ז”ל הגמ’ ב-ע”ד: “אמר רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא אימא לא קא משמע לן”.

ולכאורה יש להבין, אם הקושיה היא קושיה, שאין כאן איכות של מלאכה כיוון שהמתבשל חוזר בסופו של דבר לקדמותו, מהו באמת הקמ”ל. ודוחק לומר שקמ”ל שלוקח זמן רב עד שמתקשה, גם כי זה לא כתוב, וגם לא שמענו שבאמת יש חילוק בין דברים שמתקשים מהר או לאט. ובאמת שמעין דברי הגמ’ מהו דתימא וכו’ יש להקשות גם על בישול דבר לח שלהרבה פוסקים חייב, שהרי הדבר חוזר ומתקרר תוך זמן קצר.

ונראה שיש סוגי מלאכות שעניינן (או לפחות תנאי בהן) הוא ההתקיימות שלהן. כגון כותב, שנועד להעביר מסר למי שיבוא אחר זמן וירצה לדעת מה הכותב חשב, וכן קושר, מעניין המלאכה זה ההתקיימות, ולכן חייב על קשר של קיימא ופטור על שאינו ש”ק. וכן על זו הדרך בעוד מלאכות שמצאנו בהן תנאי של קיום. ודבר זה נמסר לחז”ל לקבוע מהו ענין כל מלאכה ומלאכה. ומלאכת מבשל ברור שעניינה לאו דוקא לעמוד לקיום, שכן כל עצמה באה להכשיר דבר לאכילה ולא לעמוד לקיום. וזה הקמ”ל, שמלאכת מבשל היא עצם הריכוך (או ההקשיה לפי הרמב”ם) ואין תנאי של התקיימות של המלאכה.

וזה מסתדר עם עוד נקודה, שיש הרבה מלאכות שלא נוהגות באוכלים (מחתך, וי”א גם קושר) ואילו מבשל נוהג באוכל, הגם שהוא אינו מתקיים. ונראה פשוט שהיסוד לפטור כמה מלאכות כאשר הן נעשות באוכל הוא מצד שדוקא בעשוי לקיום שייכת המלאכה, כי אם לא כן מנין לחז”ל שיש מלאכות שלא נוהגות באוכלין.