לפי רש”י והרא”ש ועוד ראשונים (לדף קל”ח) פשוט שאם עושה אוהל עראי שאין בו גג טפח (אם אין גם בתוך ג”ט לראש האוהל טפח), ואם זה גג טפח שאינו עשוי לקביעות פטור אבל אסור. והרי”ף והרמב”ם כותבים שגם באין בגגו טפח אסור מדרבנן, ורק עם חוט או משיחה מותר, או בכילת חתנים שעשויה לכך.

ואם יש גג טפח שעשוי לעראיות, לפי הרי”ף ורמב”ם יש לעיין. ומפשט לשון הרי”ף נראה שחייב גם בעראי, וכן נראה שהבין הר”ן, וכך בב”י. אלא שקשה על כך בסברא, איך ייתכן שעל דבר עראי יתחייב כמו על מבנה של קבע, ועוד קשה מזה שבעירובין כתוב שאם גג טפח פרוס מותר להוסיף עליו כי מותר להוסיף על אוהל עראי, הרי שהגמ’ קראה לזה אוהל עראי ולא קבע. ועוד קשה שא”כ איך מותר להוסיף טפח על טפח פרוס, והרי לא שמענו שמותר להוסיף תוספת קבע על אוהל.

ולכן נראה שגם דעת הרי”ף שפטור כה”ג, ומה שמשמע ממנו לגבי טלית כפולה שחייב זה בגלל ששם מיירי שעשוי לקביעות, וכה”ג פטור באין בגגו טפח אפי’ עשוי לקביעות [ועיין לקמן בקשר לדין האחרון], אך אם יש גג טפח ועשוי לקביעות חייב. ואולי יש לדחוק כך גם בר”ן. וכן יש לומר גם בדעת ר”ח.

ובכל אופן, איך שנסביר בר”ח וברי”ף, ברמב”ם פשוט וברור שאוהל טפח שנעשה לעראיות פטור ולא חייב (וכ”כ המ”ב בדעת הרמב”ם בשעה”צ ל”ט).

ונביא לכך ראיות רבות: א. הראיות הנ”ל שכתבנו בדעת הרי”ף. ב. הגמ’ אומרת שכילה שיש בה טפח אסורה, ולא כתוב שחייב. ג. הרמב”ם בפרק י’ לא הזכיר שחייבים על אוהל טפח אלא כתב רק אוהל קבע. ד. בפרק כ”ב כשהרמב”ם מחלק בין אוהל קבע לעראי הוא לא מזכיר את הענין של טפח, ורק כשמגיע להל’ כ”ט, על אוהל משופע, כותב שאין בגגו טפח. ה. בהל’ ל”ב שם לא הגביל את רוחב הגג בכילה, ומשמע שאע”פ שיש שם רוחב טפח, ובכ”ז זה רק אסור ולא חייב. ואותו דבר בהל’ כ”ח, אלא שבהל’ ל”ב יותר מוכח כי שם כותב גג. ו. בהל’ ל”ג שם הרמב”ם כותב שלא יכסה כלי בבגד משום אוהל אלא מכסה מקצת פיה, ואם היה דאו’ ודאי לא היה מותר ע”י השינוי הקטן הזה, ובודאי שדוחק להעמיד שם בפחות מטפח. ז. גם בסוף הל’ ל”ג שם הרמב”ם קורא אוהל עראי למסננת, וכמובן שדוחק להעמיד בפחות מטפח.

ואלה ראיות חזקות וברורות כמובן. אלא שקשה מאוד מזה שהגר”א בגליון ב-קל”ח כתב על דברי רש”י שהסביר שכילה אסור לנטותה שמיירי שיש בגגה טפח, ועל זה כתב הגאון של רי”ף ורמב”ם דוקא שאין בגגה טפח. והוא פלא גדול לפי’ הנ”ל, כי בשלמא בדעת הריף ייתכן שסובר שעל גג טפח חייב באוהל עראי, וגם זה קשה ביותר כנ”ל, אך בדעת הרמב”ם ודאי א”א לומר כן. וא”כ למה שלא נפרש גם לרי”ף כרמב”ם שמיירי שהכילה יש לה גג טפח ואעפ”כ פטור כי זה עראי.

ונראה לבאר שהגר”א לא התכוון לומר שלרמב”ם חייבים על אוהל עראי של טפח, אלא שהיה לו קשה, שכמה פעמים בסוגיא כתוב כילה וודאי שדוחק לומר שכל פעם מירי בכילה אחרת, ובהמשך חייבים לומר לפי הרמב”ם שמיירי בכילה שאין בגגה טפח כי מפורש ברי”ף ורמב”ם שרק באין בגגה טפח מועיל חוט או משיחה, ולכן כתב כך הגר”א, אך להל’ יסכים לנ”ל ברמב”ם.

והנה הרי”ף והרמב”ם כתבו שכילה שאין בגגה טפח אסורה מדרבנן ומועיל בה חוט או משיחה, וחוט או משיחה לא מועיל כשיש גג טפח. ולפי החולקים עליהם ומתירים לגמרי באין בגגה טפח מובן מאוד מהיכן יצא הדין, כי המקור הוא כילת חתנים שכתוב להדיא בגמ’ שכה”ג מותר. אך לרי”ף ורמב”ם צריך להבין מה המקור; והם צריכים לחלק בין כילת חתנים שעשויה לכך ולכן מותרת, לבין טלית כפולה שמפרשים אותה שנראית כמו כילת חתנים אך היא צריכה חוט או משיחה כי לא עשויה לכך. וצריך להבין מה דחקם.

והנה אם נגיד שבגג טפח לדעתם יש איסור דאורייתא כמו שיש שאומרים כך ברי”ף ודאי שמובן, אך זה גופא צ”ע מהיכא תיתי לומר כך, וגם קשה מה שהקשינו כנ”ל, ועוד שכל זה ברי”ף, אך ברמב”ם כבר אמרנו שא”א כלל לומר כך.

והנראה, שהגמ’ אמרה שבטלית כפולה אם כרך עליה חוט או משיחה מותר, והתקשו תוס’ האם מיירי שהיתה פרוסה טפח מבעו”י או לא, כי בעירובין כתוב היתר של פרוסה טפח מע”ש (והוא רק מוסיף על אוהל עראי) ולא מוזכר שם חוט או משיחה. ולפי תירוץ אחד של תוס’ צ”ל שכאן בטלית כפולה מיירי שיש טפח פרוס מבעו”י. ולפי תירוץ שני חוט או משיחה מועיל בלי שיור טפח. ועל תירוצם הראשון ודאי קשה שלא נזכר שם בעירובין חוט או משיחה. וכן קשה שכאן לא נזכר מענין פריסת טפח. והרי”ף ורמב”ם התקשו באותה הקושיה של תוס’, וודאי לא היה נראה להם כתירוץ הראשון של תוס’. אך גם בתירוץ השני של תוס’ לא היתה דעתם נוחה, כיון שאם האמת היא שבין שיור טפח ובין חוט או משיחה מועילים, מה טעם לא נזכר היתר של חוט או משיחה שם בעירובין, ומה טעם לא נזכר היתר של פריסת טפח אצלנו בשבת.

ועל כן הכריחו לומר שבעירובין מועיל דוקא פריסת טפח ולא חוט או משיכה, וכאן בטלית כפולה מועיל דוקא חוט או משיחה. ולכן הוזקקו להעמיד שאין בטלית כפולה טפח ובכ”ז אסור, אך ע”י חוט או משיחה מותר, וגג טפח לא שייך כאן, ובגג טפח לא מועיל היתר של חוט או משיחה ולכן לא נזכר שם בעירובין.

והנה מתבאר ברי”ף ורמב”ם שאוהל משופע אסור לעשות אפי’ אין בגגו טפח, כנ”ל, אך גם אם נעשה לקביעות אין עליו חיוב חטאת. ברי”ף זה מתבאר לפי מה שכתבנו שמה שמשמע בדבריו שאם יש בגגה טפח חייב זה בגלל שהטלית עשויה לקביעות, ובכ”ז אם אין בגגה טפח פטור. וכן מוכח מלשונו, שאומר שבגלל שעשויה בשפוע בלי טפח היא אוהל עראי, וצ”ל שכוונתו שיש לה דין אוהל עראי אע”פ שעשויה לקביעות. וברמב”ם הדבר מוכח כמו ההוכחה מלשון הרי”ף, וגם מסתימת לשונו שלא מחלק בין עשויה לקביעות או עשויה לעראיות. ואת הדין הזה נראה שלמדו מזה שיצא להם כנ”ל שטלית כפולה זה שאין בגגה טפח (כדי להבדיל מאוהל של מס’ עירובין). ומנגד כתוב בכילת חתנים שמותר לכתחילה בכה”ג, ולכן תירצו שבכילת חתנים מיירי בעשויה לעראיות וטלית כפולה עשויה לקבע, ובכ”ז פטור כמו שמתבאר בגמ’.

ואף שהרמב”ם נקט שכילת חתנים דרכה, בכך נראה שכוונתו כמו שכתבנו שעשויה לעראיות ולא לקביעות, ומה שלא נקט בפשטות שאינה לקבע, נראה שזה בגלל שעל כל אוהל משופע כתב שהוא אוהל עראי, ולעיל כתבנו שכוונתו שהדין הוא דין של אוהל עראי. ועכשיו נוסיף שכתב כן גם לפי המציאות, כי בד”כ אוהל של קבע לא עושים משופע, ואף אם יעשה את האוהל המשופע לקבע פטור כי אין דרכו בכך, אך מ”מ לא ראה לנכון לכתוב שכילת חתנים מותרת מצד שעשויה לעראיות כי כל אוהל משופע לדעתו מותר מדאורייתא מצד שבד”כ נעשה לעראיות. ולכן כתב שכילת חתנים דרכה בכך, כי דרכה בפירוק ובהרכבה, ולא ראו לגזור בזה כי לא מחלף באוהל קבע.

אך זה נראה דחוק, כי לפי”ז יוצא שבטלית כפולה של הגמ’ מדובר שעשה בצורה משונה משאר אנשים, שעשה לקביעות.

ולכן נראה לומר שבטלית כפולה אסרו אפי’ בעראי ולא חילוק בגזרה, כמו שאסרו אוהל עראי עם גג טפח. אלא שכילת חתנים עדיפה שלא רק שדינה ההלכתי הוא כאוהל עראי, אלא שבפועל דרכם של אנשים לעשות אותה רק לעראיות, וכשיש תרתי לטיבותא התירו גם בלי חוט או משיחה.

ונראה בסברא לומר שזה גופא שהצריכו חוט או משיחה נועד לדמות זאת למקרה של כילת חתנים, שדבר שדרכו בכך יש לו בית יד שנועד לפשוט ולגרור אותו, ולכן א”ש שזה ממש אותו יסוד היתר.

ועיין במ”מ שכתב על מש”כ הרמב”ם לגבי טלית כפולה, שלמד את הדין של אוהל משופע ממש”כ בסוכה י”ט ששיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו.

אך קשה על זה שבסוכה שם מתבאר שמה שכתוב לאו כאוהלים הכוונה שלא הוי גם אוהל וגם מחיצה יחד, אך אחד מהם יכול להיות, וכאן צריך רק אוהל. ועוד קשה שאולי אסור מדרבנן בעשוי לקבע, על אף החוט או המשיחה, כי הסוגיא מיירי בעראי. ועיין בגר”א שלא ביאר כמ”מ אלא כתב שהמקור הוא טלית כפולה, ונראה שעכ”פ הגר”א סבר כמו שביארנו [ועיין עוד בסימן הבא].

אלא שמה שכתבתי שקשה בקושיה הראשונה, קשה גם על הגר”א שכתב שהרמב”ם השמיט את הענין של שפוע טפח מהדין של כילת חתנים (עיין בסימן הבא) כי שפועי אוהלים לאו כאוהלים. ולכאורה תקשי כנ”ל, שאוהל או דופן לבד השיפוע יכול להיות. אך את הגר”א יש לתרץ אולי שדוקא כשיש עוד טפח בזקיפה אפשר להשתמש בגג כאוהל, עיין שם בסוכה, ואצלנו בשבת מיירי בלי טפח וזקיפה שאת זה הגמ’ מזכירה רק בהמשך.

אך עדיין קשה על המ”מ, אם דעת הרמב”ם להתיר בחוט או משיחה גם אם יש עוד טפח בזקיפה. וייתכן שדעת מ”מ שבזה הרמב”ם יאסור ויחמיר כמו גג טפח, וצ”ע בזה. ומכל מקום עדיין קשה הקושיה השניה שהקשיתי על המ”מ.

ועוד אפשר ליישב את המ”מ ואת הגר”א שלמ”ד שיפוע אוהלים לאו כאוהלים ברירת המחדל היא לראות זאת כמחיצה ולא כאוהל.