הנה רש”י על המש’ כתב שהצדן “שלא לצורך פטור – דאין במינו ניצוד והויא משאצל”ג ור”ש היא כדמוקי לה בגמ'”. ותוס’ התפלאו על כך, מה השייכות כאן לאין במינו ניצוד, שזה פטור אחר לגמרי. וכתבו שר”ת מחק זאת מן הספרים.

וצ”ע על הגהה זו, כי גם לעיל בדף ק”ו: כתב רש”י “שאין במינו ניצוד – צרעין ויתושין שאינן לצורך”. ורואים גם שם בדיוק את אותו ההיגיון שכתב רש”י על המש’ כאן, שאין במינו ניצוד זה סימן לכך שלא צדים אותם לצורך. וכעת לפי תוס’ נצטרך לומר שיש טעות גם שם ויש להגיה בשני המקומות. וזהו דוחק עצום כמובן.

ונראה להסביר את רש”י על הצד שאין כאן ב’ טעויות סופר, שלומד שאין דין חדש של אין במינו ניצוד, אלא באמת זה רק סימן לכך שלא צדים אותם לצורך, וממילא זה משאצל”ג. ולפי”ז ר”מ וחכמים שחולקים בדף ק”ו, חולקים במחל’ ר”י ור”ש על משאצל”ג. וכך תמיד הדרך בגמ’, להביא מחל’ לפי הנ”מ שלה ולא לפי עיקר הכלל.

ורש”י הוכרח לכך כנראה כי לא מצאנו מקור למעט אין במינו ניצוד, ולא מצאנו חילוק כזה. לא שמענו שאדם שצובע בצבע שאחרים לא רגילים לצבוע בו פטור, אלא רק אם אותו צבע לא יצבע טוב וכדו’. וגם כאן בצד, אם יש חסרון באיכות המלאכה, כגון שהדבר הניצוד לא בורח, בזה יש מקום לומר שאין איכות של מלאכה, אך אם יש צידה גמורה מאי נ”מ אם רגילים לצוד חיה זו או לא.