א.

הגמ’ אומרת שנר שמן ופתילה הם מוקצים מצד בסיס לדבר האסור, והדבר האסור זה שלהבת. ולכאורה אין מוקצה שאפשר לשייך אליו את השלהבת חוץ ממוקצה מחמת גופו, מצד שהשלהבת איננה כלי. ואין לומר שהיא מוקצה כי אין לה שום שימוש גם אם אילו היתה כלי כי לא יכול להבעיר בה; שהרי יכול לטלטל את הנר ממקום למקום ולהאיר איתו.

והיה אפשר לומר ששלהבת היא מוקצה מחמת איסור, כי אי אפשר לטלטל אותה מצד איסור הבערה. אך ע”כ שז”א משתי סיבות. ראשית, המוקצה של שלהבת נאמר בגמ’ גם בדעת ר”ש, ולפי ר”ש אין מוקצה מחמת איסור. ואף שבד”כ הוא מודה שבעוד האיסור קיים אסור לטלטל מצד האיסור הרובץ על הדבר, כאן זה לא שייך כי לא בא לעבור איסור אלא רק לטלטל את הבסיס לשלהבת. אז אם אין לר”ש מוקצה מחמת איסור, הוא לא יכול לעשות בסיס גם בעוד האיסור קיים. ורק לפי הר”ן לביצה כ”ח על מוקצה מחמת מיאוס י”ל כן, שהר”ן שם אומר שר”ש ור”י נחלקים רק במיגו דתקצאי אך בשעה שהמוקצה עוד לא הסתלק ר”ש מודה שיש מוקצה מחמת מיאוס. ואם נגיד שכוונת הר”ן לומר כן בכל מוקצה, י”ל שגם במחמת איסור ר”ש מודה בעוד השלהבת דולקת, ואז יכול להיות גם בסיס. אך לפי כה”פ החולקים על הר”ן א”א לומר כן, וע”כ שאין השלהבת מוקצה מחמת איסור.

ועוד מסתבר שאין לומר ששלהבת היא מוקצה מחמת איסור כי אין דרך לטלטל שלהבת כלל אם לא על ידי דבר אחר, גם ביום חול. ולשרוף בעזרתה דבר אחר אין זה דרך טלטול. ואם כן מסתבר שצריך לבחון אם טלטול השלהבת כדרכה, כלומר ע”י דבר אחר הוא איסור הוא היתר (לפני שנחליט שהיא מוקצה מצד אחר), ואם זה היתר אין כאן מוקצה מחמת איסור אפילו לר’ יהודה. ולפי”ז גם לפי הר”ן א”א לומר שהמוקצה כאן הוא מחמת איסור.

[ופשוט שמה שכתוב בריטב”א ב-מ”ז. שהנר הוא בסיס לשלהבת שאסור ליגע בה אין כוונתו להבליע כאן את הטעם שאסור לטלטל שלהבת משום שאסור ליגע בה, אלא פשוט שהכוונה לומר רק שהשלהבת אסורה בטלטול ונגיעה לאו דווקא]

ב.

ולכאורה קשה שיש כאן לפחות ייחוד לשבת אחת, ומועיל להלכה, ואף שהב”י אומר שצריך עוד מעשה קטן, מ”מ הגמ’ אומרת בדף נ’ שבדבר שלאו בר מיעבד בו מעשה הייחוד מועיל בו גם בלי מעשה. ואם כן הגם שאין תורת כלי על השלהבת, היא צריכה להיות מותרת ככל מוקצה מחמת גופו שייחדו אותו למלאכה.

והיה אפשר לומר ששלהבת זה דבר מיוחד שא”א לייחד אותו כי כל הזמן יש שלהבת חדשה, כעין מה שהגמ’ בברכות נ”ג. אומרת על שלהבת. אך חזו”א (נ”א, ט”ז) דחה את התירוץ הזה כי מבואר שם בגמ’ שאמנם יש תוספת של שלהבת חדשה, אך גם הישנה נמצאת, וצריך להיות בסיס לדבר האסור והמותר.

ואולי היה מקום לומר שהגמ’ סוברת שהחלק שנשאר קיים בשלהבת הוא טפל והחלק שמתחדש הוא עיקרי ולכן הנר הוא בסיס לדבר האסור.

אך בכל אופן לפי ההלכה שאין בסיס בתוך שבת צ”ל שאדרבה, החלק המתחדש בתוך שבת לא יהפוך את הנר לבסיס, אלא דוקא מה שהיה קודם שבת יכול לעשות כן.

והחזו”א שם כתב שטעם האיסור בשלהבת הוא שלא רגילים להזיז אותה (כי חוששים שתיכבה) ודבר שלא רגילים להזיז חשיב מוקצה. ודבריו קשים, כי לא נראה שהמציאות בשלהבת היא שלא רגילים להזיז אותה בצורה יוצאת דופן. ועוד שקשה להמציא מוקצה חדש כזה, ומפורסם בפוסקים שדבר שקבוע במקום אחד בלי הקפדה כמו שעון קיר או תמונה איננו מוקצה, והוכיחו כך מתוס’ בענין של כילת חתנים. מה גם שכתוב שם בחזו”א שמרע”א מוכח לא כמוהו. ועוד קשה על חזו”א, שכשהגמ’ מחפשת מה המוקצה של נר היא טורחת להגיע לכך שהנר הוא בסיס לשלהבת שהיא האסורה. ואם כחזו”א לכאורה לא קובע מקום לנר עצמו פחות משלהבת, ומה ראתה הגמ’ לציין דוקא שהשלהבת היא המוקצה והנר הוא רק בסיס.

ג.

ונראה ליישב באופן אחר, שלא מועיל ייחוד בדבר כזה שא”א להשתמש בגופו כלל. ואף שמייחד אותה להאיר בה צ”ל שזה לא נחשב שימוש, כי שימוש צריך להיות בגוף הדבר, וזה הופך אותו לכלי, אך להאיר זה שימוש שנובע מחמת התכונות של השלהבת אך לא שימוש בגופה, ואין על זה תורת כלי גם אחרי הייחוד. ואף שאין זו סברא מוכרחת, יש להביא ראיה שכך חז”ל תיקנו את תורת הייחוד מזה שמעות הם מוקצה מחמת גופו לפי הרמב”ם (וכן נראה ברש”י בסוף מ”ד:), למרות שמייחד אותם לעולם להשתמש בהם. אע”כ מצד שהשימוש שם איננו בגוף הדבר אלא מטבעות בטבע שימושן הן רק סמל ורמז לשווי [מה שאין כן למשל בדבר כמו כרטיס מגנטי או תעודה מזהה אחרת, שיש בה שימוש בגופה מצד שניתן לקרוא בה וללמוד ממנה פרטים אישיים וכד’ על בעל הכרטיס או התעודה, אך במעות אין שימוש בגופן כלל]. וכיוון שזו הסברא של הרמב”ם, יש לומר כן גם על שלהבת, ששימושה לא נחשב בגופה אלא מחמתה.

ובזה נסביר גם את החילוק בין יו”ט לשבת לעניין מוקצה בשלהבת, שביו”ט שלהבת איננה מוקצה, כי ביו”ט מייחד אותה גם להעביר אש, וזה כבר נחשב שימוש בגוף הדבר. והיה אפשר לומר שאין זה מוכרח, וי”ל בפשטות שכמו שחז”ל התירו להסיק בעצים על אף שאינם כלי, כך התירו את השלהבת לצורך הדלקה. אך נראה שכן צריך למש”כ כי גם אם התירו את השלהבת לצורך הבערה ביו”ט, עדין היא לא הופכת לכלי של היתר. כמו שבעצים אסור ביו”ט לעשות שימוש שאיננו הבערה, לפחות לר’ יהודה (לא ניתנו עצים אלא להסקה, וכתוב שאסור לסמוך את הקדרה בבקעת). אך שלהבת מותר לטלטל לכל צורך ביו”ט גם לפי ר’ יהודה (עיין דף מ”ה. ועוד) וכן לפי שו”ע שפוסק ביו”ט כר’ יהודה לא שמענו מי שיגיד לא כך. ולכן צריך לומר שהיא הופכת לכלי ביו”ט, כנ”ל.

ויש קצת אחרונים שדיברו על מוקצה של שלהבת ואמרו סברא דומה למש”כ, אך סייגו שהיא נכונה דוקא בדבר שאין בו ממש כמו שלהבת. ולא מובן בסברא מה הקשר בין שני הפרטים האלה, אחר שהגמ’ דנה שלהבת ככל דבר שיש בו ממש לענין זה שהוא מוקצה, ולא התעלמה ממנה בטענה שהיא לא גשמית.

ויש להביא מקור ברור ומבואר לדברינו משו”ת מהר”ח או”ז סי’ פ”א-פ”ב, שם שאל המהר”ח את הרא”ש האם אפשר לייחד בע”ח כמו תוכים כך שלא יהיו מוקצים, והביא ראיה מסליקוסתא שעומד למראה ומכלי נגינה שלולא האיסור לנגן לא היו מוקצים. והרא”ש עונה לו שלא יועיל ייחוד כזה למוקצה מחמת גופו. וזה ממש על דרך מש”כ, שדבר שלא משתמשים בגופו ככלי אלא רק מחמתו כקישוט לראיה או לשמיעה לא נקרא שימוש. והרא”ש אומר שם שהראיה מכלי נגינה איננה ראיה כי שם זה כלי, ולא מחמת גופו. וכוונתו היא שאם הכלי הוא דבר שיוצרים על ידו נגינה זה נקרא מעשה כלי אע”פ שהתכלית היא רק שמיעה. אך דבר שלא עושה מעשה כלי ורק משמש לראיה יישאר מוקצה מחמת גופו, וכן אם למשל ייחד ציפור שיודעת לשיר – יישאר מוקצה. ועל הראיה מסליקוסתא השיב בטו”ט המנוחת אהבה בהע’ בפרק י”ב, ששם עומד גם לריח, וריח עדיף מהנאה של מראה וקול כמו שרואים בגמ’ בפסחים בסוגיה של לא אפשר ומכוון, ויש גמ’ מפורשת בביצה ל”ג שמתירה לטלטל עצי בשמים. ומפורש ברש”י ומאירי שם שסליקוסתא עומד גם לריח.

ד.

ומכאן יש לדחות דברי השש”כ (כ”ו, כ”ה) ועוד פוסקים שהתירו לטלטל אגרטל עם פרחים. וזה ממש היפך דברי הרא”ש, ובמחל’ רא”ש ומהר”ח או”ז יש לפסוק כרא”ש מסתמא, שהוא רק מובהק יותר, וביותר שלא ברור שמהר”ח חולק כי שאל מהרא”ש בדרך שאלה וכתלמיד לפני רבו. וכן פסק כרא”ש בחזו”ע שבת ח”ג בפרק על מוקצה מחמת גופו. ומה גם שזה מסתדר היטב עם שלהבת, בלי החילוק הנ”ל של האחרונים בין דבר שיש בו ממש או לא. ובאמת שמהרא”ש הזה גם נדחה חילוקם בין יש בו ממש לאין בו ממש.

ולפי דברינו יש לאסור כל מיני קישוטים שעושים לנוי, ככל מוקצה. ומצוי להיכשל בקישוטים שמפזרים על השולחן.

ואף שהיה מקום לחלק בין אם אדם יצר את הקישוט לבין אם רק ייחד, נראה להוכיח בהחלט שז”א. ראשית בסברא זה לא מובן, כי אם הראיה היא מצד שהשימוש לא מספיק חשוב להיקרא כלי, מה יעזור שאדם יצר זאת במו ידיו, כמו שאם אדם ייצר איזה גוש מתכת שאין בו שימוש של כלי הוא יישאר מוקצה. ועוד, שבראיה שהבאנו מהרמב”ם על מטבעות מוכח שאע”ג שאדם יצר אותם אם אין בהם שימוש בגופם הם מוקצה.

ועוד ראיה שאין חילוק בין אם אדם יצר או לא, משבולי הלקט (סי’ קכ”א, הובא בקצרה בב”י בסי’ ש”ח) שאוסר כדור של משחק ילדים כדין מוקצה. והמעיין בשבה”ל בפנים ימצא שכותב מפורש שאע”פ שאדם ייצר כדור טוב (ולא סמרטוטים של משחק ילדים) באופן שיהיה כלי גמור לעניין קבלת טומאה (עיין בסנהדרין ס”ח. במחל’ ר”א ורבנן) אעפ”כ לעניין שבת יישאר מוקצה כיוון שהשימוש של שעשוע איננה נחשב צורך, וגם לא ראוי לכסות בו כלי כי הוא מטונף. אז רואים שאע”פ שאדם יצר דבר ולא רק יחד מוקצה מחמת גופו, אם השימוש לא מספיק חשוב – יישאר מוקצה. וה”ה בנידון של חפץ שעומד לנוי, שחז”ל לא החשיבו שימוש זה כי איננו שימוש של כלי.

אך יש למצוא היתר לטלטל קישוטי שולחן, שלכאורה נגיד שכל תכשיט יהיה מוקצה מחמת גופו לפי דברינו. אלא פשוט שצריך לומר שאם החפץ מייפה דבר אחר נחשב מספיק שימוש בגופו כדי שיועיל ייחוד. והתכשיט מייפה את הגוף. ואם נגדיר את הקישוטי שולחן כבאים לייפות את השולחן י”ל שיועיל להם ייחוד. ואולי אפילו בתמונה על הקיר ניתן לומר כך, שבאה לייפות את הבית. אלא שלא כ”כ ברירא דבר זה כי ייתכן שכל אלה נחשבים בדעת בנ”א כקישוט העומד בפנ”ע. ובכל אופן באגרטל נראה פשוט שלא חשיב כבא לייפות משהו אחר אלא עצם נוכחותו מועילה לאדם ולזה לא יועיל ייחוד.

ואגב אורחא יש לעיין בדברי השבה”ל, שאם זה כלי לעניין טומאה כנראה נחשב שיש לו בית קיבול וא”כ אפשר לשים בו דברים, ולמה צריך שימוש אחר. ונראה שלעניין מוקצה הולכים לפי שימושים מעשיים שייתכן שיעשה, ומסתמא לא ימלא את הכדור בשבת. וגם יש להביא בזה את הגמ’ על נר מסריח שהוא מוקצה (לולא שראוי לכסות בו כלי) אף שלעניין טומאה ודאי שיקבל טומאה גם אם לא ירצה להכניס בו שום דבר מחמת מאיסות, כל שראוי לכך עכ”פ.

ה.

ובדרך אגב נעיר ליישב מנהג העולם גם אצל ספרדים לא להתייחס לצעצועים כמוקצה, אע”פ שהשו”ע פסק שאסור לשחק בכדור (אם לא נלך עם הסוברים שדוקא בכדור אסר כיוון שטור מלכא חרב על זה ששחקו בכדור – עיין בילקוט יוסף ועוד). ונראה שהיום המושג של שעשוע וייצור משחקים בין לקטנים ובין לגדולים הפך לדבר מרכזי ביותר. ולא משנה שהצעצועים משתנים בין של ילדים או נערים או מבוגרים; הצד השווה שבהם שמשחק מכל סוג הפך לצורך חשוב בציבור. ושבה”ל דיבר בזמנו שזה לא היה נחשב שימוש חשוב, וזה דבר שיכול להשתנות לפי הדור. ולא דומה לייצור חפצים לקישוט שגם זה התפתח בדורנו, כי בזה חז”ל לא אמרו שזה לא שימוש מספיק חשוב, אלא גזרו על כל דבר שאיננו כלי, וא”צ לומר בזה שהשתנו דעות האנשים, וייתכן שגם בזמן חז”ל זה היה דבר חשוב באותה מידה של היום.

ו.

ומדברינו הנ”ל תצא גם קולא. כיוון שאנחנו מסבירים ששלהבת זה רק מוקצה מחמת גופו, הרי שמפזר חום או פנס שיש שם חוט להט שגורם אור או חום יהיה מותר לטלטל, כי החוטים הלוהטים הללו הם כלים, שעושים מעשה כלי. ואף שסו”ס תוצאת המעשה היא הארה או הפצת חום שזה שימוש שמצד עצמו לא היה מגדיר כלי, כנ”ל (לפחות לגבי אור, אך נראה שה”ה לגבי מוקצה מחמת גופו שיפיץ מעצמו חום), מ”מ כאן החוט הזה מפיק אור וחום מזרם החשמל וזה עצמו מעשה כלי, אע”פ שמגיע לאותה התכלית של שלהבת. וגם אם נוצרת שלהבת היא נוצרת בדרך של ממילא וכפועל יוצא ואין זה עיקרו של הכלי.