבים ודווקא על משאצל”ג הדומה לחופר גומא פטורים, וכך להעמיד את הגמ’ בסנהדרין דווקא במשאצל”ג כעין חופר גומא – זה פלא גדול ואנה השכל שיגזור כן, שהרי משאצל”ג של חופר גומא קרוב יותר לדעת האדם ומיוחס לו יותר מאשר דדבר שקורה באינו מתכוון על אף שהוא פ”ר כנ”ל, ועכ”פ אינו קל ממנו. ועוד שזה נגד התוס’ ב-ק”ו., כנ”ל.

ועוד קשה על הפירוש הזה בת”ה שמיד בסמוך דוחה ת”ה את ההסבר הזה בטור מצד שלשון הטור משמע שהחילוק בין האב לאחר הוא בפ”ר, ואח”כ בהסבר שנשאר איתו בדעת הטור מחלק בין פ”ר דניחא ליה או דלא ניחא ליה. ולפי הגר”א זה בעצם גם מה שאמר לפני כן (ורק שלא חידש עדין שהטור כר’ יהודה, עיי”ש), אז איך דוחה פירוש זה מלשון הטור. ובנקודה זו אם נרצה ליישב נצטרך לומר שבהו”א סבר שיש אינו מתכוון שלא מכוון לעשות חבורה כלל [ולא רק שלא מכוון לתיקון] בלי קשר לתינוק התינוק, אך זה צ”ע איך יש חילוק בזה בין אבי הבן לאחר. וצע”ג על הגר”א והבה”ל בכל זה.

ז.

ובדברי ת”ה עצמו היה נראה לומר שאין צריך לפרש כמו הגר”א, כדי לא ליפול בקושיות הנ”ל, ועוד שת”ה כתב מתעסק ולמה לא כתב פ”ר דלא אכפת ליה. ואף שבהמשך באמת הביא את הפ”ר דלא אכפת ליה, מ”מ בשלב הזה לא ביאר כך ולקמן בעז”ה נסביר את החילוק. ובשלב הזה כתב מתעסק בכוונה, כי לא כיוון לפ”ר דלא ניחא ליה. ונראה לומר שבא להגדיר את המל ואגב כך חובל כמתעסק ולא רק כעושה מלאכה באינו מתכוון. כלומר שכלפי אדם אחר השם של הפעולה כאן הוא קיום מצוות מילה ואין כלל חשיבות לתוצאה של חבלה בגוף התינוק. ולכן על אף שבפועל הוא עושה חבלה אין לכך חשיבות של מלאכה אלא רק כמתעסק כמו אדם שמבחינתו בא להגביה תלוש ונמצא מחובר. מה שאין כן אבי הבן שאצלו החבלה שנעשית בגוף התינוק היא משמעותית כי סו”ס לחבלה הזו יש משמעות בתיקון הגוף של התינוק, כי כך הוא השלמה של צורת הגוף של יהודי. אך לא מצד פ”ר דניחא ליה, שזה מתחדש רק בהמשך בדברי ת”ה, אלא מצד שזה מגדיר את שם הפעולה של אבי הבן שמל כעושה חבורה ולא רק כמל.

ועל זה אומר ת”ה שגם אם נגדיר את האחר שמל כמתעסק כזה, מ”מ על הצד שמקלקל בחבורה חייב גם מתעסק חייב. אך דווקא מתעסק ולא משאצל”ג, כנ”ל שמשאצל”ג (לפחות כזה של פ”ר דלא ניחא ליה) פטור גם לפי ר”ש. ומתעסק שונה ממשאצל”ג כי סו”ס במתעסק עוסק בפעולה שעושה כתכלית ולא כמו משאצל”ג שהתכלית של הפעולה הנוספת לא מעניינת את העושה, ורק שלפי הסברא של שם הפעולה היינו פוטרים אותו מצד חסרון במלאכת מחשבת. אך כיוון שמקלקל חייב ואין חסרון של מלאכת מחשבת הרי שגם הסברא של שם הפעולה לא תעזור לפטור כאן, ונגיד שאם סו”ס עושה בפועל חבורה חייב.   

ואת ההו”א הזו בהסבר הטור דוחה ת”ה שם בסמוך, שמהטור משמע שהשוני בין אחר לאבי הבן הוא באם זה פ”ר ולא בסברא הזו של מתעסק, ובאמת מצד הפ”ר אין חילוק כי לו היינו מגדירים את שם הפעולה של האחר כחובל ודאי שזה ודאי יקרה כמו אצל האב. ולחלק בסברא של תיקון ופ”ר דניחא ליה או לא הת”ה נוחת רק בהמשך.

והן אמנם שיש כאן גדר מחודש של מתעסק, ות”ה לא ביאר אותו, אך נראה שאם לא נרצה לשוויה לת”ה מוקשה מאוד עדיף להסביר כנ”ל. ואם נלך עם הסבר הגר”א יקשו על ת”ה הקושיות העצומות הנ”ל על הדין של הגר”א.

[ויש מקום להעיר שבדברי ת”ה שם בהמשך יש עוד דבר מוקשה, שפשיטא לו שלפי תוס’ בדעת ר’ יהודה התיקון שיש במילה הוא מצד תיקון של מצווה, ודלא כרש”י שהסביר לפי ר’ יהודה שיש תיקון בגברא. וזה פלא, כי נראה פשוט שתוס’ כתבו רק בדעת ר’ יוחנן לפי ר”ש שיש כאן תיקון קטן של מצווה, ולזה דימו חובל וצריך לדם לכלבו ומבעיר לאפרו. אך התיקון הגדול שיש לפי ר’ יהודה, ושלכן הוא לא לומד מהפס’ הזה לשאר חובלים שמקלקלים, הוא ודאי תיקון הגברא כמו שכתב רש”י. וזה הרי מוכרח, כי את התיקון של צריך לכלבו ולאפרו לפי תוס’ ר’ יהודה ודאי לא מחשיב תיקון, שזהו החילוק בין ר’ יהודה לר”ש לפי ר’ יוחנן]

ח.

ומכלל הדברים הנ”ל עולה שרש”י מסכים לתוס’ על ההגדרה של פ”ר דלא אכפת ליה כמשאצל”ג, וכן כתב בדף ק”ג. לגבי מי שתולש עולשין ומזרד זרדים בארעא דחבריה שלמרות שמייפה את הקרקע ויש בכך חיוב של חורש, מ”מ פטור כי זה לא אכפת ליה כי זה לא בקרקע שלו [שם הפ”ר הוא פ”ר דלא אכפת ליה ולא דלא ניחא ליה כי אין שם הפסד שצומח לו מהפעולה הזו אלא רק שאין לו תועלת מייפוי קרקע של אחר].

אך בדף ע”ה. רש”י כותב לכאורה דברים אחרים, שהגמ’ שם אומרת שמי שהורג חילזון בפ”ר פטור גם לפי ר”ש כי זה מתעסק “דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה”. וכתב שם רש”י וז”ל מתעסק הוא אצל נטילת נשמה – כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות. טפי ניחא ליה – שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפילו מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר’ שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין.

אז רואים ברש”י שיש חילוק בין לא אכפת ליה ללא ניחא ליה שר”ש סובר בלא אכפת ליה שחייב בפ”ר, וחולק בלא ניחא ליה. ותוס’ שם מקשים על רש”י מהגמ’ הנ”ל ב-ק”ג., ורע”א שם וב-ק”ג. מקשה שרש”י ב-ק”ג מפרש כתוס’ וא”כ זו סתירה ברש”י.

ונראה לומר שרש”י באמת מסכים לתוס’ כמו שמוכח בדבריו המפורשים ב-ק”ג, וכן מוכח ממה שהבאנו מכריתות שגם שם לא צומח לאדם הפסד מהבערת הגחלים, אלא שזה דבר שהוא לא כיוון אליו וכנראה שהוא לא מעלה לו ולא מוריד, שזו ההגדרה של פ”ר דלא אכפת ליה. אלא שהגמ’ על חילזון אומרת שהפטור הוא מתעסק ולא משאצל”ג. ותוס’ באמת נדחקו שם בלשון, מתוך ההכרח שלהם שעל נטילת נשמה חייבים גם במתעסק כנ”ל, ואמרנו שלפי רש”י אין את ההכרח הזה ולכן הוא נשאר נאמן בפירושו לפשט הביטוי מתעסק, שהוא דומה למקומות אחרים. ובד”כ מתעסק זה אדם שלא מודע למה שהוא עושה כמו מתכוון לחתוך את המתלוש ונמצא מחובר וכדומה. וכאן המתעסק לא בדיוק אותו דבר כי כאן אדם יודע במה הוא מתעסק, והגם שהוא לא מתכוון מ”מ גם מה שאדם לא מתכוון אליו לא נחשב מתעסק אלא רק כשחושב על פעולה אחת ובמקומה יוצא שעושה דבר אחר. ואת זה רש”י בא ליישב, ומסביר שכיוון שיש כאן מקרה מיוחד שאדם יודע שהתוצאה השניה תקרה, כלומר שהחילזון ימות, מ”מ כיוון שכל עצמו מנסה להימנע מהתוצאה הזו, והוא מנסה לעשות את ההיפך, כלומר לשמור על החילזון חי, כי הריגתו מקלקלת לו את מעשיו, לכן על אף שזה פ”ר הדבר נידון כאילו יוצא לו דבר שלא היה בתכנון שלו שיקרה, ולא רק שלא כיוון אליו, ולכן על אף שוודאי יקרה המעשה לא מיוחס אליו כשאר טעות של מתעסק [וכמובן שאיסור דרבנן עדין יכול להיות בכזה מתעסק כמו בכל מתעסק, אך מספיק לומר בגמ’ למה אין דאורייתא כדי לבאר למה לא חייב, ולא דנים שם בדרבנן, כמו שלפי תוס’ יש שם איסור דרבנן של משאצל”ג].

ועל זה רש”י מוסיף ואומר שפ”ר שר”ש מודה בו הוא דלא אכפת ליה, שאז כיוון שאין כוונה הפוכה ממש למלאכה שיוצאת בפ”ר אין את החיסרון של מתעסק והאדם מוגדר כעוסק ומכוון למלאכה שנעשית בפ”ר [כמו שרש”י בכריתות כתב על פ”ר שזה נחשב שאדם מכוון למלאכה השניה]. ולפי ההגדרה הזו באמת אין הבדל בין לא אכפת ליה לבין לא ניחא ליה, כל זמן שהלא ניחא ליה לא יהיה דבר שהאדם עושה במודע הפוך מהתוצאה שנעשית בפ”ר, עד שנגדיר אותו כמתעסק, כנ”ל. אלא שנקודה הזו רש”י נקט חד מתרי ולא נקט את הדוגמא של לא ניחא ליה אך לא עושה במודע להדיא את ההיפך – כדי לא להטעות וכדי לא לבלבל עד שיטושטש ההבדל בין זה לחילזון. אך מ”מ לקושטא דמילתא שניהם אמת.

ולפי זה נבוא לתרץ את הסתירה ברש”י, שבדף ק”ג רש”י אומר את האמת שלפי ר”ש שפוטר במשאצל”ג פטור שם כי לא אכפת ליה זה משאצל”ג. אלא שיש נ”מ לדעת שהפטור שם הוא דווקא מצד משאצל”ג ומצד האינו מתכוון שבדבר חייב, כלומר שר”ש מודה בפ”ר שחייב והפטור הוא לא מצד אינו מתכוון. כי יש שסוברים כר”ש באינו מתכוון ואעפ”כ סוברים כר’ יהודה במשאצל”ג, והמחלוקות אינן תלויות זו בזו. למשל שמואל בדף מ”ב סובר כך, וכך סובר הרמב”ם שפוסק שאינו מתכוון בלי פ”ר מותר ואעפ”כ מחייב על משאצל”ג. ולפי דעות אלה בארעא דחבריה יהיה חייב מצד פ”ר, ולא אכפת לנו זה משאצל”ג. ולכן רש”י כשאומר את ההבדל בין אינו מתכוון בפ”ר לבין מתעסק מזכיר את הנקודה של לא אכפת ליה, כלומר שבכה”ג מצד אינו מתכוון חייב, ומצד מתעסק (אם יכוון להדיא לפעולה ההפוכה כנ”ל) פטור. ובאמת שאליבא דהלכתא אם נפסוק שמשאצל”ג פטור נפטור גם בלא אכפת ליה, אך מ”מ בביאור ההבדל שבין מתעסק לאינו מתכוון מה שרש”י אומר נכון, ונ”מ למי שמחייב במשאצל”ג, כנ”ל.

ולכן הגמ’ נוקטת מתעסק דווקא בחילזון ולא בסנהדרין לגבי הוצאת הקוץ או בכריתות לגבי הבערת הגחלים, כי שם באמת אין כוונה הפוכה להדיא כמו שיש בחילזון. ושם זה פטור של משאצל”ג. ואמנם הפטור של המתעסק של חילזון כולל ממילא גם את הפטור של משאצל”ג, אך הגמ’ בחילזון רצתה להרוויח שהפטור יהיה גדול ומוחלט יותר, שיתאים גם למי שמחייב על משאצל”ג, כנ”ל.