שבת סימן מ"ג

שיטת רש"י בכשמל"א ובמוקצה מחמת חסרון כיס

א.

הגמ’ אומרת בדף ל”ו שיש ג’ ברייתות חלוקות בענין טלטול שופר וטלטול חצוצרות, ואומרת שהברייתא שאוסרת זה וזה היא דעת ר’ נחמיה שאומר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. והברייתא שמתירה בזה ובזה היא דעת ר”ש, והברייתא שמתירה בשופר ואוסרת בחצוצרות היא ר’ יהודה.

ותוס’ פירשו שבין שופר ובין חצוצרות הם כשמל”א, ור’ יהודה מודה שמותר לטלטל כשמל”א לצורך גו”מ ובהכי מיירי הברייתות שמתירות. במה נחלקו ר’ יהודה ור”ש, בחצוצרות, שר”ש מתיר כי יש להן שימוש צדדי כלשהו של היתר (ולא התפרש מה השימוש, אך ניתן למצוא שימוש צדדי שלא גרע מלכסות בו מנא), ור’ יהודה אוסר כי אף שמתיר כשמל”א, מ”מ בכשמל”א כזה שמיוחד לאיסור ושימושי ההיתר בו הם צדדים בלבד הוי כמו מיטה שייחדה למעות שזה מוקצה לפי ר’ יהודה אף שניתן טכנית להשתמש בה שמושים של היתר.

ותוס’ אומרים שמתוך פירוש הקונטרס משמע ששופר זה כלי שמלאכתו להיתר, והוציאו את זה מרש”י כי רש”י אומר (בהסבר הברייתא שאוסרת בחצוצרות ומתירה בשופר) שחצוצרות זה דבר שמלאכתו לאיסור ולכן אסור. ומשמע ששופר זה לא כשמל”א. ואין לומר שכוונת רש”י שחצוצרות לא ראויות לשום שימוש כלל, ואפ’ לא לכסות בו כלי, שהרי א”כ גם לר”ש היו מוקצה, כמו שמוכח שכן דעת רש”י בדף מ”ו (ד”ה אבל בנפטא) שאם כשמל”א לא ראוי לשום דבר, ואפ’ לא לכסות בו כלי הוא מוקצה [אמנם יש בזה מחלוקת, שלפי בעה”מ בפרק מי שהחשיך הדין כנ”ל, ולפי הרשב”א נשאר כשמל”א, ואף שאין לו שימוש לצורך גופו מותר לצורך מקומו, אך מ”מ רש”י כבעה”מ, כנ”ל].

וא”כ יש להבין, כיצד רש”י אומר ששופר הוא מלאכתו להתיר, והרי עומד לתקיעה שהיא דבר האסור. ואף שהגמ’ בסוף ר”ה אומרת שתקיעת שופר ורדיית הפת אינן מלאכה אלא חכמה, מ”מ לא מסתבר כלל לחלק בכך, כי מוסכם בפוסקים שגם איסור דרבנן יוצר הגדרת כשמל”א (עיין תחילת סי’ ש”ח בבה”ל בשם פמ”ג), ואין סיבה לא לומר כך. ועיין בדף מו: מוכח מרש”י לגבי קינה של תרנגולות שנקרא מלאכתו לאיסור, ולכאורה איזה איסור דאורייתא יש שם, אע”כ שרש”י סובר שגם באיסורי דרבנן יש כשמל”א. וא”כ מעתה דוחק גדול לחלק בין רמות של דרבנן, ומה סברא יש בכך. שו”ר שמביאים ב-של”ח מהלבוש שדבר שאסור משום חומרא בעלמא אין בו דין כשמל”א, אך עכ”פ נראה שרדיית הפת נידונית כאיסור דרבנן ולא כחומרא בעלמא.

ונראה לומר שרש”י סובר שאם כלי מסוים מיועד לתשמיש של איסור, ויש לו קצת תשמישי היתר שאפשר למצוא כגון לכסות מנא זה כשמל”א. אבל אם תשמישי ההיתר הם מועטים מתשמישי האיסור אך מ”מ הם תשמישים מצויים ולא טפלים הרי שנחשב שזה כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר ומותר. ומעין זה הקשה הבה”ל על הפמ”ג, שהפמ”ג קבע שכל שרוב תשמישו לאיסור הוי כשמל”א, וראיה מהרשב”א שדן קדרה ככשמל”א (וכך במ”ב). ושאל הבה”ל מנין לו שכל רוב תשמיש לאיסור הוי כשמל”א, לעולם אימא לך שאפ’ רוב תשמיש לאיסור הוי מלאכתו להיתר, ובלבד שתשמישי ההיתר מצויים, ורק בקדרה אמר הרשב”א שהיא כשמל”א כי תשמישי ההיתר טפלים לתשמישי האיסור. ותוס’ סוברים כמו הפמ”ג שהולכים לפי רוב התשמיש. וצ”ל לפי רש”י לפי”ז שלגמוע מים לתינוק בזמנם היה תשמיש מצוי בשופר (והדבר מסתבר כאשר לא מצוי בקבוק לתינוק, וצורת השופר מתאימה לכך).

ב.

והנה רש”י כתב בד”ה הא ר’ יהודה, שר’ יהודה סובר שחצוצרות לא מטלטלים ושופר כן, כי חצוצרות זה מוקצה, מה שאין כן בשופר “דתורת כלי עליו כדאמרן לעיל”. וכוונתו שלעיל פירש ששופר ראוי לגמע בו מים לתינוק וזו התורת כלי, וחצוצרות כתב לעיל שהם כשמל”א. וא”כ יוצא שלפי רש”י כשמל”א זה דבר שאין עליו תורת כלי. וזה מתאים בסברא למה שאמרנו לעיל שהשימושי היתר של כלי, כדי להגדירו מלאכתו להיתר, לא צריכים להיות הרוב ומספיק שימושים שיהוו תורת כלי, כלומר שיהיה ראוי למשהו.

אך באמת קשה, כי יוצא שלכשמל”א אין בכלל תורת כלי, וזה פלא, כי א”כ גם לר”ש היה אסור לטלטלו כלל, כמו שכבר הוכחנו לעיל מרש”י ב-מ”ו שאם לכשמל”א אין כלל שימוש הוא מוקצה גם לר”ש [וגם בלי הראיה הזו, עצם זה שנגדיר שאין לדבר מסוים תורת כלי אוסרת אותו בטלטל כי זה כמו צרורות ואבנים].

וי”ל שכוונת רש”י לומר הגדרה זו דוקא בדעת ר’ יהודה. כלומר לפי ר’ יהודה אין לכשמל”א תורת כלי, ואף שבמציאות ראוי למשל לכסות בו כלי וכדו’ אלה תשמישים טפלים, ובגלל שאין לו תורת כלי אסור בטלטול אפ’ לצורך גו”מ ככל דבר שאין עליו תורת כלי. והסברא היא שכל המושג של תורת כלי תלוי בדעת בנ”א, כי גם אם נחשוב על שימושים שונים ומשונים שאפשר לעשות בכלי, אם במציאות אנשים בזים לכאלה שימושים ובודאי שלא יעשו אותם אין זה שימוש שמגדיר תורת כלי לכלי. ור’ יהודה סובר שאדם מקצה מדעתו כלי שעומד למלאכת איסור, כמו שרואים בקינה של תרנגולת (מ”ה:) ובמיטה שייחדה למעות (מ”ד.) [וכן כתבו בנקודה זו תוס’ בד”ה הא ר’ יהודה, אלא שתוס’ לא מגדירים זאת כמלאכתו לאיסור ורש”י כן, כמו שכותב להדיא בקינה של תרנגולת, עיי”ש]. ובגלל ההקצאה מן הדעת, נמצא שדעתו של אדם רק על שימושי האיסור כי הם העיקר, ואז יוצא שאין לכשמל”א תורת כלי. אך זה נכון רק בכשמל”א לפי הגדרתו של רש”י, כי אם רוב התשמישים לאיסור אך יש תשמישי היתר מצויים – בזה דנים על שני התשמישים ותורת כלי עליו, וזו המציאות בשופר. וכל זה דלא כתוס’ (בד”ה הא ר”י) שכתבו שר”י מודה שמותר לטלטל כשמל”א לצורך גו”מ.

ובעוד מקומות מצאנו שדעת רש”י שלפי ר’ יהודה כשמל”א אסור בטלטול (גם לצורך גו”מ), כמו שרש”י אומר בקינה של תרנגולת שהמוקצה שלה הוא כשמל”א, ואליבא דר’ יהודה. ובדף קנ”ז הגמרא אומרת שר”ש מודה בחסרון כיס. ורש”י שם בא להוכיח שהמש’ בפרק כל הכלים שאוסרת חסרון כיס היא ר”ש, ומוכיח זאת מזה שבאותה משנה כתוב שכל הכלים ניטלין, ומשמע אפילו מלאכתן לאיסור. וזו ראיה שהמשנה היא ר”ש לפי רש”י, כי לפי ר’ יהודה אין היתר טלטול לכשמל”א אפילו לצורך גו”מ.

ג.

ואת הראיות של תוס’ יש לדחות, שמה שהוכיחו שר”י מודה שמותר לטלטל כשמל”א לצורך גו”מ מזה שרב מתיר לטלטל מטאטא (בפרק כל הכלים) ורב כר’ יהודה ס”ל, אינה ראיה כלל כי לפחות לפי רב הונא בדף קכ”ח רב סובר כר’ יהודה רק במוקצה לאכילה אך במוקצה לטלטול סובר כר”ש (עיין בנק’ זו עוד בסימן מ’). וי”ל שהגמ’ הזו גם כן הולכת לפי החילוק הזה בין מוקצה לאכילה לבין מוקצה של טלטול סתם.

ומה שהוכיחו מזה שבדף מ”ד כתוב שר”י אומר שכל הנרות של מתכת מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, יש לדחות ע”פ דרכנו, ששם לא חשיב כשמל”א כי נר של מתכת שלא נמאס משמש לעוד תשמישים מצויים חוץ מהדלקה, כמו שכתוב שם להדיא בתוס’ (ד”ה ומהנר), שנר של מתכת “אין עשייתה להדלקה לבד דראויה כל שעה לתשמיש אחר”. אך זה אין לתרץ שרש”י סובר כראב”ד שהביא הרשב”א בתחילת כל הכלים שאומר שנר איננו כשמל”א, כי רש”י בעצמו אומר על קינה של תרנגולת שהוא מלאכתו לאיסור, והמלאכתו לאיסור שלה הוא עוד פחות מלאכתו לאיסור מנר כי נר עוזר לבערה וקינה רק מחזיקה מוקצה.

ומה שהוכיחו מדף קמ”א:, כנראה כוונתם להוכיח משתי נקודות. ראשית למה הגמ’ מקשה על רבא שאומר שמותר לטלטל כשמל”א מר’ יהודה שאוסר לצורך גופו, והרי רבא מדבר אליבא דהלכתא ולא בדעת ר’ יהודה, וכן גם לאביי, שאומרת הגמ’ שהוא כר’ יהודה, לא ניחא לפי רש”י שלדעתו ר’ יהודה אוסר גם לצורך גופו. ושנית, בתירוץ הגמ’ אומרת שר’ יהודה אומר בשם ר”א שמותר לטלטל כשמל”א.

ויש ליישב את רש”י שהמסקנה שר”י אומר משום ר”א לא קשה כי הא דרביה והא דידיה ולעולם ר”א יכול לסבור שכשמל”א מותר לצורך גו”מ, ור’ יהודה יחלוק על זה. ולגבי ההוכחה מזה שהגמ’ מקשה מר’ יהודה ולא מיישבת שהוא לשיטתו, וכן שאביי מפרש את ר’ יהודה שמתיר לצורך גופו – בזה י”ל שהגמ’ מבינה שר’ יהודה מוסב על הברייתא הקודמת ואין הוא בא אלא לפרש דברי חכמים, וקאי לשיטתם (ובכל אופן לא קשה כ”כ כי זה נדחה בגמ’ ובסוף מסבירים אחרת, עיי”ש).

ולכאורה עוד קשה על רש”י שרבא סובר כר’ יהודה בעיקר דין מוקצה, כמו שהגמ’ אומרת בפירוש בדף קמ”ב:-קמ”ג., ואיך רבא מתיר בפרק כל הכלים לטלטל כשמל”א לצורך גו”מ. אלא שיש ליישב בפשטות שרבא בכל הכלים רק מפרש את המש’ אך לא סובר כך להל’ כי המש’ שם הולכת אליבא דר”ש כמו שהגמ’ אומרת בדף קנ”ז. (והבאנו לעיל את רש”י שם ב-קנ”ז), ורבא פוסק כר’ יהודה.

ועוד י”ל בדרך דחוקה יותר, שהגמ’ מוכיחה שרבא כר”י רק ממקרים של יו”ט, אז י”ל שאחרי שבריש ביצה התחדש שאפשר לומר שיש מוקצה ביו”ט ואין בשבת (וכך פוסק השו”ע להלכה) י”ל שגם רבא כך סובר ואין צריך לתירוץ של הגמ’ בשבת. אך צ”ע אם אפשר לומר כך כי ברש”י בביצה ל”ג מוכח שלא מחלק בין שבת ליו”ט, עיי”ש בדבריו להלכה, ואם רבא הוא מהמחלקים בין שבת ליו”ט נראה דוחק שלא יפסקו כמותו. וצ”ב עוד בנקודה האחרונה.

ובאמת שאין כ”כ נ”מ בין רש”י לתוס’ בדעת ר’ יהודה כי גם תוס’ מודים שכשיש רק שימושים דחוקים וצדדיים ר”י אוסר, כנ”ל לגבי קינה של תרנגולים וחצוצרות, ורק רש”י קורא לזה כשמל”א ותוס’ לא. אך יש נ”מ גדולה בהגדרה של רש”י, שלפי רש”י יוצא שלהלכה יותר לטלטל להדיא (גם מחמה לצל) כל מיני כלים שלפי תוס’ יוגדרו כשמל”א ואסור לטלטל מחמה לצל.

ד.

ועיין ברש”י בדף פ”א. שאומר על מדוכה קטנה: “מלאכתה לאיסור אסור לטלטל”. והוא פלא גדול, ראשית כמו שמקשה שם רע”א בגיליון, שבדף קכ”ג הגמ’ מגיעה למסקנה שעלי הוא מוקצה מחמת ח”כ, ורש”י שם כותב שלפי זה גם מדוכה שהוזכרה שם היא מחמת ח”כ, ואיך רש”י אומר כאן שזה רק מלאכתו לאיסור. ואת זה היה אפשר אולי ליישב שרש”י אומר כאן לפי הס”ד שם, כדרכו שלא להקדים את המאוחר. אך זה דוחק שכאן זו סוגיה אחרת והיה צריך לפרש לפי המסקנה, ולא דומה למה שדרכו של רש”י לא להקדים במש’ את מסקנת הגמ’.

אך קשה ביותר שהגמ’ ב-פ”א מיירי בצורך גופו – שרוצה לקנח במדוכה הקטנה, ואיך הגמ’ אומרת שאסור לצורך גופו אם זה רק מלאכתו לאיסור. ואולי היה אפשר לומר בדוחק שרב ששת כר’ יהודה ס”ל שאוסר כשמל”א כנ”ל, אך זה פלא לומר על סתם מימרא של אמורא בגמ’ שהוא כר’ יהודה בלי סיבה, שהרי אפשר לפרש בקלות שסובר כמסקנה ב-קכ”ג שמדוכה זה ח”כ. ועוד, שהקושיה הראשונה עדיין תהיה קשה.

ועוד קשה שרש”י בדף קי”ג. כותב שכלי אורגים הם דבר שמלאכתו לאיסור, לפי מי שאוסר שם לטלטלם, ולפי המתיר שם כותב שמותר בגלל שלא מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור. ומשמע שזה שלא מקפיד מספיק כדי להפוך את הכלי למלאכתו להיתר. והיה אפשר אולי לדחוק ולומר שכוונת רש”י שיש כאן שני פרטים: אין הקפדה ולכן זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס, וגם זה לא כשמל”א ולכן מותר מחמה לצל. אך זה דוחק גדול, כי גם אם זו כוונתו מי הכריחו לרש”י לפרש כן, ואולי זה רק לא ח”כ ולעולם הוי כשמל”א, וכשהגמ’ אומרת סתם שמותר לטלטל הכוונה לצורך גו”מ. וכך מצאנו שלפי רש”י מותר לטלטל נר שכבה, ולא כתוב שם שדוקא לצורך גו”מ, אך ברור שזה כך כי כבר הוכחנו לעיל (אות ג’) שרש”י סובר שנר זה מלאכתו לאיסור (בנר של חרס ולא של מתכת, כנ”ל) מק”ו מקינה של תרנגולת.

ועוד, שרש”י אומר שם בדף קי”ג בדעת האוסר שאוסר כי זה דבר שמלאכתו לאיסור, ובדף קכ”ג מפרש שכלי אורגים אסורים לטלטל כדין מוקצה מחמת ח”כ. ודוחק לומר שיש ג’ דעות, ופשוט לומר כתוס’ שם בדף קכ”ג, שלפי פירוש רש”י (שם, ב-קכ”ג) האוסר כאן וכאן הוא אותו אוסר, וא”כ קשה איך רש”י קורא דבר שמלאכתו לאיסור לח”כ.

ה.

וכדי לנסות קצת לתרץ יש להקדים שהנה יש לחקור בעניין מוקצה מחמת ח”כ האם המוקצה שלו הוא הקצאה מהדעת כמו גרוגרות וצימוקים, או שזה כמו צרורות ואבנים שבגלל שלא ראוי לכלום אין עליו תורת כלי. ולעיל בסימן ל’ צידדנו שיש בכך מחל’ בין רע”א לבין מג”א, עיי”ש. ונראה שיש לתלות חקירה זו במחלוקת הראשונים, שלפי הרשב”א שהזכרנו ברמז לעיל (אות א’) שאומר שגם כשמל”א שבמציאות לא ראוי לכלום חוץ מהאיסור, בגלל שתורת כלי עליו – נשאר עליו שם כלי ומותר לצורך מקומו ככל כשמל”א, לפיו א”א לומר שח”כ זה כצרורות ואבנים כי אפ’ אם במציאות הכלי לא ראוי הרשב”א לא אומר כן, וכ”ש שאם רק בגלל הדעת לא ראוי לא ייחשב כשמל”א [ואף שיש אפשרות לומר שחז”ל גזרו גזרה חדשה במוקצה מחמת ח”כ, כמו שעשו בכשמל”א, לא מסתבר לומר כך אם לא חייבים]. ולכן לרשב”א ודעמיה י”ל שגם בח”כ יש הקצאה כמו בגרוגרות וצימוקים.

והמאירי ב-קכ”ה: אומר שגשוש זה ח”כ ואומר שיש בו דחיה בידיים, ואולי יש גם לא חזי כי אדם לא רוצה להשתמש בחפץ הזה. והדחיה בידיים יתכן שהיא קביעת המקום לחפץ, אך נראה שגם לפי מי שאומר שאין צורך בקביעות מקום בדוקא בשביל להגדיר ח”כ (כך דעת הבית מאיר לגבי כיס של מעות, וחולק על מג”א), או אם יהיה מי שיגדיר שזה נקרא חזי כי במציאות ראוי, אף שהאדם מקפיד, מ”מ נראה שאפשר לומר שיש בדעת האדם הקצאה ששקולה בערכה להקצאה של גרוגרות וצימוקים של דחיה בידיים ולא חזו.

ולפי רש”י ודעמיה (כגון בעה”מ) היה מקום לומר או כנ”ל או כדרך השניה, שהכול זה כמו צרורות ואבנים, שאם אין להם שום שימוש של כלי, הדבר הופך להיות כמו צרורות ואבנים בגלל שבפועל אדם מקפיד על כל שימוש בו.

אלא שאם נגיד כאפשרות השניה ודאי א”א לומר שזה נכון גם בכלי שמלאכתו להיתר, כגון גביע יקר ערך שאדם מקפיד עליו, כי סוף סוף יש לו שימוש של היתר – של שתיה, וא”א לומר שהוא כצרורות ואבנים. מה שא”כ לפי השיטה שאמרנו ברשב”א אפשר לומר שגם בכלי שמלאכתו להיתר זה כך. ואפשר גם לחלוק, מצד שלא מקצה מדעתו לגמרי כי ראוי לשתות בו סוף סוף.

וכדי להבין את רש”י י”ל שהוא סובר כשיטה שח”כ זה כצרורות ואבנים, ולא מצד הקצאה. וכך יש להבין את לשונו לגבי מסר הגדול ב-קכ”ג: במש’: “דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחרת”. ולכן בהכרח ח”כ הוא התפתחות של כשמל”א, שלא ראוי לשום דבר אחר מחמת ההקפדה, ולמלאכתו אינו ראוי כי זה מלאכת לאיסור. ולכן רש”י במקומות הנ”ל מקשר בין מלאכתו לאיסור לבין ח”כ, וכשכותב לגבי מדוכה שזה מלאכתו לאיסור כוונתו שזה ח”כ, וכן בכלי האורגים בדף קי”ג. אך כל זה דוקא אם נתפוס שח”כ לא בנוי על הקצאה מן הדעת, כי אם הוא בנוי על הקצאה, אפילו אם נגיד שבמלאכתו להיתר ההקפדה לא תהווה הקצאה, מ”מ לא נכון לכנות את המוקצה על שם המלאכה להיתר, כי המלאכה להיתר היא רק הגורם להקצאה מן הדעת, שהיא עושה את המוקצה באמת. אך אם המוקצה מיוסד על זה שאין שימושים נכון לכנות אותו דבר שמלאכתו לאיסור, כי זה העיקר של המוקצה, ורק אם תשאל שהרי יש עוד שימושים של היתר, ומדוע תקרא לו דבר שכל שימושו לאיסור (ומתוך כך תגיד שאין לו שם כלי), תשובתך בצידך שיש הקפדה על שאר השימושים ולכן הם לא נחשבים.

ו.

אלא שקשה, שא”כ איך מבדיל רש”י בהגדרתו בין מלאכתו לאיסור עם ח”כ לבין סתם מלאכתו לאיסור שמותר לצורך גו”מ. ואין לומר שהחילוק הוא בלשון ‘דבר’ שמלאכתו לאיסור ולא ‘כלי’ שמלאכתו לאיסור, כי הגמ’ ב-קכ”ג לא אומרת כלי שמלאכתו לאיסור אלא דבר שמלאכתו לאיסור. ועוד קשה על דברינו, שבהגדרת ח”כ של רש”י במש’ בכל הכלים (שהבאנו בסמוך) נראה שיש חשיבות לקביעות המקום במוקצה, ומשמע לכאורה שהחשיבות היא שהקביעות מקום היא הקצאה מן הדעת. ולפי דברינו אין לכך חשיבות לכאורה. ולא עוד, אלא שקביעות מקום יכולה להיות גם בכלי שמלאכתו להיתר, כמו כילה בהו”א בדף מ”ה:, וכן מפרש רש”י גם למסקנה בפמוטות בדף קכ”ב, עיי”ש [שעל אף שהן מיועדות לאיסור, מ”מ רואים שם שהקביעות מקום לא תלויה בכך שאין שימושי היתר, כי בפמוטות קטנות מבואר שם שאינם מוקצים, ורק בגלל הכובד של הגדולות קובע להן מקום]. ואין לומר שהייחוד מקום הוא רק סימן להקפדה, כי לשונו היא “דלא חזו למלאכה אחרת” ולא “ולא חזו”. אז רואים שהלא חזו הוא הגורם לייחוד מקום, ולא שהייחוד מקום (שהוא לכאורה חלק מההקפדה) גורמת ללא חזו כצרורות ואבנים. ועוד נשארה השאלה הנ”ל מדף קי”ג, איך ברור לרש”י שאם רק סרה ההקפדה הכלי הופך למלאכתו להיתר ולא למלאכתו לאיסור.

ונראה שכדי ליישב זאת יש לחזור להגדרה של רש”י לכשמל”א, כפי שביארנו לעיל שלפי רש”י כשמל”א הוא כלי שעיקר שימושו לאיסור, ושימושי ההיתר שיש למצוא בו הם טפלים, ולא מספיק שרוב התשמישים לאיסור. וכעת, אם נמצא כלי שברור לנו שיש לו תשמישי היתר חשובים והגונים (גם אם רוב התשמישים הם של איסור, כנ”ל), והגמרא או רש”י יקראו לו דבר שמלאכתו לאיסור – פשוט שאין הכוונה לכשמל”א רגיל אלא לחסרון כיס. כי הרי מצד השימושים שלו הוא צריך להיות נדון ככלי שמלאכתו להיתר, ורק ההקפדה על כל השימושים של ההיתר, שלולא ההקפדה אינם תשמישים טפלים אלא מרכזיים, היא זו שגורמת שלא להתייחס אליהם, וממילא נשארים רק תשמישי האיסור. ולכן בכה”ג ממילא נבין שבכזה כלי לא יכול להיות דין כשמל”א המותר לצורך גו”מ, אלא או מלאכתו להיתר או חסרון כיס. מה שאין כן לפי החולקים על רש”י בכשמל”א, כגון הפמ”ג, שלפיהם כשמל”א הוא כל דבר ששימושי האיסור רבים על אלה של היתר, וממילא מוכרחים לפרש בכל כשמל”א האם הוא כשמל”א סתם או חסרון כיס. ולפי רש”י רק בכשמל”א כזה ששימושי ההיתר טפלים צריך לפרש כה”ג.

וצ”ל שמדוכה וכלי אורגים הם כלים שפשוט שיש להם תשמישי היתר מרווחים וידועים, ולכן על אף שרוב תשמישם לאיסור לא נמנע רש”י מלכנותם מלאכתו לאיסור כיוון שודאי נדע מעצמנו שלולא ההקפדה היו נחשבים מלאכתן להיתר, ורק ההקפדה היא שגרמה להן להיחשב כמלאכתן לאיסור. ובזה מובן היטב מה שפשוט לרש”י שאם רק אין הקפדה בכלי האורגים, הרי שלא ייחשבו עוד כשמל”א כלל, גם לא כזה שמותר לצורך גו”מ. 

ז.

ולגבי מה ששאלנו מה הוצרך רש”י לענין הקביעות מקום שנראה כהקצאה מן הדעת או סברא חדשה, אם הסברנו בדעתו שההקצאה של חסרון כיס בנויה על כך שהוא לא כלי כי אין לו שימושים. נראה לומר שהוקשה לרש”י מדוע נגיד שמתוך ההקפדה של אדם התשמישים של ההיתר בטלים ומבוטלים, ולכלי אין עוד שם של כלי. והרי היה אפשר לומר שלכלי יש שם של כלי, ורק האדם לא מעוניין להשתמש בו. אטו אם במקרה לא יחפוץ אדם להשתמש בכלי מסוים בשבת נגיד שאין הוא כלי לשבת זו. וגם אם כל שבת הוא מקפיד אין זה מבטל שם כלי מן החפץ. ובשלמא בכשמל”א שלא ראוי טכנית לשום דבר נוסף חוץ מתשמישי האיסור (כמו שרגא דנפטא בדף מ”ו. ברש”י) בזה באמת י”ל שאבד שם כלי ממנו כי א”א להשתמש בו. אך במה שמיוסד על הקפדה ניתן להתחרט בכל רגע, ואיזה רעותא יש בחפצא. ואמנם לפי רבי יהודה כשמל”א חשיב מוקצה (כנ”ל בשיטת רש”י בדעתו) על אף שאין רעותא בחפצא, אבל זה אינו ענין לשיטת ר”ש במוקצה, שהרי לפי רבי יהודה יש הרבה מוקצים שלפי ר”ש נחשבים כראויים ואינם מוקצים (כמו למשל הדוגמאות בדף י”ט:).

וזה לא היה ניחא לרש”י לומר, שההקפדה משמשת כדחייה בידיים ולא חזי, כי סו”ס אין כאן דחייה בידיים, כי דחיה בידיים צריך להיות מעשה במציאות או לפחות חוסר מעשה בשב ואל תעשה כמו שרש”י מפרש בביצה את המוקצה של פירות שנתלשו בתוך יו”ט, שמדלא לקטינהו אקצינהו. אך בחסרון כיס אין מעשה מעשה של דחיה שאדם עשה, ואין מעשה שהיה אמור לעשות ומזה שלא עשה אותו הוכיח שדחה בידיים.

ולכן רש”י חידש שיש כאן שני שלבים. מתחילה צריך לומר שמבחינת דעת האדם אין לכלי שמקפיד עליו שימוש, כי המלאכה העיקרית שלו היא של איסור, והמלאכות הטפלות (בכשמל”א) או מיעוט המלאכות (בכלי שמלאכתו להיתר לפי רש”י, שגם הוא יכול להפוך לכשמל”א אם עכ”פ עיקר רוב תשמישו להיתר) לא נחשבות בעיניו מצד הקפדתו על הכלי. אלא שזה עוד לא מספיק לבטל שם כלי מן הכלי, ולכן הוסיף רש”י שמתוך שהכלי לא ראוי (בעיני האדם) לכלום, מייחד לו מקום. והייחוד מקום הוא עצמו ביטול שם כלי, כי ההגדרה הבסיסית של כלי היא שיהיה ראוי לטלטלו לשימוש. אך מכל מקום צריך למה שכתבנו שחסרון כיס בנוי על היות הדבר מיוחד לאיסור (שלכן רש”י קורא באותו השם לחסרון כיס ולכשמל”א), כי כל הייחוד מקום בנוי על זה שעיקר הכלי נועד לאיסור, כי ביום חול אין כלל ייחוד מקום לכלי כזה. להבדיל למשל מכילת חתנים שהייחוד מקום שלה תלוי בדעת בנ”א בלי קשר לשבת, וכן בפמוטות גדולות מפני כובדן (לפרש”י ב-קכ”ב.). 

ועיין ברש”י במשנה ב-קכ”ב: שאומר שדלת של בית שהתפרקה אסורה בטלטול “לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי”. ולכאורה מדוע לומר שאינן כלי, ומה חסר בשם כלי שלהם. והרמב”ם (וכן נראה ברא”ש) אומר שהדלתות הן מוקצה כיוון שאדם קובע להן מקום, ולא בגלל שחסר בכלי שבהן. ולפי מה שהתבאר י”ל שאין כאן מחלוקת ורש”י כיוון לדברי הרמב”ם, אלא שהוסיף ביאור. כלומר הוא מפרש שדלתות הבית מתוך שמקומן קבוע בקביעות ברורה לא נחשבות לכלי, כי הגדרת כלי הוא שיהיה אפשר לטלטלו. ואת לשונו יש לבאר שכיוון שבעודן מחוברות אינן כלי, בגלל קביעות המקום, גם אחר שהתפרקו אינן מוכנות לטלטל.

Scroll to Top