ז”ל הרמב”ם בפכ”א הי”ח: “המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה אלא בפירות [ויש גירסה שמביא ה”ה – שאין טחינה בפירות] ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם”.

וכל אחת מ-ג’ הבבות כאן מוקשה ביותר.

הבבא הראשונה, שהרמב”ם מסביר את האיסור לרסק כשבות של טוחן קשה מאוד מהסוגיה (ב-קנ”ה) שרואים שם שהאיסור הוא משום טרחה באוכל (באופן שלרב יהודה זה טרחה באוכל ולרב הונא זה אשוויי אוכל, אך לא משום טחינה). כך הקשה הרשב”א בתשובה, והובא בב”י.

הבבא השניה קשה לפי שתי הגרסאות, כמו שכתב ה”ה שלא הבין אף אחת מהן. וביאר ב”י שאם גורסים “שאין טחינה אלא בפירות” קשה שדילועין זה פירות. ואם גורסים שאין טחינה בפירות קשה ששחת וחרובין זה פירות והרמב”ם עצמו כתב שאסור לרסקן משום טחינה.

והבבא השלישית קשה, כי בגמ’ יש שני פירושים, של רב יהודה ושל רב הונא, והמ”מ כתב שא”א לבאר את הרמב”ם לפי אף אחד מהם. וביאור דבריו הוא שרב יהודה מסביר את המש’ שפקיעין וזירין אסור לפספס כי זה מטרח באוכלא שנאסר, ומותר להתיר [לפחות פקיעין. וזירין לפנינו כתוב שמותר וברי”ף כתוב שאסור, ולגירסתו הסכים הגר”א שהגיה כך בגמ’] כי זה אשוויי אוכלא שהותר. וכיפין זה לא קשין של שבלים אלא של ארז ושם הפספוס נצרך לאשווי אוכלא ומותר. ורב הונא הסביר שמתירים ומפספסים את הפקיעין ואת הכיפין שהן קשים של שיבולים שראויים לאכילה, ומותר לטרוח באוכל. ואסור להתיר את הזירין שהן של ארזא ולא ראויים, ואסור לאשווי אוכלא.

והנה אם הרמב”ם פוסק כרב יהודה, נצטרך לומר שאלומות קטנות זה הכיפין שמותר לפספס. אך זה א”א לומר, כי יוצא שאת האלומות הקטנות א”א להאכיל לבהמה בלי פספוס, ודוקא את הגדולות כן, שלכן שם ייאסר פספוס, וזה הפוך מההיגיון. ואם פוסק כרב הונא קשה הנימוק “מפני הטורח”, שהרי לרב הונא הותר לטרוח, ורק לשוויי אוכלא נאסר.

והב”י תירץ שהרמב”ם פוסק כרב יהודה, וזה הטעם שאוסר פספוס בעמיר ואלומות גדולות, כי הן ראויות לאכילת בהמה גם בלי זה. וזה שמתיר בקטנות זה לא מטעם ששם א”א בלי פספוס, אלא זה היתר חדש שאם הטרחה קטנה ביותר מותר אף שהיא לא לצורך, וזה הפשט בכיפין דארזא שאמרה הגמ’.

וזה דוחק גדול, כי יוצא (והב”י מציין זאת בדעת רב הונא) שהטעם שהגמ’ אומרת שוויי אוכלא משוינן הוא מיותר ולא בא להסביר אף דין בדברי רב יהודה. ועוד יוצא שאת הטעם לכיפין הגמ’ לא אומרת כלל. וכל זה דוחק עצום.

וכן ברב הונא מסביר ב”י כעין זה, שזירין זה אלומות קטנות שלא צריכות שום תיקון, והטעם שאסור בהן לרב הונא זה לא מצד איסור שוויי אוכלא אלא מצד טרחה מיותרת, שכל מה שהותר למטרח זה כשיש צורך, אך כשאין צורך כלל אסור. ויוצא שהטעם שנא’ בגמ’ שאסור לשוויי אוכל לא מסביר שום דין בדברי רב הונא, ואת הטעם לזירין הגמ’ לא אומרת. וב”י עצמו כותב כך, וזה דוחק גדול כנ”ל.

ועוד קשה על הב”י, שזירין כתוב בגמ’ לפי רב הונא שזה דארזא וכן כיפין לפי רב יהודה, והב”י מסביר שזה האלומות הקטנות ומשונה שדוקא ענפי ארז הם בטוי לענפים קטנים. וב”י קצת מתרץ זאת ואומר שהענפים הראויים לאכילה באילן הם הקטנים; אך עדיין הדבר נראה דחוק.

ונראה לומר ביאור אחר ברמב”ם, שהוא פוסק כרב הונא ולא כרב יהודה, ודלא כשאר הפוסקים. ולשונו תתבאר כך: מתירין אלומות עמיר ומפספס אלומות קטנות, וה”ה שמפספס עמיר, אבל לא גדולות כלל, כלו’ אפי’ לא להתיר, כי גדולות זה הזירין דארזא, שזה ביטוי לגדולות לפי הרמב”ם. והן אמת שיש בזה דוחק בלשון, כי פספוס של עמיר לא כתוב. אך מצד שני לומר שהרמב”ם לא מתייחס לפספוס של עמיר זה גם כן דוחק. ולכן נוח יותר לומר שהיה ידוע אצלם שעמיר זה אלומות קטנות ולכן נכלל בהיתר פספוס של קטנות. או שמה שכתב אלומות קטנות זה כמו בד”א בקטנות ולא בגדולות.

ומה שאומר שאסור בגלל טרחה, זה בגלל שמפרש שהאיסור לשוויי אוכלא הוא לא איסור לתקן אלא זה איסור לטרוח, ורק סובר שבגלל שבד”כ בריסוק הראשוני של האוכל יש יותר טרחה אסרו זאת תמיד, והתירו רק לטרוח אחר שהאוכל כבר מוכן, שאז בד”כ הטרחה קטנה. ורב יהודה סובר שהתירו לשוויי אוכלא כי אף שזו טרחה גדולה בד”כ עכ”פ היא נצרכת יותר, ואסרו מה שלא צריך.

והסיבה שפוסק כרב הונא אף שסליק בגמ’ בקשיא, או בגלל שנראה לו שהאוקימתות של רב יהודה בגמ’ דחוקות, שנצרך להעמיד את המש’ על נבלה בבשר פילים שזה דבר שאיננו מצוי כלל או בגורי כלבים שגם זה לא במשמע. או מצד שרב יהודה נאלץ להעמיד בתבנא סריא, שמשווה ליה אוכל, והרי קיי”ל שתבנא סריא הוא מוקצה, כמו שהקשה רש”י שם. ורש”י תירץ שיש מדרגות בסריא, אך הרמב”ם כנראה סובר שזו מחל’, ופסקנו במק”א שבתבנא סריא זה מוקצה. וא”כ ממילא רב יהודה כאן נדחה. ואף שהגמ’ נשארת בקשיא על רב הונא, מ”מ לא נשארה בתיובתא ולכן אפשר לתרץ אותה.

ואף שבפירוש המש’ נראה שהרמב”ם נקט כרב יהודה, צ”ל שבחיבורו חזר בו.

ובזה מיושבת הקושיה של המ”מ, מדוע לא כתב הרמב”ם שדוקא נבלה שא”א לכלבים לאכול בלי החיתוך מותר לחתוך, כרב יהודה. כי אדרבה, הרמב”ם פוסק כרב הונא ולפיו דוקא נבלה שראויה להם מותר לחתוך ולכן סתם דבריו וממילא משמע שמיירי בנבלה שיכולים לאכול, שכך אורחא דמילתא שכלבים יכולים לאכול נבלה.

ונרויח בזה את הקושיה העצומה על הבבא הראשונה ברמב”ם, שמסביר משום טוחן, אף שבגמ’ כתוב משום טרחה. וזה בהקדם תירוץ לקושיה על רב הונא (שהגמ’ רמזה אותו בכך שנשארה בקשיא ולא בתיובתא) והוא שכל המש’ שמקשים לו ממנה לא עוסקת בכלל בדיני טרחה אלא באיסור אטו טוחן. וזה שהתיר רבי יהודה בחרובין לדקה, והגמ’ דייקה מזה שטעם האיסור של ת”ק הוא מטרח, ואז רבי יהודה אומר שחרובין לדקה זה אשוויי ומותר, כרב יהודה; יתרץ רב הונא שז”א, אלא בין לפי ת”ק ובין לפי רבי יהודה טעם האיסור הוא טחינה דרבנן, ולכן ר’ יהודה לא מתיר בחרובין לגסה, על אף שזה רק מטרח ומותר בד”כ לרב הונא. אך בחרובין לדקה סובר שלא ראו לגזור אטו טחינה משום הצער של הבהמה שנזקקת לאוכל.

ולכן הרמב”ם מעמיד אליבא דהלכתא, לפי זה שפוסק כרב הונא, את טעם האיסור משום טוחן ולא משום טרחה.

ונוכל להרויח גם את הבבא האמצעית בהלכה, בהקדם מה שהרמב”ם אומר שהמחתך ירק כדי לבשלו חייב. וכן כשמזכיר את האב של טוחן בפ”ז ה”ה אומר כך. ונראה שההסבר הוא שלדעתו טוחן דאורייתא באוכלים יכול להיות רק כשצריך את הטחינה למטרה של הכנת האוכל כיצירה חדשה שלא היתה לפני הטחינה. והמקור הוא זה שהגמ’ נקטה דוקא פרים סילקא ולא סתם ירק, וכן ציינו תוס’ שדוקא בסילקא הדין כך. ועל דרך מה שהרא”ש מתפלא איך ייתכן לפרש שכל חיתוך ירק הוא טוחן, והרי ודאי שאין כאן איכות של מלאכה בתיקון האוכל. והרמב”ם מכוח זה מחלק בין טחינה שיוצרת אוכל חדש לבין תיקון האוכל הקיים.

וכיוון שבדרך כלל כאשר רוצים ליצור מאכל מסוג חדש ולא רק לתקן את הקיים חותכים אותו דק דק, וכיוון שריסוק דומה בצורה חיצונית לחיתוך דק דק אסרו מדרבנן כל ריסוק, כי הרואה סבור שנעשה לאיזו תועלת שאין ללא ריסוק. ואף שבאמת ז”א כאן, כי מיירי בראוי לאכילה (לפחות בחרובין לגסה), אך שייך עכ”פ מחזי כי בד”כ חותכים דק דק למטרה של הכשר האוכל לאיכות שלא החתה קיימת בו קודם, כנ”ל, ולכן הקדים הרמב”ם את המחתך ירק דק דק דוקא ולא סתם טוחן. אך בדלועין ונבלה זה לא שייך, כי אין ריסוק ולא דומה לחיתוך דק דק, ולכן לא דומה לחיתוך ירק שהוא לחתיכות דקות.

אלא שאעפ”כ אם היתה תועלת של שיוויי אוכלא בחיתוך היה חייב אפי’ דאו’ כי אז ודאי היה דומה לחיתוך ירק דק דק שנותן איכות שלא היתה קודם ולא שייך להתפלא שאין טחינה באוכל מוכן כמו שמקשה הרא”ש. ואפ’ בחתיכות גדולות קצת שייכת טחינה דאורייתא, כמו שמשמע ברא”ש בביצה (פ”ד סי’ ד’; אף שהרא”ש לא מדגיש שם את הענין של תועלת) על חיתוך עצים לחתיכות קטנות יותר. ועל זה אומר הרמב”ם שז”א כאן, כי אין טוחן בפירות (ולא כגירסה “אלא בפירות”), כלומר שהדבר כאן ראוי כמות שהוא ורק חותך לשם נוחות. והכול מיוסד על זה שהרמב”ם פוסק כרב הונא, כי לפי רב יהודה לא יכול לכתוב שאין טוחן בפירות על פי מה שבארנו, כי לפי רב יהודה לולא החיתוך לא היה ראוי וזה יכול להיות דאו’.

ויוצא שהרמב”ם יסבור כמו הדין של תרומת הדשן על חיתוך בשר לעופות שלא ראוי להם בלי זה, ויתכן שיהיה אפי’ דאו’ (ויתכן שגם לפי ת”ה זה דאו’, וצ”ע בזה).