שבת סימן מ"ד

האם מוכן לדבר אחד הוי מוכן לשימושים אחרים

א.

ברור מכמה מקומות שברגע שכלי מסוים ראוי לשימוש אחד, מותר להשתמש בו כל שימוש שהוא. כך מבואר בגמ’ בדף מ”ו שכיוון שהכלי הוא כלי, הרי שאף שמלאכתו לאיסור ורוב שימושיו לא תקפים בשבת, מ”מ בגלל שראוי לכסות בו מנא מותר לטלטלו (לצורך גו”מ).

והנה מצאנו שני מקומות בגמ’ שסותרים לכלל הזה, ועוד מקום בדברי הרמב”ן.

המקום הראשון בגמ’ שסותר לזה הוא הגמ’ בביצה בדף ח’:, שאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, והמקום השני הוא הגמ’ בביצה ל”ב:-ל”ג. שאסור לטלטל בקעת כדי לסמוך בה קדרה וכד’, אף שלהסיק בה מותר ביו”ט.

וכתוב ברשב”א שהברייתא שאוסרת לטלטל בקעת לשימוש שאינה הסקה היא דעת ר’ יהודה שאית ליה מוקצה, ובדעתו אפשר לומר שדבר מסוים מוכן לזה ולא מוכן לזה. וגם אנחנו נגיד כמו כן שבדף ח’ גם כן סתמא דגמ’ כר’ יהודה כי ביו”ט פוסקים כר’ יהודה. וגם לפי הפוסקים שאומרים שגם ביו”ט לא קיי”ל כר’ יהודה אלא כר”ש, לא קשה כי מרא דמימרא שם בדף ח’ בביצה הוא רבא, ורבא אית ליה הלכה כר’ יהודה.

ונראה שגם ר’ יהודה מודה בכלי גמור שמותר לטלטלו לשימושים שונים. לא מבעיא לדעת תוס’ בדף ל”ו שר’ יהודה מודה שמותר לטלטל כשמל”א לצורך גו”מ שודאי מוכח כנ”ל, אלא אפ’ לרש”י (עיין בסימן הקודם) שמוכח ממנו שר’ יהודה חולק על היתר הטלטול של כשמל”א לצורך גו”מ יש לחלק בפשטות שדוקא כשמל”א שעיקר שימושו הוא איסור, עד שהשימושים האחרים טפלים לשימושי האיסור ר’ יהודה אוסר, והטעם הוא כמו שרש”י אומר שם בדף ל”ו שמוגדר שאין לו עוד תורת כלי. אך סתם כלי שמיועד למלאכת היתר, ואפ’ שמיועד למלאכת איסור אך יש שימושים אחרים מצויים (כמו שופר, ועיין בסימן הקודם) – בזה ר’ יהודה מודה שאיננו מוקצה. ורק ר’ נחמיה סובר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו (וגם ר’ נחמיה לא משמע שחולק בדעת האדם האם מקצה מדעתו או לא אלא זה חלק מגזרת טלטול כלים, כמו שמשמע גם בהקשר שר’ נחמיה מובא בפרק כל הכלים).

ור’ יהודה שאוסר לטלטל לשימוש שלא מוכן אליו זה רק במוקצה מחמת גופו שיש צורך לייחד אותו, בזה חולק ר’ יהודה על ר”ש וסובר שלצורך שלשמו ייחד אותו ייחד, ודעתו עליו, וכלפי השימושים האחרים זה מוקצה. ור”ש סובר שאין מוקצה, וכל שייחד למשהו יש תורת כלי עליו ולא אכפת לנו שלא חשב על השימושים האחרים.

ב.

והנה הרמב”ן (במלחמות לדף מ”ט) כתב סברא שאם מייחד עם מעשה זה ייחוד גדול ומועיל לטלטל לכל דבר, אך אם למשל רק שם אבן על פי החבית אסור לו לטלטל, אך מותר לו לכסות בה את החבית בשבת. ולכאורה כתוב כאן גדר של מוכן לדבר אחד ולא מוכן לדבר אחר גם לפי ר”ש, וזה נסתר מהכלל שאם כלי ראוי לדבר אחד הוא ראוי לכל דבר.

ויש ליישב שחז”ל קבעו שכדי לתת תורת כלי למוקצה מחמת גופו צריך לייחד אותו בייחוד המועיל, ולא כל ייחוד מועיל. ורק ייחוד עם מעשה מסוים מועיל (לפחות לדעה שהרמב”ן שם בא להסביר), וכל שלא עשה את הייחוד הזה לא חשיב תורת כלי כלל. אך מ”מ חז”ל עשו עוד גדר, שאם התחיל להשתמש במוקצה מחמת גופו למלאכה מסוימת, יוכל להמשיך ולהשתמש בו גם בשבת, ולא מדין שיש עליו תורת כלי, אלא זה גדר חדש (ובאמת צ”ב קצת בהיגיון של הגדר הזה).

ג.

ולגבי בקעת יש סתירה בסוגיות, שהגמ’ בדף קכ”ד בשבת אומרת שביו”ט בקעת זה מלאכתו להיתר ובאמת היה צריך להיות מותר לכל השימושים, אלמלא שחז”ל גזרו אטו שבת (שבשבת זה כצרורות ואבנים ומוקצה מחמת גופו) והתירו רק להסיק. והגמ’ אומרת שזו דעת ב”ש, וב”ה לא גוזרים. ובביצה ל”ג לא מוזכר דבר מזה, ואדרבא ממהלך הגמ’ שם משמע שהגמ’ דנה מצד אם מוקצה או לא, והאוסר לטלטל בקעת לסמוך קדרה בא מצד מוקצה ולא מצד הגזרה הנ”ל. והרא”ש שם מסביר את הגמ’ בביצה כמו מסקנת הגמ’ בשבת, עיי”ש. אך הרמב”ן ובעה”מ ורשב”א אומרים שהסוגיות חלוקות, והגמ’ בביצה באה מצד מוקצה. וכבר בארנו לעיל שלפי ר’ יהודה שייך לומר שבקעת מיוחדת לשימוש מסוים ולא לאחר, ור”ש חולק.

והרשב”א שם בביצה אומר שהאוסר סובר כר’ יהודה (כנ”ל), אך אח”כ שואל שוב למה אסור לטלטל בקעת לצורך גופו לפי הסוגיה בביצה שלא סוברת את הגזרה של יו”ט אטו שבת. ועונה הרשב”א שבקעת היא מוקצה מחמת גופו, ובאמת היה אסור לטלטלה לכל שימוש בלי ייחוד, אלא שחז”ל התירו להסיק בעצים ולא התירו שימושים אחרים.

ולכאורה נראה מפליא מה ראה לשאול שוב ולתרץ אחרת, אחרי שכבר באר שזו דעת ר’ יהודה. וביותר, שכתוב שם בברייתא שר”ש חולק וא”כ פשוט לומר שר”ש לטעמיה ות”ק דברייתא הוא ר’ יהודה, וכן התנא דמתניתין שם, וביו”ט סתם לן תנא כר’ יהודה.

וי”ל שהרשב”א אמר את החשבון בדעת רבי יהודה רק כל זמן שנסבור שלבקעת אין תורת כלי של היתר אלא היא מוקצה מחמת גופו שצריך לייחד אותו. אך כיוון שהגמרא בשבת אומרת שלבקעת יש תורת כלי חוזרת הקושיה, כי גם רבי יהודה מודה שכלי שיש לו תורת כלי מותר לטלטלו לכל שימוש, כפי שביארנו. ועל זה אומר שהסוגיה בביצה באמת חולקת וסוברת שאין לבקעת תורת כלי, אלא היתר השימוש בה מיוסד על היתר מיוחד של חז”ל שחורג מהכללים הרגילים.

ויש להעיר שלא מפורש בדברי הרשב”א שחוזר בו ומתרץ אפ’ לפי ר”ש, וגם לפי הענין שם נראה שלא חוזר בו מדבריו הראשונים שהגמרא בביצה היא דעת רבי יהודה. כלומר ייתכן שלפי ר”ש אם חז”ל התירו סו”ס לשימוש אחד ודאי יותר כבר לכל השימושים ולא גרע מייחוד לצורך אחד. ובסברא זה נראה נכון בדעת ר”ש, אם כי כיוון שכאן אין ייחוד בפועל ייתכן שכך חז”ל גזרו. ובהשגת הראב”ד שם בביצה כתוב מפורש שגם לפי ר”ש לא ניתנו עצים אלא להסקה.

ד.

ועיין שם בשפ”א בשבת, ששואל שייאסר גם ביו”ט כי אין לו תורת כלי. ומתרץ שלעניין דבר שמלאכתו להיתר לא גורע מה שאין לו תורת כלי. והדברים דחוקים טובא, כי למשל אבן היינו יכולים לומר לפי”ז שמותרת לגמרי כי מלאכתה לפצח בה אגוזים. אלא שאולי שפ”א יתרץ שבעצים ברור תמיד שעומדים להסקה, ובכל מיני מוקצים אחרים מחמת גופו זה לא ברור, וצ”ע בזה. אך קושייתו לכאורה לא קשה כלל, שכוונת הגמ’ שמיירי שייחד אותם להסקה, ואחרי שייחד אותם הם לא מוקצים, ובשבת מיירי שלא ייחד. ואף שיכול לייחד לדבר המותר אורחא דמילתא נקט בסתמא, שביו”ט מייחד להסקה ובשבת לא מייחד, ושייך לגזור יו”ט אטו שבת כי במציאות כאן מייחד וכאן לא.

ועוד יש לומר שביו”ט א”צ כלל לייחד ובכל זאת העצים לא יהיו מוקצים, ולא מצד שמסתמא מייחד, אלא מצד שהסקה בין אם זה לצורך בישול ובין אם זה לצורך חימום הבית היה נראה לחז”ל תשמיש מספיק חשוב שלא יגזרו עליו מוקצה. כמו שלא גזרו באוכל, וכמו שלא גזרו במיני עשבים שעומדים לריח כמו שרואים בכמה מקומות. אך יש בתירוץ זה דוחק כי אוכל או בשמים לא נקראים תורת כלי עד שיחולו עליהם הגדרים של גזירת טלטול כלים של פרק כל הכלים. ומפורש בפוסקים שמותר לטלטל אוכל גם שלא לצורך כלל, בשונה מכלי שמלאכתו להיתר. אך בגמרא שם אביי מקשה מבקעת על רבה לגבי גדרי טלטול כלי שמלאכתו להיתר, אז רואים שמש”כ שם מלאכתה להיתר זה בגדרי כלים.

Scroll to Top