א.

הגמ’ אומרת שר’ יוחנן פוסק כר”ש שאין מוקצה, ומקשה שהרי לפי ר’ יוחנן הל’ כסתם מש’, ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

וז”ל תוס’ שם: “והא א”ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו’ – תימה לר”י היכי מוכח מהכא דלא ס”ל כר”ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר”ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר”ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר’ יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפירשתי לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אף על פי שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין לכלבים דבכולהו שרי ר”ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ”ר”.

מוכח בתוס’ שתופס שאם יש מיגו דאתקצאי, הרי שכל מוקצה שר”ש מודה בו – ממילא מתפתח ממנו גם מיגו דאיתקצאי, ואפ’ מוקצה מחמת גופו (ועיין לעיל סימן ל”ב שכתבנו בנידון זה של מיגו דאיתקצאי במחמת גופו שיש חולקים על זה).

ותוס’ אומר בשם רבו שכיוון שבה”ש היתה הבהמה חיה, אם יש מיגו דאתקצאי היה צריך להיות מוקצה לכל השבת גם לאחר מיתת הבהמה מצד שבעודה חיה אסור לטלטל אותה לכו”ע, וא”כ גם אם היא ראויה לכלב בעודה חיה (עיי”ש בתוס’ שהנידון הוא בכה”ג, ועיין באותו עמוד בתוס’ ד”ה רבי) צריכה להיות מוקצה גם לאחר שמתה. ובעל התוס’ משיב לרבו (ורואים שרבו מקבל זאת וחוזר בו) שיש לדמות זאת לפירות מחוברים שראויים לעורבים, ואסורים לאחר שיתלשו רק מצד גזרת פירות הנושרים אך מצד מוקצה לא, אע”פ שבשעת חיבורם ודאי הם אסורים בטלטול. ויוצא שסובר שלא מתפתח מיגו דאיתקצאי מבהמה חיה, בדומה לזה שלא מתפתח מפירות המחוברים שאסורים בטלטול.

ב.

וקשה על הדימוי של בהמה לפירות המחוברים, כי בפירות מחוברים הסברא פשוטה לכאורה, שזה איסור חיצוני שאסור לתלוש והסברא נותנת שלא יתפתח מוקצה, אך בע”ח זה מוקצה מחמת גופו לכאורה ובמוקצה מחמת גופו גם בעל התוס’ מודה לרבו שמתפתח מיגו דאיתקצאי. ויש להעיר שבביצה ל”א נחלקו הראשונים האם יש מוקצה כשהאיסור הוא חיצוני לדבר. אך כאן, אם נניח שיש מיגו דאתקצאי בסתם מחמת גופו, ובכל זאת בפירות המחוברים שתוס’ אומרים שהם מוקצים אין, ע”כ צ”ל שתוס’ כאן סובר שמוקצה ע”י סיבה חיצונית קיל טפי, כרמב”ן שם בביצה ולא כתוס’ שם.

ועוד יש להקשות בדברי התוס’ שאומר שהפירות בעודם מחוברים אסורים בטלטול (בלי לתלוש), מה גורם לאיסור הזה. ואין לומר שר”ש מודה במוקצה מחמת איסור בעודו באיסורו וחולק רק על המיגו דאיתקצאי שלו (וא”כ בשעת החיבור זה מוקצה גם לטלטל בלי לתלוש), כי גם אם זה נכון, מ”מ המהלך של תוס’ הולך לפי הצד שנסבור מיגו דאיתקצאי, ולומר להיפך זו סתירה לכל דברי התוס’.

ואת השאלה השניה נראה ליישב שאף שאין כאן מוקצה מ”מ זה שאסור לתלוש מסלק את כל השימושים שיש בפרי המחובר, ודבר שאין לו שימוש נהיה מוקצה מחמת גופו (על דרך דברי רע”א בגיליון בדף מ”ב:). אלא שאין זה מוקצה מחמת גופו שמפתח מיגו דאיתקצאי כי הוא נובע מאיסור חיצוני ולא מחוסר ראיות של הפרי, וכשיסתלק הדבר החיצוני שמפריע יחזור להיתרו. וכל מה שתוס’ כאן מסבירים שמפתח מיגו דאיתקצאי זה רק כשדבר לא ראוי כלל כמות שהוא בבה”ש. אלא שתוס’ מתנים שיהיה ראוי בתוך בה”ש לעורבים. וצריך להסביר שאם אין לזה כלל שם אוכל בה”ש אפ’ אם זה רק מחמת גורם חיצוני זה יהיה מוקצה ויתפתח מיגו דאיתקצאי, אך אם יש לזה שם של אוכל לגבי עורבים, מצד עצמו אין כאן מחמת גופו, אלא שהיה מקום לומר שזה עצמו שאסור אז בטלטול יפתח מיגו דאיתקצאי, ועל זה מחדשים תוס’ שלא. וצריך לבאר שאע”פ שיש לו שם אוכל בתוך בה”ש כי ראוי לעורבים מ”מ לאדם אסור לטלטל כי זה לא שימוש שבידו לעשות וצריך לחכות שעורב יבחר לבוא ולאכול (ועיין עוד בעניין הראוי לעורבים בתוס’ ביצה ג’. ובמהר”ם שם).

ג.

וכדי ליישב את הקושיה הראשונה, יש להקדים שהסיבה המקצה בבע”ח יכולה להיות שהם לא ראויים לכלום, כמו בהמה בעודה בחיים שלא ראויה לכלב ולא ראויה לאדם כי עכשיו שבת ולא יכול לשחוט, ויוצא שזה מחמת גופו רגיל ויתפתח מזה גם מיגו דאיתקצאי, למי שסובר זאת (כשיטת תוס’ כאן). אך התוס’ כאן הרי מיירי בבהמה או חיה שראויה לכלב עוד בעודה בחיים, כמו שמפורש בדבריהם, וא”כ מה הסיבה שמקצה את הבהמה בעודה חיה.

אלא התשובה היא שזה שאדם מייחד אותה לעצמו, לאכילה במוצ”ש, מקצה אותה ואסור בטלטול. ורע”א (ש”ח, לס”ק נ”ו במג”א) אומר שבשר כזה שמיועד בה”ש לאדם, ובתוך שבת בוחר לתת אותו לכלבים – מותר וזה לא מוקצה מעתה, כמו שר”ש אומר שאם נתנבלה מותר לטלטל כי אין מיגו דאיתקצאי. והחידוש ברע”א גדול יותר, כי מדעתו משנה את המעמד של הבשר. אך מ”מ זה לא כ”כ חידוש ביחס לדברי ר”ש עצמו. ורע”א בכל מקרה תולה זאת בכך שלא נגיד מיגו דאיתקצאי.

אך אפשר לומר שתוס’ הבינו שאף שלר’ יהודה זה מוקצה גמור שמתפתח ממנו מיגו דאיתקצאי, מ”מ לר”ש זה לא מוקצה כ”כ חמור. וראיה, שיכול בכל רגע שיבחר לשנות את המעמד שלו על דרך דברי רע”א, ומוקצה כזה שאפשר כל רגע לשנותו, איננו חשוב מספיק כדי ליצור מיגו דאיתקצאי. ורק בשעה שעוד לא נמלך אסור בטלטול. וזה שאפשר לשנותו זה סימן שכבר כעת ראוי ורק בגלל סברא חיצונית הופך לאסור בטלטול.

וזה דומה למה שכתבנו לעיל שמוקצה שאסור בטלטול רק מסיבה חיצונית, אך בעצמותו ראוי כבר עכשיו, לא מפתח מיגו דאיתקצאי. וזו הראיה שמביא בעל התוס’ לדחות דברי רבו, שרואים בפירות הנושרים שלא כל דבר מפתח מיגו דאיתקצאי, ובלבד שמצד עצמו הדבר ראוי בה”ש (ולפי”ז רבו היה יכול לחלק אולי בין הסיבה המקצה בפירות הנושרים לסיבה המקצה בבהמה חיה אך כנראה זה נראה לו דומה). וכך זה בפירות הנושרים שראויים לעורבים, וכך זה בבהמה שראויה לכל אך מיועדת לאדם.

ד.

ועל השאלה ששאלנו מהו המוקצה בפירות מחוברים היה אפשר לומר שבאמת אין זה מוקצה, ואיסור הטלטול הוא רק שימוש במחובר. אך נראה שצ”ל כנ”ל, שתוס’ בא מצד מוקצה ולא מצד שימוש באילן. ואפילו אם יסוד איסור הטלטול הוא מצד שימוש במחובר מ”מ צ”ל שזה גורם ממילא שיהיה גם איסור מוקצה מצד שאין לזה כעת שימוש. כי אם לא נגיע בסוף למוקצה לא מובן איך דוחה את סברת רבו, כי הוא יגיד שכאן אין הו”א למיגו דאיתקצאי כי אין מוקצה בה”ש, מה שאין כן בבע”ח.

ומכלל דברים אלו למדנו שתוס’ כאן סוברים שיש מוקצה במחובר, ועיין בסימן הבא.