א.

מבואר ברמב”ם בפ”י (הל’ י”ג) שיש בנין בכלים: “העושה אהל קבוע הרי זה תולדת בונה וחייב וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בו וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב”. ומאידך בפכ”ג (הל’ ב’) פוסק שמותר לשבור את החבית כמש”כ בריש פרק חבית.

והתוס’ מעמידים דוקא בחבית מוסטיקי, וכן דעת הרא”ש. ויש מי שכתב כך גם בדעת הרמב”ם. אך נראה פשוט שאין לומר כן בדעת הרמב”ם שלא הזכיר כלל מוסטיקי. ונראה ראיה ברורה לכך שלפי הרמב”ם סותר כלי שלם מותר ואין להעמיד במוסטיקי, מזה שבפ”י בהל’ ט”ו כשהרמב”ם מדבר על סותר הוא חוזר על הדוגמאות שהביא בבונה, ואומר שיש בהן סותר, ומדלג על הדוגמא של כלים, וע”כ כנ”ל.

וצ”ל ברמב”ם כמו בדעת הר”ן, שג”כ לית ליה הא דמוסטיקי ובכל זאת פוסק שיש בנין בעושה כלי מתחילתו או במחבר שני חלקים בחיבור שצריך אומנות או גבורה, שאלה גם הדוגמאות ברמב”ם. ויוצא בדעתם שיש חילוק בין בנין לסתירה, שבנין אפ’ בכלים איתיה, וסתירה רק במחובר לקרקע איתא. אך צריך להבין בסברא את החילוק הזה, וביותר שקשה מהגמ’ ב-קכ”ב: שאומרת שאם יש בנין בכלים צריך להיות גם סתירה בכלים.

ועיין אג”מ ח”א קכ”ב ענף ה’, שאומר שלבנות כלי אסור ומה שמותר זה רק בנין בכלים כלומר לשפר כלי קיים. ולכן בסותר תמיד יהיה מותר כי תמיד עוסק בכלי שקיים כבר. והגמ’ שאומרת שצריך להשוות סותר לבונה מדברת לפי הסוברים שיש בנין בכלים, כלומר שיש בונה רק בשיפור של כלי קיים, ואז יהיה גם סותר.

אלא שלא מובן עדין, כי הסותר צריך להיות הפוך מהבונה, ואם בבונה עשיית הכלי יש מאין אסורה, צריך להיות סותר בביטולו. והדימוי בסותר לבנין של שיפור כלי קיים צריך להיות באופן שסתר כלי קיים ונשאר הכלי, אלא שהוא פחות טוב ממה שהיה קודם.  

והיה נראה ליישב שלפי הרמב”ם ור”ן כל כלי נחשב כמו מוסטיקי מבחינה זו שאין חשיבות לתוצאה שלו, להבדיל מבנין בקרקע שכל תוצאה בו חשובה, אלא רק לפעולה של היצירה שלו אם נעשית בניה של כלי יש מאין או בחיבור הזוקק אומנות או תקיעה בחוזק. וזה שייך רק בבונה ולא שייך בסותר, ששם אפשר לבוא רק מצד ביטול הדבר החשוב הקיים ולא מצד חשיבות של פעולה בסתירה. והגמ’ מדברת לפי הסוברים שיש בנין בכלים כלומר שיש חשיבות לתוצאה של עשיית הכלי גם אם לפעולה אין חשיבות, ולכן חייבים גם בהרכבת חלקים קיימים כי אדרבה לא באו מצד חשיבות הפעולה אלא מצד התוצאה. ולפי זה יהיה גם סותר כמו שיש בונה.

ב.

ובאמת שנראה שגם לפי תוס’ והרא”ש שהעמידו במוסטיקי צריך להגיע לסברא כזו, כי כתוב שאסור לעשות גבינה בשבת מצד בונה, אך לחתוך גבינה ודאי שמותר ולא אומרים שזה סותר. והרב פעלים (ח”א, י”ט) שואל איך זה ייתכן ויצא לחדש מכוח זה שמותר לחתוך גבינה רק לאלתר ומדין דרך אכילה.

והדברים תמוהים כיוון שהשו”ע ב-שכ”א אוסר לגרור גבינה על פומפיה מצד עובדין דחול שכך הדרך לעשות לימים הרבה על אף שאין טוחן בגבינה כי היא לא גידולי קרקע. ולא ייתכן להתיר מדין דרך אכילה כשעושה בכלי המיוחד למלאכה כמו שמצאנו בבורר ובטוחן (ועיין בבה”ל ב-שכ”א). ועוד שודאי סתימת כה”פ שמותר לחתוך גבינה גם שלא לאלתר (כמו שהקשה הרב פעלים עצמו), ובשו”ע הרב כתוב מפורש להיתר.

אלא הפשט הוא שבונה הוא יותר מלאכת מחשבת מסותר ושייך לחייב בו על פעולה חשובה על אף שהתוצאה לא חשובה. והסותר הוא פחות מלאכת מחשבת וחייבים בו רק כאשר סותרים דבר שנחשב לבנין חשוב.

וכמו כן מסתבר שאסור לעשות חבית של מוסטיקי מצד עושה כלי מתחילתו, על אף שמותר לסתור אותה, שהרי לכאורה לעשות מוסטיקי לא נפיק מכלל מכש”כ ברמב”ם (פ”ז ה”ו) “שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין”. אע”כ שגם לפיהם צריך לחלק בין חשיבות הפעולה של בונה לבין התוצאה שבמקרה של מוסטיקי היא איננה חשובה, ובסותר אין חשיבות של הפעולה.

והגמ’ ב-קכ”ב: משווה בין בונה לסותר כי היא מדברת באופן שיש חשיבות לתוצאה כי כמובן שלא מדובר שם על מוסטיקי.

ג.

אך זה יכול להיות נכון רק בדעת הר”ן, כי הרמב”ם מביא דוגמא לבונה במי שמחבר עץ לעץ אחר, ומונה דוגמא זו גם בסותר. אז יוצא שאין זה כלל ברמב”ם שבדבר תלוש אין חשיבות של תוצאה עד שלא יהיה בו לעולם סותר.

ולכן צריך לומר ברמב”ם באופן אחר (וייתכן כמובן שגם הר”ן יסכים), שכל סותר שלא ע”מ לבנות זה איסור דרבנן אטו ע”מ לבנות, כידוע. ובמחובר מצוי שיסתור על מנת לבנות באותו מקום או לפחות מחלקי הבנין שנסתר במקום אחר [עיין דף ל”א שלפי ר’ יוסי סותר זה דוקא ע”מ לבנות במקומו, אך מהרמב”ם שכתב סתם ע”מ לבנות ולא ציין במקומו נראה שפוסק דלא כר’ יוסי]. אך בשבירת כלים ע”מ לבנות במקומו לא שייך כלל כי הם תלושים, וע”מ לבנות כלי חדש מהחלקים שנשברו זה לא מצוי כלל, ולכן י”ל שלא גזרו כלל (וייתכן שלזה כיוון העונג יו”ט בסי’ כ’, אך הוא קיצר בלשונו). ואם באמת מתכוון לבנות מאותם חלקים ולכן סותר ייתכן שבאמת ייאסר אך זהו מקרה משונה ולא עליו דיברו.

וכעין זה מצאנו סברא דומה המוסכמת לכו”ע, בשורף כלי שמבואר שמותר ביו”ט שהרי מסיקים בכלים לכו”ע ונחלקו ר”י ור”ש רק על להסיק בשברי כלים מצד מוקצה; וקשה שהרי הוא סותר כלי שלם. ותירצו האו”ש (פכ”ג ה”ב בקיצור נמרץ) ומנחת שלמה (תניינא סי’ ל”ד) שאם אין אפשרות של ע”מ לבנות לא נאסר מדרבנן לסתור. וכעין זה יש בבה”ל (שי”ד, ח’) על חותלות שלכן מותר לנתק ולא נחשב מתיר שלא ע”מ לקשור, עיי”ש. וכך אומר המנחת שלמה שם גם על מחיקת אותיות בדרך של כילוי כמו מחיקת האותיות שעל הסיגריה תוך כדי עישון.

ומה שמוסכם שם לכו”ע, מצד שבמציאות א”א לבנות את מה שמתכלה, נכון כאן לפי הרמב”ם אפילו בלי שיתכלה, כל שאין רגילות כלל לחזור ולבנות.  

אלא שכל זה יהיה נכון דוקא כששובר את הכלי כמו בחבית, אך במקרה של דף קכ”ב: מדובר שמפרק דלת של כלי, ובזה מצוי מאוד שיחזור וירכיב, ולכן שייך לגזור סותר אטו בונה, אפילו אם במקרה כעת סותר שלא ע”מ לבנות. ולכן הגמ’ מקשה שצריך להשוות סותר לבונה. וכן במקרה של התוקע עץ בעץ קרוב הדבר לחזור ולהרכיב את אותם העצים וליצור מהם דבר אחר.

[והאו”ז (ח”ב סי’ כ”ט) מסביר ברמב”ם שיש איסור דרבנן לסתור אך התירו לצורך עונג שבת. אך פוסקים אחרים ודאי לא הבינו כך לפחות בר”ן שקאי בשיטת הרמב”ם בזה, למשל מג”א ב-שי”ד, א’ אומר שההיתר של הר”ן לא קשור עם זה שהסותר מקלקל, וכן משמע בגר”א שם]

ד.

ומכלל הדברים יוצא שגם בפירוק תקיעה של כלי לפי הרמב”ם יהיה חייב כמו בתקיעה של חלקי הכלי, כי כמו שמובן שבכלי שלם התוצאה של הכלי לפי הרמב”ם היא תוצאה טובה ששייך בה סותר, ומה שמותר לסתור זה רק מצד שלא מצוי שיחזור ויבנה, כך י”ל שהתקיעה יוצרת תוצאה חשובה שאסור לסותרה, ועל סתירה זו חכמים יכולים לגזור כי מצוי שיחזור וירכיב (כי אין אלו סתם שברי כלי שבד”כ לא עושים איתם כלום).

וזה מוכח מאותו הרמב”ם הנ”ל שאומר שאסור לתקוע עץ לעץ ואומר ששייך סתירה בהפרדת העצים. כי היה מקום להתלבט האם הבונה בעץ בעץ הוא מצד תוקע או מצד עושה כלי מתחילתו. אך הלשון “וכן התוקע עץ בעץ” שכתב הרמב”ם מוכיחה שכוונתו לאיסור תקיעה ולא לאיסור בונה כלי מתחילתו. וכן המ”מ והגאון מציינים מקור לרמב”ם ממלבנות המיטה ששם זו הסוגיה של איסור תוקע.

ובפרק כ”ב הכ”ה יש רמב”ם קשה, וז”ל שם: “התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין”.

והקשה ב”י בסי’ ש”ח שהוא נגד סוגיית הגמ’ בדף קכ”ב: ששם מבואר שבדלתות המחוברות לקרקע חייב משום בונה וסותר ולא משום גזירה שמא יתקע. ותירץ שהרמב”ם סובר שלמסקנת הגמ’ שאומרת שמא יתקע בכלים י”ל כבר שהכול משום שמא יתקע, גם במחובר לקרקע [אלא שלבד הדוחק מי הכריחו לכך, קשה עדין על הרמב”ם מלשון הגמ’ במסקנה שאומרת לעולם אין בנין וסתירה בכלים, והכא שמא יתקע. וההקדמה הזו של אין בנין וסתירה בכלים לא נצרכת ואפ’ מטעה אם היסוד כאן הוא שבכל דלת אין בנין וסתירה, כולל בקרקע. ואולי הרמב”ם לא גרס זאת. או שיגיד שרבא אמר זאת בגמ’ לקושטא דמילתא כי כך סובר ולא כחלק מהתירוץ. ודוחק כמובן]. ועיין עוד בהמשך באות ה’.

אך עדין צריך להסביר את החילוק בין דלת של מחובר ששם כתוב שאסור גם ליטול וגם להחזיר לבין דלת של תלוש. והב”ח כתב על זה שכוונת הרמב”ם שאסור ליטול דלת של מחובר לא שמא יתקע אלא שמא לפעמים בשעת הנטילה הדלת תהיה תקועה ואז הוי סותר. מה שאין כן בכלים שהאיסור של סתירת תקיעה בהם הוא רק דרבנן.

והנה לבד הדוחק הגדול שיש לפי”ז בלשון הרמב”ם שנראה ממנו שגם האיסור לסתור את הדלת הוא גזירה שמא יתקע ולא שמא יסתור תקוע, עוד דבריו נסתרים מהרמב”ם בפ”י שהבאנו על סתירת עץ תקוע בעץ שרואים ממנו שסתירת תקיעה בכלים היא דאורייתא.

ה.

ולכן נראה לבאר את החילוק בין דלת של מחובר לדלת של תלוש שבאמת הגזירה היא רק שמא יתקע כפשטות לשון הרמב”ם ואין גזירה שמא יסתור תקוע. והטעם פשוט, שהגזירה כאן היא לא אטו מקרים אחרים אלא שמא יעשה איסור בטעות בתוך הפעולה שעושה. ובהחזרת הדלת שייך שמא יתקע בטעות בתוך כך שמחזיר, אך בסותר זה לא שייך כי אם תתיר לו להסיר דלת שאינה תקועה, הרי שהתרת דווקא באינה תקועה ולא גזרו אטו מקרה אחר, ואם הדלת כעת תקועה בחוזק, בזה באמת לא התרת לו.

אך יש גם בהסרת דלת חשש שמא יתקע כאשר ישוב ויחזיר אותה. והטעם שחששו כבר בהחזרה לשמא יחזיר הוא שאין שימוש לדלת גדולה של בית כשהיא עומדת בפנ”ע ואינה מחוברת לבית, וכל שימושה הוא רק בחיבור לבית. ואם אדם נטל את הדלת ע”כ הוא יחזיר אותה תוך זמן קצר, וממילא י”ל שנגזור בכל נטילה אטו ההחזרה שעתידה לבוא בקרוב. מה שאין כן בכלים שהדלת שלהם קטנה וראויה לשימוש בפנ”ע כמש”כ ברש”י ב-קכ”ו: שדלת כלי ראויה לתשמיש לתת עליה אוכל לקטן, ולכן שם לא ברור שעתיד להחזיר את הדלת ולא גזרו כבר בהסרה שמא יתקע בהחזרה.

ועוד יש להקשות שהרמב”ם הזה בפרק כ”ב סותר לדבריו בפ”י הי”ד שכתב: המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב משום בונה. והמעשה רוקח מכוח הקושיה הזו הסביר שבפרק כ”ב כוונת הרמב”ם לומר שרק נטילת הדלת אסורה מדין שמא יתקע אך ההחזרה אסורה דאורייתא. אך זה קשה מאוד בלשון הרמב”ם שם.

ונראה לומר, שהמקור של הרמב”ם הוא מהברייתא בעירובין ק”ב: תנו רבנן ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת. והרמב”ם התקשה מדוע לא אמרו שהמחזיר דלת של בית חייב ולמה נזקקה הברייתא להגיע לבור ודות. ומזה למד הרמב”ם שבאמת בדלתות של בית אין בונה וסותר, כנ”ל (וזה מצטרף לדברי הב”י בביאור סוגיית הגמ’ ב-קכ”ב:), ורק בדלת של בור ודות ויציע יש.

ויש להסביר את החילוק בין דלת של בית לדלת של בור כי דלת של בית יושבת על צירים ונוח להוציא ולהחזיר אותה, ולכן אין לה חיבור גמור לבית, והיא נתפסת כחלק נפרד המשרת את הבית ולא מאוחד אתו. אך לדלת של בור ודות ויציע כנראה אין צירים אלא מניחים אותן בדרך קבע (או בחיבור של קשירה וכדומה כמו חותמות שבקרקע) על הבור, ובכך הדלת של הבור יותר מאוחדת עם הבור מאשר דלת של בית עם הבית.