ז”ל הגמ’ פ”א: “אמר אביי פרפיסא [עציץ נקוב שזרעו בו – רש”י] הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע”.

רש”י ותוס’ מפרשים שאף שמלשון אביי משמע שהעושה כן חייב משום זורע או קוצר, מ”מ אין הכוונה באמת לחיוב דאורייתא אלא הלשון לאו דוקא וזה דרבנן.

והנה ה”ה (פ”ח ה”ד) כתב שהרמב”ם מפרש שזה דאורייתא, וכן שהרמב”ם השמיט את היתר טלטול צרור שעלו בו עשבים לצורך קינוח (שנזכר שם בגמרא קודם). וכתב שהרמב”ם בפרק כ”ו כתב שמותר לקנח בצרור, ומשמע אע”פ שעלו בו עשבים.

וכנראה סמך על מש”כ בפ”ח שלא יטעו ויתירו לקחת מע”ג יתדות ולהניח על הקרקע (או להיפך, מע”ג קרקע ולהניח על יתדות),

והרמב”ם לבד מה שמרויח שלא נדחק בלשון אביי כרש”י ותוס’, מרויח עוד קושיא גדולה בפשט הגמ’, כמו שהקשה בחידושי גור אריה שלכאורה אביי לא מוסיף כלום על הדין של ריש לקיש שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים, כי כבר מדברי ר”ל שמענו שהתירו את הטלטול של פרפיסא משום כבוד הבריות, אז רואים שזה איסור דרבנן שהותר. אך לפי הרמב”ם מובן היטב, כי הגמ’ לעיל דיברה רק באופן שלוקח מע”ג יתירות ומחזיר לשם, וזה הותר לצורך קינוח, אך להרים מע”ג הקרקע, או להיפך – ליטול מע”ג יתדות ולהניח על הקרקע, על זה הגמ’ לעיל לא דיברה, וזה איסור דאורייתא.

ולפי הרמב”ם צ”ל שעצם הטלטול של הפרפיסא באויר הוא איסור דרבנן גם אם לוקח מיתדות ומחזיר לשם, ואת זה התירו לצורך קינוח. והאיסור הוא מצד שהיניקה של הצמח משתנה מעט בכל הגבהה או הורדה.

אלא שקשה למה הרמב”ם לא הזכיר את האיסור דרבנן הזה. כי בפ”ח הזכיר רק את הדאורייתא, ובפכ”ו כתב סתם שמותר לקנח בצרור, והגם שהרב המגיד כתב שבכלל הדברים גם צרור שעלו בו עשבים, מ”מ אין במשמעות דברי הרמב”ם שם שהותר איסור של זורע או קוצר דרבנן רק משום כבוד הבריות. כי גם מוקצה צריך להתיר שם, וא”כ אולי רק מוקצה הותר, ואיך נלמד משם למקום שאין בו כבוד הבריות אך גם אין מוקצה שייאסר לטלטל פרפיסא מדרבנן.

ולכן נראה שיש לדחוק לפי הרמב”ם ולבאר שאע”פ שריש לקיש אמר שניתן לקנח בצרור שעלו בו עשבים, כוונתו שזה היתר גמור ואפילו איסור דרבנן אין. ורק אורחא דמילתא נקט שלשם קינוח צריך לטלטל צרור כזה. או שנקט כך מצד מוקצה, שללא הצורך של קינוח היה אסור מצד מוקצה. ואביי מחדש שר”ל מיירי דוקא בלא הרים מהקרקע ליתדות או להיפך, ואם יעשה כך יתחייב.

וגם לפי רש”י ותוס’ ייתכן שבלקחת מע”ג יתדות ולהחזירו לשם אפי’ איסור דרבנן אין, ורק באופן שלפי הרמב”ם יש  איסור דאורייתא, להם יש איסור דרבנן.