ז”ל הרמב”ם בפ”ז ה”ה: “התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה”.

ובפרק ח’ הט”ו כתב: “הטוחן כגרוגרת חייב וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה”.

יש להבין מדוע המחתך את הירק, השף לשון מתכת והנוסר עצים הם רק תולדות ולא אבות. ולגבי ירק כתב שפ”א (שבת ע”ד:) שחותך לחתיכות גדולות קצת. והיה אפשר גם לומר שאין זה אב כיוון שהוא ראוי כמות שהוא וטוחן במשכן היה בדברים שאינם ראויים כמות שהם. אך זה לא יסביר את השף ואת הנוסר.

ואין לומר ששף אינו אב כיוון שהוא לא באוכל כי בפ”ח הט”ו כתוב ששחיקת סמנין היא אב, ושם זה לא בדברי אוכל. וגם אין לומר שלא משתמש בנסורת כי הרמב”ם מדגיש גם על זהב וגם על עצים שמשתמש בנסורת.

והיה אפשר לומר שאב המלאכה הוא רק בגידולי קרקע ומה שאינו גד”ק הוא רק תולדה.

אך לכאורה משונה מאוד לומר כן, כי אם זהו חילוק אמיתי, צריך להיות פטור לגמרי במה שאינו גד”ק כמו בדש ומעמר, ולא להיחשב תולדה. ועוד, שכה”ג מצאנו בבישול שאב המלאכה היה במשכן בגידולי קרקע ובכל זאת הרמב”ם אומר שהמחמם מים הוא אב ולא תולדה.

ולכן נראה מוכרח לומר שהרמב”ם למד שאב של טוחן הוא רק באופן שהטחינה נעשית בכלי המיוחד לטחינה, וטחינה אחרת היא רק תולדה. וחיתוך ירק נעשה בסכין שלא מיוחדת לטחינה, וכן ניסור נעשה במסור שתפקידו לחתוך את העץ, ורק בדרך מקרה משתמשים בו לפעמים לצורך נסורת. וכן השף לשון מתכת משתמש בכלי שלא נועד לטחינה.

ויש להביא לכך ראיה, לבד מההכרח שאל”כ לא מובן מה כן מחלק את התולדה מהאב, מזה שבפ”ח הט”ו הרמב”ם כותב על השוחק תבלין וסמנין שעושה זאת במכתשת. ומדוע הדגיש זאת הרמב”ם, והרי ודאי שאין כאן המקום למעט אופן שעושה בשינוי, שהרי אינו ענין לכאן, וגם במק”א הרמב”ם לא מדגיש דבר כזה כשמגדיר את המלאכה. וגם בשאר הדוגמאות בהלכה כאן לא ציין את הכלי הראוי להם כדי שלא יהיה שינוי. אע”כ הרמב”ם בא לומר שחלק מהגדרת האב הוא לטחון בכלי המיוחד לכך כמו מכתשת. וכ”ש רחיים, אלא שרחיים כנראה לא הוצרך להזכיר כי בסתמא דמלתא כשאומרים טחינה הכוונה לרחיים.

והמקור של הרמב”ם לחידוש הזה הוא כנראה זה שהוצרכה הגמרא (ב-ע”ד:) להשמיע שהאי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן. והרמב”ם לא מפרש כרש”י שהכוונה לנוסר עצים לחתיכות קטנות, אלא כמו שכותב בהלכה ט”ו שנוסר עצים לשם הנסורת. ולפי”ז הוא התקשה מה החידוש, והרי זה טוחן ממש לחתיכות דקות ביותר כמו קמח ממש. ובשלמא לגבי ירק הוצרכה הגמרא להשמיע שגם בחתיכות שאינן דקות כמו קמח יש חיוב, או מצד שהוא בדבר אוכל הראוי לאכילה כמות שהוא. אך בסלית סלתי קשה. והרמב”ם למד שהחידוש כאן הוא שזה לא נעשה בכלי המיוחד לטחינה, ובכ”ז חייב. ומזה הוציא שהוא רק תולדה, כי אם הגמ’ רק באה לאפוקי מהו”א שלנו שנטעה לחשוב שאין טוחן בכלי שלא מיועד לטחינה – זה דבר רחוק, ולמה שנטעה לחשוב כך. אלא צ”ל שבאמת יש חילוק כזה, וחז”ל משמיעים לנו אותו ולא רק באים לאפוקי ממנו. והגמ’ באה לומר שכיוון שסו”ס יש חילוק בין צורת המלאכה במשכן לבין ניסור זה רק תולדה ולא אב.

ויש לשאול מדוע באמת ראו חז”ל בשינוי הזה דבר מהותי שיהפוך את הניסור לתולדה ולא אב.

ונראה, שבכל המלאכות שנעשו במשכן אין צורך הכרחי בכלי המיועד לאותה המלאכה, ואפשר לעשות אותן ללא כלי או באמצעות חפץ שאינו מיועד לכך, חוץ ממלאכות טוחן, מרקד, תופר ומכה בפטיש. וי”ל שהעובדה שא”א לעשות מלאכות אלה מבלי הכלי המיועד להן, גרמה לחז”ל לחשוב שדבר זה הוא מהותי במלאכה ומגדיר את האב. ובדברי הרמב”ם על מרקד אין סתירה לכך, וכן במכה בפטיש אומר שרק ההכאה בפטיש עצמה היא האב וכל שאר גמר-כלי הוא רק תולדה.

ולגבי תופר גם כן יש להבין כך, אך שם רואים שהמותח חוט של תפירה הוא אב ולא תולדה, על אף שדבר זה נעשה ביד ולא בכלי. וי”ל שלכן הרמב”ם כתב שם שהוא מצרכי התפירה, לומר שכיוון שזהו סיום התפירה המקורית שנעשית עם מחט זה נידון כאב וכחלק מהמלאכה המקורית. ורק דיבוק ניירות שנעשה בלי כלי המיועד לכך הוא תולדה.