שבת סימן ס"א

בענין אינו מתכוון בכיבוס

הנה כתב הגר”א (ב-ש”ב) בשם הסמ”ג שלא אומרים שרייתו זהו כיבוסו כשאינו מתכוון לכיבוס (אף שזה פ”ר כמובן), ובכך מתרץ את הגמ’ על נידה שטובלת בבגדה ועוד גמרות שרואים מהן שאין שריה ככיבוס. וכתב הגר”א שכן דעת הרמב”ם, ונראה עוד שכן דעת הריב”א שמובא בב”י. וגם הטור כתב לצרף סברא זו להתיר יחד עם סברת דרך לכלוך (ומ”מ נראה שלא סמך עליה בפני עצמה). והסברא של כל זה היא על דרך מש”כ ה”ה לענין מצרף בפ”ר, שיש מלאכות שמותרות גם בפ”ר, והגרז”נ גולדברג מסביר שהכלל הוא האם בדעת בנ”א התוצאה של הפ”ר מקושרת עם עיקר המעשה או שלא חושבים על כך כלל.

ונראה שכך צריך להסביר במ”מ שהביא ב”י בתחילת הסי’ (ש”ב), שכתב שהחילוק בין מקפיד (בניעור של בגד שחור כחדש) ללא מקפיד הוא שלמי שמקפיד הוי פ”ר, ולמי שאינו מקפיד זה רק אינו מתכוון ומותר. והוא פלא, איך ההקפדה הופכת דבר מסויים לפ”ר או לא. והיה מקום לפרש שכוונתו שהמקפיד ינער בכח ומי שאינו מקפיד ינער בצורה חלשה, אך זה דוחק כי לא משמע בגמ’ שההבדל בין מקפיד ללא מקפיד הוא בצורת הניעור, אלא שזה גורע במלאכה. ועוד, שבבה”ל ד”ה והוא שמקפיד מוכרחים לומר כך, אם לא שיחלוק על ה”ה, כי כותב שם צד שהולכים בניעור לפי מי שמנערים בשבילו ולא לפי המנער, וא”כ ע”כ זה דין באיכות המלאכה ולא שינוי בפעולה הטכנית.

ולא מספיק לומר ברב המגיד שאם לא מתכוון אין כאן כיבוס, כי א”כ מה החילוק בין מקפיד או לא. ועוד קשה, שמה שייך שם אינו מתכוון בכלל, והרי משמע שבא לנקות.

ונראה לומר שה”ה פירש שלא באו לנקות את הבגד בניעור, אלא שהיה מפריע להם ללבוש כשהוא רטוב מטל (כמו פירוש רוה”פ שמיירי בטל ולא כמו שרש”י ור”ח מפרשים שמיירי בלכלוך), ובאינו מתכוון יצא שהניעור ניקה את הבגד. והנה אצל מי שמקפיד מנכרא המלאכה ונחשבת מלאכה גם באינו מתכוון, אך למי שאינו מקפיד המלאכה כלל לא ניכרת ומותרת בפ”ר. וכבר הסברנו שזה החילוק בין מלאכות שנחשבות מלאכות בפ”ר לבין אלה שלא, שתלוי איך הדבר נראה כלפי חוץ, האם ניכרת המלאכה של הפ”ר למתבונן או לא. ויש כאן עוד חידוש, שזה משתנה לפי האדם. ואין ללמוד מכאן למלאכות אחרות, ואין ללמוד אפי’ בתוך אותה מלאכה לענין שרייתו זהו כיבוסו, כי בענין הזה של מלאכות שמותרות בפ”ר אין כללים מדויקים וקשה לדמות מילתא למילתא. וגם בתוך אותה המלאכה ישנן פעולות  המותרות ופעולות אסורות (כמו שרואים בתוס’ ב-עג:, ועיין מנ”ח במלאכת קוצר).

והנה המ”ב (ס”ק מ”ו) דייק מסה”ת וסמ”ג, והביא כן גם מא”ר, שגם למ”ד שאומרים שרייתו זהו כיבוסו רק כשיש לכלוך על הבגד, אם מכוון להדיא לכבס אסור. וזה פלא, כי הפשטות היא שלמ”ד הזה אם אין טינוף אין איכות של מלאכה, אז מה יעזור שיכוון.

והיה אפשר לפרש שהם מבינים שהמחל’ בין מ”ד ששרייתו זהו כיבוסו הוא רק כשיש לכלוך לבין מ”ד גם כשאין, היא כאשר הכיבוס נעשה באינו מתכוון, והוא מכוון לעשות דבר אחר בנתינת המים. והשאלה היא האם יש פה פ”ר ואסור או שזה מהמלאכות שמותרות בפ”ר כנ”ל, והמ”ד שאסור סובר שאין את ההיתר הנ”ל, והמ”ד שמותר סובר שבאמת זה כיבוס אך באינו מתכוון אין איכות של מלאכה ומותר. אך אם יכוון להדיא אסור כי יש בזה כיבוס במציאות. ונרוויח קצת שלא חולקים במציאות אם יש ייפוי בבגד בלי לכלוך.

אך קשה שזה לא הוזכר בשום מקום ומנין להוציא זאת, ופשוט יותר לומר שסמ”ג לשיטתו כנ”ל שכך מתרץ את הגמ’, אך המתרצים שהחילוק הוא בין אם יש לכלוך או שאין – חולקים על זה.

ואחר העיון בסה”ת (סי’ רמ”ב) שא”ר ומ”ב שולחים אליו, נראה שהפשט הוא שהתירו או באופן שאין לכלוך, או באופן שיש לכלוך אם לא מתכוון, וכל היתר עומד בפנ”ע. והא”ר ומ”ב מבינים שכדי להתיר צריך את שני ההיתרים, וצ”ע. וכן המרדכי שא”ר שולח אליו (כנראה כוונתו למרדכי בשבת סי’ שפ”ט-ש”צ) יוסבר כפי שהסברנו בסה”ת [ובסמ”ג כבר אמרנו שהוא ודאי סובר שאינו מתכוון הוא טעם ההיתר, אז ממנו א”א להביא ראיה למי שמתרץ מצד שכאן יש לכלוך וכאן אין].

Scroll to Top