א.

כתוב בריש פרק נוטל שאף שבד”כ כשאדם נוטל תינוק ועל התינוק יש חפץ נחשב שהאדם שנושא את התינוק נושא גם את אותו החפץ (ונ”מ להלכות הוצאה), בכ”ז התירו לטלטל תינוק והאבן בידו כי מדובר בתינוק שיש לו געגועין על אביו.

ורש”י פירש שגעגועין פירושו שיש סכנה שהתינוק יחלה, ולא העמידו טלטול שלא בידיים במקום סכנת חולי, וכ”כ הר”ן שם. ולכאורה יש לתמוה מודע נזקקה הגמ’ להיתר של געגועין, והרי יש כאן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, שמותר לפי רוב הפוסקים (ורק היה צריך לנער את האבן אם אפשר, אך כאן א”א כמו שתוס’ אומרים שהתינוק יבכה ויצעק). ובאמת לשיטת רש”י וריטב”א (ורי”ף) לא קשיא מידי, כי לדעתם כל טלטול מן הצד לא הותר כי אם לצורך מצות עונג שבת או צורך גדול אחר, כמו כאן שיש סכנת חולי [ולפי רש”י שהסברנו לעיל בדעתו (בסימן ל”ו) שסובר שטלטול ע”י דבר אחר כדרכו חמור מטלטול מן הצד בודאי שכאן יהיה צריך סכנת חולי כדי להתיר, כי זה טלטול ע”י דבר אחר כדרכו. אך גם אם לא נחלק בזה בין טלטול מן הצד לכדרכו צריך סכנת חולי כמו כל טלטול מן הצד]. וכן לתוס’ רי”ד שמתיר לכל צורך לא קשיא מידי, והוא באמת לא נזקק בכלל למקצת חולי, עיי”ש בדבריו. אך לפי מי שמחלק בין טלטול מן הצד לצורך דבר האסור לבין לצורך דבר המותר קשה ביותר. והר”ן שסובר חילוק זה מעתיק את הניסוח הזה של רש”י.

והגרש”ז בשש”כ חילק בין טלטול מן הצד כדרכו לבין שלא כדרכו, שכאן בגלל שזה כדרכו אסור גם לצורך דבר המותר. ופלא גדול כיצד עלה בדעתו לתרץ כך, כי ברור שכלכלה מלאה פירות טמאים וטהורים איננה פחות אורחיה מתינוק שמחזיק אבן (אדרבא, זה יותר אורחיה כמובן) ובכ”ז מותר שם לצורך דבר המותר כשא”א לנער.

ובספר שלמי יהונתן כתב ליישב ששאני הכא שהטלטול ע”י דבר אחר זה ע”י בן אדם (התינוק) שמחזיק את המוקצה, והחזקה של יד נחשבת כדבר אחד עם המחזיק, ונחשב כאילו האדם (הנושא את התינוק) נושא את האבן בידו ממש ולא  מן הצד.

ונראה שאין בכך סברא כלל וזה תירוץ משונה מאוד, לבד מה שלא מצאנו בראשונים ואחרונים מי שיגיד כך. ואדרבא, יש להוכיח שאיפכא מסתברא, שדוקא זה שאדם (התינוק) מחזיק חפץ, ולא חפץ מחזיק חפץ, זה פחות נקרא בסברא שהתחתון מחזיק את החפץ העליון. כי הגמ’ התחילה מקושיה על רבא שאמר שנחשב שהתחתון מחזיק בחפץ שעל האדם העליון, והגמ’ מקשה מתינוק והאבן בידו, שרואים שלא נחשב שנושא את האבן, כי אל”כ למה מותר בטלטול ולא אסור מצד מוקצה (ועל זה הגמ’ מתרצת שמיירי בתינוק שיש לו געגועין על אביו). ולכאורה מה סברה הגמ’ בשלב הקושיה על רבא, והרי א”א לומר שסברה שבכל טלטול חפץ על חפץ נתיר את טלטול החפץ עליון ולא נחשיב אותו כמתייחס לאדם המטלטל. כי יש במש’ לקמן דוגמאות לזה, כמו אבן שע”פ החבית ומעות שע”ג הכר, ורואים שם שאסור לטלטל להדיא (אלא או לנער, או רק במקרה שהחבית בין החביות וכדו’). אלא ע”כ שהמקשן סבר שיש לחלק בין חפץ על חפץ, שברור שנחשב שהאדם מטלטל כל אחד מהחפצים, גם את העליון, לבין מקרה שנושא אדם שנושא חפץ, שאז התחתון נחשב שנושא את האדם, ולא את החפץ שעל האדם. אז רואים להדיא שסברת הגמ’ הפוכה, שדוקא בהחזקת אדם הטלטול לא מתייחס לחפץ שביד האדם.

ב.

והחזו”א מתרץ, והאמת איתו, שנשיאת האבן לא נחשבת טלטול מן הצד, כי המעלה של טלטול מן הצד היא דוקא כשהוא טפל (ולא משנה כרגע אם נתפוס כשיטת החזו”א שרק טלטול אגב היתר הותר, או גם לצורך היתר, עיין בסימן ל”ה) ולא עיקרי, אך אם יטלטל בתוך כלכלה חפץ של היתר וחפץ של איסור ויצטרך לטלטול שניהם באותה המידה – ברור שאין סיבה ליחס את עיקר הטלטול דוקא להיתר, אלא כל אחד מהחפצים נחשב שמטלטל אותו טלטול גמור [זה פשוט, וגם נלמד בק”ו ממקרה שעיקר הטלטול באמת נסוב על ההיתר אלא שאפשר לנער את האיסור, שגם במקרה כזה אסרו לטלטל מן הצד וכ”ש בנידון דידן]. וגם כאן לא נחשב שמטלטל את האבן מן הצד, כי מדובר שצריך את האבן מצד עצמה כדי לשעשע בה את התינוק ולהרגיעו. ונחשב לכן שמטלטל שני דברים בטלטול חשוב. ואף שהראשונים לא כתבו כך בפירוש, מ”מ צ”ל שכך הבינו בפשטות את המקרה (ואין צורך לייסד דבר חדש שלא כתוב בראשונים). וראיה ברורה מתוס’ רי”ד שכתוב שם להדיא כמו החזו”א, שצריך את האבן כדי להרגיע את התינוק [אף שהתוס’ רי”ד בכלל לא מסביר געגועין כמו רש”י, אלא כשיטתו שכל צורך מתיר לטלטל, ועיין בסימן ל”ה שלפיו מותר אפי’ לצורך דבר האסור, מ”מ לעניינו יש ראיה מאיך שהבין את המקרה].

ג.

אלא שיש לדון בדברי תוס’ (קמ”ב. ד”ה ונשדינהו), וז”ל: “ואם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו ואמאי שרי לטלטולי עם האבן וי”ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה וא”ת מ”ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות וי”ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק וא”ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות תיבטל האבן אגבה כי היכי דבטלי בפ”ב דביצה (דף כא:) שיורי הכוס אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו וי”ל שאני שיורי דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי וכן צ”ל מתוך שמעתא גופה דביצה כמו שפירשתי לעיל בסוף כירה (דף מז. ד”ה הוה)”.

ובביאור קושית תוס’ מ”ש דלא שרינן וכו’, לכאורה היה אפשר לפרש שכוונתם שאבן לגבי תינוק זה כמו אבן שעשו אותה דופן לכלכלה פחותה שנהיית חלק מהכלכלה, כמו שנראה שזו כוונת הגמ’ בסמוך להעמיד את המש’. אך זה דוחק גדול כי יש לחלק בקלות בין אבן שמשמשת חלק מהכלכלה לבין אבן שנמצאת במקרה ביד של ילד.

ועוד, שמיד בסמוך תוס’ שואלים על אבן שבכלכלה שתיבטל אגב כלכלה ריקה כמו שיורי כוסות, ועונים ששיורי כוסות בטלים כלפי הכוס כי הם טפלים ביותר, אך אבן סתם לא בטלה. אז רואים שדוקא בהמשך תוס’ באים מצד ביטול של חוסר חשיבות, אך בשלב הקושיה הקודמת הקושיה היתה מצד דימוי דוקא לכלכלה מלאה פירות, וצריך להבין למה דוקא אם מלאה פירות.

ועוד, שהתירוץ של תוס’ הוא שטלטול התינוק הוא לא דבר נצרך כ”כ, וברור שזה לא עונה על השאלה אם השאלה היתה שתתבטל האבן מצד חוסר חשיבות כלפי התינוק.

ולכן צריך להסביר שקושית תוס’ היא לא שהאבן תתבטל, אלא שטלטול האבן יתבטל. כלומר שעיקר הטלטול הוא הילד, וטלטול האבן הוא רק מן הצד, ואיננו הטלטול עיקרי, וא”א לנער כמו שתוס’ הקדימו, אז למה שלא יותר לטלטל כמו שמותר לטלטל כלכלה עם פירות בשביל הפירות, על אף שהאבן בתוכה, כי טלטול האבן הוא טפל ולא נחשב.

ועל זה עונים תוס’ שאין להשתמש בהיתר טלטול מן הצד גם אם זה לצורך דבר המותר אם אין צורך ממשי. ואף שלא צריך צורך מצוה דוקא או סכנת חולי כמו שצריך לפי רש”י וריטב”א, מ”מ צריך יותר מסתם רצון ללא צורך ממשי. כלומר יוצא מזה שתוס’ בעצם שואלים את השאלה ששאלנו בתחילה, ואומרים שאה”נ, המקרה כאן מתנהג כמו כל טלטול מן הצד, שמותר לצורך דבר המותר אם א”א לנער, ורק מוסיפים שכל טלטול מן הצד מותר רק במקום צורך ממשי.

ד.

אלא שעדיין קשה למה צריך סברא של געגועין, שרש”י פירש שזה סכנת חולי, והרי ברור שגם אם צריך צורך ממשי, מ”מ לא צריך להגיע עד סכנת חולי. וגם אם נדחוק שאין מדרגת ביניים, מ”מ ברור שאחרי שכבר יש סברת געגועין, זה כבר מספיק צורך כדי להתיר טלטול מן הצד. ושואל רע”א שא”כ למה הוצרכו להתיר טלטול שלא בידיים במקום סכנת חולי, והרי זה היתר גמור אחרי שיש צורך, ואין כאן היתר מיוחד. ובאמת שמקשה על תוס’ מלשון רש”י, וי”ל שתוס’ יפרשו שגעגועין זה לאו דוקא סכנת חולי, ותוס’ יכולים לפרש שבאמת זה היתר גמור ולא היתר מיוחד לצורך מניעת חולי.

אך רע”א מקשה קושיה עצומה, שתוס’ בעצמם, תוך כדי שמסבירים את מהלך הגמ’ (בד”ה אי הכי) אומרים: “דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום געגועין” (עיי”ש כל הענין), אז רואים שגם תוס’ בעצמם למדו שגם אחרי הגעגועין זה לא היתר רגיל בגדרי טלטול מן הצד, אלא היתר מיוחד בסכנת חולי. וא”כ תוס’ סותרים עצמם ממש מדיבור אחד לדיבור שאחר זה. ורע”א נשאר בצ”ע.

והחזו”א אומר שצ”ל שתוס’ סוברים שגם אחרי סברת געגועין של סכנת חולי עדיין זה לא מספיק צורך כדי להתיר על ידו טלטול מן הצד, על אף שזה לצורך דבר המותר. ולכן אומרים שלמרות שיש כאן איסור טלטול, התירו היתר מיוחד לצורך שלא יחלה התינוק. ועוד אומר החזו”א שלפי זה כשתוס’ אומרים שא”א לנער את האבן מידו של התינוק כדי שלא יצעק ויבכה זה גם כן במדרגה של סכנת חולי. וכוונתו, שאם יש היתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, אז הסברא למה לא לנער מספיק שתהיה בדרגה של צורך שאינו גדול כ”כ, אך אם תוס’ אומרים שאין כאן מספיק צורך כדי שנסמוך על היתר טלטול מן הצד, הרי שכל הטלטול אסור, ואין כאן מצב של היתר לא לנער בגלל סיבה קטנה. ולכן כמו שכדי להתיר את הטלטול האסור צריך סברת סכנת חולי, כך גם את הקושיה למה לא לזרוק לו את האבן מהיד צריך לתרץ עם סברא מסוג כזה, כי אל”כ לא היו מתירים טלטול אסור.

ודבריו הם דוחק עצום כנראה לכל מתבונן; ואם סכנת חולי זה לא מספיק כדי להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מה כן יספיק. וגם לא מצינו ידינו ורגלינו, וכי לטלטל עוגה (חררה) או פגה כדי לאכול זה יותר צורך. וגם את”ל ששם שאני כי זה צורך מצוה, עדיין קשה שגם למנוע מחלה מהילד זה צורך מצוה לא פחות לכאורה. וגם אין רמז בתוס’ שדוקא צורך מצוה הוא צורך. ובכל אופן רע”א חולק על החזו”א (הוא כותב בפירוש שתוס’ מודים שא יש סכנת חולי צריך להיות מותר, ורק מקשה את הסתירה כנ”ל). והחזו”א על אף שלשיטתו מתרץ את התוס’ נשאר בצ”ע למה תוס’ נדחקו בכזו סברא דחוקה ולא תירצו כמו שהוא תירץ, שבגלל שצריך את האבן כדי להרגיע את התינוק זה לא נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ה.

וכדי ליישב את דברי תוס’ נקדים עוד שתי קושיות.

קושיה ראשונה, מהי כוונת תוס’ שמקשים שהאבן תתבטל לתינוק (ובארנו שהכוונה שטלטול האבן יתבטל לטלטלו התינוק) כמו שאבן בטלה לכלכלה מלאה פירות. וכי היכן ראינו שטלטול האבן בטל, והרי הגמ’ אמרה הפוך, שטלטול האבן לא בטל וצריך לנער אותה. והגמ’ אומרת בתירוץ שמיירי שהאבן נעשית דופן לכלכלה, כי מייירי בכלכלה פחותה. אז בין בקושיה ובין בתירוץ לכאורה לא כתוב המקרה של תוס’ שטלטול האבן בטל. ודוחק גדול ביותר לומר שתוס’ הקשו ממקרה אחר שלא כתוב בגמ’, שאם היינו מציירים באופן שא”א לנער את האבן משמע מהגמ’ שהיה מותר לטלטל גם בלי שהאבן תיעשה דופן. כי אין זה במשמעות דברי תוס’, ופשוט שתוס’ מתכוונים להקשות מהמקרה בגמ’ עליו מוסבים דבריהם בדיבור זה [והרב מיכאל צוריאל אמר בזה שי”ל שתוס’ גורסים כרמב”ם וכמו שהובא בטור, עיי”ש, שיש בגמ’ שני תירוצים והגמ’ לא חוזרת בה מהתירוץ הקודם שיש פירות].

ועוד יש להקשות מדוע חיכו תוס’ עד השלב הזה בגמ’ (הדיון על מדוע לא ינער את האבן מהכלכלה) כדי להקשות ולתרץ את המקרה של תינוק ואבן. והיו צריכים להקשות זאת במקומו, לעיל.

ועוד יש להקדים שלכאורה לא מובן מהו תירוץ הגמ’ שאבן גופא נעשית דופן לכללה, כי על פניו משמע שנדחים דברי ר’ יוחנן שאמר לעיל בסמוך שמדובר בכלכלה מלאה פירות (כדי לתרץ למה הכלכלה לא נעשית בסיס לאבן), אך לא נראה כך בגמ’, ונראה שמתרצים באופן שיש פירות [אף שמ”מ לגירסת הרמב”ם, וכן הובא בטור, צריך לומר ע”כ שהתירוץ הזה מיירי בלי פירות, עיי”ש]. ואם כן צריך להבין למה צריך גם את העובדה שיש פירות וגם שהאבן נעשית דופן, הרי אם נעשית דופן היא חלק מהכלי ואיננה כלל מוקצה, ולא תהפוך את הכלכלה לבסיס גם אם אין פירות. ועוד פשיטא, ומה הוצרכו להשמיע במש’ שמותר לטלטל אם מיירי בכה”ג.

והריטב”א אומר שני תירוצים להסביר את תירוץ הגמ’. תירוץ ראשון, שמדובר בכלכלה בלי פירות, והאבן תפקידה לחזק את הכלכלה (ולא באופן שהיא ממש חלק ממנה) כדי שיוכל להביא בתוכה פירות. ובגלל שזה טלטול מן הצד לצורך התירו ולא הצריכו לנער, ובאמת נדחה התירוץ של הגמ’ לעיל שמיירי בשיש פירות בתוך הכלכלה. אך תירוץ זה לבד שצ”ע במהלך הגמ’, כי לכאורה זה דוחק שהגמ’ שמעמידה שיש פירות נדחית, עוד צ”ע שחוזרת לכאורה השאלה של הגמ’ לעיל שהכלכלה תיעשה בסיס. ואולי י”ל שמיירי שבכניסת שבת היו פירות והוציאו אותם ואח”כ רוצים להביא בה עוד פירות, ואזלא לפי הפוסקים שאומרים שרק דבר שהיה בסיס בבה”ש מקביל דין בסיס, וזהו דוחק וצ”ב.

אך בכל מקרה תירוץ זה נכון רק לשיטת הריטב”א ותוס’ רי”ד שמותר לטלטל לצורך גם אם זה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור. ואמנם שלפי הבית מאיר ופמ”ג י”ל כן גם בדעת הפוסקים שמחלקים בין לצורך דבר האסור או דבר המותר, כי זה טלטול מן הצד לצורך גופו שהותר לדעתם, מ”מ כבר כתבנו בסימן ל”ה שדבריהם צ”ע רב ולא נראה שכן דעת הראשונים.

והתירוץ שני של הריטב”א, שמדובר שהאבן סותמת את הפירות מליפול דרך הנקב, אף שהיא לא נעשית ממש חלק מהכלכלה, ומגדיר שכל זמן שהאבן שם ועוצרת בעת הפירות מליפול היא נחשבת כחלק מן הכלי, אך אם אין שם פירות אין היא נחשבת חלק מהכלי (ואת החילוק הזה בין כשיש פירות לכשאין פירות אומר כדי להרויח שתירוץ הגמ’ שמיירי שיש פירות נשאר, עיי”ש בריטב”א).

ומדברי תוס’ ישנים למדנו ביאור נוסף לתירוץ זה של הגמ’, שכוונת הגמ’ שטכנית א”א לנער כיון שצריכים את האבן כדי שתסתום את מקום הפחת, ואם ינער את האבן יפלו הפירות דרך החור. ולפי זה מובן היטב למה צריך עדין את התירוץ של פירות, כי האבן בכלל לא נעשית חלק מהכלי. וזה דומה לתירוץ הראשון של הריטב”א, אלא שהריטב”א לשיטתו שטלטול מן הצד מותר גם לצורך דבר האסור אם עושה זאת לצורך שבת, ולכן לא יכול לומר כתו”י, כי אין סיבה להגביל דוקא לאופן שיש פירות. ולכן אומר שמיירי אפ’ אם הולך להביא פירות בכלכלה ריקה עם אבן.

ו.

ולכאורה אין ספק שתוס’ למדו כתירוץ הזה של התו”י, כי כבר ביארנו לעיל שאין לומר שהבינו את התירוץ שהאבן נעשית חלק מהכלכלה ונחשבת כלי, כי אז לא היו מקשים על אבן שביד תינוק. וא”כ אין לומר שהבינו כתירוץ השני של הריטב”א. ואת התירוץ הראשון של הריטב”א לא רק שלא סוברים להלכה, כנ”ל, אלא שגם מפורש בדבריהם שאבן בטלה רק כלפי כלכלה מלאה פירות (לא רק מלשונם, אלא שבקושיה הבאה רואים שהבינו שאבן בטלה רק מצד שיש פירות בכלכלה).

ויש להקשות על תירוץ זה של תו”י ותוס’ מהסברא שאומר החזו”א, שאם משתמש באבן להרגיע תינוק הוי טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, כי הטלטול מתייחס גם לאבן כמו שמתייחס לילד. וה”ה כאן בדיוק, אם משתמש באבן למנוע מהפירות ליפול הוי טלטול לצורך דבר האסור.

וי”ל שגם בכל טלטול שא”א לנער יש צד שהטלטול מתייחס גם למוקצה, כי במציאות מטלטל אותו גם כן, ולא רוצה לנער אותו לפני הטלטול, אלא אנחנו אומרים שעיקר הטלטול מתייחס להיתר, וטלטול האיסור הוא טפל, ולכן החשיבו חז”ל כאילו לא מטלטל את האיסור. וה”ה י”ל כאן ובאבן שביד תינוק, שהגם שמשתמש במוקצה, בגלל שברור לכל שמ”מ עיקר הטלטול הוא המותר, והאיסור רק טפל ומשמש את ההיתר – טלטולו טפל ולא גזרו עליו. ורק אם יטלטל שני דברים בתוך כלכלה, איסור והיתר, ורוצה את שניהם במקום שאליו מטלטל יהיה אסור. ומסתבר שבמקרה האחרון גם אם ההיתר יותר חשוב יהיה אסור כי סוף סוף הטלטול מוסב על שניהם בשווה. מה שאין כן כאן שבגלל שהאיסור משמש להדיא את ההיתר טלטולו טפל, וחז”ל התירו זאת.

וכעת זכינו להבין שתוס’ לא אומרים כחזו”א כי באמת חולקים על דינו.

אלא שבאמת צריך את התירוץ הזה בגמ’ כדי לחדש כך, ולפני התירוץ הזה לא היינו אומרים כך מעצמינו בסברא, אלא היינו מחמירים כחזו”א. ולכן נראה לחדש שבאמת בתחילת הסוגיה תוס’ מבינים כמו החזו”א, ומגדירים זאת כטלטול לצורך דבר האסור. והם מבינים שכך מבינה הגמ’ בשלב ההתחלתי ולכן שואלת אי הכי, עיי”ש בהסבר של תוס’, שכדי להסביר קושיה זו נצרכו לומר כנ”ל, שיש כאן טלטול אסור שהותר כנגד הכללים הרגילים משום סברת געגועין. אך בגלל שבהמשך מתחדש התירוץ של הגמ’ שא”א לנער את האבן כי היא נצרכת לשמש את הפירות, שהם עיקר הטלטול, ממילא מוכח שהגמ’ חוזרת בה ומבינה שכה”ג מותר מצד טלטול מן הצד לצורך דבר המותר [כלומר לתוס’ יש הכרח להבין כחזו”א בהתחלה כדי להסביר את קושית הגמ’ אי הכי, והכרח להבין שהגמ’ חוזרת בה מהתירוץ שהאבן נעשית דופן]. וכעת אחרי שהגמ’ מבינה שהמצב הזה מותר מצד טלטול מן הצד, באמת אין עוד צורך להגיע לפירוש של געגועין מצד מקצת חולי, אלא מספיק שגעגועין יהוו צורך מסוים, במדרגה של צרכים אחרים שנזכרו בגמ’ לטלטול מן הצד, כדי להתיר על ידו להשתמש בטלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ז.

ולכאורה קשה על דברינו, שאם הגמ’ חוזרת בה למה תוס’ בכלל נצרכים להסביר את הצורך בגעגועין כדי להתיר, נגיד שהגמרא חוזרת בה גם מזה. וי”ל שיש הבדל בין דבר שהוזכר בסתמא דגמ’, שאפשר בקלות יותר לומר שחזרה בה הגמ’ ממנו, לבין התירוץ של געגועין שהוא מימרא של דבי ר’ ינאי. וכל כמה שאין סיבה לומר בבירור שמימרא זו נדחית מוטב שלא לומר זאת. ותוס’ יסבירו שבתחילה הסבירו את המימרא מצד סכנת חולי, בהתאם להבנה הראשונה בגמ’. ואח”כ יסבירו את זה כצורך מסוים שמספיק כדי להתיר להשתמש בטלטול מן הצד.

ואפשר גם לומר שההבנה במושג געגועין לא השתנתה וזה באמת סכנת חולי, אך לא שצריך זאת כדי להתיר בניגוד לכללים הרגילים אלא שזה הצורך שמתיר להשתמש בטלטול מן הצד. כי עד שלא מגיעים לסכנת חולי אסור כי לא נחשב מספיק צורך, ואין בין המצבים שלב ביניים. וצורך מצוה וצורך שבת ודאי יהיו צורך שמתיר כמו חולי כי אחרת לא יובנו כל המקרים בגמ’ של טלטול מן הצד. וזה עדיף לומר מצד מהלך הגמ’ ופירוש המילה געגועין, אך זה יותר דחוק בסברא מההסבר הראשון שאמרנו, שההבנה במושג געגועין משתנה (לפי האפשרות השניה יוצא שלתוס’ צריך גם צורך דבר המותר וגם צורך גדול כדי להתיר טלטול מן הצד).

ולפי דברינו בתוס’ עולה גם חומרא, שלכאורה מעתה אין מקור להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר האסור בשביל סכנת חולי, אא”כ נגיד שדבר זה פשוט בסברא, והחידוש שנצרך בגמ’ הוא רק להגדיר את התינוק כמסוכן לחלות. אך אם נדע בבירור שיש סכנת חולי אולי ברור שיהיה מותר גם אחרי שהמקור בגמ’ נדחה. אך יותר נראה באמת תצא חומרא, כי מנין לנו כ”כ בבירור לחלק בין טלטול גמור שלא הותר במקום סכנת חולי לכו”ע (כמו שכתוב בגמ’ על דינר) לבין טלטול מן הצד לצורך דבר האסור.

[ומי שמתרץ כריטב”א הנ”ל כנראה חולק על תוס’ וסובר כחזו”א, ואז אין מקור לומר שהגמ’ חוזרת בה. וכך י”ל בדעת כל מי שלא כתב כתוס’, כדי לא לתלות בו חידושים מיותרים. ולכן נראה שהר”ן מסביר בגמ’ כחזו”א].